מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק ב/פרק כ

פרק כעריכה

אריסטו יבאר שהענינים הטבעיים כולם אינם נופלים במקרה - ומופתו על זה כמו שזכר. וזה שהענינים המקריים אינם תמידיים ולא מאודיים; וכל אלו הענינים - אם תמידיים אם מאודיים. אמנם השמים וכל אשר בהם הם תמידיים על ענינים לא ישתנו כמו שבארנו לא בעצמינו ולא בשנות מקומותיהם; ואמנם הענינים הטבעיים אשר תחת גלגל הירח - מהם תמידיים ומהם מאודיים; והתמידיים - כחימום האש ורדת האבן למטה והמאודיים - כצורות אישי כל מין ופעולותיו. וכל זה מבואר. ואם היו חלקיו לא במקרה איך יהיה כולו במקרה? וזה - מופת על שאלו הנמצאות אינם מקריות:

וזה תורף דברי אריסטו בתשובה על מי שחשב מן הראשונים שזה העולם נפל במקרה ושהיה מעצמו בלא סיבה - אמר וכבר שמו אנשים אחרים סיבת אלו השמים והעולמות כולם - מעצמם שהם אמרו כי מעצמו היה הסיבוב והתנועה אשר הבדילה והעמידה הכל על זה הסדר; ושזה עצמו מקום פלא גדול - רצוני לומר שיאמרו בבעלי החיים ובצמחים שלא יהיו ולא יתחדשו במקרה אלא יש להם סיבה אם טבע או שכל או זולת זה ממה שדומה לו - שלא יולד אי זה דבר שיזדמן מכל זרע או מכל שכבת זרע אלא מזה הזרע יהיה זית ומזה השכבת זרע יהיה איש; ויאמרו בשמים ובגשמים אשר הם מבין שאר הגשמים הנראים - אלוקיים שאמנם היו מעצמם ושאין להם סיבה כלל כמו שיש לבעלי החיים ולצמחים - זה תורף דבריו. והתחיל לבאר זיוף זאת המחשבה אשר חשבוה - במאמר יותר רחב:

הנה כבר התבאר לך שאריסטו יאמין ויבאר במופת שאלו הנמצאות כולם אינם נמצאות במקרה; ואשר יסתור היותם במקרה - שיהיו בעצם - רצוני לומר שיש להם סיבה מחיבת להיותם כן בהכרח מפני הסיבה ההיא נמצאו כפי מה שהם. זהו אשר יתבאר במופת והוא אשר יאמינהו אריסטו. אמנם שיתחיב להיותם לא מעצמם שיהיו בכוונת מכון ורצון רוצה - לא התבאר לי שאריסטו יאמין זה. וזה כי הקיבוץ בין המציאות על צד החיוב ובין החידוש על צד הכונה והרצון עד שיהיו שני הענינים אחד - קרוב אצלי לקיבוץ בין שני ההפכים. כי ענין החיוב אשר יאמינהו אריסטו הוא שכל דבר מאלו הנמצאות אשר אינם מלאכותיות אי אפשר לו מבלתי סיבה מחיבת לדבר ההוא אשר הותהו כפי מה שהו; ולסיבה ההיא - סיבה שנית ולסיבה השנית - שלישית כן עד שיגיע לסיבה ראשונה ממנה התחיב הכל - להמנע ההשתלשלות אל לא תכלית. אלא שהוא לא יאמין עם זה שחיוב מציאות העולם מהבורא - רצוני לומר מהסבה הראשונה - כהתחיב הצל מהגוף או התחיב החום מהאש או התחיב האור מהשמש - כמו שיאמר עליו מי שלא יבין דבריו. אבל יאמין החיוב ההוא כחיוב המושכל מהשכל - כי השכל הוא פועל המושכל מצד היותו מושכל שהסיבה ההיא הראשונה - אופילו אצלו - היא שכל בעליונה שבמדרגות המציאות והשלמה שבהם. עד שלו אמר שהוא רוצה במה שהתחיב ממנו ושמח בו ונהנה ואי אפשר שירצה חלופו - לא יאמר לזה כונה ואין בו ענין הכונה. כי האדם רוצה להיות בעל עינים וידים ושמח בזה ונהנה בו ואי אפשר שירצה חלופו; אלא שלא היה זה האיש בעל עינים וידים בכונה ממנו והתיחדות לזה התואר ואלו הפעולות - ואין ענין הכונה וענין ההתיחדות אלא לדבר בלתי נמצא ואפשר מציאותו כמו שכוון ויוחד ואפשר שלא ימצא כן:

ולא אדע אם אלו האחרונים הובן להם מדברי אריסטו ומאמרו שאלו הדברים אי אפשר להם מבלתי סיבה שענינה - הכונה וההתיחדות או יהיו חולקים עליו בזה ובחרו דעת הכונה וההתיחדות וחשבו שלא ירחיק הקדמות:

ואחר מה שבארתיו אתחיל בדעת אלו האחרונים: