מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק א/פרק עג

<< · מורה נבוכים (אבן תיבון) · חלק א · פרק עג · >>

פרק עג

ההקדמות הכוללות אשר הציעום המדברים לפי התחלף דעותם ורוב דרכיהם - והם הכרחיות בקיום מה שירצו לקיימו באלו הארבע בקשות - שתים עשרה הקדמות הנני זוכרם לך ואחר כך אבאר לך ענין כל הקדמה מהם ומה שיתחיב ממנה:

• ההקדמה הראשונה - לקים העצם הפרדי.
• ההקדמה השנית - מציאות הריקות.
• ההקדמה השלישית - שהזמן מחובר מעתות.
• ההקדמה הרביעית - שהעצם לא ימלט ממקרים רבים.
• ההקדמה החמישית - שהעצם הפרדי תשלם מציאותו ועמידתו במקרים אשר אני מספרם ולא ימלט מהם.
• ההקדמה השישית - שהמקרה לא יעמוד שני זמנים.
• ההקדמה השביעית - שדין הקניות דין העדרם ושהם כולם מקרים נמצאים צריכים לפועל.
• ההקדמה השמינית - שאין בכל הנמצא בלתי עצם ומקרה - רצונם לומר הבריאות - כולם - ושהצורה הטבעית גם כן מקרה.
• ההקדמה התשיעית - שהמקרים לא ישאו קצתם את קצתם.
• ההקדמה העשירית - שאפשר לא יבחן בהסכים זה המציאות לציור ההוא.
• ההקדמה האחת עשרה - שאין הפרש בשקרות מה שאין תכלית לו בין שיהיה בפועל או בכח או במקרה - רצוני לומר שאין הפרש בין שיהיו הדברים שאין להם תכלית נמצאים יחד או משוערים מן המציאות וממה שכבר נעדר (וזה הוא אשר במקרה) - כל זה אמרו שהוא שקר.
• ההקדמה השתים עשרה - היא אמרם שהחושים יחטיאו ויבצר מהם הרבה ממושגיהם ולזה אין למדים מהם דין ולא ילקחו מוחלטים התחלות מופת:

ואחר מנינם אתחיל לבאר עניניהם ולבאר מה שיתחיב מהם אחת אחת:

ההקדמה הראשונה

ענינה שהם חשבו שהעולם בכללו - רצוני לומר כל גשם שבו - הוא מחובר מחלקים קטנים מאוד לא יקבלו החלוקה לדקותם. ולא לחלק האחד מהם כמות כלול וכשיתקבצו קצתם אל קצתם - יהיו המקובץ בעל כמות והוא אז גשם; ואילו חובר מהם שני חלקים - יהיה כל חלק אז גשם ויהיה שני גשמים כמאמר קצתם. וכל החלקים ההם דומים שוים אין חילוק בהם בשום פנים. ואמרו שאי אפשר שימצא גשם בשום פנים אלא מורכב מאלה החלקים השוים הרכבת שכנות - עד שההויה אצלם הוא הקיבוץ וההפסד פרוד; ולא יקראוהו הפסד אבל יאמרו ההויות הם - קבוץ ופרוד ותנועה ונוח. ויאמרו כי אלו החלקים אינם נמצאים מאז כמו שהיה חושב אפיקורס וזולתו מן המאמינים בחלק שאינו מתחלק; אבל יאמרו שהאלוה ית' יברא אלו העצמים תמיד כשירצה והם גם כן אפשר העדרם. והנני אשמיעך דעותם בהעדר העצם:

ההקדמה השנית

המאמר בריקות. השרשיים מאמינים גם כן שהריקות נמצא והוא - רוחק אחד או רחקים אין דבר בהם כלל אלא ריקים מכל גוף נעדר מהם כל עצם. וזאת ההקדמה היא הכרחית להם להאמינם ההקדמה הראשונה וזה שאם יהיה העולם מלא מן החלקים ההם איך יתנועע המתנועע? ולא יצויר הכנס הגשמים קצתם בקצתם ואי אפשר התקבץ החלקים ההם ופרודם אלא בתנועתם. הנה בהכרח יצטרכו לקיים הריקות עד שיוכלו החלקים ההם להתקבץ ולהתפרד ותתכן תנועת המתנועע בריקות ההוא אשר אין גשם בו ולא עצם מהעצמים ההם:

ההקדמה השלישית

היא אמרם שהזמן מחובר מעתות - רוצים בזה שהם זמנים רבים לא יקבלו החלוקה לקוצר מדתם. וזאת ההקדמה גם כן הכרחית להם מפני ההקדמה הראשונה. וזה שהם ראו בלא ספק מופתי אריסטו אשר הביא ראיה בהם שהדרך והזמן והתנועה המקומית שלשתם שוים במציאות - רצוני לומר שערך קצתם אל קצתם ערך אחד הוא ובהחלק אחד מהם יחלק האחר ועל ערכו; וידעו בהכרח שאם היה הזמן נדבק ויקבל החלוקה אל לא תכלית יתחיב בהכרח שיתחלק החלק אשר שמוהו בלתי מתחלק; וכן כשתשים הדרך מדובקת יתחייב בהכרח התחלק העתה מן הזמן אשר הושם בלתי מתחלק כמו שבאר אריסטו בספר הנקרא השמע הטבעי. ולזה חיבו שהדרך בלתי מתדבק אבל מחובר מחלקים אליהם תכלה החלוקה וכן הזמן יגיע אל עתות לא יקבלו החלוקה. והמשל בו שהשעה האחת על דרך משל - ששים דקים והדק - ששים שניים והשני - ששים שלישיים ויגיע באחרונה הענין אצלם אל חלקים - אם עשיריים על דרך משל או יותר דקים מהם - לא יחלקו כלל ולא יקבלו החלוקה כמו הדרך. הנה שב הזמן אם כן בעל הנחה וסדר ולא יאמתו מהות הזמן כל עיקר. ובדין להם זה - שאם מהירי הפילוסופים כבר בלבלם ענין הזמן וקצתם לא השכילו ענינו עד שגלינוס אמר שהוא ענין אלוקי לא הושג אמיתתו - כל שכן אלה אשר לא יביטו לטבע מן הדברים:

ושמע מה שהתחייב להם לפי אלו השלוש הקדמות והאמינוהו. אמרו התנועה היא העתק עצם פרדי מן החלקים ההם מעצם פרדי אל עצם הפרדי סמוך לו - ויתחיב שלא תהיה תנועה ממהרת מתנועה לפי זאת ההנחה אמרו זה שתראה שני מתנועעים ילכו שני דרכים מתחלפים בזמן אחד אין עילתו - היות תנועת זה ההולך הדרך הארוך יותר ממהרת אבל עילתו שזאת התנועה אשר נקראה מאוחרת נכנסו בינה מנוחות יותר וזאת אשר נקראה ממהרת נכנסו בינה מנוחות יותר מעט. וכאשר הוקשה להם בחץ אשר הושלך מן הקשת החזקה אמרו וזה גם כן נכנסו בתוך תנועותיו מנוחות וזה אשר תחשבהו מתנועע תנועה מדובקת - הוא מחטא החושים כי החושים יבצר מהם הרבה ממושגיהם כמו שהניחו בהקדמה השתים עשרה. ונאמר להם הראיתם כשיתנועע הרכב סיבוב שלם הלא החלק אשר במקיפו הלך דרך העגולה הגדולה בזמן ההוא בעצמו אשר הלך בו החלק אשר הוא קרוב לנקודת מרכזו העגולה הקטנה - אם כן תנועת המקיף יותר ממהרת מתנועת העגולה הפנימית? ואי אפשר לכם לומר שזה החלק נכנסו בתוך תנועותיו מנוחות יותר להיות הגשם כולו גשם אחד ומדובק - רצוני לומר גשם הרכב. והיה תשובתם כי יתפוצצו חלקיו עם הסיבוב ויהיו המנוחות אשר נכנסו בתנועת כל חלק שיקוף קרוב למרכז יותר מן המנוחות אשר יכנסו בתנועת החלק אשר הוא יותר רחוק. ונאמר להם איך נראה הרכב - גשם אחד לא ישבר בפטישים וכשיסוב - יתפוצץ ועם מנוחותיו - יתאחד ויתדבק וישוב כמו שהיה ואיך לא יושגו חלקיו מתפוצצים? והשיבו על זה - ההקדמה השתים עשרה בעצמה והוא שלא תתבונן השגת החושים אבל עד השכל:

ולא תחשוב שזה אשר זכרתי לך הוא יותר מגונה מכל מה שיתחיב מאלו השלש הקדמות; אבל אשר יתחיב מהאמנת מציאות הריקות - יותר מופלא ויותר מגונה; ואין זה אשר זכרתי לך מענין התנועה יותר מגונה מהיות אלכסון המרובע שוה לצלעו לפי זה הדעת; עד שאמר קצתם כי המרובע דבר בלתי נמצא - סוף דבר כי לפי ההקדמה הראשונה יבטלו כל מופתי ההנדסה. ויחלק הענין בה אל שני ענינים דקצתה יהיה בטל לגמרי כסגולות ההבדל וההשתתפות בקוים ובשטחים והיות קוים מדוברים וקוים בלתי מדוברים וכל מה שכלל אותו המאמר העשירי מאקלידס והדומה לזה; וקצתה יהיה מופתיה בלתי מוחלטים כאמרנו נרצה שנחלק קו בשני חצאים שוים שאם היה מספר עצמיו בלתי זוגי לא יתכן חילוקו לפי הנחתם. - ודע כי לבני שאכר ספר התחבולות הנודע יש בו יותר ממאה תחבולות כולם נעשו עליהם מופתים ויצאו לפועל. ואילו היה הריקות נמצא לא תתכן מהם אפילו אחת; והיו בטלים הרבה ממעשי הגרת המים. ובטעון על קיום אלו ההקדמות וכיוצא בהם כלו הימים. ואשוב לבאר שאר הקדמותיהם הנזכרות:

ההקדמה הרביעית

היא אמרם כי המקרים הנמצאים והם ענינים נוספים על ענין העצם ולא ימלט גשם מן הגשמים מאחד מהם. וזאת ההקדמה אילו הספיק להם בה זה השיעור היתה הקדמה אמיתית מבוארת גלויה אין ספק בה; אלא שהם אמרו כי כל עצם אם לא יהיה בו מקרה החיים אי אפשר מבלתי היות לו מקרה המות כי כל שני ההפכים - לא ימלט המקבל מאחד משניהם. אמרו וכן יהיו לו מראה וטעם ותנועה או נוח וקיבוץ או פרוד. ואם היה בו מקרה החיים אי אפשר מבלתי סוגים אחרים מן המקרים כחכמה או הסכלות או הרצון או הפכו או היכולת או הלאות או ההשגה או אחד מהפכיה - סוף דבר כל מה שימצא לחי אי אפשר מבלעדיו או מאחד מהפכיו:

ההקדמה החמישית

היא אמרם שהעצם הפרדי תשלם עמידת מציאותו במקרים ההם ולא ימלט מהם. ובאור זאת ההקדמה וענינה שהם יאמרו שאלו העצמים הפרדיים (אשר יבראם האלוה) כל עצם פרדי מהם - בעל מקרים לא ימלט מהם (כמראה והריח והתנועה או הנוח) אלא הכמות כי כל עצם מהם אינו בעל כמות כי הכמות אצלם - לא יקראוהו מקרה ולא ישכילו ענין המקרה בו. ולפי זאת ההקדמה יראו כי כל מקרים שימצאו בגשם מן הגשמים לא יאמר שמקרה מהם מיוחד בכלל הגשם ההוא אבל המקרה ההוא אצלם נמצא בכל עצם פרדי מן העצמים אשר יחובר מהם הגשם ההוא. והמשל בו זאת החתיכה מן השלג אין הלובן נמצא בכלל כולו לבד אבל כל עצם ועצם מעצמי זה השלג הוא לבן ולכן נמצא הלובן במקובץ מהם. וכן אמרו בגשם המתנועע כל עצם פרדי מעצמיו הוא המתנועע ולזה יתנועע כולו. וכן החיים מצואים אצלם בכל חלק וחלק מעצמי הגוף החי. וכן החוש - כל עצם פרדי שבכלל ההוא המרגיש הוא מרגיש אצלם כי החיים והחוש והשכל והחכמה - אצלם מקרים כשחרות והלובן כמו שנבאר מדעותם.

אמנם הנפש הם בה חולקים החזק שבדבריהם - שהיא מקרה נמצא בגשם אחד פרדי מכלל העצמים אשר הרכב מהם האדם על דרך משל - ונקרא הכלל בעל נפש מפני היות העצם הפרדי ההוא בו; ומהם - מי שאמר שהנפש גשם מורכב מעצמים דקים והעצמים ההם הם בלי ספק בעלי מקרה אחד התיחדו בו והיו נפש ואמרו שהעצמים ההם מעורבים לעצמי הגוף - הנה לא ימלטו מהיות ענין הנפש מקרה אחד. אמנם השכל ראיתים שהסכימו שהוא מקרה בעצם פרדי מן הכלל המשכיל. ובמדע אצלם בלבול אם הוא מקרה נמצא בכל עצם ועצם מעצמי הכלל היודע או בעצם אחד לבד - ויתחיבו משני הדברים דברים מגונים:

וכאשר הוקשה עליהם בהיותנו מוצאים המתכות והאבנים רובם בעלי מראה חזק וכשיושחקו - יסור המראה ההוא - שאנחנו כשנשחוק הפטדה הירוקה ביותר תשוב אבק לבן והוא ראיה שזה המקרה ישלם מציאותו בכלל לא בכל חלק ממנו; ויותר מבואר מזה - כי החלקים כשיתחכו מן החי אינם חיים והוא ראיה שזה הענין ישלם מציאותו בכלל לא בכל חלק ממנו - אמרו בפרוק הקושיה ההיא המקרה - אין קיום לו ואמנם יברא תמיד - כמו שאבאר מדעתם בהקדמה אשר אחר זאת:

ההקדמה השישית

היא אמרם שהמקרה לא יעמוד שני זמנים. ענין זאת ההקדמה שהם חשבו שהאלוה ית' יברא העצם ויברא בו איזה מקרה שירצה יחד בבת אחת ולא יתואר ית' ביכולת על ברוא עצם מבלתי מקרה כי זה נמנע. ואמיתת המקרה וענינו - שלא ישאר ולא יתקים שני זמנים - רצונם לומר שתי עתות - וכשיברא המקרה ההוא - יאבד ולא ישאר ויברא האלוה מקרה אחר ממינו ויאבד גם כן האחר ההוא ויברא שלישי ממינו - כן תמיד כל אשר ירצה האלוה להתמיד מן המקרה ההוא. וכשירצה האלוה שיברא מן מקרה אחר בעצם ההוא - יברא ואם ימנע מן הבריאה ולא יברא מקרה - יעדר העצם ההוא. זהו דעת קצתם - והם הרוב - וזהו בריאת המקרים אשר יאמרו אותה. אמנם קצתם מן המועתזילה יאמרו כי קצת המקרים ישארו מדה אחת וקצתם לא ישארו שני זמנים. ואין להם בזה סדר ישובו אליו עד שיאמרו מן המקרה הפלוני ישאר והמין הפלוני לא ישאר:

ואשר הביאם לזה הדעת הוא - שלא יאמר שיש טבע נמצא כלל ושזה הגשם גוזר טבעו שישיגהו מן המקרים כך וכך אבל רוצים לומר שהאלוה ית' ברא אלו המקרים עתה בלתי אמצעות טבע ומבלתי דבר אחר; וכשיאמר זה יתחיב אצלם בהכרח שלא ישאר זה המקרה. ושאתה אם תאמר יעמוד מדה ואחר כך יעדר - תתחיב השאלה אי זה דבר העדירו? ואם תאמר שהאלוה העדירו כשרצה - זה לא יתכן לפי דעתם כי הפועל לא יעשה ההעדר כי ההעדר אינו מחוסר פועל אבל כשיעמוד הפועל מן הפעולה - יהיה העדר הפעולה ההיא (וזה אמיתי על צד אחד). ומפני זה הביא אותם רצונם שלא יהיה שם טבע מחיב מציאות דבר או העדרו - שאמרו בבריאת המקרים זה אחר זה וכשירצה האלוה לפי דעת קצתם שיעדר העצם - לא יברא בו מקרה ויעדר. אמנם קצתם אמרו כי כשירצה האלוה להפסיד העולם - יברא מקרה הכליון לא בנושא ויהיה הכליון ההוא כנגד מציאות העולם:

ולפי זאת ההקדמה אמרו שזה הבגד אשר בצענוהו אדום במחשבתנו אין אנחנו הצובעים כלל אבל האלוה חידש המראה ההוא בבגד בהתחברו לצבע האדום. אשר נחשוב אנחנו שהצבע ההוא נכנס בבגד - ואמרו שאין הענין כן. ולא זו בלבד אמרו אבל אמרו גם כן שהנהיג האלוה ית' המנהג שלא יתחדש זה המראה השחור על דרך משל אלא בהתחבר הבגד ההוא לאיסטיס ולא ישאר זה השחרות אשר בראו האלוה בהתחבר המשתחר אל השחרות אבל יאבד לשעתו ויברא שחרות אחר; וכבר הנהיג האלוה גם כן מנהג שלא יברא אחר סור זה השחרות - אדמימות או ירקות אבל שחרות כמותו. וחיבו לפי זאת ההנחה שאלו הדברים אשר נדעם עתה אינם ידיעותינו אשר ידענום אתמול אבל נעדרו המדעים ההם ונבראו מדעים אחרים כמותם; אמרו כן הוא כי המדע - מקרה. והנפש גם כן יחיב מי שיאמינה מקרה - שיבראו לכל בעל נפש מאה אלף נפש על דרך משל בכל רגע; כי הזמן אצלם כמו שידעת מחובר מעתות לא יחלקו:

ולפי זאת ההקדמה אמרו שהאדם - כשיניע הקולמוס - לא האדם הניעו כי זה הנענוע אשר התחדש בקולמוס הוא מקרה בראו האלוה בקולמוס וכן תנועת היד המניעה לקולמוס במחשבתנו - מקרה בראו האלוה ביד המתנועעה. ואמנם הנהיג האלוה המנהג בשתחובר תנועת היד לתנועת הקולמוס - לא שיש ליד מעשה כלל ולא סיבה בתנועת הקולמוס; כי אמרו שהמקרה לא יעבור נושאו. ובהסכמה מהם אמרו שזה הבגד הלבן אשר הושם ביורת האיסטיס ונצבע לא האיסטיס השחירו כי השחרות - מקרה בגשם האיסטיס לא יעבור לזולתו ולא ימצא גשם שיש לו פועל כלל; ואמנם הפועל האחרון הוא האלוה והוא אשר חידש השחרות בגוף הבגד בהתחברו לאיסטיס כי כן הנהיג המנהג. - וסוף דבר - לא יאמר 'זה סיבת כך' כלל - זה דעת המונם; וקצתם אמר בסבה וגינוהו:

ואמנם פעולות האדם - הם חולקים בהם. דעת רובם והמון האשעריה הוא - כי בהניע זה הקולמוס ברא האלוה ארבעה מקרים אין מקרה מהם סיבה לאחר אבל הם מחוברים במציאות לא זולת זה. המקרה הראשון - רצוני להניע הקולמוס והמקרה השני - יכולתי על הנעתו והמקרה השלישי - גוף התנועה האנושית - רצוני לומר תנועת היד - והמקרה הרביעי - תנועת הקולמוס. שהם חשוב שהאדם כשירצה דבר ויעשהו במחשבתו - כבר נברא לו הרצון ונבראה לו היכולת לעשות מה שירצה ונברא לו הפועל (שהוא לא יעשה ביכולת הנבראת בו ואין מעשה לה בפועל). אמנם המועתזילה אמרו שהוא יעשה ביכולת הנבראת בו וקצת האשעריה אמרו שיש ליכולת הנבראת בפועל קצת מעשה ויש לה בו התלות; אבל רובם גינו זה הדעת. והרצון הזה הנברא לפי דעת כולם והיכולת הנבראת וכן הפועל הנברא לפי דעת קצתם - כולם מקרים אין מעמד להם. ואמנם האלוה יברא בזה הקולמוס ניענוע אחר ניענוע וכן תמיד כל עוד שהקולמוס מתנועע וכשינוח - לא ינוח עד שיברא בו גם כן מנוחה ולא יסור מברוא בו מנוחה אחר מנוחה כל עוד שהקולמוס נח:

הנה אם כן בכל עתה מן העתות ההם - רצוני לומר מן הזמנים הפרדיים - יברא האלוה מקרה בכל אישי הנמצאות ממלאך וגלגל וזולתם כן תמיד בכל רגע. ואמרו שזאת היא ההאמנה האמיתית בשהאלוה פועל; ומי שלא יאמין שכן יעשה האלוה הנה הכחיש היות האלוה פועל לפי דעתם. ובכמו אלה האמונות יאמר אצלי ואצל כל בן דעת "אם כהתל באנוש תהתלו בו" - שזהו גוף ה'היתול' באמת:

ההקדמה השביעית

היא - האמינם שהעדרי הקנינים הם ענינים נמצאים בגוף נוספים על עצמו והם - מקרים נמצאים גם כן והנה הם יבראו תמיד כל אשר יאבד דבר - יברא דבר. ובאור זה - שהם לא יראו כי המנוחה היא העדר התנועה ולא שהמות - העדר החיים ולא שהעורון - העדר הראות ולא כל מה שדומה לזה מהעדרי הקנינים; אבל דין התנועה והמנוחה אצלם - דין החום והקור וכמו שהחום והקור - שני מקרים נמצאים בשני הנושאים החום והקור כן התנועה - מקרה נברא במתנועע והמנוחה - מקרה יבראהו האלוה בנח; ולא יעמוד שני זמנים גם כן כמו שקדם בהקדמה אשר לפני זאת. הנה זה הגשם הנח אצלם כבר ברא האלוה המנוחה בכל חלק מחלקיו וכל אשר תעדר מנוחה - יברא מנוחה אחרת כל זמן שהדבר הנח נח. והוא ההקש בעצמו אצלם בחכמה ובסכלות שהסכלות אצלם נמצא והוא מקרה ולא יסור סכלות יאבד וסכלות יברא תמיד כל עוד שיתמיד הסכל סכל בדבר אחד. והוא ההקש בעצמו בחיים ובמות ששניהם אצלם - מקרים; והם יאמרו בבאור שהחיים יאבדו וחיים יבראו כל ימי אשר החי חי; וכשירצה האלוה מותו יברא בו מקרה המות ואחר סור מקרה החיים אשר לא יעמוד שני זמנים. אמנם זה כולו הם אומרים אותו בבאור; ויתחייב בהכרח לפי זאת ההנחה שמקרה המות אשר יבראהו האלוה הוא גם כן יעדר לשעתו ויברא האלוה מות אחר ולולא זה לא היה מתמיד המות - אבל כמו שיבראו חיים אחר חיים כן יברא מות אחר מות. ואני תמה עד מתי יברא האלוה מקרה המות במת הכל ימי אשר צורתו עומדת או כל ימי אשר עצם מעצמיו עומד. כי מקרה המות אשר יבראהו האלוה אמנם יבראהו לפי רצונם בכל עצם פרדי מן העצמים ההם; ואנחנו נמצא שני מתים להם אלפים מן השנים והיא ראיה - שהאלוה לא העדיר העצם ההוא אם כן הוא בורא בו מקרה מות כל האלפים האלה כל אשר סר מות ברא מות. זה דעת המונם:

וקצת המועתזילה אומר כי קצת העדרי הקנינים אינם ענינים נמצאים; אבל יאמר שהלאות - העדר היכולת והסכלות - העדר החכמה; ולא ימשיך זה בכל העדר ולא יאמר כי החושך - העדר האור ולא שהמנוחה - העדר התנועה אבל ישים מאלו ההעדרים קצתם נמצאים וקצתם - העדר קנין כפי הטוב לו באמונתו; כמו שעשו בעמידת המקרים קצתם יעמוד זמן גדול וקצתם לא יעמוד שתי עתות; כי כונת הכל - לחייב מציאות שיסכים טבעו לדעותינו ואמונתנו:

ההקדמה השמינית

היא אמרם שאין נמצא אלא עצם ומקרה ושהצורות הטבעיות גם כן מקרים. ובאור זאת ההקדמה - כי הגשמים כולם עצלם מחוברים מעצמים מתדמים (כמו שבארנו בהקדמתם הראשונה) ואמנם התחלף קצתם מקצתם - במקרים לא דבר אחר. ויהיה החיות אצלם והאנושות וההרגשה והדיבור - כל אלה מקרים כדמות השחרות והלובן והמרירות והמתיקות. עד שיהיה הפרש איש זה המין מאיש מין אחר - כהפרש איש מאיש ממין אחד - עד שגשם השמים וגם גשם המלאכים ואף גשם כסא הכבוד (לפי מה שידומה) וגשם אי זו תולעת שתרצה מתולעי הארץ או אי זה צמח שתרצה - הכל עצם אחד. ואמנם התחלפו במקרים לא בזולת זה ועצמי הכל הם - העצמים הפרדיים:

ההקדמה התשיעית

היא אמרם כי המקרים לא ישאו קצתם את קצתם; ולא יאמר אצלם שזה המקרה נשוא על מקרה אחר והאחר על העצם אבל המקרים כולם אמנם הם נשואים נשיאות ראשונית על העצם בשוה. וברחם מזה - מפני שהיה מתחייב שלא ימצא המקרה ההוא האחרון בעצם אלא אחר קדימת המקרה הראשון והם ימאנו זה בקצת המקרים וירצו שימציאו אפשרות מציאות קצת המקרים באי זה עצם שיזדמן מבלתי שייחדהו מקרה אחר לפי מה שיראו שהמקרים כולם הם אשר ייחדו. ומפנים אחרים גם כן כי הנושא אשר ינשא עליו הנשוא צריך שיהיה קיים תמיד מדת זמן אחד ואם המקרה לא יעמוד שני זמנים אצלם - רצוני לומר שתי עתות - איך יוכל לפי היסוד הזה שישא זולתו?:

ההקדמה העשירית

היא זאת ההעברה אשר יזכרוה - וזהו עמוד חכמת הדברים ושמע ענינה. הם יראו כי כל מה שהוא מדומה עובר אצל השכל - כמו שישוב כדור הארץ גלגל סובב וישוב הגלגל כדור הארץ - ואפשר היותו בבחינת השכל; וכמו שיתנועע כדור האש לצד נקודת המרכז ויתנועע כדור הארץ לצד המקיף ואין זה המקום יותר ראוי בזה הגשם מן המקום האחר לפי ההעברה השכלית. אמרו וכן כל דבר מן הנמצאות הנראות היות דבר מהם יותר גדול ממה שהוא או יותר קטן או בחילוף מה שהוא נמצא עליו מתמונה ומקום כמו שיהיה איש אדם כשיעור ההר הגדול בעל ראשים רבים יפרח באויר או שימצא פיל כשיעור כינה וכינה כשיעור פיל - כל זה אמרו שהוא עובר אצל השכל; ועל זה הצד מן ההעברה ימשך העולם כולו. ואי זה דבר שיניחוהו מזה המין - אמרו "כי הוא ראוי שיהיה כך ואפשר שיהיה כך ואין היות הענין הפלוני כך יותר ראוי מהיותו כך" מבלתי הבטה לשיווי המציאות למה שיניחוהו. אמרו כי זה הנמצא אשר לו צורות ידועות ושיעורים מסוימים וענינים מחויבים שלא ישתנו ולא יתחלפו אמנם היותו כך הוא כפי המשך המנהג. כמו שמנהג המלך שלא יעבור בשוקי המדינה אלא רוכב ולא נראה מעולם אלא כן; ולא ימנע אצל השכל שילך רגלי במדינה אבל זה אפשר בלי ספק ועובר אצל השכל היותו. כן אמרו שהיות הארץ מתנועעת לנקודת המרכז והאש למעלה או היות האש מחממת והמים מקררים - הוא משיכת המנהג ולא ימנע בשכל שישתנה זה המנהג ויקרר האש ויתנועע אל התחתית והוא אש וכן יחממו המים ויתנועעו למעלה והם מים. ועל זה נבנה הענין כולו:

והם עם זה מסכימים שהתקבץ שני ההפכים בנושא אחד ובעתה אחת - שקר לא יתכן ולא יעבירהו השכל. וכן יאמרו גם כן כי היות עצם, אין מקרה בו כלל, או מקרה לא בנושא, בדברי קצתם - נמנע, לא יעבירהו השכל. וכן יאמרו שההפך העצם מקרה או ההפך המקרה עצם - לא יתכן; ולא הכנס גשם בגשם יתכן; אבל יודו שאלו נמנעות מן השכל:

אמנם היות כל מה שמנוהו מן הנמנעות בלתי מצויר בשום פנים והיות מה שקראוהו אפשר מצויר - הוא מאמר אמיתי. אלא שהפילוסופים אומרים שזה אשר קראתם אותו נמנע להיותו בלתי מדומה ואשר קראתם אותו אפשר להיותו מדומה וזה האפשר אצלכם הוא אפשר בדמיון לא אצל השכל - הנה אתם בזאת ההקדמה תבחנו המחויב והאפשר והנמנע פעם בדמיון לא בשכל ובפעם בתחילת הדעת המשותף כמו שזכר אבונצר בזכרו הענין אשר יקראוהו המדברים "שכל":

הנה כבר התבאר כי המדומה אצלם הוא אפשר - יסכים עמו המציאות או לא יסכים עמו - וכל מה שלא ידומה הוא הנמנע. וזאת ההקדמה לא תתאמת אלא בתשע ההקדמות אשר קדם זכרם ובעבורה בלא ספק היה צריך להקדימם. ובאור זה - כפי מה שאתאר לך ואגלה לך מתוכות אלו הענינים על דרך מחלוקת נפלה בין המדבר והפילוסוף:

אמר המדבר לפילוסוף למה מצאנו גשם הברזל הזה בתכלית הקשי והחוזק והוא שחור וגשם החמאה הזה בתכלית הרכות והוא לבן?:

ענהו הפילוסוף בשאמר כי כל גשם טבעי יש לו שני מינים מן המקרים - מקרים ישיגוהו מצד החומר שלו כמו שיבריא האדם ויחלה ומקרים ישיגוהו מצד צורתו כתמהון האדם וצחקו; וחמרי הגשמים המורכבים הרכבה אחרונית חלוקים מאד כפי הצורות המיוחדות לחומרים עד שהיה עצם הברזל בחילוף עצם החמאה ונמשך אחריהם מן המקרים אחר חילוק צורתם והשחרות והלובן שהם מקרים נמשכים אחר חילוק חומרם האחרון:

וסתר המדבר זאת התשובה כולה בהקדמות ההם אשר לו כפי מה שאספר. וזה - שהוא אומר אין צורה נמצאת כלל כמו שתחשוב מקימת לעצם עד שתשימם עצמים שונים אבל הכל - מקרים כמו שבארנו ממאמרם בהקדמה השמינית. אחר כך הוא אומר אין חילוק בין עצם הברזל לעצם החמאה והכל מחובר מעצמים פרדיים דומים כמו שבארנו מדעותם בהקדמה הראשונה אשר יתחיב ממנה בהכרח ההקדמה השנית והשלישית כמו שבארנו. [וכן ההקדמה השתים עשרה צריך אליה - לקיים העצם הפרדי]. וכן לא יתכן אצל המדבר שיהיו קצת מקרים מיחדים זה העצם עד שיהיה בו מזומן מוכן לקבל מקרים שניים כי לא ישא אצלו מקרה מקרה כמו שבארנו בהקדמה התשיעית. ואין למקרה קיום כמו שהתבאר בהקדמה השישית. וכשנתאמת למדבר כל מה שירצה לפי הקדמותיו ועלה בידו מזה שעצמי החמאה והברזל - עצמים אחדים דומים ויחס כל עצם מהם אל כל מקרה - יחס אחד ואין זה העצם יותר ראוי בזה המקרה מזה; וכמו שזה העצם הפרדי אינו יותר ראוי שיתנועע ממה שהוא ראוי לנוח כן אין עצם מהם יותר ראוי לקבל מקרה החיים או מקרה השכל או מקרה החוש - מעצם אחר וריבוי העצמים או מיעוטם לא יוסיף בזה דבר מפני שהמקרה אמנם מציאותו בכל עצם ועצם מהם כמו שבארנו ממאמרם בהקדמה החמישית ויתחיב לפי אלו ההקדמות כולם שאין האדם יותר ראוי להשכיל מן העטלף ויתחיב מה שאמרוהו מן ההעברה בזאת ההקדמה. ומפני זאת ההקדמה היה השתדלות כולו מפני הוא החזק שבדברים בקיום כל מה שירצה לקימו כמו שיתבאר:

הערה. דע אתה האיש המעין בזה המאמר שאם ידעת הנפש וכוחותיה והתאמת לך בה כל דבר לפי אמיתת מציאותו - הנה תדע כי הדמיון נמצא לרוב בעלי החיים (אמנם בעלי החיים השלמים כולם - רצוני לומר אשר להם לב - מציאות הדמיון להם מבואר); ושהאדם לא הובדל בדמיון. ואין פועל הדמיון פועל השכל - אבל הפכו, וזה כי השכל יפרק המורכבות ויבדיל חלקיהם ויפשיטם ויצירם באמיתתם ובסיבותם וישיג מן הדבר האחד ענינים רבים מאוד שביניהם הפרש אצל השכל כהפרש שני אישים מבני אדם אצל הדמיון במציאות. ובשכל יבדיל הענין הכללי מן הענין האישי ולא יתאמת מופת מן המופתים אלא בכללי. ובשכל יודע הנשוא העצמי מן המקרי. ואין לדמיון פועל דבר מאלו הפעולות - שהדמיון לא ישיג אלא האישי המורכב בכללו לפי מה שהשיגוהו החושים או ירכיב הדברים המפוזרים במציאות וירכיב קצתם על קצתם והכל - גשם או כח מכוחות הגשם כמו שידמה המדמה איש אדם וראשו - ראש סוס ולו כנפים וכיוצא בזה - וזהו הנקרא הבדוי השקר שלא ישוה לו נמצא כלל. ולא יוכל הדמיון בשום פנים להמלט בהשגתו מן החומר ואפילו הפשיט צורה אחת בתכלית ההפשט; ולכן אין בחינה בדמיון:

ושמע מה שהועילונו החכמות הלימודיות ומה גדול מה שלקחנו מהם מן ההקדמות:

דע כי יש דברים כשיבחנם האדם בדמיונו לא יצירם כלל אבל ימצא המנע דמיונם - כהמנע התקבץ שני ההפכים. ואחר כך התאמת במופת מציאות הדבר ההוא הנמנע לדמותו והוציאהו המציאות. וזה שאם תדמה כדור גדול אי זה שיעור שתרצה ואפילו דמית אותו כשיעור כדור הגלגל המקיף; ואחר כך תדמה בו קוטר יעבור על נקודת מרכזו; ואחר כך תדמה שני אנשים עומדים על שתי קצות הקוטר עד שתהיה הנחת רגליהם על ישרון הקוטר וישוב הקוטר והרגלים בקו אחד ישר - לא ימלט מהיות הקוטר נכחי לאופק או בלתי נכחי; ואם היה נכחי - יפלו שניהם יחד ואם היה בלתי נכחי - יפול אחד מהם והוא התחתון ויעמוד האחר. כן ישיג הדמיון. וכבר התבאר במופת שהארץ כדורית ושמן המיושבת - על שתי קצוות הקוטר וכל איש משוכני שתי הקצוות - ראשו אל השמים ורגליו לצד רגלי האחר שהוא בראש הקוטר האחר ואי אפשר נפילת אחד מהם כלל ולא יצויר מפני שאין אחד מהם למעלה ואחד למטה אבל כל אחד משניהם למעלה ולמטה בהצטרף אל האחר. וכן התבאר במופת במאמר השני מספר החרוטים יציאת שני קוים יהיה ביניהם בתחילת יציאתם רוחק אחד וכל אשר ירחקו - יחסר הרוחק ההוא ויקרב אחד מהם אל האחר ולא יתכן הפגשם לעולם ואפילו יוצאו לבלתי תכלית ואף על פי שכל אשר ירחקו - יתקרבו; וזה לא יתכן שידומה ולא שיפול בשבכת הדמיון כלל - ושני הקוים ההם האחד מהם ישר והאחד מעוקם כמו שהתבאר שם. הנה כבר התבאר מציאות מה שלא ידומה ולא ישיגהו הדמיון אבל הוא נמנע אצלו; וכן התבאר במופת המנע מה שיחיבהו הדמיון והוא היות האלוה ית' גשם או כח בגשם - שאין נמצא אצל הדמיון אלא גשם או דבר בגשם:

הנה כבר התבאר שיש בנמצא דבר אחר בו יבחן הראוי והעובר והנמנע ואינו הדמיון. ומה טוב זה העיון ומה גדולה תועלתו למי שירצה שינצל מזה החושך - רצוני לומר ללמוד מן הדמיון:

ולא תחשוב שהמדברים לא ישערו בדבר מזה אבל ישערו בו קצת משער וידעוהו ויקראו מה שידומה והוא נמנע כמו היות האלוה גשם - עולה על רוח ודמיון; והרבה פעמים יבארו שהעולות על רוח - כוזבות. ולזה הוצרכו לתשע הקדמות אשר זכרנו עד שאימתו בהם זאת ההקדמה העשירית והיא - העברת מה שרצו העברתו מן המדומים מפני התדמות העצמים והשתוות המקרים במקריות כמו שבארנו:

והתבונן אתה המעין וראה שהנה יצא דרך עיון עמוק מאד. וזה שאלו - קצת ציורים יאמר איש שהם ציורים שכליים ואחר יאמר שהם ציורים דמיוניים ונרצה שנמצא דבר יבאר לנו המושכלות מן המדומות. ואם יאמר הפילוסוף שהמציאות עדי - כמו שיאמר ובו אבחון הראוי והעובר והנמנע - יאמר לו בעל הדת ובזה היא המחלוקת שזה הנמצא אומר אני שנעשה ברצון לא שהתחייב וכשנעשה בזה התואר - היה אפשר שיעשה בחילופו אלא אם יגזור הציור השכלי שאי אפשר חילוף זה כמו שתחשוב:

ושער ההעברה הזה יש לי בו דברים תשמעם במקומות מזה המאמר ואינו ענין ימהר האדם לדחותו כולו ברגע קטן:

ההקדמה האחת עשרה

היא אמרם שמציאות מה שאין תכלית לו הוא שקר על כל ענין. ובאור זה כי כבר התבאר המנע מציאות גשם אחד אין תכלית לו או מציאות גשמים אין תכלית למספרם - ואף על פי שכל אחד מהם גשמו בעל תכלית - ובתנאי שיהיו אלו שאין להם תכלית נמצאים יחד בזמן. וכן מציאות עילות אין להם תכלית - שקר - רצוני לומר שיהיה דבר עילה לדבר ולדבר ההוא עילה אחרת ולעילה - עילה וכן אל לא תכלית עד שיהיו מנויים אין תכלית להם נמצאים בפועל - יהיו גשמים או נבדלים אלא שקצתם עילה לקצתם. וזהו הסידור הטבעי העצמי אשר התבאר במופת המנע מה שאין תכלית לו בו:

אמנם מציאות מה שאין תכלית לו בכח או במקרה - ממנו מה שכבר התבאר מציאותו במופת כמו שהתבאר במופת החלק הגשם אל לא תכלית בכח והחלק הזמן אל לא תכלית; וממנו מה שבו מקום עיון והוא - מציאות מה שאין תכלית לו בבוא זה אחר סור זה והוא אשר יקרא מה שאין תכלית לו במקרה והוא - שיהיה דבר אחר העדר דבר אחר והאחר ההוא אחר העדר אחר שלישי וכן אל לא תכלית; ובזה הוא העיון העמוק מאוד. ומי שיתפאר שבאר במופת קדמות העולם יאמר כי הזמן בלתי כלה ולא יתחיב לו מזה שקר להיות הזמן כל מה שיגיע ממנו חלק יעדר לפניו חלק אחר. וכן - בא המקרים זה אחר זה אצלו על החומר אל לא תכלית ולא יתחיב לו שקר להיותם בלתי נמצאים כלם יחד אבל בבא זה אחר סור זה - וזה מה שלא בא מופת על המנעו. אמנם המדברים אין הפרש אצלם בין שתאמר שגשם אחד נמצא אין תכלית לו או תאמר שהגשם והזמן יקבל החלוקה אל לא תכלה; ואין הפרש אצלם בין מציאות דברים אין תכלית למספרם מסודרים יחד - כאילו תאמר אישי האדם הנמצאים עתה - או אמרך שדברים הגיעו במציאות אין למספרם תכלית ואף על פי שנעדרו ראשון ראשון - כאילו אמרת ראובן בן יעקב ויעקב בן יצחק ויצחק בן אברהם כן אל לא תכלה - זה גם כן אצלם שקר כראשון. ואלו הארבעה חלקים ממה שאין תכלית לו הם אצלם שוים. וזה החלק האחרון קצתם ישתדל לאמתו - רצוני לומר לבאר המנעו - בדרך אבארהו לך בזה המאמר וקצתם אומר שזה מושכל בעצמו וידוע בתחילת מחשבה ואין צריך עליו מופת. ואם היה מן השקר המבואר שיהיו דברים אין תכלית להם על צד בא האחד אחר סור האחר ואף על פי שהנמצא מהם עתה בעל תכלה הנה יהיה שקר קדמות העולם מתחילת מחשבה ולא יצטרך אל הקדמה אחרת כלל. ואין זה מקום החקירה על זה הענין:

ההקדמה השתים עשרה

אמרם שהחושים לא יתנו האמת תמיד. וזה כי המדברים חשדו השגת החושים משני פנים. אחד מהם - שהם אמרו כי הרבה ממוחשיהם יבצר מהם אם לדקות גשם המושג - כמו שיזכרו בעצם הפרדי ומה שיתחיב ממנו כמו שבארנו - ואם לרחקם מן המשיג להם - כמו שלא יראה האדם ולא ישמע ולא יריח על רוחק מילים רבים וכמו שלא תושג תנועת השמים. והצד השני - אמרו שהם יחטאו במושגיהם כמו שיראה האדם הדבר הגדול קטן כשירחק ממנו ויראה הקטן גדול כשיהיה במים ויראה המעוקם ישר כשיהיה קצתו במים וקצתו חוץ למים; וכן בעל ירקון יראה הדברים ירוקים ואשר שוקה לשונו מרה אדומה יטעם הדברים המתוקים מרים - וימנו דברים רבים מזה הכת ואמרו שמפני זה אין לבטוח בהם שילקחו התחלות מופת:

ולא תחשוב שהמדברים הסכימו על זאת ההקדמה לבטלה כמו שיחשבו רוב אלו האחרונים כי השתדלות קדמוניהם לקיים החלק אין צורך לו; אבל כל מה שהקדמנוהו ממאמרם - הכרחי וכשתפסד הקדמה אחת מהם תבטל הכונה כולם. ואמנם זאת ההקדמה האחרונה היא הכרחית מאד; שאנחנו כשנשיג בחושינו ענינים סותרים מה שהניחוהו יאמרו אז אין להשגיח בחושים אחר שנתבאר במופת הענין אשר חשבו כי עד השכל הורה עליו - כאמרם בתנועה המדובקת שנכנסו בתוכה מנוחות וכהתפוצץ הרכב בעת הסיבוב וכאמרם שלובן זה הבגד נעדר עתה וזה לובן אחר - ואלו דברים חילוף הנראה; ודברים רבים יתחיבו ממציאות הריקות כולם יכזיבם החוש; - ויהיה מענה זה כולו שזה - דבר יבצר מן החוש - במה שאפשר שיענו בו כן; ובדברים יענה בהם שזה - טעות מכלל טעויות החוש:

וכבר ידעתי שאלו כולם - דעות קדמוניות היו מתפארים בהם הסופיסטנים ואומרים שהם אמרום תחילה כמו שזכר גלינוס בספרו בכוחות הטבעיות על אותם שהיו מכזיבים החוש וסיפר דברים כבר ידעתם:

ואחר הקדימי אלו ההקדמות אתחיל לבאר דרכיהם באלו הארבע בקשות