פתיחת התפריט הראשי

פרק סהעריכה

איני רואה אותך אחר הגיעך לזאת המדרגה ואמתך שהוא ית' נמצא לו במציאות ואחד לא באחדות צריך שיבואר לך הרחקת תואר הדיבור ממנו; וכל שכן בהסכים כל אומתנו ש'התורה' ברואה - הכונה בזה שדברו המיוחס לו - נברא. ואמנם יוחס אליו להיות המאמר ההוא אשר שמעו משה רבינו ע"ה האלוה בראו וחידשו כמו שברא כל מה שבראו וחידשו. והנה יבואו לך בנבואה דברים רבים; ואמנם הכונה הנה - שתארו בדבור כתארו בפעולות כולם הדומות לפעולותינו; והוישרו השכלים כולם שיש מדע אלוקי ישיגוהו הנביאים באמרם שהאלוה דבר עמהם ואמר להם - עד שנדע שאלו הענינים אשר יגיעו לנו מאת האלוה הם לא ממחשבתם וזממם לבד כמו שיתבאר. וכבר קדם לנו זכרון זה הענין:

ואמנם כונת זה הפרק - כי ה'דיבור' וה'אמירה' מלה משותפת נופלת על הדיבור בלשון כאמרו "משה ידבר" "ויאמר פרעה"; ונופלת על הענין המצויר בשכל מבלתי שידובר בו - אמר "אמרתי אני בליבי" "ודיברתי בלבי" "ולבך ידבר" "לך אמר לבי" "ויאמר עשו בלבו" וזה הרבה; ותפול על הרצון "ויאמר להכות את דוד" - כאילו אמר 'ורצה להרגו' - כלומר חשב בו להרגו; "הלהרגני אתה אומר?" - פירושו וענינו התרצה להרגני?; "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים" - וזה גם כן הרבה:


וכל 'אמירה' ו'דיבור' שבאו מיוחסים לאלוה הם משני הענינים האחרונים - רצוני לומר שהם אם כנוי על הרצון והחפץ או כינוי על הענין המובן מאת האלוה - והוא אחד אם נודע בקול נברא או נודע בדרך מדרכי הנבואה אשר אבארם - לא שהוא ית' דיבר באותיות וקול ולא שהוא ית' בעל נפש שיוחקו הענינים בנפשו ויהיו בעצמו ענין נוסף על עצמו אבל התלות הענינים ההם בו ויחוסם אליו כיחס הפעולות כולם:

ואמנם הכינוי על הרצון והחפץ ב'אמירה' ו'דיבור' הוא כמו שבארתיו מעניני שתוף זאת המילה; ועוד על צד הדמיון לנו כמו שהעירונו במה שקדם. כי לא יבין האדם בתחלת מחשבה איך יעשה הדבר אשר ירצה הרוצה לעשותו ברצון לבד; אבל אי אפשר בתחלת הדעת מבלתי שיעשה הרוצה הדבר אשר ירצה להמציאו או יצוה לזולתו לעשותו. ולזה הושאל לאלוה הצווי בהיות מה שרצה היותו ונאמר שהוא צוה שיהיה כך; והיה כל זה על צד הדמיון בפעולותינו (מחובר אל היות זאת המילה גם כן מורה על ענין רצה כמו שבארנו). וכל מה שבא ב'מעשה בראשית' 'ויאמר ויאמר' - ענינו רצה או חפץ. וכבר זכר זה זולתנו והתפרסם מאד. והמופת עליו - רצוני לומר שאלו ה'מאמרות' אמנם הם רצונים לא מאמרים - כי מאמרי הצווי אמנם יהיו לנמצא יקבל הצווי ההוא. כן אמרו "בדבר יי שמים נעשו" - כמו "וברוח פיו כל צבאם" כמו ש'פיו' ו'רוח פיו' - השאלה כן 'דברו' ו'מאמרו' - השאלה והענין - שהם נמצאו בכונתו וברצונו. וזה ממה שלא יסכלהו אדם מחכמינו הידועים. ואיני צריך שאבאר שה'אמירה' וה'דיבור' בלשון העברי בענין אחד גם כן "כי היא שמעה את כל אמרי יי אשר דבר"