מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק ב/פרק טו

פרק טועריכה

כונתי בזה הפרק - לבאר שאריסטו אין מופת אצלו על קדמות העולם לפי דעתו ואינו בזה טועה - רצוני לומר, שהוא עצמו יודע שאין מופת לו על זה ושהטענות ההם והראיות אשר יאמר אותם הם אשר יראו ותטה הנפש אליהם יותר והם יותר מעטי ספקות כפי מה שיחשוב אלכסנדר. ולא יחשב באריסטו שהוא יאמין שהמאמרים ההם - מופת, כי אריסטו הוא אשר לימד בני אדם דרכי המופת וסדריו ותנאיו:

ואשר הביאני לזה המאמר - כי האחרונים מן הנמשכים אחר אריסטו יחשבו שאריסטו כבר עשה מופת על קדמות העולם; ורוב האנשים מן החושבים שהתפלספו יקבלו מאריסטו בזאת השאלה ויחשבו כי כל מה שזכרו - מופת חותך אין ספק בו; וירחיקו לחלוק עליו או לחשוב בו שנעלמה ממנו תעלומה או ששגג בדבר מן הדברים. ולזה ראיתי שאמשך עמהם לפי דעתם ואבאר להם שאריסטו עצמו לא יתפאר שהוא עשה מופת בזאת השאלה, מזה שהוא אומר בספר השמע כי כל מי שקדמנו מחכמי הטבע יאמין כי התנועה בלתי הוה ולא נפסדת, מבלתי אפלטון שיאמין כי התנועה הוה נפסדת וכן השמים גם כן אצלו הוים נפסדים - וזהו לשונו. וידוע שאילו היתה זאת השאלה מבוארת אצלו במופתים חותכים לא היה צריך אריסטו שיסמכה בהיות מי שקדם מן הטבעיים מאמין כן, ולא היה צריך שיאמר כל מה שאמרו במקום ההוא מן ההרחקה למי שיחלוק עליו וגנות דעתו, כי כל מה שהתבאר במופת לא תוסיף אמיתתו ולא יחזק האמת בו בהסכים כל החכמים עליו ולא תחסר אמיתתו ולא יחלש האמת בו בחלוק אנשי הארץ כולם עליו:

ואתה גם כן תמצא אריסטו יאמר בספר השמים והעולם כשהתחיל לבאר כי השמים בלתי הוים ולא נפסדים אמר: נרצה עתה שנחקור על השמים גם כן ונאמר התראם מהתהוים מדבר או בלתי מתהוים מדבר? ואם יפלו תחת ההפסד או לא יפסדו כלל? והשתדל אחר הניח זאת השאלה לזכור טענות מי שיאמר בהתהוות השמים; והביא אחר זה דברים זה לשונם, אמר, שאנחנו כשנעשה זה היה מאמרנו אז אצל מטיבי העיון יותר מקובל ויותר מרוצה, וכל שכן כשישמעו טענות החולקים תחילה; שאנחנו אם נאמר דעתנו וטענותינו ולא נזכור טענות החולקים יהיה יותר חלוש לקבלם אצל השומעים; וממה שראוי על מי שירצה שידון באמת - שלא יהיה שונא למי שיחלוק עליו אבל יהיה חומל מודה על האמת יעביר לו מה שיעביר לעצמו מיושר הטענות - זה תורף דברי האיש:

ואתם עדת בעלי העיון! הנשאר על זה האיש תרעומת אחר זאת ההקדמה? ואם יחשוב אדם אחר זה המאמר שעלה בידו מופת על זאת השאלה? ואם ידמה אדם - וכל שכן אריסטו - כי הדבר אשר התבאר במופת תהיה קבלתו יותר חלושה אם לא ישמעו טענות החולקים עליו? ועוד שומו זה דעת לו ושראיותיו עליו טענות - האם אריסטו יסכול ההפרש בין הטענות והמופתים ובין הדעות אשר תחזק המחשבה בהם או תחלש ובין הענינים המופתיים? ועוד זה המאמר ההגדי אשר קדמהו מהודות האמת לבעל דינו עד שיחזק דעתו - הזה כולו יצטרך אליו במופתך? לא! אבל כונתו כולה היא - שיבאר שדעתו יותר נכון מדעות החולקים עליו ממי שאמר שהעיון הפילוסופי יביא אל היות השמים נופלים תחת ההויה וההפסד אלא שהם לא נעדרו כלל או נתהוו ולא יפסדו, ושאר מה שיזכור מהדעות ההם. וזה - אמת בלא ספק, כי דעתו יותר קרוב אל האמת מדעותם לפי לקיחת הראיה מטבע המציאות; ואנחנו לא כן נחשוב כמו שאבאר. אבל כבר גברו התאוות על רוב הכתות ואפילו על הפילוסופים, וירצו לקיים שאריסטו באר זאת השאלה במופת. ואולי לדעתם אריסטו באר זאת השאלה במופת והוא לא שיער שעשה מופת עד שהתעוררו לזה אחריו. אמנם אני אין ספק אצלי בשאלו הדעות אשר יזכרם אריסטו באלו הענינים - רצוני לומר קדמות העולם ועילת התחלף תנועות הגלגלים וסדר השכלים - כל זה אין מופת עליו ולא חשב אריסטו כלל שהמאמרים ההם - מופת, אבל כמו שזכר שדרכי עשות הראיה על אלו הדברים שעריהם נעולים בפנינו ואין אצלנו התחלה להם שנעשה ראיה בה:

וכבר ידעת תורף דבריו והוא זה: ואשר אין לנו בהם טענה או הם גדולים אצלנו - מאמרנו בהם למה זה כך? קשה כמאמרנו אם היה העולם קדמון אם לא - זה תורף לשונו. אלא שאתה כבר ידעת פרוש אבונצר לזה המשל ומה באר בו, והיותו מרחיק שיהיה אריסטו מספק בקדמות העולם; וביזה גלינוס בזיון גדול באמרו שזאת השאלה מסופקת לא יודע לה מופת; ויראה אבונצר שהענין מבואר גלוי יורה עליו המופת כי השמים קדמוניים ומה שבתוכם - הוה נפסד:

סוף דבר לא בדבר מאלו הדרכים אשר זכרנום בזה הפרק יתאמת דעת או יבוטל או יסופק בו.
ואמנם זכרנו מה שזכרנו לדעתנו שרוב החושבים שהם השכילו - ואף על פי שלא יבינו דבר מן החכמות - יגזרו על קדמות העולם קבלה ממי שהתפרסמה חכמתם האומרים בקדמותו וישליכו דברי כל הנביאים בעבור שאין דבריהם בדרך הלימוד אבל בדרך ההגדה באלוה - והוא הדרך אשר לא יתישרו בו רק יחידים הצליחם השכל.
ואמנם מה שנשתדל בו אנחנו מענין חידוש העולם לפי דעת תורתנו הנה אזכרנו בפרקים הבאים: