מדריך רחובות תל אביב יפו/צ
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה: הדף שימושי, ומתאים למקור. אך דרושה עריכה רבה נוספת. נא ראו בשיחה:מדריך רחובות תל אביב יפו.
טקסט זה מוגש בכפוף לרשיון CC by, המתיר שימוש כללי בכפוף לאזכור שם המחבר. מחבר: מדריך הרחובות של תל־אביב-יפו, מוגש באדיבות עיריית תל־אביב-יפו. |
צדוק הכהן - ראו הכהן, צדוק
עריכה
צה"ל
עריכהראשי תיבות של צבא הגנה לישראל, הכוח הצבאי המגן על ישראל שהוקם כחודש אחרי הכרזת המדינה. זהו הרחוב הראשי בצהלה, שכונה ראשונה לאנשי צבא קבע שהוקמה ב־.1951 בין היתר גרו בה הרמטכ"לים מקלף*, דיין*, לסקוב*, צור ורבין*, ואלופים רבים ובהם ראש הממשלה שרון, אלופי פיקודים, ראשי אגפים במטכ"ל ומפקדים בכירים אחרים.
צהלון הרופא
עריכהכינויו של יעקב בן יצחק צהלון (1693–1630), שהיה רב ורופא באיטליה. נולד ברומא, למד רפואה באוניברסיטת רומא והתמנה לרב של פרארה ב־.1682 חיבר ספר רפואה בשם אוצר החיים. בסמוך רחוב טוביה הרופא, ולא הרחק – דונולו הרופא ואסף הרופא. אברהם צהלון, קרוב־רחוק, חיבר את הספר יד חרוצים*.
צובירי, יוסף, הרב ((2000–1916
עריכהמגדולי הרבנים בתימן ורב ראשי ליהודי תימן בישראל. נולד בחג השבועות תרע"ו בצנעא, בירת תימן ,שם היה תלמידם של רבנים מגדולי הדור ובהם רבי סעיד עזירי ויחיא קאפח בבית הכנסת "אלאוסטא". עוד לפני שמלאו לו 18 שנים חיבר את הספר אמונת ה' .עלה לארץ־ישראל בתש"ד1943– והתיישב בכרם התימנים בתל־אביב, היה רב בית הכנסת "עזרת אחים" בשכונה וכן מורה ללימודי הקודש בבית ספר בשכונת התקוה .משנת 1952 כיהן כרב הראשי ליהודי תימן בתל־אביב–יפו והסביבה ,ולימים התקבל כרבה הראשי של יהדות תימן בישראל. עם הספרים שכתב נמנים ויצבור יוסף בר (ובו גם ספר שורש החיים על סדר התפילה שהחל לכתוב עוד כשהיה בן 14), אמת ואמונה (קמיעים וסגולות), סדרת "כנסת הגדולה" (סידור תפילה ומחזור), הגדה של פסח (עם ביאור והלכות "מגיד מראשית"), פרשה מפורשה (עם פירוש הדקדוק "מסורת מדויקת").
צויג, סטפן ((1942–1881
עריכהסופר אוסטרי־יהודי. למד באוסטריה, בצרפת וגרמניה .ב־ 1934גלה מארצו. ספריו הותירו רושם עז על בני זמנו .הוא ניתח את תרבות אירופה בתקופת המשבר וכתב ביוגרפיות חדות אבחנה על מיטב סופרי אירופה. פירסם שירים, רומנים, סיפורים, תרגומים ואוטוביוגרפיה העולם של אתמול (1942). התאבד עם אשתו בברזיל.
צויפל, אליעזר צבי הכהן (] (1888–1815שביל]
עריכהסופר עברי. נולד ופעל ברוסיה. היה בן למשפחת חסידי חב"ד, נדד בערי רוסיה כמורה. לימד בבית מדרש לרבנים בז'יטומיר עד סגירתו ב־.1873 היה מהראשונים שביקרו את סופרי תקופת ההשכלה*. אימץ סגנון ברוח המשנה והמדרש. ספרו שלום על ישראל הוא תיאור שורשיה של החסידות בתלמוד ובקבלה, הסבר לתופעת ה"צדיק" ועוד.
צונזר ,אליקום ((1913–1835
עריכהמשורר עממי שכתב בעיקר ביידיש. נולד בליטא, נחטף לצבא הרוסי אך שוחרר בתוך פחות משנה עם ביטול גזרת הקנטוניסטים. היה ל"בדחן" ידוע המשמיע את חרוזיו באירועים חגיגיים. הביע גם געגועים לארץ־ישראל. ב־1871 מתו שבעת בניו במגפה, ואשתו מתה אחריהם. ב־1882 תמך בשיריו באנשי ביל"ו*. ב־1889 ה יגר לארצות־הברית ופתח בית דפוס בניו יורק. ידועים מפרי עטו שירים כמו "השושנה", משירי ציון הראשונים, ו"המחרשה" ("במחרשתי…"), שכתב בעברית והּושר בבתי הספר בישראל. מונצח בספרו של איציק מאנגר*, דמויות קרובות (1938).
צונץ, ליפמן יום טוב, ד"ר ((1886–1794
עריכהמייסד "חכמת ישראל", חוקר במדעי היהדות. נולד בגרמניה, למד באוניברסיטת ברלין, ועל מחקרו בספר המעלות לפלקירה* הוענק לו תואר ד"ר. התפרנס ממשרה במערכת עיתון בברלין, ב־1829–1826 ניהל בית ספר יסודי, וב־1850–1840 – סמינר ל מורים בברלין. ספרו הדרשות בישראל הוא מחקר מדעי חשוב על התפתחות התורה שבעל פה.
צוִפית
עריכהֹמושב בשרון, צפונית לכפר סבא. הוקם ב־ 1933על גבעה הצופה על כל סביבותיה, ומכאן שמו.
צוקרמן, "אנטק" יצחק ((1981–1915
עריכהממפקדי המרד בגטו וארשה. היה איש החלוץ* ומהראשונים שדרשו להתנגד לנאצים בכוח הנשק. משלושת מפקדי הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) בווארשה. עם פרוץ המרד ב־ 1943היה מחוץ לגטו, סיפק לו נשק והפיץ בעולם את המידע על המתרחש. אחרי 20 יום נפל הבונקר ברחוב מילא 18 ואנילביץ*, המפקד, נהרג. צוקרמן קיבל את הפיקוד והמשיך בלחימה. ברגע האחרון הוביל 75 לוחמים ובהם אשתו לעתיד צביה לובטקין* דרך מנהרות הביוב לצד ה"ארי". הנהיג פרטיזנים, היה מראשי ה"בריחה" – הארגון שפרץ נתיבים להוצאת יהודים מאירופה לארץ־ישראל שבשלטון בריטניה. עלה לארץ־ישראל ב־ .1946 ב־ 1949היה ממייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות מצפון לעכו* (ובו "בית לוחמי הגטאות" על שם יצחק קצנלסון*, מוזיאון לזכר השואה ומוסד לחקר השואה והגבורה).
צורישדי
עריכהאביו של שלומיאל, נשיא מטה שמעון אחרי יציאת מצרים (במדבר, ); הצירוף של שניים מכינויי האל מופיע בשיר שחיבר דוד המלך* (שמואל ב, כב וכן תהלים ,יח).
צידון
עריכהעיר נמל קדומה לחוף הים התיכון, היום בתחום לבנון. מערי הפניקים, ונראה שנכללה בממלכת צור וחזרה להיות עצמאית רק עם נפילת אשור. בתקופה הפרסית נהנתה מאוטונומיה, וכשמרדה – דוכא המרד ומונה עליה נציב פרסי. ממלכות יהודה וישראל קיימו עמה קשרי ידידות ומסחר בימי דוד המלך* ושלמה המלך*; אחאב מלך ישראל נשא לאשה את איזבל בת מלך צידון.
ציהתל"י
עריכהראשי תיבות של המלים הראשונות בשיר הגעגועים המפורסם של יהודה הלוי*, שהוא תמצית הרעיון הציוני והכמיהה לארץ־ישראל: "ציון הלא תשאלי (לשלום אסירייך)".
צייטלין, הלל ((1942–1871
עריכהסופר, משורר ועיתונאי שכתב בעברית וביידיש. נולד ברוסיה, התחנך ברוח חב"ד והתפרנס כ"מלמד" בכפרים. כתב ספר על שפינוזה*, וספר על בעיית הטוב והרע המושפע כנראה מניטשה. ב־1906 התיישב בווארשה. כתב גם על רבי נחמן מברסלב*. נספה בשואה בדרכו לטרבלינקה. בנו אהרן ( (1973–1898אף הוא סופר ומשורר, היגר לארצות־הברית ב־.1939
על שם צינה דיזנגוף ( ,(1930–1872רעיית ראש העירייה הראשון של תל־אביב, דיזנגוף*, שהיתה פעילה בחיי החברה בעיר. השם ניתן לכיכר בשנת 1934, בחייו של בעלה ראש העירייה ,אבל טקס חנוכת הכיכר נערך ב־.1938
צירלסון, יהודה לייב, הרב ((1941–1859
עריכהרב ראשי ליהודי בסרביה וציר לבית הנבחרים ברומניה. תמך בציונות ומאוחר יותר הסתייג ממנה. ממייסדי אגודת ישראל. סייע לפליטים יהודים במלחמת העולם הראשונה ונרתם למאבקם של יהודי רומניה על זכויותיהם. נרצח.
צלילי חנינא
עריכהשמו של ספר הלחנים פרי עטו של חנינא קרצ'בסקי (,(1926–1877 מורה למוסיקה, מלחין ומנצח בגימנסיה הרצליה בתל־אביב, שראה אור שנה לאחר מותו. קרצ'בסקי עלה לארץ־ישראל ב־1908, לימד בבית־ספר לבנות, בסמינר למורות ולגננות על שם לוינסקי ובגימנסיה העברית, שהיתה למרכז פעילותו. הוא הקים תזמורות תלמידים, גם של כלי נשיפה וגם של כלי מיתר, ומקהלה מעורבת. בטקס חנוכת האוניברסיטה העברית ניצח על מקהלה ותזמורת ובה 200 זמרים ונגנים. היה המלחין הראשון שפעל בתל־אביב.
צ'לנוב, יחיאל, ד"ר ((1918–1863
עריכהרופא, ממנהיגי הציונות ברוסיה. נולד באוקראינה ולמד רפואה במוסקבה. בעקבות הפרעות של 1881 הצטרף לחובבי ציון*, היה מראשי ציוני ציון – שהתנגדו לתכנית "מקלט הלילה" באוגנדה, ולימים היה סגן נשיא ההנהלה הציונית. ב־1909 יזם את הקמתה של המושבה מגדל ליד הכנרת. ב־ 1912הניח את אבן הפינה לטכניון בחיפה. רכש אדמות בתל־אביב. ב־ 1917השתתף במאמץ להשיג את הצהרת בלפור*.
ְצָלְפ ָחד
עריכהאב משפחה משבט מנשה שלא היו לו בנים. חמש בנותיו, מ ְחל ָה, נָֹעה, חָג ְל ָה, ִ מלּכ ָה, ותִרצ ָה פנו למשה ועוררו – לראשונה בתנ"ך – את שאלת הירושה לבת .הן טענו: "אָבינו מת במדבר […] למה יִּג ָUע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין חז ָה בתוך אֲ ֵ לו בן? ּתְנ ָה לנו אֲ ֻ חי אבינו" (במדבר ,כז). משה נענה להן, ומאז נקבע כי מי שלא היה לו בן – תימסר הנחלה לבתו או לבנותיו. משמות הרחובות בשכונות שבהן היו צפויים שינויים גדולים בעקבות תכנית בניין ערים.
צמח דוד
עריכהשם ספרו של דוד בן שלמה גאנז (1613–1541), היסטוריון ואסטרונום יהודי. נולד בגרמניה, למד אצל הרב איסרליש*, התיישב בפראג ולמד אצל המהר"ל* ואחיו. הספר בשני חלקיו עוסק בתולדות העם היהודי והאדם בכלל מאדם הראשון עד ;1592 החלק השני, על עמי העולם, מושפע מהיסטוריונים גרמנים .כתב גם ספר באסטרונומיה ובו ניסוח ההשקפה של קופרניקוס. על קברו נחקק "מגן דוד".
צמחי היהודים
עריכהשם ספרו של ד"ר עמנואל לף ( ,(1944–1854רב וחוקר המקרא והתלמוד. נולד בהונגריה ,דור שני לרבנים וחוקרים, הוסמך לרבנות בבית מדרש לרבנים בברלין וקיבל תואר ד"ר מאוניברסיטת לייפציג. מ־ 1878כיהן כרב בעיר הולדתו, סגד. ב־ 1881נדפס ספרו שמות צמחים בארמית; ספרו הגדול, צמחי היהודים ,נדפס בארבעה כרכים בשנות ה־ 20וה־30 למאה ה־ 20ועוסק בצומח שבתנ"ך לפי שיטת המיון המקובלת של לינה, וכן בשימוש שהיה לכל צמח בהלכה, באגדה, ברפואה וביצירה האמנותית. כתב מחקרים נוספים, חלק מהם לא נדפסו ואבדו בשואה.
צ'מרינסקי, ברוך ((1946–1889
עריכהשחקן ובמאי, מראשוני תיאטרון הבימה*. נולד באוקראינה, היה מורה להיסטוריה בויניצה והופיע כשחקן חובב. ב־1920 הצטרף להבימה, ביקר בארץ־ישראל ב־ 1925ועלה ארצה עם התיאטרון ב־ .1928ביים הצגות רבות וכתב לעיתון היומי דבר ולכתב העת כתובים.
צנובר
עריכהפרי עץ של כמה ממיני האורן, עץ מחטני ירוק עד. הפרי נתון בתוך איצטרובל, ומוגן מאחורי קשקשיו. כשאלה נפתחים באורן ירושלים, הרוח נושאת בכנפיה את הפרי המכונף עד שהזרע נושר מהכנפיים ונזרע .במינים אחרים הצנובר נושר ונובט סמוך לעץ.
צפניה [הנביא ,בן גדליה] (המאה ה־7 לפנה"ס)
עריכהמנביאי הכתב .ספרו הוא התשיעי בתרי־עשר, ובפתיחתו מוצג ייחוסו :צפניה בן כושי בן גדליה בן אמריה בן חזקיה. ניבא בימי יאשיהו, על יהודה ועל עמים זרים, בעיקר על "יום הדין", שבו יבואו על ענשם בעלי שררה החוטאים בעושק, בחיקוי מנהגי הזרים ואף ברצח .קורא לירושלים "העיר היונה", מבטיח "אחפש את ירושלים בנרות" ודבריו כוללים ביטויים נוספים שהפכו לנכסי צאן ברזל, כמו "האנשים הקופאים על שמריהם".
צפריר
עריכהרוח בוקר .משב נעים.
צפת
עריכהעיר עתיקה בגליל העליון, בגובה כ־900 מטר מעל פני הים, הנמנית עם ארבע "ארצות הקודש" – שלוש האחרות הן ירושלים*, חברון* וטבריה* – והיום עיר אמנים ומקובלים. הוקמה בימי בית שני. בימי המשנה* והתלמוד ישבו בה חכמים רבים והדליקו בה משואות להודיע על ראשי חודשים. הצלבנים בנו בה מצודה גדולה במאה ה־12 ולפי עדותו של בנימין מטודלה* לא היו בה יהודים באותה תקופה; אך הם שבו אליה במאה הבאה ,כפי שמספר יהודה אלחריזי*, שביקר בעיר ב־ .1216רבים ממגורשי ספרד באו אליה, ובמאה ה־ 16היתה למרכז חשוב של חכמי ההלכה* והקבלה. בין היתר ישבו בה או סמוך אליה יוסף קארו*, האר"י*, קורדובירו* ּוויטאל* .עלו אליה חסידי הבעש"ט* במאה ה־ 18ותלמידי הגר"א* במאה ה־19. ברעידת אדמה שפקדה אותה ב־ 1837נהרגו תושבים רבים. הערבים בעיר שמו מצור על הרובע היהודי במלחמת העצמאות ,אך יחידות הפלמ"ח* שיחררו את העיר.
צקלג
עריכהעיר עתיקה בנגב הצפוני, בנחלת שבט יהודה (יהושע ,טו); שרידיה נמצאים בתל ליד קיבוץ להב (שהוקם ב־ 1952ונקרא תחילה צקלג). העיר התנ"כית הועברה משבט יהודה לשבט שמעון, והפכה לעיר פלשתית. בה ישב דוד כשברח מפני שאול. חודשה בימי בית שני. ספרו רחב היריעה של ס' יזהר העוסק במלחמת העצמאות נקרא ימי צקלג (1958).
צריפין
עריכהעיר מימי בית שני ,שהיתה בה קהילה נוצרית בתקופה הביזנטית. במאה ה־ 8הקימו הערבים את רמלה, וכאן, 3 ק"מ ממנה –כפר ערבי בשם צרפנד .במאה ה־ 20היה המקום לבסיס הצבאי הראשון שהקימו הבריטים בארץ־ישראל, בסיס סָTפ ֶנד לאספקה ואימונים ,שנמסר לערבים ונכבש במלחמת העצמאות. צמוד למחנה, המשמש את צה"ל, בית החולים אסף הרופא*.
צרעה
עריכהעיר תנ"כית שבה נולד שמשון ולא הרחק ממנה בקע למענו מעיין עין הקורא*. עם שיבת ציון יושבה העיר מחדש, והמשיכה להתקיים גם אחרי החורבן, עד הכיבוש הערבי. היום – קיבוץ שהקימו יוצאי הפלמ"ח סמוך לבית שמש ב־1948. [2]
הערות שוליים
עריכה- ^ כיכר צינה דיזנגוף
כיכר דיזנגוף קרויה על שם רעיית ראש העירייה הראשון, שנפטרה בשנת 1930. בתחרות לתכנון הכיכר זכו גב' ג' אוורבוך וי' גריניץ, שקיבלו את המקום השני – מכיוון שהשופטים לא מצאו לנכון להעניק פרס ראשון לשום תכנית. בעיתוני התקופה נכתב: "הצורה המעוגלת של הכיכר מובלטת יפה על ידי הקוים האפקיים המודגשים בחזיות הבניינים. באמצע הכיכר הציעה הזוכה בפרס לסדר גאראג' לטכסי ולאבטומובילים פרטיים. הגאראג' יסודר בתוך האדמה, והגג מורם מעל פני הכיכר כדי מטר אחד. ההרמה הזאת של הגג העגול מדגישה עוד יותר את צורת הכיכר…"
תיאור זה ממצה את המודרניזם התל אביבי. בעיות התנועה היו שוליות, ומשום כך הוחלט בסופו של דבר לא להגביה את הכיכר לצורך חניון. אוורבוך קבעה את האופי האחיד של כל הבתים סביב הכיכר למרות תפקודם השונה, החל בבתי קולנוע וכלה בבתי מגורים, והתכנון המפורט של המבנים הוכן על ידי אדריכלים שונים. בכיכר היתה בריכת מים עגולה ובמרכזה מזרקה. אנשים נהרו אל בתי הקולנוע ובתי הקפה, והכיכר הפכה לסמל תל אביבי.
הכיכר המקורית היתה פאר העיר הלבנה. היא נחנכה בינואר 1938, והיתה הראשונה שתכנונה האדריכלי הותווה בהתאם לתכנית גדס :הגה אותה מתכנן ערים סקוטי בשם זה שהוזמן על ידי העירייה בשנת 1925.
בשל עומס התנועה הזורמת אל הכיכר מכיוונים שונים, הוצע בשנת 1978 להפריד בין כלי רכב והולכי רגל על ידי הגבהת הכיכר. בדברי ההסבר לתכנית פירטו אדריכלי העירייה: "מתחת לפני הכיכר המוגבהת נשמר קשר עין להולכי רגל ולנוסעים ברכב בציר דיזנגוף, ריינס, פינסקר וכמו כן בין הרחבות הגדולות שנוצרו בהיקף הכיכר. השטח המיועד להולכי רגל גדל מ־6000 מ"ר ל־ 7000מ"ר." בתחילה הוצב בכיכר החדשה פסל זכוכית של אלן דוד, וב־1986 הוחלף בפסל קינטי הפולט אש ומים של יעקב אגם, שעורר ויכוח נוקב. בימי שישי פועל במקום בזאר של מוצרים עתיקים. הועלתה הצעה להחזיר את הכיכר לקדמותה, אבל הדברים לא יצאו מכלל תכנית.
במקור יש כאן תמונה של הכיכר לפני 1978 - ^ במקור יש כאן תמונה של כיכר דיזינגוף – 1919