מדריך רחובות תל אביב יפו/א

טקסט זה מוגש בכפוף לרשיון CC by, המתיר שימוש כללי בכפוף לאזכור שם המחבר. מחבר: מדריך הרחובות של תל־אביב-יפו, מוגש באדיבות עיריית תל־אביב-יפו.

אב (רחוב בת"א)

החודש החמישי בלוח העברי הקדום, והחודש האחד־עשר בלוח המתחיל בתשרי. יש בו 30 יום. שמו אב – ומנחם אב מאז שבית המקדש הראשון חרב בתשעה בו. מזלו: אריה. מלבד יום הצום – ט באב – על חורבן בית ראשון ובית שני, נוהגים אבלות גם בימים מראש החודש; ט"ו באב הוא יום חג, שבו לבשו בנות ישראל לבן וירדו לחולל בכרמים, זכר לדרך שבה חזר שבט בנימין לחיק ישראל אחרי שכמעט נכחד בשל פרשת פילגש בגבעה.

אבא ושרה (נאמן)

על שמם של שרה (1958-1872) ואבא (1961-1872) נאמן, ממייסדי תל־אביב, שבנו את ביתם ברחוב לילינבלום. שרה מושלי נולדה בירושלים ועברה עם משפחתה ליפו ואחר כך לנוה צדק*. עם נישואיה פתחה חנות, ובד־בבד היתה פעילה בארגוני נשים ובמוסדות צדקה, נטלה חלק בהקמת בית ספר מקצועי לנערות והיתה שותפה, עם בעלה, בייסוד העיר תל־ אביב. אבא נאמן נולד בליטא ועלה לארץ־ישראל עם משפחתו בהיותו בן שמונה. בשנת תר"ס (1900) הקים ביפו בית מלאכה למכניקה, ובמשך עשרות שנים חינך בו מאות צעירים לעבוד במתכת; בעיקר התמחה בבניית משאבות לבארות בפרדסים הרבים שניטעו באותן שנים. כן בנה תפאורות להצגות חובבים, השתתף בתזמורת הראשונה במושבה הגרמנית ביפו ופעל בארגוני צדקה. בערוב ימיהם התיישבו בני הזוג נאמן בירושלים.

דוד בן יוסף אַבּוּדַרהם

מחבר ספר אבודרהם, פירוש על סידור התפילה והברכות, כולל הגדה של פסח. הצורך בפירוש כזה נבע מכך שכבר בימיו היו מנהגים שונים ונוסחי תפילה שונים בתפוצות ישראל. נולד וחי בסביליה שבספרד. משמו, שפירושו "אבי המטבעות", אפשר ללמוד כי אחד מאבותיו היה יוצק מטבעות.

יעקב אַבּוּטבול (1880-1810)

מבוני יפו וממבשרי פריצת חומותיה. נולד ברבאט שבמרוקו, עלה לארץ־ישראל בנעוריו עם אביו וישב עמו בירושלים. היה מראשוני היהודים הספרדיים המערביים (יוצאי צפון אפריקה) שרכשו חלקות קרקע מחוץ לחומות. ב־1864 עסק במסחר – יבוא טקסטיל ויצוא תפוזים – ועבר לגור ביפו בבית שהקים סמוך לשער הראשי בחומת העיר. בביתו היה ח'אן יהודי. היה פעיל בקהילת יהודי יפו, ובניו שלמה ואברהם, וכן נכדיו וניניו, המשיכו בדרכו. בשנת 2001 נבחר נינו, הנושא את שם אבי־סבו, ליקיר העיר תל־אביב־יפו.

אַבּוּלעפיה, חיים (1744-1660)

מחדש היישוב היהודי בטבריה*. נולד בחברון למשפחת רבנים ממגורשי ספרד שממנה יצאו גם משוררים, מדינאים ומנהיגי הקהילה היהודית. בילדותו התיישבה משפחתו בירושלים. הוסמך לרבנות ונבחר לרב של צפת. ב־1720 היה לראש רבני איזמיר בתורכיה. ב־1740, והוא כבן 80, נקרא על ידי מושל הגליל לחדש את היישוב היהודי בטבריה אחרי שנים רבות של חורבן. מספריו עץ החיים, מקראי קודש.

אֲבוּקה (רחוב בת"א)

חווה חקלאית שהקימה קבוצת פועלים שהתארגנה להתיישבות ב־1941, עברה לעמק בית שאן ב־1942 והתפרקה ב־1956. השם סמלי: הלהבה שבראש הלפיד*.

• אבוקה אורכב 2010-01-14 ב Wayback Machine במוזיאון בית אלון
• אבוקה במוזיאון תנועת העבודה

אבְטליון (המאה ה־1 לפנה"ס)

אב בית־הדין בזוג הרביעי מחכמי המשנה שבו כיהן שמעיה* כנשיא הסנהדרין*. תלמידם של שמעון בן שטח* ויהודה בן טבאי. הוא וכן שמעיה היו בני גרים, ואף־על־פי־כן לא נמנע מהם להגיע למעמדם החשוב. כמעט תמיד נמסרו ההכרעות בענייני הלכה בשם שניהם. הלל הזקן* למד מפיהם תורה, ונראה שנעשה נשיא הסנהדרין גם בזכות כך. מדברי אבטליון ידועה האמרה "חכמים היזהרו בדבריכם" (אבות, א) והסבר מפורט בצדה.

אביאסף

השלישי בבני קורח – "ובני קרח אסיר ואלקנה ואביאסף" (שמות ו כד). כאשר בלעה האדמה את קורח ועדתו, מציין הכתוב בפירוש "ובני קרח לא מתו" (במדבר כו יא); היינו, לא התמרדו עם אביהם.

	למה דווקא אביאסף? אחת התעלומות המעסיקות כל מי שיתבונן בשלטי הרחובות באזורים מסוימים של תל־אביב – למשל, בשכונת התקווה – היא מדוע נבחרו דווקא השלישי בבני קורח (אביאסף), הראשון בתאומים שנולדו לתמר ויהודה (זרח), במה זכה צלפחד אבי חמש הבנות? ומי הם ורדיאל, יקותיאל, נוריאל וקדמיאל? מסתבר שב־ 1954 נדרשו חברי ועדת השמות לתת פתרונות למאות רחובות – חלקם, כפי שנאמר בפרוטוקול של הוועדה, "עומדים להריסה לפי תכנית בניין־ערים". משום כך גזרה הוועדה כי "אין לקבוע שמות־זיכרון קבועים, מפני הכבוד, ויש לקבוע שמות ארעיים, לשם נוחות התושבים בלבד, שמות שיוחלפו במשך הזמן." חלק מהשמות הוחלפו בשמות חדשים; וחלק יוחלפו בעתיד-שהרי הזמן נמשך...

שאול אֲביגוּר (1978-1899)

ראש המוסד לעלייה ב' – ה"העפלה" (העלייה הבלתי ליגלית) בתקופת המנדט. נולד ברוסיה, עלה לארץ־ישראל ב־1912 ולמד בגימנסיה הרצליה. הצטרף לקבוצת כנרת ב־1920 והשתתף בקרב על תל חי. היה בהנהגת ההגנה*. מסוף שנות ה־30 פעל להבאת יהודים מאירופה וממדינות ערב, ועמד בראש המוסד לעלייה ב' ב־1939-1947. ב־1948 היה ראש הרכש (ההצטיידות בנשק) באירופה. אחרי ששכל את בנו גור, שינה את שם משפחתו (מאירוב) כדי להנציחו. עם הקמת המדינה היה מהעובדים הבכירים במשרד הביטחון ומהמעטים שהובאו בסודו של בן־גוריון*. שנים רבות פעל בגלוי ובסתר להידוק הקשרים עם יהודי ברית־המועצות ולהבאתם ארצה.

דוד אֲבידָן (1995-1934)

משורר. נולד בתל־אביב וחי בה רוב ימיו. למד באוניברסיטה העברית. שיריו נדפסו מ־1950, בהיותו בן 16. נודע כמי שהרחיב את תחומיה של לשון השירה במטאפורות נועזות ועם זאת ביצירת שירה המעוקרת כביכול מרגש. עסק גם בקולנוע, טלוויזיה ואמנות פלסטית, ופיתח חזון של שימוש באמנויות שונות בכפיפה אחת. חתן פרס ביאליק.

שמעון אֲבידָן (1994-1912)

ממפקדי ההגנה וצה"ל במלחמת העצמאות. נולד בגרמניה, ועלה לארץ־ישראל ב־1934. מ־1940 היה לחבר קיבוץ עין השופט. היה איש פלוגות השדה (פו"ש) ומאנשי וינגייט בשנות המרד הערבי 1936-1939. פיקד על "המחלקה הגרמנית" של הפלמ"ח במלחמת העולם השנייה, ואחרי מלחמה זו פיקד על גדוד בפלמ"ח. ב־1947 מונה למפקד חטיבת גבעתי*, פיקד על מבצע נחשון* – המאמץ הגדול הראשון לפרוץ את הדרך לירושלים – והיה אחראי לבלימת הפלישה המצרית באביב 1948. עם שחרורו מצה"ל היה מפעילי הקיבוץ הארצי והשומר הצעיר בענייני ביטחון.

אביטל

מנשותיו של דוד המלך*, אם בנו החמישי, שפטיה. דוד נשא אותה בחברון בנוסף על אחינועם ואביגיל, מעכה, חגית, אביטל ועגלה, וזאת בימים שבהם היה מלך יהודה בלבד, כפי שמסופר בשמואל ב, ג. ב־1953 הוקם בעמק יזרעאל, סמוך לגלבוע, מושב בשם זה – ראשון ליישובים בחבל תענך. על נסיבות מתן השם ראו במסגרת בעמוד 19.

אבימלך (המאה ה-11 לפנה"ס)

מלך ישראל בימי השופטים*, שמלך שלוש שנים בשכם. היה בנו של השופט גדעון מפילגשו בשכם, התנשא למלוך בעזרת אחי אמו, הרג את שבעים אחיו, ורק יותם נמלט מהטבח. במאבק נגד מתמרדים גילה המלך מנהיגות – "מה ראיתם עשיתי, מהרו עשו כמוני" – ונהרג כששם מצור על תבץ ופרץ לתוכה: "ותשלך אשה אחת פלח רכב על ראש אבימלך ותרץ את גולגלתו" (שופטים פרק ט). גם מלך גרר בימי אברהם ויצחק נקרא אבימלך.

יצחק אבינרי (1977-1900)

בלשן וחוקר הלשון העברית. נולד ברוסיה, ובבית אביו הרב דיברו עברית. עלה לארץ־ישראל ב־1914 ולמד בגימנסיה הרצליה. אחר כך חזר לרוסיה ולמד באוניברסיטאות אודסה, ברלין ופריס. שב ארצה ב־1926, ופירסם כ־50 שנה מחקרים ומדריכי לשון שעניינם השפה העברית. ספרו הגדול הוא יד הלשון.

שמואל אביצור (1999-1908)

חוקר הארץ ומקנה ידיעותיה לאלפי תלמידים. מראשוני המארגנים של חוגי הטיולים בארץ. נולד בבאקו (אזרבייג'אן), הצטרף בילדותו ל"צעירי ציון" והיה אסיר ציון. עלה לארץ־ישראל ב־1931 והתגורר מאז בתל־אביב. כבר ב־1938 הקים את המדור לידיעת הארץ במרכז לתרבות ולחינוך של ההסתדרות, יזם את הקמת המכון לידיעת הארץ על שם חיים אבשלום והתמסר לניהול המקום ולהוראה בו. במסגרת המכון הקצה מקום לתחום "אדם ועמלו" לתולדות כלי העבודה ומתקני הייצור בארץ, שב־1982 עבר למשכן קבע במוזאון ארץ־ישראל. במהלך חייו חיבר מאות מאמרים וכעשרים ספרים בידיעת הארץ. חתן פרס ישראל תשל"ז לחקר תרבויות וכן יקיר תל־אביב-יפו תש"ן.

אבישי

מגיבורי דוד המלך*, אחיהם של שר־הצבא יואב* ושל עשהאל*. האחים נקראו על שם אמם, צרויה, אחותו של דוד. אבישי היה הבכור, ולעתים נכתב שמו אבשי. יותר מכול הצטיין באהבה נאמנה לדוד דודו: "ויען דוד ויאמר אל אחימלך החתי ואל אבישי בן צרויה אחי יואב לאמור 'מי ירד אתי אל שאול אל המחנה', ויאמר אבישי 'אני ארד עמך'" (שמואל א, כו).

שלמה אִבְּן גַּבִּירוֹל (המאה ה-11 לספירה)

משורר עברי ופילוסוף, מהגדולים באנשי הרוח בתקופת הפריחה של היהדות בספרד. בראשי תיבות: רשב"ג. נולד במלגה שבספרד ב־1020 או ב־1022, ועבר עם הוריו לסרגוסה. החל לכתוב שירים בהיותו נער בן 16 ואולי אף לפני כן. חיבר שירי קודש ושירים מיסטיים שביטאו אמונה עזה והתבוננות עמוקה בדת היהודית ובצדם שירי אהבה, שירים לאומיים ופיוטים שונים, במגוון משקלים שהיו נהוגים גם בערבית, וכן ספרי פילוסופיה ובהם מקור חיים*. בהיותו כבן 23 או 25 עבר לגרנדה. נפטר בוואלנסיה והוא כבן 36 או 38.

יונה אבן ג'נאח

מגדולי הבלשנים העבריים בימי הביניים (סוף המאה ה־10 עד אמצע המאה ה־11). נולד בקורדובה שבספרד, למד מפי מנחם בן סרוק*, עסק בחקר הלשון העברית ובדקדוקה. נפטר בסרגוסה. שני החלקים בספרו הגדול נקראים ספר הרקמה וספר השורשים.

אלחוסיין אִבְּן סינא [אבו עלי] (1037-980)

מגדולי הפילוסופים הערבים, הנחשב לאבי חכמי הרפואה הערבים. נולד בבוכרה, היום באוזבקיסטאן, ועוד כשהיה נער ריפא את השולטן. מת בפרס, היום איראן, בשעה שנלווה למושל אספאהאן. בפי הפילוסופים באירופה, שגם עליהם היתה לו השפעה רבה, שובש שמו והוא קרוי אָוִיקֶנָה.

אבן ספיר

כינוי הנגזר משם הספר שכתב הנוסע יעקב הלוי ספיר (1822-1882). נולד בבֶּלָרוּס. נסע למזרח, עלה לארץ־ישראל והתיישב בירושלים שבה היה למדפיס. בספר שהרחוב נושא את שמו תיאר את מסעותיו אל המזרח התיכון, ובייחוד לתימן, וכן אל המזרח הרחוק. על שם הספר מושב בפרוזדור ירושלים שהוקם ב־1950. נכדו הוא אליהו ספיר, ונינו - יוסף ספיר (1902-1972), ח"כ ושר שכיהן לפני כן כראש עיריית פתח תקוה.

משה אבן עזרא (1135-1055)

משורר עברי בספרד. נקרא גם בן עזרא. נולד בגרנדה, ונראה שהיתה לו שם משרה רמה. מקובל שעודד את רבי יהודה הלוי לעסוק בשירה. ב־1090 כבשו המורביטים את עירו, והקהילה היהודית נחרבה. נחלץ בקושי מהעיר, ובשארית חייו ידע סבל רב. (לכתחילה נקרא הרחוב על שמו של אברהם אבן עזרא, משורר, פילוסוף ופרשן הידוע בראשי תיבות שמו, ראב"ע. לימים נקבע רחוב הראב"ע על שמו).

מוחמד אִבְּן רוּשד [או: רָשד] (1198-1126)

מגדולי הפילוסופים הערבים בספרד בתקופה שבה שלטו בארץ זו. נולד בקורדובה ושימש בה כקאדי ב־1171; החזיק במשרה דומה גם בערים אחרות. היה רופא החצר של הח'ליף אבו יעקב יוסף. כתב ספרי פילוסופיה, ובהם פירושים לכתבי אפלטון ואריסטו. נחשב לכופר בעיני חכמי האסלאם, נרדף, הוגלה, וספריו הועלו באש. מת במרוקו. בפי עמיתיו הפילוסופים באירופה שובש שמו והוא קרוי אָוֶרוֹאֶס.

אברהם אבן שושן (1984-1906)

מחבר המילון השלם שהיתה לו הבכורה בספריות ובבתי הספר מ־1947 ובמשך כ־50 שנה. נולד בבלרוס, עלה לארץ־ ישראל ב־1925, ועסק בהוראה ובניהול מוסדות לימוד שונים, ובהם המחלקה להנחלת הלשון ליד משרד החינוך והתרבות (1952-1953). היה מעורכי עיתון הילדים עתוננו, שבו נדפסו סיפורים, שירים ומחזות פרי עטו. מלבד המילון פירסם גם קונקורדנציה חדשה לתנ"ך, קונקורדנציה לשירי ביאליק (עם סגל) ותירגם ספרים לילדים. חתן פרס ישראל ללשון לשנת תשל"ח־1978.

אבני זכרון

שם סמלי. ניתן לרחוב הכניסה אל בית־העלמין בנחלת יצחק.

אבנר בן נר

שר צבא שעמד בראש צבאו של שאול המלך. נר וקיש היו בני אביאל; ומכאן שהמלך שאול ושר צבאו אבנר היו בני דודים. בקרב שהתפתח בין אנשי שאול ואנשי דוד הרג אבנר את עשהאל, אחיהם של יואב ואבישי גיבורי דוד. אחרי ששאול נפל בקרב הגלבוע, בא אבנר אל דוד כדי להציע לו ברית. יואב דיבר אליו בידידות לכאורה, והרגו (שמואל א ו־ב).

מאיר אֶבְּנֶר (1955-1872)

ממנהיגי הציונות ברומניה. נולד בבוקובינה, הוסמך כדוקטור למשפטים באוניברסיטת צ'רנוביץ. היה ציר בקונגרס הציוני הראשון וחבר בוועד הפועל הציוני שבראשו עמד הרצל. היה ראש קהילת צ'רנוביץ, ונבחר למוסדות המחוקקים ברומניה: בשנים 1926-1934 היה ציר בפרלמנט ובסנט. ב־1940 עלה לארץ־ישראל. אבנר, אלימלך – ראו זליג

דון אַבְּרָבַּנאל

מדינאי, פילוסוף וממפרשי התנ"ך. מזרע בית דוד. נולד בליסבון לאביו יהודה, איש כספים. הגיע למעמד רם של גזבר, מעין שר האוצר לאלפונסו החמישי מלך פורטוגל. ברח לספרד ב־1483, שירת את מלכיה פרדיננד ואיזבלה וניסה - ללא הצלחה – למנוע את הגירוש של 1492. עם בוא פקודת הגירוש הפליג לאיטליה ושירת בחצר המלכות של נפולי. לבסוף התיישב בוונציה ב־1503. בנו יהודה היה רופא, משורר ואיש הרנסנס הידוע כליאון אֶבְּרֶאוֹ (העברי); בנו שמואל היה ממנהיגי הקהילה בנפולי.

ישעיהו אברך (1988-1912)

סופר ועיתונאי. נולד באוקראינה, עלה לארץ־ישראל ב־1935 והיה חבר קיבוץ מרחביה. במלחמת העולם השנייה התנדב ליחידות היהודיות בצבא הבריטי. היה חבר מטה מחוז תל־ אביב של ההגנה*. מהראשונים ששימשו קציני חינוך בצה"ל. חיבר ספרים ומאמרים רבים, חתן פרס סוקולוב (1975) וחתן פרס ישראל לעיתונאות בתשמ"ו-1986.

ברוך אגדתי (1976-1895)

מיוצרי המחול העברי המקורי. נולד בבסרביה, רומניה, למד בלט באודסה, רוסיה, ואחרי שעלה לארץ־ישראל ב־1910 למד ציור בבצלאל. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה גורש מהארץ והיה רקדן בלט באודסה. מששב ארצה ב־1919 גר בתל־אביב, יזם נשפי פורים המוניים בתל־אביב וקרנבל שממנו התפתח רעיון העדלאידע, יצר ריקודים עממיים שהידוע בהם הוא הורה אגדתי למנגינה יהודית־רומנית (מאוחר יותר חיבר אוריה בוסקוביץ מוסיקה מקורית בשם זה); היה צייר והקים אולפן סרטים שבו יצר יומנים מחיי הארץ ואת הסרט זאת היא הארץ. בשנת מותו הוענק לו התואר יקיר תל־אביב.

אגריפס (10 לפנה"ס-44 לספירה)

המלך האחרון ביהודה. בנו של אריסטובלוס השני ונכד למרים החשמונאית* והורדוס. גדל ברומי והתרחק מהיהדות. התמנה למלך הבשן והגליל בידי הקיסר הרומי קליגולה (37 לספירה) ולמלך יהודה והשומרון בידי הקיסר קלאודיוס (41 לספירה). התחבב על עמו והתקרב מחדש ליהדות ולרעיון העצמאות היהודית. עם מותו פסקו מלכים יהודים ביהודה; בנו, אגריפס השני, שלט על הגולן והחורן וסייע לרומי בפרוץ המרד הגדול. א"ד גורדון – ראו גורדון, אהרן דוד אד קוץ' – ראו קוץ', אד

אדירים (רחוב בת"א)

שם מושב בחבל תענך, מדרום לעפולה, שהוקם ב־1956. כרבים מיישובי החבל, מרמז שמו לפסוק משירת דבורה: "אז אדירים 24 ירד שָׂרִיד לְאַדִּירִים עָם..." (שופטים, ה) – ורש"י מפרש ירד מלשון רדה: השריד (ישראל) משל באדירים, כלומר: גברו ישראל על הכנעני. בסמוך רחובות כורזים ואלמגור.

אד"ם הכהן (1878-1794)

השם הספרותי שבו נודע אברהם דב מיכיילישקר (אד"ם) [הכהן] לבנזון, ממשוררי תקופת ההשכלה. נולד בוילנה, בירת ליטא. בנו היה אף הוא משורר, מיכה יוסף לבנזון (מיכ"ל*).

אדר (רחוב בת"א)

החודש השנים־עשר בלוח העברי הקדום, והחודש השישי בלוח המתחיל בתשרי. יש בו 29 יום. מזלו: דגים. בשנה מעוברת הוא נקרא אדר ב, ולפניו נוסף אדר א ובו 30 יום. האמרה "משנכנס אדר, מרבין בשמחה" נסבה על חג מיוחד במינו, פורים, שבו חוגגים הצלה מפורענות שהיתה גם הצלה מהתבוללות; הסיפור מובא במגילת אסתר, וייחודו מכל ספרי התנ"ך בכך שאלוהים אינו נזכר בו כלל אף־על־פי שסדר ההתרחשויות מעיד כי היפוך היוצרות ("ונהפוך הוא") היה נס.

אהבת ציון

הידוע בספריו של אברהם מאפו*, שמילא תפקיד חשוב בהתעוררות לציון שנקראה בשנים הבאות ציונות. חובבי ציון* מצאו בו מניחוחות ארץ־ישראל המעוררים אהבה כלפיה, גם בגלל האופן המציאותי שבו מתוארים החיים בה וגם בזכות השימוש בשפה העברית – אמנם תנ"כית - לצורך סיפור חולין. סיפור אהבתם של תמר ואמנון הרועה מתרחש בימי מלכות חזקיה (בית ראשון), וכולו געגועים לחיי הכפר השלווים בארץ־ישראל. הספר נדפס ב־1853, ושימש השראה לאגודות חובבי ציון. עוד בחיי המחבר תורגם הספר לרוב שפות אירופה וכן לערבית.

אהוד בן גרא

מהשופטים*, שהנהיגו את שבטי ישראל במאה ה־11 לפנה"ס והדפו פולשים ועמים שכנים. 18 שנים נאלצו בני ישראל לעבוד את עגלון מלך מואב שנעזר בעמון ועמלק, עד שקם אהוד בן גרא משבט בנימין והושיע את עמו בכך שחדר לארמונו של המלך והרגו (שופטים ג).

אהלי יעקב

שם ספרו של הרב יעקב רוזנהיים (1870־1965), שהיה ממקימי ההסתדרות העולמית של אגודת ישראל ושימש כנשיאה מ־1929 ועד לפטירתו. נולד בגרמניה, ייסד הוצאה לאור שבה נדפסו ספרי דת ורכש עיתון ששימש שופר ליהדות החרדית. מגרמניה היגר לבריטניה ב־1933 ולארצות־ הברית ב־1940; בשנותיו האחרונות התגורר בתל־אביב ותמך בהשתלבות מפלגתו במערכי השלטון.

יוסף אהרונוביץ' (1937-1877)

ממייסדי מפלגת הפועל הצעיר (1905) והעיתון שנשא את שמה (1907). נולד באוקראינה, היה מאנשי העלייה השנייה, מנהל בנק הפועלים, מראשי תנועת העבודה וחבר מועצת עיריית תל־אביב. על שמו נקרא מושב בית יוסף בעמק בית שאן, שנוסד ב־1937 במסגרת יישובי חומה ומגדל ובעיצומם של המאורעות ("המרד הערבי"). אשתו, הסופרת דבורה בארון (1956-1887), היתה שותפתו לעריכת הפועל הצעיר; פירסמה סיפורים קצרים וערכה את כתבי בעלה אחרי מותו. על שמה גינת דבורה בארון.

רב שלמה אהרונסון (1935-1863)

רב ראשי לתל־אביב בתחילת השלטון הבריטי בארץ־ישראל. נולד ברוסיה והיה מחסידי חב"ד. מראשוני חובבי ציון* ומהמצדדים בציונות המדינית מול המלעיזים עליה מקרב הציבור החרדי. שימש כרב בערים שונות; בין היתר, כשהיגר לברלין, היה רבם של פליטים יהודים רוסים שנמלטו אליה מהמהפיכה הבולשביקית. עלה לארץ ב־1923 ונעשה רב ראשי אשכנזי לתל־אביב לצדו של הרב מאיר חי עוזיאל* שייצג את העדה הספרדית.

משה ברוך (ברתולד) אוארבך (1882-1812)

סופר יהודי גרמני הנחשב לאבי הסיפור הלאומי העממי בגרמניה, שבה נולד. למד תיאולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטה, נאסר במינכן כשהשתתף בתנועה של סטודנטים מהפכנים. בצאתו מהכלא פנה לכתיבה ספרותית. כתב ביוגרפיות, רומן מחיי שפינוזה* (1837) ורומן שבו גם דמותו של משה מנדלסון* (1839). התפרסם בזכות סיפורי כפר שכתב בשנות ה־40 וה־50 של המאה ה־19. ספרו לנוער, יחיפיה (1856) תורגם לעברית פעמיים. תירגם את כתבי שפינוזה, נלחם באנטישמיות וסופו שהיגר לצרפת, שבה נפטר.

אוּגָרית

עיר קדומה בצפון סוריה, על חוף הים. שמה נזכר בתעודות קדומות, וזיהוי אוגרית עם חורבות ראס שמרה זכה לאישור בחרסים הכתובים שנמצאו בחפירות הארכיאולוגיות שנעשו בה. המקום היה מיושב אלפי שנים, ושליטי העיר קיימו קשר עם כרתים בים התיכון ועם ארם נהריים – עיראק של היום. מרתקים במיוחד המיתוסים הספרותיים שהתגלו במקום. עוד מימי קדם איבדה העיר מזוהרה, כנראה עקב פלישת גויי הים, הפלשתים.

אוהב ישראל

שם אחד מקבצי דרשותיו של רבי אברהם יהושע השיל (1825-1745) המכונה הרב מאפטה; רב נודע שנולד בפולין ומת בפודוליה שבאוקראינה שהיתה אז חלק מפולין. אוהב ישראל

אליזה אוֹזֶ'שקוֹבָה (1910-1841)

סופרת. נולדה ופעלה בפולין, כתבה בשפתה לילדים ולבני נוער מתוך רגישות לעוני ולסבל האנושי, גם של יהודים, וכן חזרה וסיפרה מאגדות המיתולוגיה היוונית. סיפוריה הראשונים נדפסו ב־1866. העניין שגילתה ביהודים התבטא גם בכך שלמדה את מנהגיהם ותולדותיהם, וכן יידיש ועברית. בספרה מירטלה (1886) מתגלים הידע וההבנה האלה בסיפורה של נערה יהודייה - שמה מיתרגם לעברית כהדס – שגלתה לרומא לאחר חורבן בית שני והתאהבה, לאסונה, בצעיר לא־יהודי.

לוֹרֶנס אוֹלפַנט (1888-1829)

מדינאי, דיפלומט וסופר ממוצא סקוטי, וכן נוסע ומיסטיקן נוצרי ומעין חובב ציון. נולד בדרום אפריקה, היה חבר בבית הנבחרים הבריטי ב־1865־1867, והחל להתעניין בשאלת ארץ־ישראל כשהתחוללה המלחמה בין רוסיה לתורכיה ב־ 1878. כדי לסייע לתורכיה, הציע לגייס כספים להתיישבות יהודית נרחבת בארץ־ישראל, ואף הצביע על המקום הראוי לכך – חבל הגלעד ממזרח לירדן. בספרו ארץ הגלעד (1880) מפורטת תכניתו. בהצעתו תמכו בנימין ד'ישראלי, ראש ממשלת בריטניה, ולורד סולסברי. הוא עצמו התיישב במחוז חיפה וסייע למושבות הראשונות; אימבר*, מחבר התקווה, היה מזכירו. ספר מאמרים פרי עטו, חיפה, ראה אור בעברית בעריכת רחבעם זאבי (1976).

הרב איסר יהודה אונטרמן (1976-1886)

רב ראשי לישראל. נולד בגרודנו, ליטא, והיה רב בקהילות שונות בארץ זו. אחרי מלחמת העולם הראשונה עסק בשיקום הישיבות, וב־1924 נבחר לרב של ליברפול בבריטניה. היה חבר תנועת המזרחי מראשיתה, ציר לכמה מן הקונגרסים הציוניים וסגן נשיא הקרן הקיימת לישראל*. ב־1946 נבחר לרב של תל־אביב, ומשנת 1964 עד 1972 כיהן כרב ראשי לישראל.

אוּנקלוֹס (המאה ה־1 ותחילת ה־2 לספירה)

מתרגם התורה לארמית. גר שלפי השמועה היה בן אחותו של טיטוס. היה בן דורם של רבן גמליאל דיבנה, רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע.

מנחם מנדל אוּסישקין (1941-1863)

ממנהיגי חיבת ציון ומראשי הציונות. נולד בבֶּלָרוּס, היה ממייסדי בני ציון (1884) במוסקבה, מפעילי האגודה בני משה* (1889), ציר מהקונגרס הציוני הראשון, חבר הוועד הפועל הציוני מ־1898 ומראשי המתנגדים לתכנית אוגנדה של הרצל*. הגיש תכנית לציונות "סינתטית" ששילבה מדיניות, רכישת קרקע, עלייה, התיישבות והכשרת יהודי הגולה. פעל לארגון היישוב בארץ עוד מ־1903, עלה לארץ־ישראל ב־1919, חי זמן 27

יוסף אופטושו (1955-1887)

סופר יהודי שכתב ביידיש. נולד בפולין, היגר לארצות־ הברית בהיותו בן 20 ועסק במכירת עיתונים, היה פועל ומורה. ספריו ראו אור מ־1910; מאות מסיפוריו נדפסו בעיתונות היהודית בפולין ובארצות־הברית. כמה מספריו תורגמו לעברית, ובהם ביערות פולין שהומחז והוצג בתל־ אביב.

אופיר (רחוב בת"א)

ארץ מקראית שנודעה בזהב המשובח, באבני החן ובעצי האלמוגים שהובאו ממנה. נראה שהיתה במזרח אפריקה, והצי של שלמה המלך הפליג אליה מעציון גבר, ליד אילת של ימינו. בחפירות תל קאסילה בתל־אביב נמצאה הכתובת "זהב אופיר לבית חורון".

פרנץ אוֹפֶּנהַיימֶר) (1943-1864)

מחלוצי רעיון ההתאגדות הקואופרטיבית. נולד בגרמניה ושימש כפרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטאות ברלין ופרנקפורט. הצטרף לתנועה הציונית, ולפי הצעתו הוקם ב־1911 כפר שיתופי בעמק יזרעאל, מרחביה*. בין האגרונום־המנהל ובין הפועלים המתיישבים פרצו סכסוכים, והניסיון נכשל.

אופקים

שם סמלי, רבים מהמלה אופק. רחוב הכניסה לשכונת אפקה. (היישוב אופקים בנגב הוקם ב־1955 בנגב, ממערב לבאר שבע. יישבו אותו עולים מצפון אפריקה, יהודים שעזבו את מצרים אחרי מבצע קדש* ועולים מפרס.)

אור החיים

שם ספרו של הרב חיים בן עטר*, והוא פירוש עממי לתורה שיש בו יסודות קבליים. בסמוך רחובות נוספים בשמות ספרים, ובהם הכוזרי.

לֶסֶר אוּרי (1931-1861)

צייר ואמן תחריטים. נולד ופעל בגרמניה. צייר דמויות ומראות מן התנ"ך (ירמיהו), ועיקר כוחו היה בציורי נוף ובמראות עירוניים שצייר בפאריס, בברלין ובלונדון. מראות נוף שולטים גם בתחריטים ובחקיקות אבן שיצר. מה בתל־אביב ובנה בה את ביתו, ופעל בתחום גאולת הקרקעות. היה נשיא הקרן הקיימת לישראל* מ־1923 וממייסדי האוניברסיטה העברית ב־1925. אזרחות כבוד של תל־אביב הוענקה לו ב־1933. היה ממתנגדי תכנית החלוקה של ועדת פיל (1937).

אוריאל אקוסטה (ד'אקוסטה) (1640-1590)

הוגה דעות שהתפרסם בגין החרם שהוטל עליו. נולד בפורטוגל למשפחת אנוסים וחזר ליהדות ב־1618. היגר לאמסטרדם, והוחרם בגין כתביו הביקורתיים על האמונה היהודית בהישארות הנפש ועוד; חזר בו, הולקה בפומבי - ואחרי זמן חזר להביע דעות שקוממו את יהודי העיר. משנאלץ לחזור בו שוב, שם קץ לחייו.

אורים (רחוב בת"א)

קיבוץ בנגב המערבי שהוקם במוצאי יום הכיפורים תש"ז- 1946, כאחד מ־11 יישובי חומה ומגדל שהוקמו באותו לילה. נמצא ממערב לעיירת אופקים.

חנה אורלוב (אורלוף) (1888–1968)

פסלת. נולדה באוקראינה, עלתה לארץ־ישראל ב־1904, השתלמה בפריס ומ־1910 הציגה מיצירותיה בעולם. בפסלי הברונזה שלה יש הרבה מן ההומור. יצרה פסלים גם מגושי אבן ענקיים. פסלי חוצות שיצרה מוצבים במקומות שונים בארץ, ובהם פסל בעין גב* ואנדרטה להנצחת דב גרונר* ליד משטרת רמת־גן (המקום שבו נפצע ושממנו נלקח לבית המשפט ואל הגרדום). אחיה הוא צבי נשרי*.

אוּשָׁה

עיר עתיקה מימי המשנה* שהיתה מקום מושב הסנהדרין* אחרי מרד בר כוכבא. קיבוץ בעמק זבולון שהוקם ב־1937 סמוך לקריית אתא, לא הרחק מאתר העיר העתיקה, במסגרת יישובי חומה ומגדל, נקרא בשמה.

אֵזוב (רחוב בת"א)

צמח בעל ריח עז. נזכר כמשל למי שאין לו חשיבות: "מה יגידו אזובי הקיר?" בעלים של מינים אחדים עושים שימוש כתבלין – מבשמים בו משקאות ורטבים – ומהתפרחת, העלים והגבעולים הצעירים מפיקים שמנים אתריים לתעשיית התמרוקים. מחלקי צמח מיובשים מכינים אבקה המשמשת כתבלין, זעתר.

אַזַ"ר (רחוב בת"א)

ראשי תיבות שמו של אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (1854־ 1945), סופר, מורה וספרן. נולד בבֶּלָרוּס, היה סוציאליסט ומראשוני המצטרפים לחובבי ציון. עלה לארץ־ישראל ב־ 1906 והתגורר בתל־אביב ושימש כספרן בספריית שער ציון* ביפו, ואחר כך בצפת. נשא את פנקס החבר מספר 1 של הסתדרות העובדים. אזרחות כבוד של תל־אביב הוענקה לו ב־1934, במלאת לו 80. כתב סיפורים ותירגם מגדולי הסופרים הרוסים של המאה ה־19. על שמו נקרא המושב כפר אז"ר ליד קריית אונו.

אַחַד הָעם

שם העט של אשר צבי גינזבורג (1856־1927), הוגה דעות ומחבר מסות, אבי זרם "הציונות הרוחנית". נולד באוקראינה, התגורר באודסה מ־1886, ייסד את אגודת בני משה* ואת הוצאת הספרים אחיאסף. התגורר בלונדון מ־1907 והיה שותף במאמצים להשגת הצהרת בלפור. עלה לארץ־ישראל ב־ 1922 וחי בתל־אביב. אזרחות כבוד של העיר הוענקה לו ב־ 1926, במלאת לו 70. גרס כי אי אפשר "לחסל את הגלות", ולפיכך מוטב להתרכז בהקמת מרכז רוחני לעם ישראל בארץ־ ישראל, שיאחד את כל התפוצות. חלק מהמאמרים והמסות שכתב כונסו בספר על פרשת דרכים*. ספרייתו – שהיתה בביתו ברחוב שנשא את שם העט שלו עוד בחייו, מששת הרחובות הראשונים של תל־אביב – היתה לנחלת העיר אחרי מותו. הבית נהרס יחד עם הגימנסיה* הרצליה; בבניין הספרייה המרכזית של תל־אביב, בית אריאלה, שוחזרו חדר עבודתו וחלק מספרייתו.

אחווה (רחוב בת"א)

שכונה עברית בפאתי יפו, צפונית לנווה צדק*. נבנתה ב־ 1899 בידי אגודה (או "לשכה") לעזרה הדדית בשם זה שהוקמה בירושלים ב־1890. היוזמים היו א"א כהנא וי' הכהן מילנר. נקראה שכונת שערי אחווה. עגנון מספר על מגוריו בה בסיפורו "אצל חמדת". התגורר בה הסופר ש' בן־ ציון*. בסמוך התגורר הרב א"י [הכהן] קוק* עם בואו לארץ־ישראל ב־1904.

אחוזת בית

האגודה שייסדה שכונה בשם זה, והפכה לתל־אביב. שמה סמלי, כנאמר בתנ"ך "בבית ארץ אחוזתכם" (ויקרא, יד). הוקמה ב־1906 ובאסיפה הכללית הראשונה, שנערכה במועדון ישורון ביפו נבחר ועד האגודה :היו"ר עקיבא אריה* ויס והחברים:דב ברגר, יחזקאל דנין*, דוד חיותמן* ודוד סמילנסקי*. אבן הפינה לבית הראשון הונחה ב־ 1909. שנה לאחר מכן התקבלה הצעה שהעלה מנחם שיינקין* לקרוא לעיר בשם תל־אביב – כשם מקום הגולים בבבל על הנהר כבר (יחזקאל, ג), וכשם יצירות ספרותיות ששאבו משם המקום בתנ"ך, בעיקר המפורסמת בהן, תרגומו הפיוטי של נ' סוקולוב* לספרו של הרצל, אלטנוילנד (ראו גם המסגרת בעמוד 32).

אח"י דקר

צוללת של חיל הים שנעלמה ב־1968 על צוותה. נרכשה בבריטניה, שופצה והיתה בדרכה לארץ. ב־25 בינואר 1968 נותק הקשר עמה, והיא ירדה למצולות הים התיכון על 69 החיילים והקצינים שבה. במאי 1999 התגלו שרידי הצוללת במעמקי הים.

גימנסיה הרצליה (רחוב אחד העם 30 )

הגימנסיה העברית החלה את דרכה עוד בשנת 1905. היה זה מוסד פרטי של בני הזוג פניה וד"ר יהודה לייב מטמן, שאותו פתחו בדירתם הסמוכה לכיכר השעון ביפו. בגימנסיה העברית הראשונה בעולם היו בתחילה 17 תלמידים. פניה לימדה חשבון בעודה מקלפת בצל או תפוחי אדמה. הגימנסיה החליפה כתובות אחדות לפני שנבנתה בשכונה החדשה, "אחוזת בית", בעזרת תרומה של הנדבן יעקב מוזר מאנגליה – שהתנה את תרומתו בכך שתיקרא על שם הרצל. בי' באב תרס"ט הונחה אבן הפינה. לפי דרישתו של מ' שיינקין הוקמה הגימנסיה מול רחובה הראשי של השכונה, אף־על־פי שהיה ברור כי הבניין יחסום את הרחוב. האדריכל יוסף ברסקי תיכנן מבנה בהשראת מודל בית המקדש, צריחים המזכירים את קרנות המזבח ועמודים שייצגו את עמודי בועז ויכין, בשילוב אלמנטים מזרחיים. הקמתה של הגימנסיה שינתה את אופייה של אחוזת בית, שהפכה מפרבר לשכונת מגורים הבנויה סביב הגימנסיה. כבר בעיתון ידיעות עיריית תל־אביב מאוגוסט 1944 נכתב: "לפי תכנית בניין עיר מס' 45 שאושרה סופית ביום 21.3.40 ימשך רחוב הרצל עד הים לאחר שבית הגימנסיה 'הרצליה' ייבנה במקום אחר." ההריסה התעכבה שנים רבות. רק בשנת 1962 נחנך מגדל שלום על המגרש שבו ניצבה הגימנסיה. המגדל היה גורד השחקים הראשון בארץ, ונקרא על שמו של שלום שכנא מאיר, אביו של היזם מרדכי מאיר. האדריכלים יצחק פרלשטיין וגדעון זיו תיכננו בניין חדשני, ראשון מסוגו בישראל, המכיל כיום אטרקציות תיירותיות ובהן קיר פסיפס של האמן נחום גוטמן. נראה כי ההריסה העיקה על הבעלים החדשים, מרדכי מאיר, שכתב לשר התיירות ב־20.10.70: "קיר הפסיפס האמנותי הוקם מתוקף סנטימנט של משפחת מאיר לגימנסיה הרצליה, ולא כפיצוי לעיר תל אביב על הריסת הגימנסיה. אנו הצענו לעיריית תל אביב ולממשלה להשאיר את בניין הגימנסיה הרצליה כמוזיאון לאומי, אולם לצערי הרב לא עיריית תל אביב ולא הממשלה מצאו לנכון ללכת בדרך זו..."

אחילוף (רחוב בת"א)

צמח בר נדיר בישראל. נמוך ובעל פקעת, פורח בסתיו או באביב. בגליל, בעמק יזרעאל ובאזורים נוספים גדל המין אחילוף הגליל.

אבא אחימאיר (1962-1897)

סופר, עיתונאי והוגה דעות, ממתנגדי שלטון בריטניה בארץ־ ישראל (ה"מנדט") ומקים "ברית הבריונים". נולד ברוסיה, נשלח ללמוד בגימנסיה הרצליה בתל־אביב אך השלים את לימודיו ברוסיה – מפני שהיה בבית הוריו בקיץ כשפרצה מלחמת העולם הראשונה. למד באוניברסיטאות באירופה וקיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת וינה. ב־1924 עלה לארץ־ ישראל ועבד כעיתונאי. ב־1928 הצטרף לזאב ז'בוטינסקי, היה ממנהיגי הרוויזיוניסטים ונאסר פעמים אחדות בעקבות הפגנות שאירגן. הואשם ברצח ארלוזורוב וזוכה, אך תנועתו, "ברית הבריונים", התפרקה. כתב מאות מאמרים, וכן ספרים; היה חבר מערכת האנציקלופדיה העברית.

אחימעץ (רחוב בת"א)

היסטוריון ומשורר (המאה ה־11) באיטליה, מחבר מגילת אחימעץ המתארת בחרוזים את משפחתו מהמאה ה־9 ואילך; מקור חשוב לתולדות יהודי איטליה. בתנ"ך – בן פלטיאל, חותנו של שאול המלך*; בנו של צדוק הכהן שסייע במסירות לדוד המלך* בנשיאת ארון הקודש ובריגול בימי מרד אבשלום; אחד מחתניו של שלמה שהתמנה לנציב בנחלתו של שבט נפתלי.

אחיעזר (רחוב בת"א)

נשיא שבט דן בימי הנדודים ממצרים לארץ־ישראל, בן עמישדי, נזכר פעמים אחדות בספר במדבר. כן היה זה שמו של גיבור בן שבט בנימין שחבר אל דוד בצקלג. (וכן שמו של מושב בשפלת יהודה שנוסד ב־1950 בידי יהודים יוצאי תימן. נמצא מצפון מערב ללוד.)

יוסף אחרון (1943-1886)

מלחין וכנר יהודי. נולד בפולין, היגר לארצות־הברית, חיבר יצירות בתחום המוסיקה הסימפונית (הקלאסית) ובהן קונצ'רטו לכינור וסוויטות לתזמורת וכן שירים בעלי מוטיבים יהודיים.

הרב עקיבא אֵיגֶר (1837-1761)

רב ופוסק ידוע. נולד בהונגריה, היגר בנעוריו לברסלאו בפולין, נעשה רבה של פוזנה ב־1814 והקים ישיבה גדולה. נאבק בתנועת הרפורמה ובתנועת ההשכלה*, העמיד תלמידים כרבי צבי הירש קלישר* ודאג לחולים הרבים במגיפת החולירע של 1831.

אברהם אידלסון (1921-1865)

מראשי הציונות ברוסיה. נולד בליטא, קיבל חינוך דתי ויצא ללמוד באוניברסיטה במוסקבה. הצטרף לבני ציון (1887) ולאגודת בני משה* (1889) של אחד העם. היה ממנסחי תכנית הלסינגפורס (הלסינקי*) לפעולה הציונית בגולה. איזמוז'יק, לאה ודוד – ראו לאה ודוד איזמוז'יק

הרב יהונתן אייבשיץ (1764-1690)

מגדולי ההלכה בדורו. נולד בפולין, התיישב בפראג ב־1715, נבחר לרב של מץ ב־1741 ולרב של אלטונה והקהילות הסמוכות ב־1750. נחשד בנטייה לשבתאות בשל היותו מקובל וזאת אף־על־פי שהיה מהרבנים שחתמו על חרם נגדה. החשד הועלה ביתר שאת בשנותיו האחרונות מפי הרב יעקב עמדין*, הלוחם הגדול נגד השבתאות (הרחובות סמוכים). בנו הצעיר של אייבשיץ אכן נהה אחרי המשיחיות השבתאית.

איילת השחר

קיבוץ בגליל העליון המזרחי. רוטשילד* רכש את האדמות ב־1892. ב־1918 הוקם הקיבוץ, צפונית לראש פינה, ליד תל חצור; במקום מוזיאון לתולדות העיר הקדומה חצור*. בסמוך רחובות נוספים בשמות מקומות מהגליל: יסוד המעלה, ראש פינה, מירון.

אלטנוילנד – תל־אביב

זה אינו שם רחוב. בספר המקורי היה מדובר בהערה במסגרת.
כבר בימיה הראשונים התחבטו ראשי "אחוזת בית", האגודה שהקימה את העיר ב־1909, באיזה שם יקראו לה. נבחרה ועדה שהביאה לפני אסיפה כללית של תושבי שכונה את הצעותיה לשם העיר: יפו החדשה, נוה יפו, אביבה, יפהפייה, עברייה ועוד. לבסוף נתקבלה ברוב קולות גדול הצעתו של מנחם שיינקין: תל־אביב כשם התרגום העברי לספרו האוטופי של הרצל, אלטנוילנד, שפורסם כשבע שנים לפני כן, ובו תיאר הרצל כיצד תיראה, לדעתו, המדינה היהודית לכשתקום. מילולית, שם ספרו של הרצל הוא "ארץ עתיקה חדשה"; נחום סוקולוב, שתירגם את הספר לעברית, קרא לו בשם הציורי תל־אביב: תל – האוצר את הישן, עתיקות העבר, ואביב – המסמל עתיד ותקוה. לאחר זמן מצאו כי תל־אביב מוזכרת גם בספר יחזקאל ג' ט"ו, כמקום שבו ישבו הגולים לבבל על נהר כבר. השם תל־אביב ניתן גם לשכונה ליד נס ציונה, אולם אנשי אחוזת־בית לא ידעו על כך. לאחר מלחמת העצמאות צורפה יפו לתל־אביב, והעיר נקראת מאז רשמית ל־אביב-יפו; כך התחברו יחדיו העיר החדשה, שהיתה אז בת 40 שנה, עם יפו בת 4,000 השנים.

אייר (רחוב בת"א)

החודש השני בלוח העברי הקדום, והחודש השמיני בלוח המתחיל בתשרי. יש בו 29 יום. נקרא גם "ירח זיו". מזלו: שור. ב־יח בו חל לג בעומר: היום שלפי המסורת פסקה בו המגיפה שבה מתו אלפים מתלמידיו של רבי עקיבא. מאז תש"ח-1948 היום החמישי בו הוא חג העצמאות, מפני שביום זה בתש"ח (14 במאי 1948) הוכרזה מדינת ישראל העצמאית. היום שלפניו, ד באייר, הוא יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל.

איל"ן (רחוב בת"א)

ארגון ישראלי לילדים נפגעים (איל"ן). הוקם בשנות ה־50 כדי לגייס תרומות מן הציבור ולעזור למשפחות שהיו בהן ילדים שחלו בשיתוק ילדים (פוליו). הוסב להגשת סיוע לילדים נפגעי שיתוק מוחין ולמשפחותיהם.

אֵילת (רחוב בת"א)

העיר הדרומית בישראל, לחוף ים סוף. בסמוך היה היישוב התנ"כי עציון גבר, עיר נמל חשובה בימי מלכותו של שלמה; ואילת או אילות הוקמה במקומו: על עזריה בן אמציה מלך יהודה נאמר כי "הוא בנה את אילת" (מלכים ב יד כב). בתקופת שלטונה של רומי נקרא היישוב אילה. בימי המנדט היתה במקום נקודת משטרה בשם אום רשרש, וצה"ל הגיע אליה במבצע "עובדה" – האחרון במבצעי מלחמת העצמאות. אילת החדשה הוקמה ב־1951 והפכה לעיר נופש ותיירות שיש בה נמל פעיל.

נפתלי הֶרץ אימבֶּר (1909-1856)

משורר, מחבר ההמנון הלאומי, התקווה. נולד בגליציה. היה מראשוני המצטרפים לחובבי ציון*. עלה לארץ־ישראל וחי בה ב־1887-1882; שירו התקווה נדפס לראשונה ב־1886 בירושלים. בשהותו בארץ שימש פרק זמן כמזכירו של לורנס אוליפנט* בחיפה. נפטר בניו־יורק.

פרופ' אלברט אַינשטַיין (1955-1879)

מגדולי המדענים, הוגה תורת היחסות. נולד בגרמניה, פיתח גישה חדשה לפיסיקה בעיקר בתחום החלקיקים ובסביבת מהירות האור. חתן פרס נובל לפיסיקה ב־1921. מתומכי הציונות וממייסדי האוניברסיטה העברית בירושלים, אזרח הכבוד הראשון של תל־אביב (1923). היגר לארצות־הברית ערב עלות הנאצים לשלטון. התיאוריה שפיתח בדבר זהות החומר והאנרגיה (אנרגיה = מסה [חומר] כפול מהירות האור בריבוע) היתה הבסיס לפיתוחה של הפצצה הגרעינית הראשונה. דחה הצעה של בן גוריון* לשמש כנשיא מדינת ישראל עם מותו של ויצמן*. בשנותיו האחרונות ניסה לגלות מצע משותף לכוחות הכבידה ולכוחות אוניברסליים אחרים (חשמל, מגנט וכו).

ניסים איסַקוב (1949-1919)

משורר, מפעילי המחתרת האנטי פאשיסטית בבולגריה. נולד בבולגריה, היה מפעילי תנועת מכבי, וממייסדי החלוץ. במהלך מלחמת העולם השנייה היה פעיל במחתרת האנטי פאשיסטית.

משה איסֶרליש (1572-1520)

מגדולי הפוסקים בתחום ההלכה*, ידוע בראשי תיבות שמו, רמ"א. נולד בקראקוב, פולין, ושימש בה כרב. היה חבר בוועד ארבע ארצות*. ידוע כמי ש"פרס מפה" על שולחן ערוך*, ספרו של רבי יוסף קארו*: כלומר, הוא פירסם תוספות מנהגי הלכות של יהודי מזרח אירופה החסרות בספרו של קארו.

אירוּס (רחוב בת"א)

פרח הדור. שמו נגזר מיוונית: איריס היתה אלת הקשת בענן. זמן פריחתו בשלהי החורף, ובמינים אחדים בתחילת האביב. בישראל גדלים מינים אחדים, חלקם אנדמיים לאזור צר – ובהם אירוס הגולן, אירוס טוביה, אירוס הגלבוע, האירוס השומרוני ואירוס ירוחם.

אִיתִיאֵל

שם תנ"כי: חכם קדום הנזכר בספר משלי ל: "דברי אָגוּר בּןִ יָקֶה, המשא, נאום הגבר לאיתיאל, לאיתיאל ואֻכָל". כן היה זה שמו של איש משבט בנימין שצאצאו שב לירושלים, כפי שנאמר בנחמיה (יא): "ואלה בני בנימין, סַלּאֻ בן מְשֻׁלָם בן יוֹעֵד בן פְּדָיָה בן קוֹלָיָה בן מַעֲשֵׂיָה בן איתיאֵל בן יְשַעְיָה". (על נסיבות מתן השם ראו המסגרת בעמוד 19).

אהרון איתין (1930-1864)

ממייסדי תל־אביב ובעל בית הדפוס העברי המודרני הראשון ביפו. נולד ברוסיה והיה בעל בית דפוס לפני שעלה לארץ־ ישראל ב־1906 עם משפחתו. השתתף בייסוד בית חרושת לאומנות העץ בבתי פיינגולד (מצפון ליפו) שנקרא "בית אומנות". בית הדפוס שהקים ביפו נסגר בפקודת הממשלה העותמנית בגלל מתחרה, ערבי-נוצרי. משחידש את פעילותו נודע בית הדפוס כאחד הגדולים בארץ-ישראל. נחלץ לתמוך בגימנסיה העברית הרצליה* ובילדים נזקקים שלמדו בה והיה מבוני בית הכנסת הגדול בתל-אביב בשנות העשרים של המאה העשרים (ראו עמ' 39).

איתמר בן אב"י

שם העט של בן ציון בן יהודה (1943-1882), מאבות העיתונות הארצישראלית המודרנית. היה בנו הבכור של אליעזר בן יהודה (אב"י – ראשי תיבות שם אביו), מחדש השפה העברית. נולד בירושלים, והוריו לימדו אותו לדבר רק עברית. מילדותו חידש מלים בעברית. בהתבגרו למד בפאריס ובברלין, ערך עיתונים של אביו, "הצבי" ו"האור" וייסד את העיתון "דואר היום". הוא הציע לחלק את הארץ לקנטונים יהודיים וערביים, ולהחליף את הכתיב העברי־אשורי בכתיב לועזי. בהיות איתמר בן אב"י בן 26 התאהב בלאה אבושדיד בת ה־16 ופרשת אהבתם וסרוב הוריה לכך עוררו הד רב ביישוב. שכונת נוה איתמר, שדרות בן אב"י ובית-ספר בנתניה קרויים על שמו. הוא נפטר בארצות הברית בשנת 1943 (תש"ג) מהתקף לב ונקבר בהר הזיתים.

אֵיתָן (רחוב בת"א)

שם תנ"כי: ממחברי ספר תהילים לפי המסורת, ומהמשוררים הנזכרים בתהילים, "משכיל לאיתן האזרחי" (תהילים פט); על חכמתו אפשר ללמוד מכך ששלמה היה חכם אף ממנו: "ויחכם מכל האדם, מ אֵיתןָ האזרחי והיֵ מָן וכַלְכֹּל ודַרְ דַּע בני מָחוֹל" (מלכים א ה). למה דווקא איתן ?

אחת התעלומות המעסיקות כל מי שיתבונן בשלטי הרחובות באזורים מסוימים של תל־אביב – למשל, בשכונת התקווה – היא מדוע נבחרו דווקא השלישי בבני קורח (אביאסף), הראשון בתאומים שנולדו לתמר ויהודה (זרח), במה זכה צלפחד אבי חמש הבנות? ומי הם ורדיאל, יקותיאל, נוריאל וקדמיאל? מסתבר שב־ 1954 נדרשו חברי ועדת השמות לתת פתרונות למאות רחובות – חלקם, כפי שנאמר בפרוטוקול של הוועדה, "עומדים להריסה לפי תכנית בניין־ערים". משום כך גזרה הוועדה כי "אין לקבוע שמות־זיכרון קבועים, מפני הכבוד, ויש לקבוע שמות ארעיים, לשם נוחות התושבים בלבד, שמות שיוחלפו במשך הזמן." חלק מהשמות הוחלפו בשמות חדשים; וחלק יוחלפו בעתיד-שהרי הזמן נמשך...

(זהו גם מושב בחבל לכיש; שמו מרמז לפסוק "איתן מושבך" במדבר כד, והוא הוקם ב־1955.)

נתן אלבז (1954-1933)

חייל שהקריב את חייו כדי למנוע אסון ואבדן חיי חבריו בהתפוצצות רימון. נולד במרוקו, למד בישיבה, עלה לישראל ב־1951 במסגרת עליית הנוער* והתגייס לצה"ל, לחטיבת גבעתי*. ב־11 בפברואר 1954, במאהל היחידה בבית ליד, ובשעה שעסק באבטחת רימונים נשמעה נקישה של נצרת רימון שהשתחררה. נותרו ארבע שניות, ובמהלכן – כפי שלימדו אותו – צעק אלבז "רימון", ורץ איתו אל מחוץ לאוהל. משראה את חבריו ליחידה מכל עבריו, החליט שלא לזרוק את הרימון אלא זינק לתוך תעלה סמוכה, הרימון צמוד לחזהו. לאחר מותו בהתפוצצות הוענק לו ציון לשבח של הרמטכ"ל – עיטור המופת.

עבד אל ראוף אלביטאר (נפטר ב־26) (1941)

ראש עיריית יפו. נולד בסוף המאה ה־19 למשפחה מכובדת ביפו, קצבים וסוחרי בקר. שנים רבות היה חבר מועצת העירייה, ובשנים 1941-1934 היה ראש העירייה (יפו התאחדה עם תל־אביב רק אחרי קום המדינה) ובמקביל כיהן כראש לשכת המסחר בעיר. היה מראשי המפלגה הלאומית (הנשאשיבית) ולכן הותקף ונשדד פעמים אחדות בידי אנשי המופתי הירושלמי וחסידי "המרד הערבי". ב־1939 התנקשו בחייו, אך הוא ניצל. אחרי מותו עמד אחיו, עומר אלביטאר (1946-1880), בראש עיריית יפו – בשנים 1945-1941.

המלך אלברט (1934-1875)

מלך בלגיה. אלבר בפי הבלגים. עלה לכס המלכות ב־1909. דרש מגרמניה לכבד את הנייטרליות של בלגיה ערב מלחמת העולם הראשונה, ומשנדרש לאפשר לצבא הגרמני לעבור בתחומי ארצו – התייצב בראש צבאו, שהה עם הצבא כל שנות המלחמה ובנו שירת בו כחייל פשוט. ביקר בארץ־ ישראל ב־1933 ונפגש עם ראש העיר; ומשנהרג בשנה שלאחר מכן כשעסק בטיפוס הרים, הוחלט להנציח את שמו מכיוון שהיה "המלך היחיד שביקר בתל־אביב".

אלדד הדני (המאה ה־5)

נוסע יהודי נודע. נקרא כך מפני שגרס כי הוא מבני שבט דן. ידוע בסיפוריו על עשרת השבטים: לטענתו מצא את עקבותיהם בארצות שונות.

אֵלו מציאות

שם סמלי. ניתן לרחוב בשוק בצלאל שבו נמכרים בגדים וצעצועים במחירים מוזלים. שם הרחוב מזכיר שם פרק ממסכת "בבא מציעא" (דף ב עמ' א) בתלמוד – במשנה המדברת על הכללים הנוגעים במציאה שהתגלגלה לידו של אדם; מכאן התגלגל הביטוי "מציאה" שמשמעו דבר־מה שנרכש בזול.

אלול (רחוב בת"א)

החודש השישי בלוח העברי הקדום, והחודש האחרון בלוח המתחיל בתשרי*. השם נגזר מהמלה קציר בבבלית. היום יש בו 29 יום. מזלו: בתולה. בימי קדם נחשב לראש חודש למעשר בהמה. מאחר שהוא מקדים את חגי ראש השנה, הימים הנוראים, אומרים בו סליחות, פרק כז בתהילים (ה' אורי וישעי) ותוקעים בשופר.

יגאל אלון (1980-1918)

אלוף בצה"ל, ח"כ ושר בממשלות ישראל. נולד בכפר תבור, למד בבית־הספר החקלאי "כדורי" והיה ממקימי קיבוץ גינוסר לחוף הכנרת (1937). עוד בהיותו בן 18 עמד בראש פלוגות השדה (הפו"ש) בגליל. היה מראשוני הפלמ"ח, ומפקדו מ־1945. במלחמת העצמאות פיקד על חזית המרכז, ובהמשך – על חזית הדרום וההשתלטות על חלקים מחצי האי סיני. עם שחרורו, בדרגת אלוף, הצטרף להנהגת המפלגה לאחדות העבודה. היה ח"כ בשנים 1980-1955, ושר משנת 1961 ואילך, בשובו משנת לימודים באוקספורד: שר העבודה (1968-1961), שר החינוך (1974-1969), שר החוץ (1977-1974). משנת 1968 כיהן גם כסגן ראש הממשלה.

אלוף (רחוב בת"א)

שם סמלי. משמעות המלה בתנ"ך היא ראש, מנהיג – תואר כבוד למושל ושר ופניית אשה לבעלה. (בצה"ל נבחרה המלה לסימון דרגה בכירה, שנייה לדרגת רב אלוף של הרמטכ"ל.)

אלוף בצלות

מחצית שמה של יצירה מאת חיים נחמן ביאליק*: אלוף בצלות ואלוף שום, שבה פיתח המשורר מעשייה עממית על חכמים ומִתחַכּמְים. לא במקרה, סמוך הרחוב לשוק שבו דוכני ירקות ובכללם בצל. היצירה ראתה אור בספר נפרד עם איוריה של יעל ליאור. (ראו מסגרת בעמוד 203.)

אלחנן, יצחק

• ראו יצחק אלחנן

יהודה אַל חֲריזי (1235-1170)

משורר עברי ומתרגם, מגדולי אנשי הרוח ביהדות ספרד. נולד בגרנדה או בטולדו, יצא למסעות במצרים ובארץ־ישראל, ומהן מזרחה עד פרס (אירן). יצירתו העיקרית, תחכמוני*, כתובה בסוגת המקאמות, והדמות הראשית בה היא הימן האזרחי*, ממשוררי תהילים. בין תרגומיו – המקאמות של אל־חרירי, שממנו הושפע, וכן מורה נבוכים, ספרו של הרמב"ם: תרגום זה, שאינו מדויק, היה המקור לתרגום ללטינית ולספרדית.

אליהו בחור (בן אשר הלוי אשכנזי) (1549-1468)

בלשן ומחבר מילונים עבריים. נקרא על שם אחד מספריו (הבחור). נולד בגרמניה וחי רוב ימיו באיטליה כמורה לדקדוק עברי לעשירים יהודים ולנוצרים. דחה הצעה ללמד באוניברסיטה של פאריס, אולי מפני שהיהודים גורשו מצרפת. חיבר ספרי דקדוק, מילונים לעברית, לארמית וליידיש.

אליהו מפֵרֶרָה (המאה ה־5)

רב בירושלים. נקרא על שם העיר באיטליה שבה ישבה משפחתו. עלה לארץ־ישראל ב־1435. השיב על שאלות רבות בענייני הלכה שהגיעו ממקומות שונים בעולם. תיאר בפירוט רב את חיי היהודים בירושלים.

ג'ורג' אֶליוֹט

שם העט שבו חתמה על הרומנים שלה הסופרת מרי אן אוואנס (1880-1819). נולדה ביורקשיר, אנגליה. שימשה סגן עורך של כתב עת בקובנטרי. את זהותה האמיתית חשף הסופר צ'רלס דיקנס. כמה מחיבוריה נוגעים ביהדות וביהודים. דניאל דירונדה פרי עטה (נדפס ב־1876) נחשב לרומן הראשון המציג התחבטות "ציונית" בת זמנה: גיבורו, בן אצולה המגלה כי הוא יהודי, מחליט לחזור לציון ולבנות את ביתו במדינה של יהודים.

רפאל אליעז (1974-1905)

משורר ומתרגם. נולד בבולגריה, עלה לארץ־ישראל ב־1932. כבר בשנת בואו החל לפרסם שירים בעברית בכתבי־עת שונים. היה ממשוררי קבוצת "יחדיו" שבראשה עמד שלונסקי*. כתב שירי ילדים וערך אנתולוגיה למעשיות ילדים (ילקוט הקסמים). היה הראשון שתירגם משיריו של פדריקו גרסיה לורקה לעברית (רומנסרו צועני); כן תירגם מחזות של שייקספיר ושל לורקה ומיצירות סטיינבק ואיבסן.

רבי אליעזר בן הורקנוס (המאה ה־1 לספירה)

מגדולי התנאים. נשא לאשה את בתו של שמעון בן גמליאל*, נשיא הסנהדרין בימי המרד הגדול וחורבן הבית השני. אמרה שנמסרה מפיו: "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך, ואל תהי נוח לכעוס, ושוב יום אחד לפני מיתתך, והווי מתחמם כנגד אורן של חכמים, והווי זהיר בגחלתן שלא תיכווה – שנשיכתן נשיכת שועל, ועקיצתן עקיצת עקרב, ולחישתן לחישת שרף וכל דבריהם כגחלי אש" (מסכת אבות, ב). רבן יוחנן בן זכאי*, שמפיו למד, שיבח את כוח זכרונו: "בור סוד שאינו מאבד טיפה" (שם).

אליפלט (רחוב בת"א)

מושב בגליל העליון, בחבל כורזים מצפון לכנרת. הוקם ב־ 1949 והתיישבו בו עולים מתימן ואחר כך עולים מצפון אפריקה. השם סמלי, מרמז לחזרת פליטי ישראל לארצם; זהו גם שם אחד מבניו של דוד המלך. בסמוך רחובות נוספים על שם יישובים: אשקלון, באר יעקב, פוריה ועוד.

אליקום (רחוב בת"א)

שם העט של פרופ' היינריך אליקים לֶוֶוה (1951-1869), ספרן, חוקר וביבליוגרף. נולד בגרמניה, ולמד היסטוריה לתואר ד"ר (1894) באוניברסיטת ברלין. ייסד אגודות ציוניות והוציא לאור את עיתון העם היהודי וכן ירחון בשם ציון. ב־1899 התמנה לספרן באוניברסיטת ברלין, וב־1905 הגיש תזכיר לקונגרס הציוני בדבר הקמת ספרייה לאומית בירושלים. עלה לארץ־ישראל ב־1933, השתקע בתל־אביב והחליף את אז"ר* כמנהל הספרייה העירונית שער ציון*. בתפקיד זה החזיק עד גיל 79, בשנת 1948. כתב ספר בשם לשונות היהודים ומחקרים על פולקלור יהודי ועל הומור יהודי.

הרב מרדכי אלישברג (1890-1812)

מהבולטים ברבנים שהצטרפו לחובבי ציון*. נולד בליטא, פעל לקירוב לבבות ולא פסל את תנועת ההשכלה. כתב ספרים בנושאים הלכתיים, ובהם הביע גם דעות לא מקובלות.

אלישיב (רחוב בת"א)

שם תנ"כי: הכהן הגדול בימי שיבת ציון מגלות בבל (נחמיה, ג). (מושב בשם סמלי זה הוקם ב־1933 על אדמות שרכשה

בית הכנסת הגדול (רחוב אלנבי 110)

בית הכנסת המרכזי בתל אביב תוכנן בשנת 1922, ובנייתו הושלמה בשנת 1928. בעצם, מדוע נדרש זמן רב כל כך ממועד הקמת השכונה ועד שהחלו לבנות בה בית כנסת? מסתבר שהתגלע ויכוח על מקומו של הבניין, וזאת למרות שהוקצה לו מקום עוד ב־1911 – "על יד המגדל", כפי שנכתב בפרוטוקול. הכוונה היתה למגדל המים שהוקם בשדרות רוטשילד פינת נחלת בנימין, והיום ניצבת במקומו אנדרטת המייסדים. באותו פרוטוקול נמצאים דברי המתנגדים, שהביאו לדחיית הבנייה. היו אלה בעיקר פרופסור בוריס שץ וד"ר ח' חיסין, שטענו כי בית הכנסת עלול לחסום את השדרה: "ידוע שכולם מתחרטים על שסגרנו את רחוב הרצל, וכמובן נתחרט אם נעמיד את הבניין של בית הכנסת ליד המגדל." זמנית הוקם צריף ברחוב יהודה הלוי 12, ששימש כבית כנסת. במלחמת העולם הראשונה נעצרה הבנייה, ורק בשנת 1922 הכריז ועד תל אביב על תחרות לתכנון בית הכנסת. האדריכל יהודה מגידוביץ זכה בתחרות. נאספו תרומות מעשירי העיר, והוטל מס על מגרשים לטובת הבניין. אילוצים כלכליים גרמו להכנסת שינויים במהלך הבנייה, היתה סכנה שהבנייה תיעצר כליל בשל חוסר מימון מספיק והבעיה העיקרית התגלתה כשהגיעו לבניית הכיפה. את בעיית המימון פתר הברון רוטשילד בתרומה, אך ידֶע כיצד בונים כיפה – לא היה. לבסוף, בעזרת המהנדס א' גוט, האדריכל ד' הרשקוביץ ופחח משכונת שפירא, יעקב פסחוביץ, שהתקין סולם מתעגל פרי המצאתו – נפתרו בעיית החישובים ההנדסיים של הכיפה ובנייתה. בית הכנסת עשוי להכיל אלף מתפללים, היו בו חזן קבוע ומקהלה. את חלונות הויטרז' עיצב האמן בצלאל זאב רבן, שהרבה לעסוק בדמויות מן המקרא, ואת המנורה – שבה גולפו שנים־עשר השבטים – עיצב האדריכל זלמן אכסלרוד. בבית הכנסת נערכו תפילות חגיגיות לרגל אירועים שונים, וזימרו בו במשך השנים טובי החזנים בעולם היהודי. בתקופת המאבק בבריטים הוחבא נשק בבית הכנסת, אך ה"סליק" התגלה ב־1946 והבריטים החרימו את הנשק בפעולת ראווה. בתחילת שנות ה־60 למאה ה־20 כיסה האדריכל זאב רכטר את הבניין בשורת עמודים כדי ליצור לו חזית חדשה. ובשנת 2001, החלו לקיים בו שוב מופעי חזנות. 40 הקק"ל* בעמק חפר, מדרום לחדרה. המתיישבים היו עולים מתימן. השם סמלי, מרמז למעורבות עליונה בשיבת ישראל לארצו.)

אלכסנדר ינאי (76-126 לפנה"ס)

כהן גדול ומלך יהודה (76-103 לפנה"ס). היהודי הראשון שטבע מטבעות עם תואר מלך. מבניו של יוחנן הורקנוס, שלט אחרי מות אחיו אריסטובולוס. ידוע גם בשמו העברי, יונתן. הרחיב במידה ניכרת את גבולות ממלכת החשמונאים, כמעט לממדיה של ממלכת דוד. נאבק כל ימיו בפרושים, חכמי הדת, אבל על ערש דווי יעץ לשלומציון, רעייתו, להשלים עמם.

אַלמָגור (רחוב בת"א)

מושב בחבל כורזים סמוך לשפך הירדן אל הכנרת. ב־1951 השתלט כוח צבאי סורי על תל מוטילה – היום גבעת קלע - בשטח ישראל, וסולק משם אחרי לחימה קשה. היאחזות הנח"ל הוקמה ב־1961. משמעות שמה אל־פחד. סבלה אבדות מירי צלפים סורים. הפכה למושב ב־1965.

אלמונית (רחוב בת"א)

אחת משתי סמטאות ללא מוצא ברחוב המלך ג'ורג' הסמוכות זו לזו. השנייה נקראת פלונית. משמעות השמות: (מישהי) לא ידועה ו־סתם (מישהי) שאין נוקבים בשמה. הבתים בשתי הסמטאות נבנו להשכרה בידי מאיר גצל שפירא, שרכש קרקעות בתל־אביב ובנה שכונה בדרום העיר הנקראת בשמו. שפירא רצה להעניק את שמו לאחת משתי הסמטאות, אלא שדיזנגוף לא הסכים מפני ששמר את השם "שפירא" לרחוב סמוך שבו היה עתיד לקום בית הקק"ל שמייסדה נשא אותו שם משפחה, צבי הרמן שפירא*. מאחר שלא באו לכלל הסכמה, ויש אומרים שאף רבו על כך, לא ניתנו לסמטאות שמות של אנשים ידועים – אלא שמות סתמיים, שנעשו מסקרנים בגלל ייחודם.

אדמונד היינמן הנרי אלנבי (1936-1861)

גנרל בריטי, כובש ארץ־ישראל. במלחמת העולם הראשונה פיקד על ארמיה בצרפת, ואחר כך לחם נגד התורכים והביס אותם ב־1918. התקבל בירושלים בלחם ומלח. על נצחונו הוענק לו התואר ויקונט של מגידו. בעקבות המלחמה הוסב על שמו הרחוב המרכזי בתל־אביב, דרך הים בשכונה חברה חדשה*, והגנרל כיבד את המעמד בנוכחותו. הוא שימש נציב בריטניה במצרים ב־1925-1919; בביקורו השלישי בתל־ אביב, ב־1933, הוענקה לו אזרחות כבוד של העיר. ברחוב הנקרא בשמו ניצב בית הכנסת הגדול.

הרב רפאל אלנקווה (1937-1847)

מגדולי התורה בצפון אפריקה. שימש כרב בסאלי, מרוקו, ובין ספרי השו"ת (שאלות ותשובות) פרי עטו היו קרני חיים ורמון זהב.

אלעזר (רוקח) (1914-1854)

אידאליסט, לוחם וחולם, אחיו של שמעון רוקח ממייסדי נווה צדק ודודו של ישראל רוקח*. נולד בירושלים, נסע לחוץ לארץ כדי לגייס כספים למען המושבה גיא אוני, היא ראש פינה*, ונכשל; אבל תוך כדי כך הפיץ את הרעיונות של חיבת ציון. תמך באיכרי ראשון לציון שמרדו נגד הפקידות של הברון רוטשילד*. בשנותיו האחרונות נדד בעיירות גליציה.

אלעזר בן יוסֵי (המאה ה־2 לספירה)

מהגדולים ב"בעלי האגדה", משבעת תלמידיו האחרונים של רבי עקיבא*. מחכמי אושה*. רק אמרה אחת שלו נמסרה במשנה. הותיר קביעות שהאגדה נדרשת בהן, בדומה להלכה. רבי אלעזר בן שמעון אמר עליו: "כל מקום שאתה מוצא דבריו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי באגדה, עשה אוזנך כאפרכסת" (חולין פט).

רבי אלעזר בן עזריה (המאה ה־2 לספירה)

תנא מתלמידיו של רבי עקיבא*. מפיו נרשמה האמרה המפורסמת, "אם אין קמח, אין תורה", שהיא חלק מאמרה רחבה יותר הרואה את שני צדי המטבע, ובכלל זה: "אם אין קמח, אין תורה; אם אין תורה, אין קמח" (מסכת אבות, ג). גרס גם כי המצוות חשובות מידיעת התורה: "כל שמעשיו מרובין מחכמתו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטין ושורשיו מרובין, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזין אותו ממקומו" (שם).

רבי אלעזר בן צדוק (המאה ה־1 לספירה)

תנא, תלמידו של רבי יוחנן החורני שחזה בעיניו בחורבן הבית. אביו היה רבי צדוק, שעליו מסופר כי בימי המצור על ירושלים "היה מתפרנס מקב חרובים משבת לשבת", ואחת מהבקשות שהעלה רבן יוחנן בן זכאי* לפני אספסיאנוס היתה שיחזיר לידידו השקוע בתענית את בריאותו.

דוד אלעזר (1976-1925)

רמטכ"ל צה"ל במלחמת יום הכיפורים. נולד ביוגוסלביה. עלה לארץ־ישראל ב־1941 במסגרת עליית הנוער. הצטרף לפלמ"ח ובו קיבל את כינויו דָּדוֹ, נפצע במלחמת העצמאות, שירת בצה"ל והיה למפקד גייסות השריון (1961), אלוף פיקוד הצפון (1964), ראש אג"ם (1968) ורמטכ"ל (1972). ועדת החקירה הממלכתית בראשות השופט אגרנט קבעה כי הוא נושא באחריות אישית להכנות ולכוננות ערב המלחמה – שפרצה בהפתעה ביום הכיפורים תשל"ד־1973 – והמליצה על סיום תפקידו. מונה למנכ"ל צי"ם, ונפטר מדום לב שנתיים לאחר שויתר על הרמטכ"לות. מרכז דדו לתרבות ואמנות בתל־אביב (הסינמטק) נקרא על שמו.

אלעזר החורני (המאה ה־2 לפנה"ס)

הרביעי מחמשת בניו של מתתיהו החשמונאי. לחם בגבורה ונהרג כשבלם בגופו את ה"שריון" של אותה תקופה – פיל הנושא דבוקת לוחמים סורים־סלווקים על גבו.

הרב יצחק אלפסי (1103-1013)

מגדולי הפוסקים הראשונים, ידוע בראשי תיבות שמו, רי"ף. חי בפס שבמרוקו, ומכאן שמו. היה תלמידו של רבנו חננאל, נאלץ לברוח לספרד והיה בה לרב וראש ישיבה באלסינה. בספר ההלכות שכתב קיבץ ומיצה את ההלכות המעשיות המפוזרות במסכתות התלמוד השונות ויצר את קיצור התלמוד. כל הפוסקים אחריו נדרשו לקביעותיו.

מרדכי אלקחי (1947-1925)

מעולי הגרדום*, הרוגי מלכות* של העת החדשה. נולד בפתח־תקווה. הצטרף לאצ"ל והשתתף בהתקפה שנערכה על משטרת קלקיליה, על מחנה של הצבא הבריטי בראש העין ועל משטרת רמת גן. נשלח לתפוס בריטים ולהלקותם כגמול על הלקאת נערים יהודים, ונעצר עם שניים מחבריו, דרזנר* וקשאני*. הובא למשפט, כפר בסמכות בית־הדין הבריטי ונידון למוות.

יהודה אלקלעי (1878-1798)

רב, ממבשרי שיבת ציון לפני היות הציונות. נולד בקרואטיה, שימש רב בהונגריה ופירסם מאמרים בענייני ארץ־ישראל שבהם טען כי הגאולה תתחיל ב"דרך הטבע" ופרש תכניות להקמת מדינה לאומית עם פירוט האופן שבו תתנהל.

דוד אלרואי (המאה ה־12 לספירה)

מנהיג תנועה משיחית. שינה את שמו ממנחם לדוד וטען כי הוא מלך ישראל. תחילה פעל בקווקז, אולי בחסות מלך כוזר. ייתכן שרצה לנצל את המלחמה בין הצלבנים הנוצרים ובין הערבים המוסלמים כדי לכבוש את ארץ־ישראל; אבל לפני שהספיק לעשות דבר, נרצח בכורדיסטאן. דמותו והאגדות שנרקמו סביבו שימשו בסיס לרומן היסטורי דמיוני לחלוטין בשם דוד אלרואי שכתב בנימין ד'ישראלי, ראש ממשלת בריטניה.

משה אלשיך (~1600-1508)

פרשן התנ"ך, מקובל ופוסק, מתלמידיו של רבי יוסף קארו. נולד באדריאנופול שבתורכיה. עלה לארץ־ישראל והתיישב בצפת. נודע בפירושים לתנ"ך בנוסח הדרש ועיקרם קריאה להתעוררות האמונה, לתשובה ולפרישות כדי לקרב את ביאת המשיח.

נתן אַלתֶּרמַן (1970-1910)

משורר, מחזאי, מתרגם ובעל טור. נולד בפולין, עלה לארץ־ ישראל ב־1925, למד בגימנסיה הרצליה והנדסה חקלאית - בצרפת. שיריו פורסמו מאז 1931, וספרו הראשון, כוכבים בחוץ, נדפס ב־1938. מ־1934 כתב בעיתונים הארץ ודבר, שירה שהיתה גם פובליציסטיקה מחורזת במיטבה, ושיאה "הטור השביעי" (1965-1943). היה מהמשוררים הבולטים בקבוצת "יחדיו" שבראשה עמד שלונסקי*, ומ־1940 - במשוררי "מחברות לספרות" של ישראל זמורה. כתב גם לילדים. כתב פזמונים לתיאטרון הסאטירי, המטאטא ולי־לה־ לו, בהם יותר מ־20 פזמונים שתל־אביב שימשה להם השראה; למשל, "אלימלך": "הנה הוא אלימלך,/ הוא בנוה צדק מלך/ עובר הוא ברחובות,/ שובר הוא לבבות!" או "בכל זאת יש בה משהו" שהלחין משה וילנסקי. תירגם לתיאטרון ממחזות שיקספיר, מולייר, ראסין ועוד. כתב מחזות – פונדק הרוחות, כנרת כנרת, ועוד. לאחר מלחמת ששת הימים היה ממקימי התנועה למען ארץ־ישראל השלמה. עד אמצע שנות ה־80 נקרא הרחוב בשם אחד מספריו, עיר היונה.

אֱמוּנים (רחוב בת"א)

מן התנ"ך. (בשם זה נקרא מושב בדרום מישור החוף, מדרום לאשדוד. תחילה התיישבו בו עולים ממצרים ב־1950, ועם הפיכתו למושב נקלטו בו עולים מצפון אפריקה ומרומניה.)

חיים אמזלג (1916-1824)

מתומכי המושבות הראשונות בארץ. נולד בירושלים, היה סגן קונסול בריטניה ביפו, נשיא לשם כבוד של ועד חלוצי יסוד המעלה שבראשו עמד לבונטין* ושמטרתו – יישוב ארץ־ישראל. סייע לחברי הוועד לרכוש את אדמות ראשון לציון* וסייע למושבות אחרות. היה יו"ר הוועד הפועל של חובבי ציון* בארץ. הוא עצמו גר ביפו, ואחד מבני משפחתו בנה בית בנוה צדק*.

אֲמירים (רחוב בת"א)

מושב בגליל העליון מדרום־מערב לצפת. נוסד ב־1950 בידי עולים מתימן. השם סמלי ומרמז לצמרות העצים באזור ולמקומו הנישא של היישוב בהרי הגליל. ב־1958 הגיעה למקום קבוצת טבעונים וצמחונים, ואחדים מהם מקיימים בו מאז מרכז נופש ותיירות על טהרת המטבח הצמחוני.

אמנון ותמר

פרח נוי, בדרך כלל בעל שני צבעים ויותר, ומכאן שמו - המרמז לפרשה מקראית שאינה מעידה על אהבה דווקא. ההבנה (המאוחרת) כי אין מדובר ב"זוג טרגי" הביאה לשינוי שמו של הפרח, הנקרא היום סגל תלת גוני (בלועזית ויולה טריקולור); לשווא: בציבור נקלט השם אמנון ותמר.

אַמסטֶרדָם

העיר הגדולה בהולנד, מרכז התרבות ומקור משיכה לצעירים ולתיירים. בעלת עבר היסטורי יהודי רב משמעות: רבים מחכמי ספרד ופורטוגל גלו אליה; בה פעל ברוך שפינוזה; ברובע היהודי חי וצייר רמברנדט; יהודים מגרמניה היגרו גם אליה אחרי עלות הנאציזם – ובעיקר זכורים אנהֶ פרְנק ובני משפחתה, שהתגלו במחבואם בעיר ונשלחו למחנות, וזאת בזכות היומן שחיברה הנערה.

אמָץ (רחוב בת"א)

שם סמלי. קריאה להתחזק ברוח. חלק מהביטוי " חֲזקַ וֶאֱמַץ" החוזר שלוש פעמים בתנ"ך בתחילת ספר יהושע: " חֲזקַ וֶאֱמַץ כי אתה תנחיל את העם הזה את הארץ אשר נשבעתי לאבותם לתת להם"; "רק חֲזקַ וֶאֱמַץ מאד לשמור לעשות ככל התורה אשר ציווך משה עבדי"; ולבסוף " חֲזקַ וֶאֱמַץ, אל תַּעֲ[ץ ואל תֵּחָת כי עִמך ה' אלוהיך בכל אשר תלך". ראו השכל וחזק.

יואל אנגל (1927-1868)

מוסיקאי, מראשוני המוסיקה היהודית החדשה ומחלוצי הזמר העברי. נולד באוקראינה, וחיבר מנגינות עוד בבית הספר בחארקוב שבו למד. השתלם במוסיקה במוסקבה וב־1909 נדפס קובץ שירים עממיים יהודיים שליקט. עלה לארץ־ישראל ב־ 1924, היה מורה למוסיקה בבית המדרש למורות וגננות, כינס מנגינות עממיות יהודיות ועיבד אותן עיבוד אמנותי. כתב מוסיקה לתיאטרון (הדיבוק בהבימה*) ולחנים לשירי ילדים ועוד. בין היתר הלחין את שירו של יחיאל הילפרין "הגמל" שבו נאמר: "הגמלים נושאים זיפזיף;/ בית על בית בונים בתל־אביב!" ב־3 שנות חייו האחרונות גר בתל־אביב.

מדרונות אנדרומדה

לפי המיתולוגיה היוונית, בתם של מלך אתיופיה קפיאוס ושל קסיופיאה אשתו בת יפו, שתושביה נאלצו להקריב אותה למפלצת ים, שאם לא כן – היתה הורסת את העיר. הנערה נקשרה לסלע, ובעודה ממתינה למפלצת עבר שם במעוף הגיבור היווני פרסאוס, ובכליו ראשה של מדוזה. המפלצת הביטה בראש הכרות והפכה לאבן. לפי אחת המסורות נמצא סלע אנדרומדה – זה שאליו נקשרה, או המפלצת המאובנת – בחוף יפו.

לואיס אַנדרוּס (1937-1896)

ממלא מקום של מושל מחוז הגליל מטעם בריטניה בתקופת המנדט. הגיע לארץ־ישראל בשנות ה־30, נחשב ליעיל ונאור ולאוהד היישוב היהודי. נרצח ב־1937 בידי ערבים בנצרת.

הנס כריסטיאן אַנדֶרסֶן (1875-1805)

המפורסם במחברי האגדות האמנותיות. נולד בדנמרק ועבר בן 14 לבירת ארצו, קופנהגן. היה תמיד בעל מראה מוזר והרגיש דחוי (ממש כמו הברווזון המכוער, גיבור אחד מהידועים בסיפוריו). כתב מחזות, שירים ובעיקר סיפורים, תחילה עיבודי סיפורים ששמע בילדותו ובמהרה מעשיות פרי דמיונו. רבות מיצירותיו תורגמו ועובדו לעברית.

מרק (מרדכי ) אַנטוֹקוֹלסקי (1902-1843)

פסל יהודי. נולד בוילנה, בירת ליטא, ובין היתר היה שוליה של אמן חריטה בעץ. בשנות ה־60 של המאה ה־19 למד באקדמיה לאמנות בפטרסבורג שברוסיה, ויצר תבליטי עץ ושן ובהם גם בנושאים יהודיים. בשנות ה־70 יצר פסלי דמויות של צארים מפורסמים וכן סופרים ואישים רוסים אחרים. כן יצר פסלים של מעמדים דרמטיים ודמויות מן המיתולוגיה. שם הרחוב נקבע במלאת מאה שנים להולדתו.

אַנטיגוֹנוֹס ה־II ‏(75 בערך-37 לפנה"ס)

אחרון מלכי יהודה משושלת החשמונאים*; מלך בחסות הפרתים. שמו העברי מתתיהו. הוא ואלכסנדר אחיו, בניו של אריסטובלוס (השני), הוחזקו בנעוריהם כבני ערובה ברומי. בשנת 40 לפנה"ס נכנס לירושלים בראש צבא - בחסות הפרתים, שכבשו את סוריה – והורדוס נמלט ממנה; המאבק נמשך שלוש שנים, ובסופו של דבר חזר הורדוס לשלוט – ואנטוניוס, השליט מטעם רומי במזרח, ציווה לכרות את ראשו של אנטיגונוס; בחפירות הצלה בירושלים התגלה קבר מפואר, והועלתה השערה שהוא מקום מנוחתו.

אני מאמין

שם סמלי. ראשיתו ב־13 העיקרים לרמב"ם* והתגלגלה לסידור בנוסח המוכר היום ("אני מאמין באמונה שלמה..."). שם הרחוב מנציח הצהרה שהפכה לשיר, הימנון פרידה שאותו שרו היהודים שנכלאו בגטאות ובמחנות הריכוז והמובלים להשמדה בפולין ובגרמניה, בהצהירם על אמונתם בחיים גם על סף הכיליון.

מרדכי אנילֶביץ (1943-1919)

מפקד המרד בגטו וארשה. נולד בבירת פולין והיה חבר השומר הצעיר. עם הכיבוש הגרמני ניסה לצאת מפולין, אך נתפס. כשנודע על ה"אקציות" שבהן שולחו אלפי יהודים למחנות ההשמדה מדי יום, מיהר לחזור לווארשה. היה ממייסדי אי"ל – ארגון יהודי לוחם – ומפקדו. עמד בראש המרד היהודי בגטו וארשה עד שנפל. על שמו נקרא קיבוץ יד־מרדכי דרומית לאשקלון* שנוסד בשנת מותו.

זלמן יצחק אנֹכי (1947-1878)

סופר שכתב עברית ויידיש. נולד בבֶּלָרוּס, והיה מיודד עם סופרים בני דורו ובהם י"ח ברנר, ה' צייטלין וא"נ גנסין. בהיותו כבן 25 נדפס סיפורו הראשון, "הינוקא", בכתב העת העברי השילוח*. שנים אחדות נדד ברוסיה, באירופה ובאמריקה הדרומית, וב־1924 עלה לארץ־ישראל ועבד בעיריית תל־אביב.

שלמה אנסקי(1920-1863)

סופר, מחזאי ופולקלוריסט יהודי. נולד בויטבסק שבבֶּלָרוּס. היה פעיל במהפיכה הבולשביקית, אבל אחר כך עבר לווארשה ונפטר בה. הידוע במחזותיו, הדיבוק, מוצג זה כמאה שנים.

אסירי ציון

שם סמלי, לציון גורלם של אסירים יהודים שהושלכו לכלא על פעולותיהם למען היישוב היהודי בארץ־ישראל, בעיקר בימי המנדט הבריטי. מאוחר יותר דבק הכינוי גם ביהודים שנכלאו במדינות טוטליטריות מפני שביקשו לעלות לישראל; רבים מהם "נעלמו", או אף הוצאו להורג. איסור על עלייה ואף על לימוד עברית בברית־ המועצות החל עוד בימי שלטונו של סטאלין (1953-1924) והוחמר בשלהי שנות ה־70 ובתחילת שנות ה־80; תופעות דומות היו בעיראק ובסוריה וכדומה. השותפות במאבקם של יהודים אלה התבטאה במידה רבה בהזכרת מצבם ובדרישה מתמדת לשחררם.

אָסָף הרופֵא

רופא יהודי שפעל ככל הנראה במאה ה־6 לספירה וחיבר ספר ברפואה שבו נכללת "שבועת הרופא" בעברית. ייתכן שהיה זה אסף בן ברכיהו שנקרא גם אסף הירחוני, רבנו אסף ועוד. על שמו נקרא בית־חולים ליד צריפין שנוסד כבית־ חולים צבאי ב־1949. אסתר המלכה (16) ב 3 מהנשים בתנ"ך והדמות המרכזית במגילה הקרויה על שמה. שמה היה הדסה*, ואסתר – שמה הפרסי. לפי המגילה, בחר בה אחשוורוש תחת ושתי, אשתו שהודחה, ובעצת מרדכי סיכלה את מחשבת הרֶשע של ראש השרים "להשמיד, להרוג ולאבד" את כל היהודים בממלכה. במגילה הנקראת בשמה קוראים בבתי־הכנסת פעמיים, בערב פורים ובבוקר יום החג. בשנותיה הראשונות של תל־אביב נהגו ליצני העיר להחליף שמות של רחובות ליום אחד בפורים, שהיה גם יום הולדתו של דיזנגוף*; מאוחר יותר ניתן השם לרחוב זה. בסמוך רחובות אחרים על שם נשים מהתנ"ך: יעל, שולמית ורות.

יעקב אפטר (1969-1894)

מאנשי העלייה השנייה, מראשי הפועל הצעיר, מפא"י וההסתדרות הכללית. נולד בבסרביה, עלה לארץ־ישראל ב־ 1913 והיה פועל חקלאי בבן שמן ובדגניה. ניהל את קופת החולים של פועלי יהודה שנבלעה בהסתדרות; והיה מפעילי ההסתדרות הכללית וחבר מועצת עיריית תל־אביב. ייסד את המשביר המרכזי וניהל אותו כל חייו. היה מראשי המשק ההסתדרותי.

אפלטון (347-427 לפנה"ס)

מגדולי הפילוסופים. היה תלמידו של סוקרטס ואבי הפילוסופיה השיטתית ביוון ובעולם. בצניעות רבה הציג את כתביו כאילו כולם משנתו של רבו, הדובר הראשי בדיאלוגים - הצורה הספרותית של כתבים אלה. תלמידו הבולט בבית־ ספרו באתונה, האקדמיה, היה אריסטו, מי שהשפיע על המדע המערבי עוד כאלפיים שנה.

אפ"ק (רחוב בת"א)

ראשי תיבות שמו של בנק, אנגלו־פלשתינה קומפני, מיסודה של ההסתדרות הציונית. נוסד בלונדון ב־1902 כחלק מהמוסד הכספי של ההסתדרות הציונית העולמית - אוצר התיישבות היהודים. הסניף הראשון בארץ נפתח ביפו ב־1903, ונתן הלוואות למתיישבי אחוזת בית. בימי מלחמת העולם הראשונה סייע הבנק למושבות ביהודה. לאחר קום המדינה הודפסו בו שטרי הכסף הראשונים, לפני היות בנק ישראל, ואז גם שינה את שמו לבנק לאומי לישראל.

יצחק אפשטיין (1943-1861)

מחנך ובלשן. נולד ברוסיה, השתלם בחקלאות אצל המומחים של רוטשילד ועלה לארץ־ישראל ב־1885 כדי לשמש מדריך במושבות. היה מורה בראש פינה, ניהל בית־ספר בסלוניקי שביוון ואת סמינר לוינסקי בתל־אביב. לימד עברית בעברית, היה מהלוחמים למען ההטעמה (הנגינה) המזרחית בדיבור - שאכן דחקה את רגלי ההטעמה האשכנזית. כתב רבות בנושאי חינוך ובלשנות. התפרסם במאמר שכתב ב־1907, "שאלה נעלמה", ובו נדרש לבעיה הערבית; היה ממייסדי ברית שלום. אחיו הבכור היה הסופר שלמה האלקושי*.

אצ"ל

ארגון צבאי לאומי. ארגון מחתרתי שפעל בתגובה על התנכלות הערבים למפעל הציוני, ונגד גזרות הספר הלבן של שלטון המנדט הבריטי. תחילתו בקבוצה שפרשה מן ההגנה ב־1929 ונקראה ההגנה ב; חלק מחבריה חזרו והתאחדו עם ההגנה ב־1937, והאחרים נותרו באצ"ל ופתחו בפעולות גמול נגד הערבים, תחילה בגליל ואחר כך בירושלים, בחיפה ובמקומות אחרים. המפקד ב־1939, דוד רזיאל, הפסיק את הפעולות נגד הבריטים כדי לסייע להם במלחמתם בנאצים, ונהרג בפעולה מטעמם בעיראק. ב־1943 התמנה מנחם בגין* למפקד העליון, והארגון ניהל מאבק רצוף נגד הבריטים עד להשגת העצמאות. רבים מחברי האצ"ל נפלו בהתמודדות עם הצבא הבריטי ועם משטרת המנדט, ועל כמה מהם הוטל גזר־דין מוות והם עלו לגרדום; הבריטים חדלו מהתליות רק אחרי שהאצ"ל הוציא להורג, כגמול, שני סמלים בריטים.

אקוסטה

ראו אוריאל אקוסטה (ד'אקוסטה)

נתן אקסלרוד (1987-1905)

ממייסדי תעשיית הסרטים בארץ־ישראל. נולד ברוסיה, ועלה לארץ־ישראל בשנת 1926. החל להפיק סרטים בשביל ממשלת המנדט הבריטי וכן בשביל הסוכנות היהודית. ייסד חברת הפקה בשם סרטי כרמל, ועמד בראשה. עיקר פעילותה של החברה היתה בהפקת יומני קולנוע: המהדורה המצולמת של החדשות בנוסח שנות ה־40, ה־50 וה־60 שהוקרנו לפני סרטי הקולנוע.

אַרבַּע אֲרָצות

קיצור של ועד ארבע הארצות, האוטונומיה היהודית בארבעה מחוזות בממלכת פולין (מאות 18-16). הממשלה המרכזית התירה לקהילות היהודיות לנהל את ענייניהן המשותפים, מעין אוטונומיה; המוסדות המרכזיים של ההנהגה העצמית בפולין ובליטא נקראו "ועדי ארצות" שהיו, למעשה, התוועדויות של ראשי הקהל. בוועד ארבע ארצות היו המחוזות פולין גדולה, פולין קטנה, רייסין וּוֹהלין; בשנים מסוימות הצטרפו גם לובלין, פודוליה ועוד. היה גם ועד מדינת ליטא. ב־1764 בוטלה סמכותם של הוועדים.

מנחם ארבר (1961-1898)

מראשי בית"ר. נולד באוקראינה ועלה לארץ־ישראל ב־1905. למד בגימנסיה הרצליה, התנדב לגדוד העברי במלחמת העולם הראשונה והיה מחסידיו של ז'בוטינסקי*. מ־1926 עמד בראש בית"ר – ברית יוסף תרומפלדור – בארץ. בפרוץ מלחמת העולם השנייה היה ראש מחלקת הגיוס לצבא הבריטי מטעם ההסתדרות הציונית החדשה (זו שהקים ז'בוטינסקי). ב־1947 נעצר עם רבים ממנהיגי היישוב היהודי והוחזק במעצר בלטרון.

אלקסנדר (סשה ) ארגוב (1995-1914)

מלחין של מאות שירים ופזמונים. נולד ברוסיה, והחל לנגן בהיותו בן ארבע. עלה לארץ־ישראל ב־1934. הלחין רבים משירי הצ'יזבטרון והלהקות הצבאיות ושירי מלחמת העצמאות, וכן שירים ופזמונים על תל־אביב: "רחובות תל־ אביב" של יעקב שבתאי*, "תל־אביב" של לאה* גולדברג ועוד. כתב מוסיקה למחזות רבים, והלחין את שיריו של אלתרמן* למחזמר שלמה המלך ושלמי הסנדלר שכתב סמי גרונימן*. יקיר תל־אביב-יפו ב־1987. חתן פרס ישראל לזמר עברי בתשמ"ח־1988.

יהודה ארזי (1959-1907)

מראשי שירות הידיעות (ש"י) בהגנה, פעיל בתחום הרכש (נשק) וההעפלה אחרי מלחמת העולם השנייה. נולד באוקראינה, עלה עם הוריו ב־1924 והתגייס ב־1926 למשטרת ארץ־ישראל. מ־1934 עסק לסירוגין ברכישת נשק בחוץ לארץ, בהעפלה ובמודיעין של ההגנה. במלחמת העצמאות (1949-1947) רכש ציוד כבד לצה"ל בארצות־ הברית. לאחר הקמת המדינה פנה לפעול בתחום התיירות והיה ממקימי מלון רמת אביב עם ויטלה*.

ד"ר יצחק ארטר (1852-1791)

מסופרי ההשכלה. נולד בגליציה. למד רפואה אך התפרסם בעיקר בכתיבה סאטירית עוקצנית. הצליף בחסידים ובמתנגדים, בחרדים ובמשכילים. קובץ הסאטירות שלו נקרא הצופה לבית ישראל.

אֲריאֵל

משמותיה של ירושלים, כפי שמתברר מדברי הנביא המדבר על העיר שבה איווה דוד המלך לבירתו: "הוי אריאל, אריאל, קרית חנה דוד" (ישעיהו, כט). שימש גם כינוי לגיבורי חיל.

יוסף אֲריכָא (1972-1906)

סופר. נולד באוקראינה, עלה לארץ־ישראל ב־1925 ועבד כפועל בניין וכן בכבישים ובחקלאות. מ־1926 נדפסו מאמרים פרי עטו בעיתוני התקופה. ב־1932 שב מהשתלמות בארצות־הברית ועבד בעיריית תל־אביב. ספריו כוללים רומנים, קבצי מעשיות וסיפורים וכן אנתולוגיות ואסופות בעריכתו, בהן על תל־אביב ויפו.

אָריסטו (322-384 לפנה"ס)

מגדולי הפילוסופים. נולד ביוון, למד באקדמיה של אפלטון, הקים בית־ספר משלו, הליקיאון, והיה מורו הפרטי של אלכסנדר מוקדון. תורת ההיגיון שניסח והשקפותיו המדעיות הפכו לבסיס הידע והמדע במשך כאלפיים שנה.

אריסטובולוס (המאה ה־2 לפנה"ס)

כהן גדול והמלך החשמונאי הראשון. בכורו של יוחנן הורקנוס, נקרא גם יהודה, שלט עם מות אביו כשנה אחת. הרג את אחיו אנטיגונוס והשליך לכלא את אמו ואת אחיו האחרים, ובהם ינאי. כן היה זה שמו של הצעיר בבניו של ינאי, שמלך במות אמו שלומציון ואחרי שהביס את אחיו הורקנוס; בעקבות מלחמת אחים איבדו שניהם את המלוכה.

ד"ר חיים אַרלוֹזוֹרוֹב (1933-1899)

מדינאי ציוני ומראשי תנועת העבודה. נולד באוקראינה, היגר עם משפחתו לגרמניה אחרי הפרעות של 1905. למד באוניברסיטה של ברלין והוענק לו תואר ד"ר בכלכלה. היה במפלגת הפועל הצעיר, באחדות העבודה ולבסוף במפא"י. חבר הוועד הפועל הציוני מ־1923. עלה לארץ־ישראל ב־ 1924. מ־1931 היה חבר הנהלת הסוכנות ומנהל המחלקה המדינית שלה. בשנת מותו פעל להעלאת יהודי גרמניה. נרצח על שפת ימה של תל־אביב בידי אלמונים; נחשדו בכך יריבים פוליטיים, שזוכו במשפט. בסמוך רחובות נוספים על שם אישים בתנועת העבודה בארץ ובעולם, ובהם א"ד גורדון, אדוארד ברנשטיין ואהרן ליברמן.

דר פָּאוּל אֶרליך (1915-1854)

מדען יהודי, רופא, חלוץ הכימותרפיה. נולד בשלזיה ולמד רפואה באוניברסיטאות בגרמניה. מ־1890 היה עוזרו של רוברט קוך, מגלה חיידק השחפת. המשיך במחקר רפואי בתחום הדם, הגדרת הלוקמיה וסוגי האנמיה, בעיות החיסון שהיה אז בחיתוליו ועוד. בעקבות מאמץ של שנים גילה ב־ 1909 עם צוות עוזריו תרכובת המסייעת לחולי עגבת, ובכך הניח את היסוד לכימותרפיה החדשה – וזכה בפרס נובל באותה שנה.

מיכאל ארלנג'ר (1892-1828)

ממייסדי כל ישראל חברים* (אליאנס). נולד בצרפת. סייע לקרל נטר בייסוד בית־הספר החקלאי מקווה ישראל. היה יועץ לברון רוטשילד* בענייני צדקה, והשפיע רבות על פעולת הברון בארץ־ישראל. היה מחובבי ציון* וגזבר התנועה.

משה אֶרֶם (1978-1896)

חבר כנסת. נולד ברוסיה, היה מראשי פועלי ציון ברוסיה, ופועלי ציון־שמאל משעלה לארץ־ישראל ב־1924. היה נציג מפלגתו במועצת עיריית תל־אביב, במועצת פועלי תל־אביב ועוד. היה חבר הוועד הפועל הציוני והוועד הפועל של ההסתדרות הכללית. עם הקמת מפ"ם היה לח"כ; ועם הפילוג במפ"ם היה מראשי מפלגת אחדות העבודה. כתב מאמרים וספרים. יקיר העיר תל־אביב-יפו 1977.

ארנון (רחוב בת"א)

נחל הנשפך אל ים המלח מתחום ממלכת ירדן. מוזכר בתנ"ך כגבול בין מואב וארץ האמורי, כציון דרך בנדודי עם ישראל, כשהכה את סיחון האמורי בגבול מואב: "ויכהו ישראל לפי חרב, ויירש את ארצו מארנון ועד יבוק" (במדבר, כא), וכן כתיחום נחלות ראובן וגד, שישבו ממזרח לירדן. ברחוב גרה הסופרת לאה* גולדברג שספרה נסים ונפלאות מתרחש בו וכן ידידי מרחוב ארנון.

ד"ר אוסוולדו ארניה (1960-1894)

נשיא העצרת הכללית ב־1947. כיהן כנציג ברזיל באו"ם, ובשנת כהונתו כנשיא העצרת התגבשה הצעת ההחלטה על הקמת מדינה ליהודים בארץ־ישראל, שהתקבלה ברוב גדול (33 מדינות נגד 13) בכ"ט (29) בנובמבר 1947.

שלום אַש (1957-1880)

סופר ומחזאי. נולד בפולין, ותחילת כתיבתו בעברית (1900). עבר לכתוב ביידיש ותיאר את העייירה היהודית בתריסר מחזות ויותר. נדד באירופה ובאמריקה וכתב ספרים על חיי היהודים במזרח אירופה וכן על ישו והנוצרים הראשונים. בביקור בארץ־ישראל ב־1911 כתב את "שירת העמק" ביידיש על החלוצים. מ־1954 חי בארץ.

אשדוד

עיר נמל בדרום מישור החוף. קרויה על שם העיר הכנענית והפלשתית הנזכרת בתנ"ך ששכנה באותו אזור וכן הכפר הערבי איסדוד. במלחמת העצמאות התקרב הצבא המצרי למקום, ונבלם ליד גשר הנקרא מאז בשם "עד הלום". ההחלטה לבנות כאן עיר נמל נפלה ב־1957; ארבע שנים אחר כך הוטלה למימי הים התיכון אבן הפינה לנמל, שנחנך ב־1965. היום אשדוד היא מהערים הגדולות במדינה, שבהן יותר מ־150,000 תושבים.

לוי אֶשכּוֹל (1969-1895)

ראש הממשלה השלישי של ישראל ובעל תרומה מכרעת לפיתוח המדינה ולבניין כלכלתה. נולד באוקראינה, עלה לארץ־ישראל ב־1914 ועבד כפועל חקלאי במושבות. ב־ 1918 התגייס לגדוד העברי. היה ממקימי ההסתדרות וקבוצת דגניה ב ב־1920. כאיש עשייה מובהק נרתם להקמת מוסדות כלכליים כמו ניר, שיכון ומקורות - חברת המים, שאותה ניהל ב־1951-1937. מסוף שנות ה־ 30 היה חבר מפקדת ההגנה, ובמלחמת העצמאות היה מעוזריו של בן גוריון*. מ־1949 עד 1952 ניצח על הקמתם של מאות יישובים חדשים – כראש מחלקת ההתיישבות בסוכנות – שנועדו לקליטת מאות אלפי עולים שנהרו ארצה. ב1951-1950 היה גזבר הסוכנות, ומ־1951 - שר בממשלה: שר החקלאות והפיתוח (1952-1951), שר האוצר (1963-1952), וראש הממשלה ושר הביטחון (1967-1963): ב־1965 הורה להעלות את עצמות ז'בוטינסקי* לארץ. בימי הכוננות (מאי 1967) מסר את תיק הביטחון למשה דיין*, והמשיך לכהן כראש הממשלה עד מותו ב־1969.

הרב ישראל אשכנזי (1839-1799)

מראשוני התלמידים של הגר"א*, עלה לארץ־ישראל בתחילת המאה ה־19 עם תלמידים אחרים של רבו, שכונו "פרושים" - כנגד ה"חסידים", תלמידי הבעש"ט* שעלייתם החלה 30 שנה לפניהם. כונה גם רבי ישראל משקלוב, על שם עיר מוצאו. חיבר את פאת השולחן*, ספר הדן בהלכות ארץ־ ישראל בשולחן ערוך לרבי יוסף קארו*.

אַָשׁקְלוֹן

עיר חוף וקיט בדרום שפלת החוף, דרומית לאשדוד. הוקמה ב־1951, תחילה בשם מגדל אשקלון ומ־1955 בשמה היום, על שם העיר הכנענית והפלשתית הנזכרת בתנ"ך ושימשה כמבצר בתקופה הצלבנית. הממלוכים, שכבשו את ארץ־ ישראל מידי הצלבנים, הרסו אותה כדי שלא תשמש שוב פולשים מאירופה, והערבים הקימו על חורבותיה עיירה בשם מג'דל. הצבא המצרי הפולש נאחז בעיירה זו ב־1948. בעיר שרידים לעברה המפואר, בעיקר בתל סמוך לחוף הים, דרומית לעיר, מוקף בגן גדול.

יוסף אשרמן (1968-1889)

גינקולוג ורופא־מיילד. נולד בצ'כוסלובקיה ולמד רפואה בפראג. עלה לארץ־ישראל ב־1920, שימש כרופא בעמק יזרעאל, ביבנאל ובגליל, ולאחר מכן מונה למנהל שירותי המיילדות והגינקולוגיה בתל־אביב. כיהן כפרופסור לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים.

אשתורי הפרחי (~1357-1282)

רב וחוקר ארץ־ישראל. נולד בפרובאנס שבצרפת למשפחה שמוצאה מספרד. למד רפואה באוניברסיטת מונפליה (צרפת). עלה לארץ־ישראל ב־1312, התיישב בבית־שאן והקדיש את עצמו לחקר הארץ. ספרו, כפתור ופרח, נחשב לראשון בספרי המחקר על הארץ.