מדרש זוטא (בובר)/מגילת רות/פרשה א
פרשה א
עריכה[א] רבי (א) תנחומא פתח נדרשתי ללא שאלו נמצאתי ללא בקשוני (ישעיהו סה, א). נדרשתי ללא שאלו, זה רחב הזונה: נמצאתי ללא בשקוני, זה רות המואביה, (ב) שלא יצאתה מן העולם עד שראתה שלמה המלך. וכן הוא אומר וישם כסא לאם המלך (מלכים א ב, יט). זו רות המואביה, שהיא היתה אמה של מללכות. (ג) ומה ענין רות אצל עצרת, שהוא נקראת בעצרת בזמן מתן תורה, ללמדך שלא ניתנה תורה אלא על ידי ידורין ועוני, וכן הוא אומר (אף) חיתך ישבו בה תכין בטובתך לעני אלהים (תהלים סח, יא). (ד) אמרה תורה לפני הקב"ה רבונו של עולם תן חלקי בשבט של עוני, שאם עשירים עוסקין בי יהיו מתגאין, אבל כשהן [עניים הם] מתעסקין בי, ויודעין שהם רעבים, שנאמר ניתן הסכל במרומים [רבים] ועשירים בשפל ישבו (קהלת י, ו):
ויהי בימי שפוט השופטים. (ה) דור שהיה שופט את שופטיו, היה הדיין אומר לאדם (ו) טול קיסם מבין שיניך, והוא אומר לו טול קורה מבין עיניך. (ז) יותר תועבות עשה השופט משאר העם. ויהי ויהי שני פעמים, אחד לרעבון של תורה, ואחד לרעבון ללחם, ללמדך שכל דור ודור שאין תורה מצויה בו, רעבון מצוי בו:
וילך איש מבית לחם יהודה. מי גרם לו גלות, עין רעה שהיה בו, שכך אמר למחר שניים מתכנסין ואיני יכול לגור ביניהם, הוי שעין רעה שהיה בו גרמה גלות לו וליצא חוצה לארץ: (ח) [א"ר פרחיה באותה שעה היה הקב"ה דן את העולם, וב"ד שלמעלה עומדין והקב"ה מסתירו, שנאמר וילך איש, עמדה מדת הדין והזכירו, שנאמר ושם האיש אלימלך, מיד נגזר ועל בניו, מה כתיב בתריה וימת אלימלך]:
[ב] ושם האיש אלימלך וגו'. (ט) מה ראה הכתוב להכריז עליו ועל אשתו ועל בניו, (י) לפי שרי מעכבין זה (על) [את] זה, מצרות עין שהיה בכולן, [בזמן] שהבעל רוצה והאשה אינה רוצית, או האשה רוצית והבנים אינם רוצים מה שיעשו מצוה, אע"פ שאין כולן רוצין המצוה לעשות מצות דגזירה מסתלקת, אבל בזמן שאין אחד מעכב על חבירו, הגזירה חלה עליהן. (יא) בד' מקומות כתיב עושה צדקה ומשפט, ללמדך שאין עושה אלא מי שרגיל לעשות פעמים הרבה, וכן הוא אומר צדקה וחסד ימצא חיים (משלי כא, כא):
ושם שני בניו וגו'. (יב) אמר רבי יוחנן צריך אתה לחוש לשם מחלון [שהוא] לשון מחילה, (יג) נזדווגה לו רות המואביה. שהיתה רותחת מן העבירה. כליון שהוא לשון כלייה, נזדווגה לו (יד) ערפה שעמד ממנה גלית הפלשתי:
[ד] וישאו להם נשים מואביות. (טו) מי גרם לשבט יהודה לישא אשה מואביה, על שעשו מעשה עמון ומואב. [עד דבר אשר] לא קדמו אתכם בלחם ובמים (דברים כג, ה). (טז) שם האחת ערפה, שהיה לה לערף כעגלה ערופה: ושם השנית רות שהיתה מרתחת עצמה מן העבירה לעשות רצון אביה שבשמים:
(יז) ד"א רות שזכתה ויצא ממנה דוד שריוהו להקב"ה בשירות ותשבחות, יש לך בני אדם שמעשיהם נאים ושמותם מכוערים, ויש לך ששמותם ומעשיהם מכוערים, ויש ששמותם ומעשיהם נאים, כמו השבטים. שמותיהם נאים ומעשיהם מכוערים, עשו וישמעאל, שמות מכוערים ומעשיהם נאים, אלו עולי בבל, שמותם ומעשיהם מכוערים, אלה המרגלים: (יח) וישבו שם כעשר שנים. [מלמד] שהגזירה תולה עד עשר שנים: וימת אלימלך וגו'. (יט) וכי כל אדם אינם מתים אלא ללמדך שאין הגזירה מגעת אלא על מי שסיפק בידו לעשות ולמחות ואינו מוחה, ואין אדם משייר יתומים אלא אם כן עין צרה בממונו, וכן הוא אומר ונוע ינוע בניו (תהלים קט, י), (למען) [ולמה יען] אשר לא זכר עשות חסד (תהלים קט, טז):
[ה] (כ) וימותו גם שניהם. אל תאמר עין צרה אינו מכה אלא באבות, ללמדך שעין צרה מכה אף בבנים: (כא) אמר ר' חייא בר אבא עד שלש עשרה שנה הבן לוקה בעון האב, מכאן ואילך איש בחטאו ימות, (כב) אדם פושע פעמים הרבה, והקב"ה מאריך ברוחו עמו עד שעונותיו גורמין אותו, וכן בעניותן של דוד יוצאי ממצרים מה כתיב ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים (שמות ג, ז) אבל בדור של בית המקדש מה כתיב, ראה ה' והביטה (איכה א, יא), במצרים מה הוא אומר, וישמע אלהים את נאקתם (שמות ב, כד), במדבר מה כתיב ותשובו ותבכו לפני ה' ולא שמע ה' בקולכם (דברים א, מה), ובחורבן הבית כתיב, חי נאם ה' אם אדרוש לכם וגו' (יחזקאל כ, לא), ובגולה עוד זאת (אדרוש להם) [אדרוש לבית ישראל (יחזקאל לו, לז)]:
[(ו) ותשב (נעמי ורות) [משדי מואב] וגו' כי פקד ה' עמו לתת להם לחם. שאין לוקה אלא ארץ בלבד, וכן הוא אומר בין האולם ובין המזבח וגו' (יחזקאל ח, טז), ובשעה שהוא מרבה לישראל הוא מתרצה לכל העולם כולו, וכן הוא אומר רצית ה' ארצך שבת שבות יעקב [וגו'] אספת כל עברתיך וגו' (תהלים פה, ד) גדולה היא ארץ ישראל שהיא מכפרת על החיים ועל המתים, על החיים שנאמר ובל יאמר שכן חליתי (ישעיהו לג, כד), על המתים, שנאמר וכפר אדמתו עמו (דברים לב, מז). שלשה כתיב בהם חיים, ארץ ישראל, והתורה, והצדיקים, ארץ ישראל דכתיב אשר נתנו חתיתם בארץ (החיים) [חיים] (יחזקאל לב, כד), התורה דכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג, יח), צדיקים דכתיב פרי צדיק עץ חיים (משלי יא, ל):
[ז] ותצא מן המקום. (כג) מה ראה הכתוב למנות יציאתה וביאתה, אלא אמר הקב"ה תבוא רות שהיא גיורת ולא כיחשה בהמותה, ותוכיח את ישראל שמרדו בי, שנאמר אוי להם כי נדדו ממני (הושע ז, יג):
[ח] ותאמר נעמי לשתי כלותיה. (כד) מפני מה היתה מחזרת אותן כדי שלא תתבייש בהן שכן מצינו (כה) עשרה שווקים היו בירושלים. ולא היו מערבין אלו עם אלו שוק של מלכים, שוק של נביאים, שוק של כהנים, שוק של לוים, שוק של ישראל, ניכרים בלבושיהם בשווקים, מה שאלו לובשין לא היו אלו לובשין:
[לכנה] שזבנה בנותי (לכנה) אשה לבית אמה. (כו) למה [לא] נאמר לבית אביה. ללמדך שאין אב לגוי:
יעשה ה' עמכם חסד. שכל חסד שישראל עושין בעולם הזה, בשעה שהם ננערין מן העפר, הקב"ה משלם שכרן, שנאמר כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל (במדבר כג, כג). עתידה בת קול מכרזת ואומרת כל מי שפעל עם הקב"ה ועשה לפניו מעשים טובים, יבוא ויטול שכרו, וכן הוא אומר כי טוב חסדך מחיים (תהלים סג, ד), והדא היא דתנן יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה, אבל אומות העולם נותן להם הקב"ה שאר חסד שעושין בעולם הזה, כדי ליפרע להם לעולם הבא, מה טעם שנאמר ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו (דברים ז, י), לפיכך אמר דוד נתת שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו (תהלים ד, ח), אמר דוד לפני הקב"ה רבונו של עולם בשעה שאתה נותן שלוה ושובע לאומות העולם אני שמח, אם כך למכעיסיו, קל וחומר שאתה עתיד לשלם שכר לעושי רצונך. (כז) וכבר היו מהלכין ר' (אליעזר) [אלעזר בן עזריה] ור' יהושע ורבן גמליאל ורבי עקיבא והיו [צ"ל היו?] מהלכין לרומי, (כח) ושמעו קול המונה של רומי מטפלים מאה ועשרים מיל התחילו היו בוכין, ורבי עקיבא מצחק, אמר להם רבותינו מפני מה אתם בוכין, אמרו לו הרי גאון עמינו ומקום מקדשינו ותפארתינו הרב בעוונינו, ותרטיראות וקרקסיאות יושבין בטח, ולא נבכה, אמר להם אף אני לכך מחייך, אם כך הוא עושה למכעיסיו, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה, א"ל ניחמתנו, (כט) תתנחם ברגלי המבשר:
[יב] (ל) שובנה בנותי לכנה. שתי פעמים, מכאן אתה למד שממאנין לגר שני פעמים. אמר ר' חייא אל תאמין בגר עד כ"ד דורות (לא) שהוא תופש שאורו, אבל בשעה שהוא מקבל עליו עולו של מקום מאהבה ומיראה ומתגייר לשם שמים, אין הקב"ה מחזירו, שנאמר ואוהב (את הגר) [גר] לתת לו לחם ושמלה וגו' (דברים י, יח). (לב) י"ח אזהרות הזהיר הקב"ה על הגר, וכנגדן הזהיר על ע"ז, שתי נשים מסרו עצמן על שבט יהודה, תמר ורות, תמר היתה צועקת (לג) אל אצא ריקנית מן הבית רות כל שעה שחמותה אומרת לה לכי בתי היתה בוכה, שנאמר ותשנה קולן ותבכינה עוד (רות א, יד), ולבסוף ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה (רות א, יד). (לד) אמרו אותה הלילה הערו בה מאה ערלות פלשתים ויצא ממנה גלית הגתי הפלשתי. התחילה נעמי מפייסת לרות שתחזור אף היא, ורות התחילה מחננת לפניה בת מלכים אני בת גדולים אני, ומדבקת בשפחתך, סבורה אני שאני קונה שמך בעולם, ותאמר רות איני יכולה לחזור למשפחתי ולשאורה של ע"ז של בית אבא, (לה) מכאן ואילך אמרה לה בתי אסור לצאת חוץ מאלפים אמה בשבת, אמר לה (באשר) [אל אשר] תלכי אלך (רות א, טז), אמרה לה אסור לנו לייחד עם פנויה כל שכן עם אשת איש, אמרה לה באשר תליני אלין (רות א, טז), אמרה לה אסור לנו עריות, אמרה לה עמך עמי (רות א, טז), אמרה לה אסור לנו ע"ז, אמרה לה ואלהיך אלהי (רות א, טז), אמרה לה ארבע מיתות נמסרין לבית דין, אמרה לה באשר תמותי אמות (רות א, יז), (לו) אמרה לה שתי קבורות מתוקנין לבית דין, אמרה לה ושם אקבר (רות א, יז), אמרה לה שמא את סבורה שכשם שאדותי [צריך להיבדק] מנחת אותך ונבדקה במשפחה אחרת ונושא הימנה שכך אני עושה ויארע לי כאשר אירע לה, כה יעשה [ה'] לי וכה יוסיף וגו' (רות א, יז), כיון שראתה נעמי שקיבלה והטריחה [צריך להיבדק] עליה בבכיה גדולה, נתגלגלו רחמיה והטריחה עליה וקיבלתה, הדא הוא דכתיב ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה וגו' (רות א, יח):
[יט] ותהום כל העיר (רות א, יט). כל ההיא קרתא הוו תמהין על נעמי, על שבאת אל אביה יוצאות היו שפחות על הגמלים במלבושי רקמה, ובכניסתה היו לבושות בלאות היא ורות כלתה, לפיכך כל בנות בית לחם היו תמהות עליה, ואומרת הזאת נעמי, (לז) שהיו בנות בית לחם משתמשות בתכשיטיה, זאת היא נעמי שהיתה מגנה את הפז ביופי פניה:
[כ] ותאמר אליהן אל (תקראן) [תקראנה] לי נעמי (רות א, כ). (לח) אמר רבי חייא בר אבא כל היסורים קשים, ויסורים של עוני קשה מכולם, כל יסורים באין והולכין למקומם ומתחדש הגוף לכמות שהיה, אבל יסורים של עונה מכהין עיניו של אדם, שנאמר עיני דאבה מני עוני (תהלים פח, י), (לט) מעשה בחסיד אחד שקיבל עליו שלא יקבל משום אדם כלום, והיה לו בגד אחד, וסדין אחד, וכל הליה עומד ובוכה וצועק ומתחנן ולא זז מלהמית עצמו, עד שצריך לישב באשפה, ובלו בגדיו, פעם אחד נגלה אליו אליהו ז"ל בדמות ערבי אחד, ועמד לו כנגדו, והתחיל מתאנח א"ל רצונך אני אלוה לך שני כספים, ותהא נושא ונותן בהם ותחיה, אמר לו הן, ונתן לו [ב' כספים] וקנה חפיצים ומשתכר בהם, וכך ביום השני, וכך ביום השלישי, לא יצאה השנה עד שהעשיר, ושכח את חסידותו, ושימוש תפלתו, א"ל הקב"ה לאליהו חסיד אחד היה בעולמי ועיכבתו עלי, הלך כנגדו ומצאו במלאכה גדולה, אמר לו אני הוא שנתתי לך שני כספים הראשונים, חפש אחריהם ותנם לי, שאני רוצה להחזירם למקומם, חיפש אחריהם ונתנם לו, ולא יצא אותו (יום) [שנה] עד שירד מנכסיו, ונכנס אותו ממון מטמון [צריך להיבדק] לטמיון. וחזר אותו האיש על האשפה, והיה יושב ובוכה, חזר אליהו ז"ל, אמר לה [צ"ל ליה] מה ההוא סבא עביד, אמר ליה ווי ליה לההוא נברא דאיתהפיך עליה גולגלא ואינחיתי מנכסי, א"ל נשבע אתה שאתה חוזר למידת חסידותיך ולשימוש תפלתך, אני אחזור לך שני כספים, א"ל הן, ונטל שני כספים ונשא ונתן בהם והעשיר, כך אמרה נעמי לבני עירה, אל תקראנה לי נעמי וגו', אני מלאה הלכתי, מכאן מצינו שהתה עשירה ומלאה, ומי גרם לה שירדה מנכסיה ומת בעלה ובניה, צרת עין שהיה בהן:
הערות ותקונים
עריכהשימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים. |