מדרש תנחומא הקדום/כרך א/בראשית כב א

שלמה בובר
מדרש תנחומא
הקדום והישן מיוחס לרבי תנחומא ברבי אבא על חמשת חומשי תורה
→בראשית כא א	בראשית כד א←

[לט] ויהי אחר הדברים האלה וגו׳ (בראשית כב, א). זהו שאמר הכתוב: "הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע בא יבא ברנה נושא אלמותיו" (תהלים קכו, ו). הלוך ילך זה אברהם. בשעה שניסה אותו הקב״ה ואמר לו: קח נא (בראשית כב, ב), אעפ״כ היה בלבו בוכה, ובפיו אמר לו הנני. הלוך ילך ובכה, אימתי? בשעה שהיה נושא משך הזרע, שנאמר: "כי ביצחק יקרא לך זרע" (בראשית כא, יב). בא יבא ברנה נושא אלומותיו, וישב אברהם אל נעריו (בראשית כב, יט). מי גרם לו ליטול שכר? בשביל ששתק ועשה עצמו כאלם, שנאמר: "ואני כחרש לא אשמע [וכאלם לא יפתח פיו]" (תהלים לח, יד), שהיה לו פתחון פה לומר לו, "אתמול אמרת לי: כי ביצחק יקרא לך זרע, ועכשיו אתה אומר לי לשוחטו?" ולא אמר כלום ושתק. לפיכך בוא יבא ברנה נושא אלומותיו:

[מ] דבר אחר: ויהי אחר הדברים האלה, זהו שאמר הכתוב: "לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה" (תהלים פט, לה). אמר ר' אחא: לא אחלל את בריתי, שהתניתי עם אברהם ואמרתי לו: "כי ביצחק יקרא לך זרע" (בראשית כא, יב); ומוצא שפתי לא אשנה, שאמרתי לו קח נא. משל למה הדבר דומה? למלך שאמר לאוהבו: מתאוה אני לראות על שולחני תינוק קטן. מיד הלך אוהבו והביא את בנו והעמידו על השולחן לפני המלך, והלך והביא החרב לשוחטו. מיד צווח המלך ואמר לו: מה אתה עושה! אמר לו: ולא אמרת לי, "מתאוה אני לראות תינוק קטן על שולחני"? אמר לו: תינוק חי אמרתי לך, שמא מת? כך אמר לו הקב״ה לאברהם: קח נא את בנך (בראשית כב, ב); מיד ויבן שם אברהם את המזבח וגו' וישלח אברהם את ידו (שם, פס' ט-י). צווח לו המלאך: אל תשלח ידך אל הנער (שם, פס' יב). אמר לו אברהם, לא אמרת לי: "קח נא"? אמר לו: שמא אמרתי לו לשוחטו? הוי לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה:

כך שנו רבותינו: "אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי" (ירמיהו יט, ה). לא צויתי ליפתח שיקריב את בתו, ולא דברתי למלך מואב שיקריב את בנו, ולא עלתה על לבי לומר לאברהם שישחוט את בנו. למה סמכו ציווי ביפתח? אמר ר׳ מיישא: אשר לא צויתי ליפתח, וצויתי לו הרבה מצות עשה ומצות לא תעשה, שהיה מישראל, אבל שיקריב את בתו לא צויתיו. ולא דברתי למלך מואב, אמרו רבותינו: למה סמכו דיבור למלך מואב? אלא אמר הקב״ה: וכי מעולם דיברתי עמו? לא גנאי הוא? אלא לא דברתי עמו מימיו, על אחת כמה וכמה שיקריב את בנו. ולא עלתה על לבי לומר לאברהם שישחוט את בנו, אע״פ שאמרתי לו קח נא, לא עלתה על לבי שישחוט את בנו. לכך נאמר: לא אחלל בריתי:

[מא] דבר אחר: ויהי אחר הדברים האלה [והאלהים נסה את אברהם]. זהו שאמר הכתוב: "מצרף לכסף וכור לזהב ובוחן לבות ה׳" (משלי יז, ג). ויאמר קח נא. מיד "וישכם אברהם בבוקר" (בראשית כב, ג), הלך ובנה את המזבח, ונתן [את] יצחק למעלה מן המזבח, שנאמר: "ויעקד את יצחק בנו [וישם אותו על המזבח ממעל לעצים"] (בראשית כב, ט). מהו ממעל? מלמד שעשה המזבח מכוון כנגד כסא הכבוד, כמא דאת אמר: "שרפים עומדים ממעל לו" (ישעיהו ו, ב):

[מב] דבר אחר: ויהי אחר הדברים האלה. מה הרהור היה שם? יצחק מהרהר, שהיה דן עם ישמעאל, [שהיה ישמעאל מתרעם] לומר: אני גדול ממך, אני יורש את העולם, שאני בכור לאבי ולעולם הבכור יורש כפלים. אמר לו יצחק: אמור לי, מה יש לו להקב״ה ממך? אמר לו ישמעאל: אני אומר לך מה עשיתי, אילולי לא עשיתי מאומה אלא שהייתי בן שלש עשרה שנה ומלני אבא, הייתי יכול לומר לו: אי אפשי לימול, אלא נתתי נפשי וקבלתי עלי. אמר לו יצחק: הרי כל מה שלויתה להקב״ה שלשה טיפי דם, ואני יודע כשיבקש הקב״ה אותי לשחוט עכשיו, ואני בן שלשים ושבע שנים, והקב״ה אומר לאבא שיקריבני, ואיני מעכב. אמר הקב״ה למלאכים: הרי השעה. מיד קפץ על אברהם, שנאמר: ויהי אחר הדברים האלה, מכאן אתה למד שהרהורי דברים היו שם:

[מג] והאלהים נסה את אברהם. זהו שאמר הכתוב: "נתת ליראיך נס להתנוסס" (תהלים ס, ו), מנוס שניצלו ישראל מדינה של גיהנם. (דבר אחר: "נס להתנוסס) מפני קושט סלה" (שם), כדי ליתן שכרו בקושט, שנאמר: "ונתתי פעולתם באמת" (ישעיהו סא, ח). אבל הרשעים אין להם מנוס, שנאמר: "ועיני רשעים תכלינה ומנוס אבד מנהם" (איוב יא, כ).

נתת ליראיך נס. בא וראה מה בין הראשונים לאחרונים, שהראשונים היו מתנסים על ידי הקב״ה, שנאמר: והאלהים נסה את אברהם. וכן באנשי דור המדבר, שנאמר: "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא" (שמות טז, ד), וכן הוא אומר: "למען ענותך [ולמען] נסותך" וגו׳ (דברים ח, טז). אבל האחרונים נתנסו על ידי האומות, שנאמר: "ואלה הגוים אשר הניח ה׳ לנסות בם את ישראל" (שופטים ג, א); הרי נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קושט סלה. מאי מפני קושט סלה? מי נתנסה ועמד בנסיונות? וכן אתה מוצא בדניאל וחביריו, כשגלו גזר עליהם הקב״ה שיאכלו לחם טמא, שנאמר: "ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגוים אשר אדיחם שם" (יחזקאל ד, יג). עמד נבוכדנצר וקיים את הדבר, התחיל ואמר: גוזר אני שיהו אוכלים מאכילה שלי, שנאמר: "וימן להם המלך" וגו׳ (דניאל א, ה). דניאל לא קיבל עליו, אלא אמר: אף על פי שגזר הקב״ה עלינו שנאכל לחם טמא, בקש לנסות אותנו; אלא נעשה שלנו, והקב״ה יעשה שלו. התחיל לומר [לשר הטבחים: בבקשה ממך] "נס נא את עבדיך ימים עשרה [ויתנו לנו מן הזרועים ונאכלה ומים ונשתה ויראה לפניך מראינו ומראה הילדים האוכלים את פת בג המלך וכאשר תראה עשה עם עבדיך"] דניאל א, יב-יג). אמר להם: ואתם יכולים להתנסות ימים עשרה, שלא לאכול לחם ושלא לשתות יין? אמרו לו: הן, שאנו מבני בניו של אותו האיש שנתנסה בעשר נסיונות מן האלהים, זכותו תעמוד לנו, שנאמר: "נס נא את עבדיך" (דניאל א, יב). לא כבר מצאת אותנו עשר ידות על החרטומים? בזכות מי? בזכות אברהם, שנתנסה בעשר נסיונות. כיון שעמדו בנסיונם, מה כתיב? "ויתן האלהים את דניאל [לחסד ולרחמים לפני שר הסריסים" (דניאל א, ט), "וישמע להם לדבר הזה וינסם ימים עשרה, ומקצת ימים עשרה נראה מראיהם טוב ובריאי בשר מן כל הילדים האוכלים את פת בג המלך" (שם שם יד-טו)]. הוי "נתת [ליראיך נס להתנוסס"], מהו "נס"? גידלת אותם, כמה שנאמר: "וכנס על הגבעה" (ישעיהו ל, יז), ולמה נסה אותם הקב׳׳ה? בשביל לגדלם, כדי שלא ליתן פתחון פה לאומות העולם לומר: הוא מגדלן, והוא לא נסה אותן ועמדו בנסיונן. לפיכך אחר הדברים האלה [והאלהים נסה את אברהם"]:

[מד] ויאמר הנני. הנני לכהונה, הנני למלכות; הנני לשחוט, הנני ליהרג:

קח נא את בנך, אמר לפניו: איזה בן? אמר לו: את יחידך. אמר לפניו: זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו. אמר לו: אשר אהבת. אמר לפניו: רבונו של עולם, יש גבול במעיים? אמר לו: את יצחק:

[מה] ולך לך אל ארץ המוריה. ר׳ ינאי ור׳ חייא חולקין. ר׳ ינאי אומר: מה הוא מוריה? מקום (שהאורה) [שהמורא] יצא לעולם, שנאמר: "נורא אלהים ממקדשיך" (תהלים סח, לו). ר׳ חייא אמר: ממקום (שהתורה) [שהוראה] יוצאה לעולם, שנאמר: "כי מציון תצא תורה" (ישעיהו ב, ג). דבר אחר: מוריה, [אמר ר׳ יהושע בן לוי]: מקום שהצדיקים מורין לפני הקב״ה והוא עושה, שנאמר: (ויחלק) "[ויחלקום] בגורלות" (דברי הימים א כד, ה). אמר ר׳ שמואל בר נחמן: מהו מוריה? מקום שהקב״ה מורה לרשעים ומורידן לגיהנם, שנאמר: "כצאן לשאול שתו [מות ירעם וירדו בם ישרים לבוקר וצורם לבלות שאול מזבול לו"] (תהלים מט, טו). ר׳ שמעון בן יוחי אומר: מהו מוריה? מקום מורה מכוון נגד בית המקדש של מעלה, שנאמר: "מכון לשבתך [פעלת ה׳ מקדש ה׳ כוננו ידיך"] (שמות טו, יז). ר׳ יהודה בן פלמא אומר: מהו מוריה? אמר אברהם לפני הקב״ה: רבון העולמים, לאיזה מקום נלך? אמר לו הקב״ה: למקום שאני קושטך, ואין הלשון הזה אלא לשון קישוט, שנאמר: "לא תגע בו יד... או ירה יירה^[1]" (שמות יט, יג). ר' פנחס הכהן בן חמא אומר: מהו מוריה? למקום מרותיה של עולם. אמר ר׳ יהודה הלוי ב״ר שלום: מנין? שנאמר: ויעל דוד [וכל ישראל] בעלתה אל קרית יערים (דברי הימים א יג, ו):

[מו] ולך לך. אמר לו הקב״ה: נסיון הראשון בלך לך, שנאמר: "ויאמר ה׳ אל אברם לך לך מארצך וממולדתך" (בראשית יב, א), ונסיון האחרון בלך לך אל ארץ המוריה:

ביום השלישי וישא אברהם את עיניו (בראשית כב, ד). ולמה ביום השלישי, ולא ביום הראשון ולא ביום השני? שלא יאמרו אומות העולם: הממו והלך ושחט את בנו, שאילו היה בדעתו לא היה שומע לו להקריב בנו, לכך ביום השלישי [וגו׳]:

וירא את המקום מרחוק (שם), מהו מרחוק? אמר ר' יצחק: רחוק מיל, שנאמר: "אך רחוק יהיה [ביניכם ובינו כאלפים אמה"] (יהושע ג, ד). ראה אותו אברהם (ואמר לנעריו: רואים אתם כלום? אמרו לו: לאו). אמר ליצחק: רואה אתה כלום? אמר לו: רואה אני הר נאה ומשובח וענן קשור עליו. אמר לנעריו: רואים אתם כלום? (אמרו לו: אנו רואים הר גבוה ויש בו עצים ואילנות) [אמרו לו: לאו]. אמר להן: ["שבו לכם פה עם החמור"] (בראשית כב, ה), מה החמור רואה ואינו יודע, כך אתם עם הדומה לחמור:

ואני והנער נלכה עד כה (שם). מהו עד כה? נלך ונראה מה סופו של דבר של אותו כה, איזה כה? שנאמר: "כה יהיה זרעך" (בראשית טו ה):

ונשובה אליכם (בראשית כב, ה), בשרו פיו שהוא הולך וחוזר, ורוח הקודש אומר: "לאדם מערכי לב [ומה׳ מענה לשון"] (משלי טז, א):

ויקח אברהם [את עצי העולה וישם על יצחק בנו]. למה היה יצחק דומה? למי שהיה יוצא לישרף ועציו על כתפיו:

ויקח בידו [את האש ואת המאכלת] (בראשית כב, ו). למה כתיב מאכלת ולא כתיב סכין? שהרבה אכילות אכלו ישראל מתחת (מדיו) [ידו]:

וילכו שניהם יחדו (שם שם). זה לשחוט וזה לישחט:

דבר אחר: וילכו שניהם. אמר ר׳ אבין הלוי ברבי: עם שהן הולכין, בא השטן מימינו של יצחק ואמר: אי עלוב בנה של עלובה, כמה תעניות נתענה אמך עד שתבא, והזקן (נשטתה) [נשתטה] בזקנותו והרי הוא הולך לשחוט אותך. חזר יצחק ואמר לאביו: ראה מה זה אומר לי! אמר לו: הוא בא ליצף^[2] אותך, אבל הקב״ה אל יצף לנו, שנאמר: "אלהים יראה לו השה לעולה" (שם ח). ואף על פי כן וילכו שניהם. בן כמה שנים היה יצחק? בן ל״ז שנים:

ויבאו אל המקום (שם ט). עם שהוא בא לשחטו, אמר לו יצחק: אוסרני בידי ורגלי, שהנפש חצופה היא, עד שלא נראה המאכלת באה ואזדעזעה ואיפסל מקרבן. בבקשה אבי, כדי שלא יעשה בי מום:

וישלח אברהם וגו׳ ויקרא אליו מלאך ה׳ מן השמים וגו' (שם, י, יא). אמר לו: מי אתה? אמר לו: מלאך. אמר לו: הקב״ה אמר לי "קח נא", ואתה אומר "אל תשלח"? באותה שעה ויקרא מלאך ה׳, ולמה קרא לו? לומר לו, ומה אמר לו? אמר לו: אברהם אברהם (שם). ולמה ב׳ פעמים? אלא כאדם שהוא בדרך רחוקה הולך עם חבירו והניחו, והוא קורא לו: חברי חברי, כך היה המלאך קורא: אברהם אברהם, מה אתה עושה? ולמה אמר לו בזריזות, שהיה אברהם ממהר לשחטו. באותה שעה אמר אברהם לפני הקב״ה: רבונו של עולם, אדם מנסה לחבירו שאינו יודע מה בלבו של חבירו. אתה שאתה חוקר לבות וכליות, הייתה צריך לעשות לי כך? לא היה גלוי לפניך שאתה אומר שאקריב את בני, ואני מזרז לשחטו בלב שלם? אמר לו הקב״ה: להודיע לאומות העולם שלא על חנם בחרתי בך, שנאמר: כי עתה ידעתי כי ירא וגו׳ (שם יב):

דבר אחר: ויקרא אליו. אמר לו אברהם: מי אתה? אמר לו: מלאך אני. אמר לו אברהם: כשאמר לי הקב״ה [להקריבו] הוא בעצמו אמר לי, ועכשיו אני מבקש שיאמר לי הוא בעצמו. מיד פתח הקב״ה את הרקיע ואת הערפל ואמר לו: "בי נשבעתי" (בראשית כב, טז). אמר לו אברהם: והרי נשבעת; ואף אני נשבעתי שאיני יורד מן המזבח הזה עד שאומר כל מה שאני צריך. אמר לו: אמור כל מה שאתה צריך. אמר לו אברהם: לא אמרת לי שאתה מעמיד ממני מלא כל העולם כולו, שנאמר: "וספור הכוכבים" וגו׳ "כה יהיה זרעך" (בראשית טו, ה)? אמר לו הקב״ה: הן. אמר לו: ממי? אמר לו: מיצחק. אמר לו: והלא אמרת לי שאתה מרבה בני כעפר, שנאמר: "והיה זרעך כעפר הארץ" (בראשית כח, יד)? אמר לו הקב״ה: הן, אמר לו: ממי? אמר לו: מיצחק. אמר לו: כשם שהיה לי להשיבך, ולא אמרתי לך: כלום רבונו של עולם אתמול אמרת "כי ביצחק יקרא לך זרע", ועכשיו אתה אומר "והעלהו שם לעולה"? וכבשתי יצרי ולא השבתיך; אף אתה, כשיהיו בניו של יצחק חוטאים לפניך ונכנסים לצרה, זכור להם עקדת יצחק אביהם וסלח להם ופדה אותם מצרותם. אמר (להם) [לו] הקב״ה: אמרת שלך, אף אני אומר שלי. אמר לו הקב״ה: עתידין בניך להיות חוטאין לפני, ולדון אותם בראש השנה; אלא אם מבקשים הם שאהיה סולח להם, יהיו תוקעים לפני בו ביום בשופר. אמר לו אברהם: ומהו שופר? אמר לו הקב״ה: אין אתה יודע? אמר לו: לאו. אמר לו: חזור לאחוריך וראה, מיד "וישא אברהם את עיניו [וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו"] (בראשית כב, יג), אין אומר כאן אלא בקרניו, אמר לו: יהו תוקעין לפני בקרן הזה ואני סולח לעונותיהם. באותה שעה נתן שבה והודיה לפני הקב״ה, והוא שדוד מקלס: "מגיני וקרן ישעי" (שמואל ב כב, ג). וכן הוא אומר: "תקעו שופר בציון" (יואל ב, טו), תחילה בראש השנה, ואחר כך "קדשו צום" (שם), זה יום הכפורים לאחר עשרה ימים, שבו הקב״ה סולח לעונותיהם, שנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם" וגו' (ויקרא טז, ל). אשריכם ישראל, היאך הקב״ה חיבב אתכם, מה שלא עשה לכל אומה ולשון, שנאמר: "כח מעשיו הגיד לעמו" וגו׳ (תהלים קיא, ו), וכתיב: "מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל" (תהלים קמז, יט), וכתיב: "לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום הללויה" (שם, כ): חסלת פרשת וירא

1. ומתרגמינן בתרגום המיוחס ליונתן: יתקשטון. בובר.
2. לשון צער ודאגה. רש"י על ב"ר.