מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק ג/פרק טז

פרק טזעריכה

דברו הפילוסופים על השם יתעלה בידיעתו בכל אשר זולתו סרה גדולה מאד, וכשלו כשלון אין תקומה להם ממנו, ולא למי שנמשך אחריהם בדעת ההוא, ואני אשמיעך אחר זה הספקות והשבושים אשר הביאום לדבר סרה בענין ההוא, ואשמיעך עוד דעת תורתנו בו, ואיך נחלוק עליהם בדעותם הרעות והמגונות בענין ידיעת השם.

ורב מה שהביאם אל הענין ההוא תחילה הוא מה שיראה בתחלת המחשבה מהעדר סידור עניני בני אדם, והיות קצת החסידים בחיים רעים מכאיבים, וקצת האנשים הרעים בחיים טובים וערבים. והביאם זה לעשות החלוקה אשר תשמע עתה, והוא שהם אמרו, לא ימלט הענין מאחד משני חלקים, אם שיהיה השם בלתי יודע דבר מאלו הענינים האישיים, ר״ל הפרטיים, ובלתי משיג אותם, או יהיה משיג אותם ויודעם, וזאת חלוקה הכרחית. ואחר כך אמרו ואם כן הוא שישיגם וידעם, לא ימלט הענין מאחד משלשה חלקים, אם שיסדרם וינהיגם סדור טוב ושלם ותמים, או יהיה מנוצח ולואה לסדרם אין יכולת לו עליהם, או ידע ויוכל להנהיג הסדר וההנהגה הטובה אלא שהוא יעזבם ויטשם, על צד היותם נבזים ושפלים ופחותים בעיניו, או על צד הקנאה, כמו שנמצא איש מבני אדם יכול לחון טוב לאיש אחד והוא יודע צורך האיש ההוא להשיג אל טובו, אלא שהוא לרוע טבעיו ורשעו וקנאתו יקנא בו על זה ולא יחנהו הטוב ההוא. וזאת חלוקה הכרחית אמיתית גם כן, ר״ל שכל יודע בענין אחד לא ימלט מהיותו משגיח להנהיג מה שידענו, או יעזבהו, כמו שיעזוב האדם וישכח בביתו הנהגת החתולים על דרך משל, או מה שהוא יותר פחות מהם. ואשר יש לו השגחה בענין, פעמים ינוצח וילאה להנהיגו, ואף על פי שהוא רוצה להנהיג. וכאשר חילקו החלוקה הזאת פסקו וגזרו גזרה, ואמרו ששני חלקים מאלו השלושה חלקים המחוייבים לכל מי שידע, נמנעים בחוק הש״י, והם שלא יוכל או יוכל ולא ישגיח, מפני ששניהם מדות רעות או לאות וחלילה לשם משניהם. אם כן לא נשאר מן החלוקה כולה אלא שלא ידע דבר מאלו הענינים כלל, או ידעם ויסדרם הסדור הטוב. ואנחנו נמצאם בלתי מסודרים, ולא מחוייבים להקש, ולא נמשכים כפי מה שצריך, אם כן בזה ראיה על היותו בלתי יודע אותם משום צד ולא לשום סבה. זה הענין הוא אשר הביאם תחילה לדבר הסרה הגדולה הזאת. ותמצא כל מה שבארתי לך מחלוקתם והערתם, ותראה שזה מקום טעותם, מפורש במאמר אלכסנדר אלפירדוסי אשר חיבר בהנהגה.

וראה ותמה איך נפלו ביותר רע ממה שברחו ממנו, ואיך סכלו הענין אשר היו מעידים אותנו עליו ומפרשים אותו לנו תמיד. אמנם נפלם ביותר רע ממה שברחו ממנו, הוא בהיותם בורחים מיחס אל השם עזיבה ושכחה, ועתה פסקו עליו בסכלות, והיות כל מה שבזה העולם התחתון נסתר ממנו לא ישיגהו. ואמנם סכלותם במה שהיו מעידים אותנו עליו תמיד, הוא בהיותם בוחנים המציאות בעניני אישים מבני אדם, אשר רעותיהם מהם, או מהכרח טבע החומר, כפי מה שאומרים תמיד ומבארים, וכבר בארנו מזה מה שצריך. וכאשר יסדו הפינה הזאת הסותרת לכל פינה טובה, המבערת הוד כל דעת אמתי, התחילו אחר כך להסיר גנותה, וחשבו שידיעת אלו הדברים נמנעת בחק השם, מפנים רבים, מהם שהחלקים אמנם יושגו בחושים לא בשכל, והשם לא ישיג בחוש, ומהם שהחלקים אין תכלית להם, והידיעה היא ענין מקיף וכולל הדבר, ומה שאין לו תכלית לא יקיפהו מדע ולא יכילהו. ומהם שהידיעה בחדושים והם הפרטיים בלא ספק תחייב לו קצת שנוי, מפני שהוא התחדשות ידיעה אחר ידיעה. ולפי טענתנו אנו קהל המחזיקים בתורה, שהוא ידעם קודם היותם, יחייבו עלינו שתי הרחקות, האחת מהן התלות הידיעה בהעדר הגמור, והשנית היות ידיעת הדבר בכח דבר אחר, וידיעת היותו בפועל דבר אחר. וכבר הפליגו לחשוב רע עד שאמר קצתם שהוא יודע המינים לבד לא האישים, ואמר קצתם שאינו יודע דבר זולת עצמו בשום פנים, כדי שלא יהיה בו רבוי ידיעות לפי מחשבתם.

ומן הפילוסופים מי שיאמין כאמונתנו, שהוא יתעלה ידע כל דבר ולא תעלם ממנו תעלומה כלל, והם אנשים גדולים קודם אריסט״ו, כבר זכרם גם כן אלכסנדר במאמר ההוא, אלא שהוא אינו רוצה בדעתם, ויאמר שהגדול שבדברים הסותרים אותו, הוא מה שנראהו לעין מרעות יבואו לטובים וטובות יגיעו לרעים.

סוף דבר כבר התבאר לך שהם כלם אילו מצאו עניני בני אדם מסודרים כפי מה שיראה להמון שהוא סדר, לא היו נכנסים לדבר מזה הענין כלל ולא היו הורסים אליו, אבל המביא הראשון לזה העיון הוא בחינת עניני בני אדם הטובים שבהם והרעים. והיותם במחשבתם בלתי מסודרים, כמו שאמרו סכלינו, לא יתכן דרך ה׳ (יחזקאל יח כה).

ואחר בארי שהדברים בידיעה ובהשגחה נקשרים קצתם בקצתם אתחיל לבאר דעות המעיינים בהשגחה, ואחר כך אתיר מה שספקו בו בידיעת השם בחלקים: