מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק ב/פרק א

<< · מורה נבוכים (אבן תיבון) · חלק ב · פרק א · >>

יתחייב לפי ההקדמה החמש ועשרים, שיש מניע, הוא אשר הניע חומר זה ההוה הנפסד, עד שקיבל הצורה. וכשיבוקש המניע ההוא הקרוב, מה הניעו? יתחייב בהכרח שימצא לו מניע אחר, אם ממינו או מזולת מינו. כי התנועה תמצא בארבעה מאמרות, והנה תאמר עליהם התנועה בכלל, כמו שזכרנו בהקדמה הרביעית. וזה לא ילך אל לא תכלית, כמו שזכרנו בהקדמה השלישית. ומצאנו כל תנועה תכלה אל תנועת הגשם החמישי ואצלה תעמוד; ומן התנועה ההיא יסתעף ואליה ישתלשל כל מניע ומכין בעולם התחתון כולו. והגלגל מתנועע תנועת העתקה, והיא הקודמת שבתנועות, כמו שזכרנו בהקדמה הארבע עשרה. וכן עוד כל תנועת העתקה אמנם תגיע בסוף לתנועת הגלגל. כאילו אמרת, שזאת האבן אשר התנועעה - הניעה המקל, והמקל - הניעתו היד, והיד - הניעוה המיתרים, והמיתרים - הניעום העורקים, והעורקים - הניעום העצבים, והעצבים - הניעם החום הטבעי, והחום הטבעי - הניעתו הצורה אשר בו, והוא המניע הראשון בלא ספק, והמניע ההוא - חיבתו להניע עצה, על דרך משל, והוא: שיביא האבן ההיא, בהכות המקל לה, אל חור, כדי לסתמו, עד שלא תכנס לו ממנו זו הרוח הנושבת, ומניע הרוח ההיא ומוליד נשיבתה היא תנועת הגלגל. וכן תמצא כל סבת הויה והפסד מגעת בסוף לתנועת הגלגל:

וכאשר הגענו באחרונה לזה הגלגל המתנועע, התחייב שיהיה לו מניע, כפי מה שקדם בהקדמה השבע עשרה; ולא ימלט מהיות מניעו בו או חוץ ממנו - וזו חלוקה הכרחית; ואם היה חוץ ממנו, לא ימלט מהיותו גשם או שיהיה בלתי גשם, ולא יאמר בו אז שהוא חוץ ממנו, אבל יאמר: נבדל ממנו - כי מה אינו גשם לא יאמר שהוא חוץ לגשם אלא בהרחבה במאמר; ואם היה מניעו בו - רצוני לומר: מניע הגלגל - לא ימלט מהיות מניעו כח מתפשט בכל גופו ומתחלק בהתחלקו, כחום באש, או יהיה כח בו בלתי מתחלק, כנפש וכשכל - כמו שקדם בהקדמה העשירית. אם כן אי אפשר בהכרח מבלתי שיהיה מניע הגלגל - אחד מאלו הארבעה: אם גשם אחר חוץ ממנו, או נבדל, או כח מתפשט בו, או כח בלתי מתחלק:

אמנם הראשון - והוא שיהיה מניע הגלגל גשם אחר חוץ ממנו - הוא שקר, כמו שאגיד. כי אחר שהוא גשם, יתנועע כשיניע, כמו שנזכר בהקדמה התשיעית; ואחר שזה הגשם השישי גם כן יתנועע כשיניע, יתחייב שיניעהו גשם שביעי, וזה גם כן יתנועע; ויתחייב מציאות גשמים אין תכלית למספרם, ואז יתנועע הגלגל; וזה שקר, כמו שקדם בהקדמה השניה:

ואמנם הפנים השלישיים - והוא שיהיה מניע הגלגל כח מתפשט בו - הם גם כן שקר, כמו שאספר. כי הגלגל - גשם, והוא מגיע אל תכלה בהכרח, כמו שקדם בהקדמה הראשונה; ויהיה כוחו בעל תכלית, כמו שנזכר בשתים עשרה, אחר שיתחלק בהתחלקו, כמו שנזכר באחת עשרה; ולא יניע אל לא תכלית, כמו שהנחנו בהקדמה השש ועשרים:

ואמנם הפנים הרביעיים - והוא שיהיה מניע הגלגל כח בו בלתי מתחלק, כנפש האדם באדם - זה גם כן שקר, שיהיה זה המניע לבדו סיבה בתנועה התדירה, ואף על פי שהיא בלתי מתחלקת. ובאור זה - שאם היה זה מניעו הראשון, יהיה זה המניע מתנועע במקרה, כמו שנזכר בהקדמה השישית. ואני אוסיף הנה באור: כי האדם, על דרך משל, כשתניעהו נפשו - אשר היא צורתו - עד שעלה מן הבית אל העליה, גופו הוא שהתנועע בעצם והנפש היא המניע הראשון בעצם; אלא שכבר התנועעה במקרה - כי בהעתק הגוף מן הבית לעליה נעתקה הנפש שהיתה בבית ושבה בעליה; ואם תנוח הנעת הנפש, ינוח המתנועע בעבורה, והוא הגוף; ובנוח הגוף, תסור התנועה המקרית ההוה לנפש - וכל מתנועע במקרה ינוח בהכרח, כמו שנזכר בשמינית, וכשינוח - ינוח המתנועע בעבורו. יתחייב, אם כן, שתהיה למניע ההוא הראשון סבה אחרת בהכרח, חוץ מן הכלל המורכב ממניע וממתנועע: כשתמצא הסיבה ההיא, אשר היא התחלת התנועה, יניע המניע הראשון אשר בכלל ההוא את המתנועע ממנו, ואם לא תמצא - ינוח. ולזאת הסיבה לא ינועו גופות בעלי החיים תמיד, ואף על פי שבכל אחד מהם מניע ראשון לא יחלק: כי מניעם אינו מניע תמיד בעצם, אבל המביאים אותו להניע הם עניינים יוצאים חוץ ממנו - אם בקשת נאות או בריחה ממה שהוא כנגדו, או דמיון, או ציור - במי שיש לו ציור - ואז יניע; וכשיניע - יתנועע במקרה, ואי אפשר מבלתי שינוח, כמו שזכרנו ואילו היה מניע הגלגל בו על אלו הפנים, לא היה יכול להתנועע לנצח:

ואם היתה זאת התנועה תדירה נצחית, כמו שזכר בעל דיננו - וזה אפשר, כמו שנזכר בהקדמה השלש עשרה - יתחייב בהכרח, לפי זה הדעת, שתהיה הסיבה הראשונה לתנועת הגלגל על הפנים השניים - רצוני לומר: נבדל מן הגלגל, כמו שחייבתו החלוקה. הנה כבר התבאר במופת, שמניע הגלגל הראשון, אם תנועתו נצחית תדירה, יתחייב שיהיה לא גוף ולא כח בגוף כלל, עד שלא תהיה למניעו תנועה לא בעצם ולא במקרה, ולזה לא יקבל חלוקה ולא שינוי, כמו שנזכר בהקדמה השביעית והחמישית - וזהו האלוה יתגדל שמו רצוני לומר: הסיבה הראשונה המניעה לגלגל. והוא מן השקר היותו שנים או יותר, לשקרות המנות הענינים הנבדלים אשר אינם גוף, אלא בהיותו אחד מהם עילה והאחר - עלול, כמו שנזכר בשש עשרה. וכבר התבאר שאינו נופל תחת הזמן גם כן, להמנע התנועה בחוקו, כמו שנזכר בחמש עשרה:

הנה כבר יצא לנו מן העיון הזה במופת, שהגלגל - מן השקר שיניע עצמו תנועה נצחית, ושהסיבה הראשונה בתנועתו אינה גשם ולא כח בגשם, ושהוא אחד לא ישתנה, שאין מציאותו מחוברת אל זמן. ואלו הם השלש שאלות אשר עשו עליהם מופת חשובי הפילוסופים:

עיון שני להם. הקדים אריסטו הקדמה, והיא: כשימצא דבר מורכב משני דברים, וימצא אחד משני הדברים בפני עצמו חוץ מן הדבר ההוא המורכב, התחיב מציאות האחר בהכרח חוץ מן הדבר ההוא המורכב גם כן. שאילו היה מציאותם מחיב שלא ימצאו אלא יחד, כחומר והצורה טבעית, לא היה נמצא אחד מהם בלתי האחר בשום פנים; יהיה אם כן מציאות אחד מהם בפני עצמו מורה על העדר החיוב, והנה ימצא האחר בהכרח. והמשל בו: כשימצא הסכנגבין וימצא גם כן הדבש לבדו, יתחיב בהכרח המצא החומץ לבדו. ואחר בארו זאת ההקדמה אמר: שאנחנו נמצא דברים רבים מרכבים ממניע ומתנועע - רצונו לומר: שהם יניעו זולתם ויתנועעו מזולתם בעת שיניעו - וזה מבואר באמצעיות בהנעה כולם; ונמצא מתנועע לא יניע כלל - והוא המתנועע האחרון; יתחיב בהכרח, שימצא מניע לא יתנועע כלל, וזהו המניע הראשון; ומאשר אי אפשר בו תנועה, הוא בלתי מתחלק, ולא גוף, ואינו נופל תחת הזמן, כמו שהתבאר במופת הקודם:

עיון שלישי פילוסופי בזה העניין לקוח מדברי אריסטו, ואף על פי שהביאו בעניין אחד. וזה סדר המאמר. אין ספק שיש עניינים נמצאים, והם אלו הנמצאות המושגות בחוש; ולא ימלט העניין משלשה חלקים - והיא חלוקה הכרחית - והוא: אם שיהיו הנמצאות כולם בלתי הוות ולא נפסדות, או יהיו כולם הוות נפסדות, או יהיה קצתם הוה נפסד וקצתם בלתי הוה ולא נפסד. אמנם החלק הראשון הוא שקר מבואר: שאנחנו נראה לעין נמצאות רבות הוות נפסדות. והחלק השני הוא שקר גם כן, ובאורו: שאם היה כל נמצא נופל תחת ההויה וההפסד, יהיו הנמצאות כולם כל אחד מהם אפשר ההפסד, והאפשר במין אי אפשר בהכרח מבלתי היותו, כמו שידעת, וראוי שיפסדו - רצוני לומר: הנמצאות כולם - בהכרח, וכשיפסדו כולם - מן השקר שימצא דבר, כי לא ישאר מי שימציא דבר, ולזה יתחיב שלא יהיה דבר נמצא כלל; ואנחנו נראה דברים נמצאים, והנה אנחנו נמצאים. אם כן יתחיב בהכרח בזה העיון, אחר שיש נמצאות הוות נפסדות, כמו שנראה, שיהיה נמצא אחד לא הוה ולא נפסד, וזה הנמצא שאינו לא הוה ולא נפסד, אין אפשרות הפסד בו כלל, אבל הוא מחויב המציאות, לא אפשר המציאות. - אמר עוד: שלא ימלט היותו מחויב המציאות מהיותו זה בבחינת עצמו או בבחינת סיבתו, עד שיהיה מציאותו והעדרו אפשר בבחינת עצמו ומחויב בבחינת סבתו, ותהיה סבתו היא המחויבת המציאות, כמו שנזכר בתשע עשרה. הנה כבר התבאר שאי אפשר בהכרח מבלתי שיהיה נמצא מחויב המציאות בבחינת עצמו, ולולא הוא - לא היה נמצא כלל, לא הוה נפסד ולא מה שאינו לא הוה ולא נפסד, אם יש דבר נמצא כן, כמו שיאמר אריסטו - רצוני לומר: שאינו הוה ולא נפסד, להיותו עלול בעילה מחויבת המציאות. וזה מופת אין ספק בו ולא דחיה ולא מחלוקת אלא למי שיסכול דרך המופת:

אחר כן נאמר: כי כל מחויב המציאות בבחינת עצמו, ראוי בהכרח שלא תמצא למציאותו סיבה, כמו שנזכר בהקדמה העשרימיה; ולא יהיה בו רבוי ענינים כלל, כמו שנזכר בהקדמה האחת ועשרים; ולזה יתחיב שלא יהיה גוף ולא כח בגוף, כמו שנזכר בהקדמה העשרים ושתים. הנה כבר התבאר במופת, לפי זה העיון, שיש נמצא מחויב המציאות בבחינת עצמו בהכרח, והוא אשר אין סיבה למציאותו, ואין בו הרכבה, ולזה לא יהיה גוף ולא כח בגוף, וזהו ה' - יתגדל שמו! וכן יתבאר במופת בקלות, שחיוב המציאות בבחינת העצם, מן השקר הוא שימצא לשנים, כי יהיה מין חיוב המציאות ענין נוסף על עצם כל אחד משניהם, ולא יהיה אחד משניהם מחויב המציאות בעצמו לבד, אבל מחויב בענין ההוא, אשר הוא מין חיוב המציאות אשר נמצא לזה ולזולתו; והנה יתבאר בפנים רבים, כי המחויב המציאות אי אפשר בו השניות כלל, לא דומה ולא הפך. עילת זה כולו - הפשיטות הגמורה והשלמות הגמורה, אשר לא יעדף ממנו דבר חוץ מעצמו ממינו, ונעדר העילה והסיבה מכל צד. אם כן אין השתתפות כלל:

עיון רביעי, פילוסופי גם כן, ידוע, שאנחנו נראה תמיד ענינים יהיו בכח ויצאו אל הפועל; וכל מה שיצא מן הכח אל הפועל - יש לו מוציא חוצה לו, כמו שנזכר בהקדמה השמונה עשרה. ומבואר הוא גם כן שהמוציא ההוא היה מוציא בכח ואחר כן שב מוציא בפועל; ועילת היותו אז בכח - אם למונע מעצמו, או ליחס אחד, היה נעדר מקודם בינו ובין מה שהוציאו, וכשהיה לו היחס ההוא - הוציא בפועל. וכל אחד מאלו השנים יחיב מוציא או מסיר מונע בהכרח; וכן ראוי שיאמר במוציא השני או מסיר המונע; וזה לא ילך אל לא תכלית - ואי אפשר מבלתי הגיע אל מוציא מכח אל פועל, יהיה נמצא לעולם על ענין אחד, אין כח בו כלל, רצוני לומר: שלא יהיה בו בעצמו דבר בכח; שאם היה בו בעצמו אפשרות, היה נעדר, כמו שנזכר בשלש ועשרים. ומן השקר שיהיה זה בעל חומר, אבל נבדל, כמו שנזכר בארבע ועשרים; והנבדל אשר אין אפשרות בו כלל, אבל הוא נמצא בעצמו, הוא האלוה. וכבר התבאר שאינו גוף; אם כן הוא אחד, כמו שנזכר בהקדמה השש עשרה:

ואלו כולם דרכים מופתיים על מציאות אלוה אחד לא גוף ולא כח בגוף, עם האמין קדמות העולם:

והנה גם כן דרך מופתי על הרחקת הגשמות והעמיד האחדות. וזה - שאילו היו שני אלוהות, היה מתחיב בהכרח שיהיה להם ענין אחד שישתתפו בו, והוא הענין אשר בו היה ראוי כל אחד משניהם שיהיה אלוה; ולהם ענין אחר בהכרח, בו נפל ההפרש, והיו שנים - אם שיהיה בכל אחד משניהם ענין בלתי הענין אשר באחר, ויהיה כל אחד משניהם מורכב משני ענינים, ואין אחד משניהם סיבה ראשונה ולא מחויב המציאות בבחינת עצמו, אבל כל אחד משניהם בעל סיבות, כמו שהתבאר בתשע עשרה, ואם שיהיה ענין ההפרש נמצא באחד משניהם, ויהיה זה אשר בו שני הענינים בלתי מחויב המציאות בעצמו:

דרך אחר ביחוד. כבר התבאר במופת, כי הנמצא כולו באיש אחד, נקשר קצתו בקצתו, ושכוחות הגלגל מתפשט ותבזה החומר התחתון ומכינות אותו. ומן השקר, עם זה אשר התבאר, שיהיה האלוה האחד מתעסק לבדו בחלק מחלקי זה הנמצא, והאלוה השני יתעסק לבדו בחלק אחר - מפני שזה נקשר בזה. ולא ישאר בחלוקה אלא שיהיה זה עושה עת אחת וזה עושה עת אחרת, או שיהיו שניהם יחד עושים כאחד תמיד, עד שלא תשלם פעולה מן הפעולות אלא משניהם יחד. אמנם היות זה עושה עת וזה עושה עת אחרת - הוא שקר מפנים רבים: שאם היה הזמן אשר יעשה בו האחד משניהם אפשר שיעשה בו האחר, מה הסיבה המחיבת שיעשה זה ויבטל זה? ואם היה הזמן אשר יעשה האחד מהם נמנע על האחר לעשות בו, תהיה שם סיבה אחרת, היא אשר חיבה אפשרות הפועל לזה והמנעו מזה, אחר שהזמן כולו אין חילוף בו והנושא למעשה נושא אחד נקשר קצתו בקצתו, כמו שבארנו; ועוד, שכל אחד משניהם יהיה נופל תחת הזמן, אחר שמעשהו מחובר בזמן; ועוד, שכל אחד משניהם יצא מן הכח אל הפועל בזמן עשותו מה שיפעל, וצריך כל אחד משניהם אל מוציא מן הכח אל הפועל; ועוד, יהיה בעצם כל אחד משניהם אפשרות. ואמנם אם יהיו שניהם יחד עושים תמיד כל מה שבמציאות, עד שלא יעשה אחד מהם בלתי האחר - זה גם כן שקר, כמו שאספר; וזה: שכל כלל שלא ישלם פועל אחד אלא בכולו - אין אחד ממנו פועל בבחינת עצמו, ואין אחד ממנו גם כן סיבה ראשונה לפועל ההוא, אבל הסיבה הראשונה - התחבר הכלל; וכבר התבאר במופת, שמחויב המציאות ראוי בהכרח שלא תהיה לו סיבה. ועוד, שהתקבץ הכלל - פעולה אחת, והיה צריכה סיבה אחרת, והיא מקבצת הכלל; ואם היה המקבץ לכלל ההוא, אשר לא ישלם הפועל אלא בו, אחד יהיה הוא האלוה בלא ספק; ואם היה המקבץ לכלל ההוא גם כן כלל אחר, התחיב לכלל השני כמו שהתחיב לכלל הראשון; ואי אפשר מבלתי הגיע לאחד, הוא הסיבה במציאות זה הנמצא האחד, על איזה דרך שהוא: אם על דרך חידושו אחר העדר, או על דרך החיוב. הנה כבר התבאר לך גם כן בזה הדרך, שהיות הנמצא כולו אחד הורנו על שממציאו אחד:

דרך אחר בהרחקת הגשמות. כל גשם מורכב, כמו שנזכר בשתים ועשרים; וכל מורכב אי אפשר לו מבלתי פועל, הוא הסיבה למציאות צורתו בחומר שלו; ומבואר הוא מאד, שכל גשם מקבל חלוקה ויש לו רחקים; אם כן הוא נושא למקרים בלא ספק; אין הגשם, אם כן, אחד, לא מצד חלוקתו ולא מצד הרכבתו - רצוני לומר: היות שנים במאמר - כי כל גשם אמנם הוא גשם אחד מפני ענין אחד מוסף בו על היותו גשם; אם כן, הוא בעל שני ענינים בהכרח; וכבר התבאר במופת, שהמחויב המציאות אין הרכבה בו בשום פנים:

ואחר הקדים אלו המופתים, אתחיל לבאר דרכנו, כמו שיעדנו: