מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק ב/הקדמות

הקדמותעריכה

ההקדמות שצריך אליהם בקיום מציאות האלוה יתעלה, ובמופתים על היותו לא גוף ולא כח בגוף, ושהוא יתעלה שמו אחד – חמש ועשרים הקדמות, כולם בא עליהם המופת, אין ספק בדבר מהם. כבר עשה אריסט"ו ומי שאחריו מן המשאיים מופת על כל אחת מהן, והקדמה אחת נודה להם בה, כי בזה יתבארו מבוקשנו במופת כמו שאבאר; וההקדמה ההיא היא קדמות העולם:

ההקדמה הראשונה, שמציאות בעל שיעור אחד אין תכלית לו – שקר:

השנית, שמציאות בעלי שיעור אין תכלית למספרם – שקר, והוא שיהיו נמצאים יחד:

השלישית, שמציאות עילות ועלולים אין תכלית למספרם – שקר, ואף על פי שלא יהיו בעלי שיעור. והמשל בו, שיהיה השכל הזה על דרך משל, סיבתו – שכל שני, וסיבת השני – שלישי, וסיבת השלישי – רביעי, כן אל לא תכלית; זה גם כן שקר מבואר:

הרביעית היא, שהשינוי ימצא בארבעה מאמרות. במאמר העצם, וזה השינוי ההווה בעצם הוא ההוייה וההפסד; וימצא במאמר הכמה, והוא הצמיחה וההיתוך; וימצא במאמר האיכות, והוא ההשתנות; וימצא במאמר האנה, והוא תנועת ההעתקה. ועל זה השינוי באנה תאמר התנועה בפרט, ועל שאר השינויים בכלל:

החמישית היא, שכל תנועה – שינוי ויציאה מן הכח אל הפועל:

השישית, כי התנועות, מהן בעצם, מהן במקרה, ומהן בהכרח, ומהן בחלק, והוא מין ממה שבמקרה. ואמנם אשר בעצם, כהעתק הגשם ממקום למקום. ואשר במקרה, כמו שיאמר בשחרות אשר בזה הגשם שנעתק ממקום למקום. ואשר בהכרח, כתנועת האבן אל מעלה במכריח יכריחנה על זה. ואשר בחלק, כתנועת המסמר בספינה, כי כשתתנועע הספינה, יאמר שכבר התנועע המסמר גם כן, וכן כל מחובר שיתנועע בכללו יאמר שכבר חלקו התנועע:

השביעית היא, שכל משתנה מתחלק, ולזה כל מתנועע מתחלק, והוא גשם בהכרח, וכל מה שלא יתחלק לא יתנועע, ולזה לא יהיה גשם כלל:

השמינית, כי כל מה שיתנועע במקרה – ינוח בהכרח, מפני שאין תנועתו בעצמו, ולזה אי אפשר שיתנועע התנועה ההיא המקרית תמיד:

התשיעית, כי כל גשם שיניע גשם – אמנם יניעהו כשיתנועע גם הוא בעת הנעתו.

העשירית, כי כל מה שיאמר שהוא בגשם, מתחלק אל שני חלקים – אם שתהיה עמידתו בגשם כמקרים, או שתהיה עמידת הגשם בו כצורה הטבעית, ושניהם כח בגשם:

האחת עשרה, כי קצת הדברים אשר עמידתם בגוף, יחלקו בהחלק הגוף ויהיו נחלקים במקרה, כמראים ושאר הכחות המתפשטות בכל הגוף, וכן קצת המעמידות לגוף לא יחלקו בשום פנים, כנפש וכשכל:

השתים עשרה, כי כל כח שימצא מתפשט בגוף הוא בעל תכלית, להיות הגשם בעל תכלית:

השלש עשרה היא שאי אפשר שיהיה דבר ממיני השינוי מדובק, כי אם תנועת ההעתק בלבד, והסבובית ממנה:

הארבע עשרה, כי תנועת ההעתקה היא הקודמת שבתנועות והראשונית שבהם בטבע, כי ההויה וההפסד יקדם להם השתנות, וההשתנות תקדם לו קריבת המשנה אל המשתנה, ואין צמיחה ואין חסרון מבלתי שיקדם להם ההויה וההפסד:

החמש עשרה, כי הזמן מקרה נמשך אחר התנועה ודבק עמה ולא ימצא אחד משניהם מבלתי האחר, לא תמצא תנועה כי אם בזמן, ולא יושכל זמן אלא עם תנועה, וכל מה שלא תמצא לו תנועה אינו נופל תחת הזמן:

השש עשרה, כי כל מה שאינו גוף לא יושכל בו מנין, אלא אם כן יהיה כח בגוף, וימנו אישי הכחות ההם בהמנות החמרים שלהם או נושאיהם, ובעבור זה הענינים הנבדלים אשר אינם גוף ולא כח בגוף לא יושכל בהם מנין כלל אלא בהיותם עלות ועלולים:

השבע עשרה, כי כל מתנועע יש לו מניע בהכרח, אם חוץ ממנו כאבן שתניע היד, או יהיה מניעו בו כגוף בעלי חיים שהוא מחובר ממניע וממתנועע, ולזה כשימות ויעדר ממנו המניע והוא הנפש ישאר המתנועע והוא הגוף לשעתו כמו שהיה אלא שלא יתנועע התנועה ההיא, ולהיות המניע הנמצא במתנועע נסתר בלתי נראה לחוש, חשבו בבעל חיים שהוא מתנועע מבלתי מניע, וכל מתנועע שיהיה מניעו בו הוא הנקרא המתנועע מעצמו, ענינו שהכח המניע למה שיתנועע ממנו בעצם נמצא בכללו:

השמונה עשרה, כי כל מה שיצא מן הכח אל הפעל מוציאו זולתו, והוא חוץ ממנו בהכרח, שאלו היה המוציא בו ולא יהיה שם מונע, לא יהיה נמצא בכח בעת מן העתים, אבל יהיה בפעל תמיד, ואם יהיה מוציאו בו ויהיה לו מונע והוסר, אין ספק שמסיר המונע הוא אשר יוציא הכח ההוא אל הפעל, והבן זה:

התשע עשרה, כי כל מה שלמציאותו סבה, הוא אפשר המציאות בבחינת עצמו, שאם ימצאו סבותיו ימצא, ואם לא ימצאו או יעדרו או ישתנה ערכם המחייב למציאותו לא ימצא:

העשרים היא שכל מחויב המציאות בבחינת עצמו אין סבה למציאותו כלל ולא בשום ענין:

האחת ועשרים, כי כל מורכב משני ענינים, אמנם ההרכבה ההיא היא סבת מציאותו כפי מה שהוא בהכרח, א"כ אינו מחוייב המציאות בעצמו, כי מציאותו (תלוי) במציאות ב' חלקיו ובהרכבתם:

השנים ועשרים, כי כל גשם הוא מורכב מב' ענינים בהכרח, וישיגוהו מקרים בהכרח, אמנם ב' הענינים המעמידים אותו, החמר שלו, וצורתו. ואמנם המקרים המשיגים אותו, הכמות, והתכונה, וההנחה:

השלש ועשרים, כי כל מה שהוא בכח ויש בעצמו אפשרות אחת, יתכן בעת אחת שלא ימצא בפעל:

הארבע ועשרים, כל מה שהוא בכח הוא בעל חומר בהכרח, כי האפשרות הוא בחומר לעולם:

החמשה ועשרים, שהתחלות העצם המורכב האישי החומר והצורה, ואי אפשר מבלתי פועל, ר"ל מניע הניע הנושא עד שהכינו לקבל הצורה ההוא, והוא המניע הקרוב המכין חמר איש אחד, ויתחייב מכאן העיון בתנועה ובמניע ובמתנועע, וכבר התבאר בכל זה מה שראוי לבארו ותורף דברי אריסט"ו החמר לא יניע עצמו, וזאת היא ההקדמה הגדולה המביאה לחקור על מציאות המניע הראשון.

ואלו החמש ועשרים הקדמות אשר הקדמתים לך, מהם מה שהוא מבואר במעט התבוננות והקדמות מופתיות מושכלות ראשונות או קרוב מהם במה שבארנוהו מסדורם, ומהם מה שיצטרך למופתים והקדמות רבות, אלא שכבר התבארו כולם במופת אין ספק בו, קצתם בספר השמע ופירושיו, וקצתם בספר מה שאחר הטבע ופירושיו, וכבר הודעתיך שאין כונת המאמר הזה להעתיק ספר הפילוסופים בו ולבאר הרחוקות שבהקדמות, אבל אזכור ההקדמות הקרובות הצריך אליהם לפי ענינו, ואחבר אל מה שקדם מן ההקדמות הקדמה אחת תחייב הקדמות, ויחשב אריסט"ו שהיא אמתית ויותר ראויה מכל מה שיאמן ונתנה לו על דרך ההנחה והישוב, עד שיתבאר מה שכוננו לבארו, וההקדמה ההיא היא:

הששה ועשרים, והיא אמרו שהזמן והתנועה נצחיים תמידיים נמצאים בפעל, ולזה יתחייב אצלו בהכרח לפי זאת ההקדמה שיש גשם מתנועע תנועה נצחית נמצאת בפעל, והוא הגשם החמישי, ולזה יאמר שהשמים לא הווים ולא נפסדים, כי התנועה אצלו לא הווה ולא נפסדת, שהוא יאמר שכל תנועה תקדם לה תנועה בהכרח, אם ממינה אם מזולת מינה, ושמה שיחשב בבעל חיים שלא תקדם לתנועתו המקומית תנועה אחרת כלל, אינו אמתי, כי הסבה בתנועתו אחר המנוחה יגיע אל ענינים מביאים לתנועה ההיא המקומית, והם אם שינוי מזג יחייב תאוה לבקש הנאות או לברוח ממה שהוא כנגדו, או דמיון, או עצה תתחדש לו, ויגיעהו אחד מאלה השלשה, וכל אחד מהם יחייבהו תנועות אחרות, וכן יאמר כי כל מה שיתחדש יהיה אפשרות חדושו קודם על חדושו בזמן, ויחייב מזה דברים לאמת הקדמתו. ולפי זאת ההקדמה יהיה המתנועע בעל תכלית מתנועע על ארך בעל תכלית פעמים אין תכלית להם בחזור על הארך ההוא חלילה, וזה אי אפשר כי אם בתנועה הסבובית, כמו שיתבאר במופת בהקדמה השלש עשרה מאלו ההקדמות, ועליה יתחייב מציאות מה שאין תכלית לו על צד בא זה אחר סור זה לא שימצא יחד, וזאת ההקדמה היא אשר יחשוב אריסט"ו להעמידה תמיד. ויראה לי שהוא לא יגזור שראיותיו עליה מופת אבל היא הראויה והנכונה אצלו. ויאמרו הנמשכים אחריו ומפרשי ספריו שהיא מחוייבת לא אפשרית ושכבר התבארה כלה במופת. ויחשב המדבר מן המדברים לקיים שהיא נמנעת, ויאמרו לא יצוייר איך יתחדשו מתחדשים אין תכלית להם בבא זה אחר סור זה, וכח דבריהם שהוא אצלם מושכל ראשון. ואשר יראה לי שזאת ההקדמה אפשרית לא מחוייבת כמו שאמרו המפרשים לדברי אריסט"ו, ולא נמנעת כמו שיאמרו המדברים, ואין הכונה עתה לבאר ראיות אריסט"ו ולא הראותנו הספק עליו ולא לבאר דעתי בחדוש העולם, אבל הכוונה במקום הזה לזכור ההקדמות אשר נצטרך אליהם במבוקשנו השלשה, ואחר הקדימי אלו ההקדמות ונתינתם אתחיל לבאר מה שיתחייב מזה: