מדרש תנחומא כי תשא יד

יד. [ עריכה ]
ויתן אל משה ככלותו. כך פתח רבי תנחומא בר אבא, לך אדני הצדקה ולנו בושת הפנים (דני' ט ז). אמר רבי נחמיה, אפילו בשעה שאנו עושין צדקה לפניך, מביטין אנו במעשינו ואנו מתביישין. אין לנו שעה שאנו באים בזרוע אלא בשעת ביעור מעשרותינו מן הבית, שנאמר, כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך (דבר' כו יב), כל ענין אותו פרשה. השקיפה ממעון קדשך מן השמים (שם שם טו). אמר רבי אלכסנדרי, גדול כחן של בעלי מעשרות, שהופכין את הקללה לברכה. שבכל מקום שנאמר בו השקפה, לשון צער הוא, שנאמר, וישקף על פני סדום (ברא' יט כח), וישקף ה' אל מחנה מצרים (שמ' יד כד), בעד החלון נשקפה ותיבב (שופטים ה כח), וישקיפו אליו שנים שלשה סריסים (מ"ב ט לב), כי בחלון ביתי בעד אשנבי נשקפתי וארא בפתאים (משלי ז ו-ז). והשאר כלם פתרונם לשון צער, חוץ מזו, השקיפה ממעון קדשך וברך (דברים כו טו). ולא עוד, אלא שהופכין קללה לברכה. אמר רבי נחמיה, אפילו בשעה שאנו מביטין במעשינו, יש לנו בושת פנים. בנוהג שבעולם, אדם נותן שדהו לאריסות, נותן הזרע והפעולה וחולק עמו בשוה. והקדוש ברוך הוא, לה' הארץ ומלואה (תהלי' כד א), והוא מוריד הטל והמטר, והוא משמר הכל, ואינו מבקש אלא אחד מעשרה מעשר, ותרומה אחד מחמשים. הוי, לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים. רבי יוסי אומר, יש בושה גדולה מזו, ישראל עוברין בים סוף ופסל מיכה עובר עמהם, שנאמר, ועבר בים צרה (זכר' י יא), והים נקרע לפניהם. הוי, לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים. אמר רבי יודן, כתיב, ויעלו בית יוסף גם הם בית אל וה' עמם (שופטי' א כב). הולכין לעבוד עבודה זרה, ואת אומר וה' עמם. וכי יש צדקה גדולה מזו. הוי, לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים. כיוצא בו, והמה לקחו את אשר עשה מיכה ואת הכהן אשר היה לו ויבאו על ליש על עם שוקט ובוטח (שם יח כז). והמה לקחו את אשר עשה מיכה, צלמא. ואת הכהן, כומרא. ויבואו על ליש, זו פמיאס. על עם שוקט ובוטח, עובדין עבודה זרה והיא מצלחא בידהון, ואת אמר על עם שוקט ובוטח. יש צדקה גדולה מזו. הוי, לך ה' הצדקה וגו'. את מוצא, שביום שעשו ישראל את העגל, בו ביום ירד להם את המן ונטלו ממנו והקריבו ממנו לפני העגל, שנאמר, ולחמי אשר נתתי לך סלת ושמן ודבש האכלתיך ונתתיהו לפניהם לריח ניחוח ויהי וגו' (יחז' טז יט). מהו ויהי, וירד למחר, כמה דאת אמר, והיה כזה יום מחר (ישעיה נו יב), ולא פסק המן. הוי, לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים. ואף על פי כן, ומנך לא מנעת מפיהם (נחמ' ט כ). אמר רבי אלעזר, מי אמר הפסוק הזה. חנניה מישאל ועזריה אמרוהו. בשעה שעלו מן הכבשן, נתכנסו כל אומות העולם, שנאמר, ומתכנשים אחשדרפניא סגניא ופחותא והדברי מלכא (דני' ג כז), ועמדו ורקקו לישראל בפניהם ואמרו להם, אתם ידעתם שאלהיכם עושה נסים ונפלאות כאלו, וגרמתם לעצמכם להחריב את ביתו. ורקקו בפניהם עד שעשו כל גופם רוק. והיו חנניה וחביריו מגביהים פניהם למעלה וצדקו את הדין, ואמרו, לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים. דבר אחר, לך ה' הצדקה. אמר רבי שמואל בר נחמן, נאה לאבותינו לקבל את התורה ולומר כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, שמא נאה לומר להם אלה אלהיך ישראל. את מוצא כשירד משה מן ההר מה כתיב שם, וישמע יהושע את קול העם ברעה, ויאמר אל משה קול מלחמה במחנה. השיבו, אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה קול ענות אנכי שומע. מהו קול ענות, קול חרופין וגדופין. וכן כתיב, וישמע יהושע את קול העם ברעה. ובאו אנשי כנסת הגדולה ופרשוה, אף כי עשו להם פסל ומסכה ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים, ויעשו נאצות גדולות (נחמי' ט יח). וכי חסר המקרא כלום. ולמה הוסיף המקרא ויעשו נאצות גדולות. שהיו מחרפין ומגדפין כלפי עצמן, שבעים מן המן ומקריבין ממנו לעגל, מחרפין בכל כחן בשחוק, ואחר כל זאת, ומנך לא מנעת מפיהם. הוי, לך ה' הצדקה. אמר רבי לוי, ישראל יושבין למטן וחורטין את העגל, שנאמר, ויקח מידם ויצר אותו בחרט. והקדוש ברוך הוא למעלן חוקק לוחות ליתן להם דברות חיים, שנאמר, ויתן אל משה ככלתו: