מדינת היהודים/פתח דבר


פתח דבר

נפלא הדבר, כי יש אשר מאנשים העומדים ברום עולם העשייה, ייבצר להתבונן היטב אל מצב הכלכלה של איזה עם ולשפוט מישרים. לא נתמה איפוא על החפץ, כי גם היהודים בעצמם יישאו על שפתם תמיד את הפתגם השגור בפי צורריהם: "חיים אנחנו בזכות עם הארץ, העובד את אדמת אחוזתו, ובלעדיו הן תמנו לגווע ברעב". זאת היא אחת הדעות אשר הועילו להותנו, להתיש את כוחנו וידיעת עצמנו, ולראות בנו כל המראות והנגעים אשר אויבינו מטפלים עלינו. ובאמת מה עניין "בעלי האחוזות" אצלנו? אם טיפשות הלב אין כאן, הרי זו טעות ילדות ורעות רוח לחשוב כי הקניינים והנכסים שבעולם סובבים הלוך ושוב, מבלי השתנות, מדור לדור. לא נחוץ הדבר כי נתעורר משינה ארוכה, כאותו Rip van Winckle, למען דעת ולהכיר כי פני התבל מתחדשים לבקרים על ידי רכושים וקניינים חדשים, שלא היו לעולמים. ובדורנו, אשר המלאכה וחרושת המעשה הולכים בו קדימה מבלי מעצור, לא ייפלא גם מאיש היותר נבוב לראות בעיניו הכהות קניינים חדשים בכל אשר יפנה. רוח הקבלנות עשתה ותחולל כל אלה.
כל עבודה שאין עמה קבלנות תעמוד תמיד על עמדה ולא תעבור את הגבול אשר נבּלו לה ראשונים. יֵהיה לנו לאות האיכר, איש השדה, אשר לא זז עד היום מן המקום אשר עמדו עליו אבותיו ואבות אבותיו לפני אלפי שנים. הצלחת כל מעשה ומפעל חומרי, מיד הקבלנות באה ונהייתה. הלכה פשוטה היא וידועה לכל, שכמעט נבוש לדון עליה. ולו גם היינו כולנו, כאשר יטפלו עלינו בדרך גוזמא, רק קבלנים, גם אז לא היינו זקוקים לשום "עם כלכלי", כי לא אל קניינים שאינם משתנים עינינו נשואות, כל זמן שלא ייבצר מאיתנו לרכוש לנו חדשים יום יום.
יש לנו אמצעים לעבודה, שכוחם נפלא בגודלו ופעולתם רבה בעולם התרבות, למען התחרות עם עבודת הידיים לרע לה, הם המכונות. אמנם גם פועלים נחותים לנו, למען הניע את המכונות, אבל לתכלית זאת יש לנו אנשים די והותר. רק האיש שאיננו יודע את מצב היהודים ברובם של מקומות אירופה יכֹול להחליט כי היהודי איננו מסוגל לעבודה או כי נפשו בחלה בעמל כפיים.
אולם לא ללמד זכות על היהודים באתי בספרי, כי ללא הועיל הוא. רבים וכן שלמים כבר עשו זאת, גם ברוח בינה וגם בהרגש הלב. אך הראיות בדברים המסורים אל השכל והלבב הן כקול קורא במדבר, אם שומעיהן אינם מוכשרים להשיגם על בוריין. ובהגיע השומעים למדרגה כזאת, הלא גם אז הדרשות תהיינה למותר. מאמין אני ברוח האדם העולה למעלה להשכיל, אבל רואה אני את העלייה הזאת, היא עושה דרכה לאט לאט. אם נאמר לחכות עד אשר תנוח גם על אנשי ההמון, רוח הנחת והצדקה ששרתה על לסינג בכתבו את ספרו "נתן החכם", אז יעבור דור אחר דור, גם שילשים גם ריבעים. ואנחנו בצפייתנו נצפה, והנה רוח הזמן בא מאליו, ומעבר אחר יחוש לעזרתנו.
הדור שאנו חיים בו הביא לנו מרפא בקניינים הנפלאים אשר רכשנו לנו בחרושת כל מעשה, ואולם לא השתמשנו עוד ברכושנו זה לתועלת האנושות כראוי. כל קצווי ארץ ואיים רחוקים נעשו לנו קרובים, ובכל זאת עוד צר לנו המקום לשבת בו. כחצים מקשת נעוף עתה באניות בצורות, לעבור מים אדירים אשר לא שזפתם עין בימים מקדם. מסילת הברזל תיישר לפנינו הדורים, תעלה אותנו למרומי הרים אשר לפנים לא הרהבנו לעברם ברגל. במשך רגעים מעטים אנו שומעים ויודעים את כל הנעשה בארצות היותר רחוקות, אשר טרם נגלו ונודעו אז, בימים אשר היהודים סֻגרו בחומות הגטו באירופא. על כן עוני היהודים הוא דבר שאבד עליו הכלח – ולא מפני שכבר זרחה שמש ההשכלה לפני מאות שנים, כי באמת לא הופיעה רק ליחידי סגולה מאנשי הרוח.
לפי דעתי לא נברא אור החשמל בשביל נטילי הכסף בלבד, למען האיר את בתיהם הספונים וחדרי משכיותיהם, כי אם למען אשר נמצא לאור נגהו פתרונים לשאלות האנושות. על השאלות ההן תיחשב שאלת היהודים, שהיא אחת החשובות שבהן. אם נפתור אותה, נועיל לא רק לנו לבדנו, כי אם גם מעל אחרים נקל עול סבלם ומשא יגיעם ועמלם.
שאלת היהודים קיימת, ורק איש בער לא יֵדע אותה ויכחיש במציאותה. ירושת פליטה היא לעמים המנומסים מחשבת ימי הביניים, ועד היום אינם יכולים, למרות רצונם, להמיש צווארם ממנה. את גילוי דעתם ורצונם הטוב הן הראונו בהחלט לתת לנו שווי הזכויות. שאלת היהודים קיימת בכל המקומות שבני עמנו יושבים בהם במספר רב, ובאשר איננה עוד היום, בוא תבוא לאחר איזה זמן לרגל היהודים הנודדים שמה. הן תמיד פנינו מועדות אל המקומות שבהם אינם נרדפים עוד, ובהיאחזנו בתוכם תחלנה הרדיפות גם בהם. כן הוא הדבר ולא יחדל מהיות גם בארצות היותר נאורות – וארץ צרפת תוכיח – כל זמן שלא תיפתר שאלת היהודים באופן מדיני. היהודים העניים נושאים איתם את האנטישמיות לאנגליה, וגם לאפריקה כבר הביאוהו.
אדמה כי הבינותי את התנועה האנטישמית עם כל פרטיה שחֻברו יחדיו. הנני מביט אל התנועה הזאת בתור יהודי, אבל לבי לא ידע לא שנאה ולא פחד. אדמה כי ידעתי להבחין עד כמה יש בה מן ההוללות הפרועה, מקנאת-הלהם ההמונית, ממשפטים קדומים, הבאים בירושה ומתוך קנאה ושנאה דתית – אבל גם ממלכת-מגן, שהמחזיקים בה חושבים להילחם בנו. שאלת היהודים איננה, לפי דעתי, לא שאלה חברתית ולא שאלה דתית, אף כי הסכינה להתלבש באחת מהצורות האלה. שאלה לאומית היא, אשר תיפטר רק אם נעשה אותה לאחת מן השאלות המדיניות שבעולם, אשר ימתיקו עליה סוד במושב הלאומים והעמים המנומסים יחד.
עם הננו, עם אחד!
בתום לבבנו ניסינו להתערב בגויים שכנינו בכל מקומות מושבותינו ולהיות כמוהם, לבלי הישאר בידינו מכל אשר לנו רק אמונת אבותינו בלבד; אך דחו אותנו בשתי ידיים. לשווא נעמול תמיד להיות אזרחים נאמנים, ולפעמים גם יתר על המידה; לשווא נקריב חלבנו ודמנו ככל יתר עם הארץ, לשווא נתאמץ להרים קרן ארצות מושבותינו בחכמות ובמדעים ולהרבות כבוד עושרן במסחר וקניין. בארצות מולדתנו, שבהן אנו יושבים זה מאות בשנים, נחשבנו לזרים, לרֹוב גם בעיני אלה אשר אבותיהם עוד לא נאחזו בארץ, בעת אשר אבותינו אנחנו כבר נאנחו בה רשה. מי הוא הזר בארץ, יכריע הרוב; כל דאלים גבר – זאת תורת העמים בייחוסם איש אל רעהו. כשאני לעצמי, בתור איש פרטי בלי כל משרה, אינני מוותר אף על משהו מן המשהו מכל הזכויות הראויות להינתן לנו. אבל במנהגו של עולם כשהוא נוהג עתה, ואולי אחרי עידן ועידנים, יד הכוח גוברת על המשפט. הנה כי כן נעמול לשווא להיות אזרחים נאמנים, כהוגינוטים אשר נאלצו לנוד ולנוע. לו רק הרפו ממני...
אבל אדמה כי לא ירפו ממני.
הלחץ והרדיפות לא יוכלו לנו לכלותנו. אין עם בתולדה אשר נשא וסבל צרות ומצוקות כמונו. אולם רק את הנחשלים אחרינו הביאו הרדיפות והגזירות הרעות לידי בגידה בעמם, והיהודים, אשר לבם אמיץ בגיבורים, יתעוררו לשוב אל חיק עמם בכל עת אשר יחלו להציק להם. כמחזה הזה ראינו כעבור אך זמן מצער לחפש היהודים, כי הגדולים, בעלי ההון והרווח שבנו, מיהרו לשכוח את צור מחצבתם ולפנות עורף לעמם. ברבות הימים, שבהם נראה טובה הרבה, נתבולל בכל העמים, ואדמה כי לא לחרפתנו נתבולל. ויועץ הממשלה החושב להועיל לעמו על ידי תערובת הגזע היהודי, עליו לדאוג רק להיטיב את מצבנו המדיני ולהרחיב את צעדינו. אבל גם ביד איש כביסמארק לא ייצלח הדבר הזה.
הן עמוק מאוד הכו שורש בלב העם, השנאה ומשפטיו הקדומים נגדנו. החפץ להכיר זאת, יטה נא אוזן קשבת לכל הגה היוצא מפי העם המסיח לפי תומו. ההגדה והמשל מלאים שנאה ומשטמה לנו. העם הוא אמנם כמו ילד גדול, אשר נוכל לחנכו על פי דרכו, אך לחינוך כזה דרוש זמן כביר מאוד, ועזרתנו ממקום אחר קרובה אלינו יותר, כאשר אמרתי.
ההתבוללות – לא רק בדברים שבחוץ, כגון מלבושים ובאיזה דרכי החיים, במנהגים ובלשון, כי אם התדמות גמורה ברוח ובמחשבה. התבוללות היהודים תוכל להיגמר רק על ידי נישואי התערובות בכל ארצות מושבותיהם, אבל נחוץ לזאת גם הרצון והתשוקה בלב רבים, כי חוקי המדינה המרשים נישואי התערובות לבלי הועיל המה. הליברלים בהונגריה, אשר חוקקו חוק כזה, טעו אפוא בחשבונם. כי הנה לא ארכו הימים להלכה החדשה הזאת בתורת הנישואין ואחד המקרים הראשונים הפיץ אור בהיר עליה: איש יהודי מומר נשא לו אישה מבנות ישראל! אך המלחמה, אשר פרצה מפאת החוק החדש הזה, הרבתה עוד יותר להרחיב את הפרץ בין עם הארץ ובין היהודים בהונגריה והַרָעה לרעיון התבוללות-הגזע יותר מאשר הועילה להרחבתו.
הממשלה החפצה בכיליון היהודים על ידי התבוללות גמורה, רק דרך אחת לפניה: להטיב את מצבם הכלכלי, לבל יהיו נוכרים בפני עם הארץ, ורק אז יוכלו להבליג על כל דעה קדומה נגד היהודים. כדבר הזה אנו רואים במשפחות המיוחסות אשר נישואי התערובות רבו מאוד ביניהן. משפחות האצילים מעם הארץ, אשר הודן פנה לעת זקנתן, תחזקנה עמודי ייחוסן הרופפים בעזרת ממון היהודים, הבאים להיחסות בצלן ולהיבלע בקרבן. ומה דמות נערוך למחזה כזה, לו היה נפרץ גם בתוך המשפחות הבינוניות, שרק אליהן שאלת היהודים נוגעת, יען כי היהודים הנם עם החי במצב הבינוני? בעשות היהודים חיל רב כזה, תהיה ידם על העליונה גם בכל ענייני חיי הכלכלה, כאשר יטפלו עליהם גם עתה בשקר. ואם עוררו היהודים במצבם ההווה קנאת ההמון ותגרת מדון בפי צורריהם, על אחת כמה וכמה שגדולה ועצומה תהיה הקנאה, אם יוסיפו עוד לעשות חיל ולהרבות און ועוצמה.
התנאים הדרושים לטמיעה גמורה לא יוכלו אפוא לבוא ולהתקיים, כי הרבים והעצומים לא ייכנעו לעולם תחת יד המעטים והבזויים, אשר אין להם כוח להילחם גם בכלי מלחמתם של הראשונים. ועל הנני חושב את טמיעת היהודים גם בדרך הזאת ללא אפשרית, בארצות שבהן גדלה מאוד השנאה לבני עמנו, יאמינו לי ויודו לדבריי. אולם בארצות אשר לא הורע עוד מצב אחינו כל כך, יחלקו עלי רבים, ורק אחרי אשר תבוא גם אליהן הרעה בשאת פתאום יאמינו לי. ובכל אשר תאחר האנטישמיות לבוא, כן תרבה וכן תחזק ותפרוץ בשאון וקצף תנועת היהודים, הנודדים למקומות שבהם הנם מקווים למצוא מנוחה ומרגוע, קנאת המפלגות ההולכת וגדלה גם לאחינו היושבים שם לבטח מכבר. כל אלה תתאחדנה להרבות המבוכה ולהגדיל מדורת השנאה ופעולתן רבה להרע ולהשחית. משפטי זה נוסד על ההיגיון הישר ואיני צריך לראיות.
ובהגידי את משפט הצדק הזה בלי משוא פנים, אעיר עליי, בלי ספק, את חמת אחיי בני עמי החיים בטובה. אם יש בין אלה אנשים אשר אך טובתם לנגד עיניהם והנם דואגים רק לשלום עצמם, וחוששים להפסד ממון וחסרון כיס – את אלה אתעב מעומק לבי ולא אשעה אליהם. אל לבנו נוגע אך דבר המעוניינים והנגישים. אבל מראש הנני בא לפשט את העקמומיות ולהוציא מלבם כל מושג שווא וטפל, למען ידעו כי בעלי ההון והרכוש שבנו לא יסבלו אף נזק כל שהוא בצאת הצעתי לפעולות ידיים, ועל כן הנני לתאר משפטי הקניין והרכוש בפרטות. ואם לא יצלח הרעיון לצאת לפעולה, הן לשווא יפחדו פחד, כי אז הלא יהיה העולם כמנהגו נוהג.
אמנם גדולה היא הטענה כי הנני נותן יד לצוררנו להתעוֹלל בנו, באמרי כי עם אחד אנחנו, וכי אעצור בעד התבוללות במקום שכבר החלה, ומבוטלת למפרע באשר עתידה להיות, אם בכלל יש לאל יד איזה סופר לעצור ולבטל דבר.
הטענה הזאת תגיע בייחוד מארץ צרפת, אמנם גם ממקומות אחרים תבואנה השגות כאלה, אך הנני להשיב ראשונה ליהודי צרפת, יען כי ביניהם רב מספר המתקוממים נגדי.
בכל הכבוד והיקר אשר ירחש לבי אל "הפרט", בין שהוא איש יחידי בתור מחוקק, חרש וחושב, הוגה-דעות ושר-צבר, ובין שהוא קיבוץ פרטי של איזה כיתה תולדית, שאנו קוראים בשם עם; בכל הכבוד אשר ירחש לבי אל הפרט, אין אני דן עליו ואיני מצטער על חדלו מהיות. כל החפץ לחדול, כל היכול וכל אשר נטל עליו לחדול מהיות – טוב לו שלא יהיה, אך הקיבוץ הפרטי של עמנו אינו רוצה ואינו יכול לחדול מהיות, וגם עוד לא בא יומו. אינו יכול! הן כל צורריו מבחוץ מכריחים אותו להיעשות אגודה אחת ולהיות לעם אחד. אינו רוצה: כזאת ראינו ונוכח לדעת במשך אלפים השנה, שנות תלאות ונדודים לאין מספר. וכי לא באה עתו להיות כלה ועובר מן העולם, זאת הנני להוכיח גם אני בספרי, אחרי שכבר העידו על זאת לפניי רבים מבני עמי אשר לא נואשו מהתקווה לחיות ולהתקיים. ענפים רבים ייבולו, יפלו מעלינו, אך גזענו חי וקיים לעד.
אם יתנגדו אפוא להצעתי אחדים מיהודי צרפת, או גם כולם, בחשבם כי כבר התבולל בעם הארץ, אשיב להם בקצרה: לא להם לחוות דעה בעניין הזה. צרפתים בעלי דת משה הגם טוב הדבר! אבל העניין הזה נוגע רק לנו היהודים ואין לזרים לענות בו.
אך בכלל לא תוכל תנועת-הישוב, שאני מעוררה, להסב שום נזק ל"צרפתים הישראלים" ולא למתבוללים בארצות האחרות; ונהפוך הוא, כי עוד תועיל להם, כי עתה לא ייבצר מהם למלא את "תפקידם הצביוני" – לפי דברת דַרְווִין – ולהתבולל בהשקט ובבטחה, אחרי אשר ייסתם פי המשטינים והאנטישמיות תידום לנצח. ורק אז יאמינו בהם וברצונם הטוב, בפנותם עורף לארץ עמם החדשה, משטריה והליכותיה הטובים, ובהישארם בארץ מושבם.
והתועלת שיציאת היהודים עתידה להביא לאחיהם "המתבוללים" תגדל פי שניים, מאשר תועיל לעם הארץ הנוצרים, כי המתבוללים יפרקו מעל צווארם עול אחיהם המדֻכאים והנענים, הנעים ונדים מעיר לעיר ומארץ אל ארץ ומצפים לישועתם. עתה יכולים רק צוררינו להתמרמר על העניים האלה אשר יפרצו לבוא אל ארצם, ועל היהודים העשירים לשום יד לפיהם ולחשות, אף כי הנודדים הם למשא רק עליהם. במסתרים הן תבכה נפש המתבוללים על זאת, ורק מעשי-חסד וצדקה שונים יקלו להם מעט וישאפו רוח, אשר על כן הם מרבים לייסד חברות לתמיכת יהודים נודדים. הפכפך וזר הוא הדרך הזה וראוי לשחוק עליו, לולא נגע לקשיי יום ועניים מרודים. חברות כאלה הנן לפעמים לא רק לטובת היהודים הנודדים כי אם גם לרעתם. רק את העניים שבנו יבדילו וימהרו להרחיקם חיש מאתנו מרחק רב לבל יהיו להם לפוקה, ועין בוחנת תוכל להכיר במעשי גואלינו ומושיעינו אלה, כי אויבינו הם, אנטישמים יהודים.
אך גם הניסיונות האחרים אשר ניסו עד כה יחידי סגולה מן המצוינים שבעמנו, לכונן מקום מפלט לאחינו, החטיאו את המטרה; ובכל זאת ראויים הניסיונות לשום אליהם לב. רחוק ממני הרעיון לחשוד את פלוני או אלמוני במחשבת פיגול, כי היה כמצחק, כי הריץ האחד או משנהו את אחינו העניים לצחוק לפניו כאשר יריצו האצילים את סוסיהם המתחרים לפניהם. אין להעלות על הלב רעיון שכזה בשעה שמצבנו נורא ומבהיל כל כך. מהראוי אפוא לשום אל לב, כי הניסיונות האלה, בראשיתם המצערת, הורונו הלכה למעשה ברעיון הישוב. ואף גם זאת, כי מתוך חסרונותיהם אנו למדים, איך להתנהג בבואנו להוציא את הרעיון כולו לפעולה, ואיך ניתן לפעולותינו בסיס חזק ונאמן, אמת נכון הדבר, כי במעש הרעו לנו הניסיונות האלה, לא לבד במה שהיציאה כזאת עלולה להביא איתה את האנטישמיות ולטעת אותה במקומות חדשים, אך גם הריפיון וההתרשלות גרמו להם לרוב אחינו לעמוד מנגד כמתייאשים ולבלי האמין עוד בכוח עמנו, אם יצלח למאומה. את הייאוש והספק הזה נוכל להוציא מלבם של בּעלי דעה ההוגים י שרה, באמרנו, כי את אשר לא יכולנו להשיג על ידי הראשית המצערת ההיא, נוכל להשיג על ידי מפעלות ומעשים גדולים. המפעל הקטן יזיק על פי הרוב בה במידה אשר יביא המפעל גדול הערך תועלת רבה למאוד. הן אניית שיט לא תשוט בנחל קטן וצר, אולם הנהר, שאליו ישתפכו מימי הנחל ההולכים לאט, גם ציים אדירים ואניות ברזל מוצקות יעברוהו.
אין לאל יד איש וגם כל הונו לא יועיל להעתיק עם שלם ממקום למקום; רק האידיאה תוכל לעשות כזאת, והאידיאה של הישוב רבת אונים ואמיצת כוח היא. במשך ימי גלותם האפלה כחשכת ליל, לא חדלו היהודים מלחלום את החלום הנשגב הזה, לא פסק פיהם מלקרוא ברגש: "לשנה הבאה בירושלים"! עתה הגיעה העת להראות, כי בא החלום ויהי לאידיאה בהירה ומאירה כאור יומם.
לתכלית זאת נחוץ למחות הפעם מעל לוח לבנו כל מושג זר והפכפך, כל דעה נושנה ובלה מרוב ימים. כי הנה קטני המוח יחשבו את התנועה הזאת ליציאה שלמה מעולם התרבות וההשכלה אל מדבר שממה, אך שקר הדבר; כל עיקרה של היציאה אינה אלא מולדת התרבות, והיא לא תורידנו למדרגה שפלה, כי אם תובילנו בדרך העולה למעלה להשכיל. לא נשוב לבנות לנו בתי חימר, כי אם בתים טובים ויפים אשר נשב בהם לבטח. לא נשחית טובנו וסגולותינו אשר רכשנו לנו, כי אם נשתדל למצוא בהם חפץ ומועיל. לא נאבד זכויותינו בידינו, רק נרכוש לנו זכויות טובות מאלה, לא ניפרד מכל דרכי חיינו החביבים עלינו, כי אם נמצאם גם שם, לא נעזוב את ביתנו הישן, בטרם נבנה לנו בית חדש. רק אלה האנשים יעברו לפנינו חלוצים, אשר יקוו להיטיב שם את מצבם הרע. ראשונה יצאו הנואשים מכל תקווה, אחר ילכו העניים שבנו, ואחריהם בעלי הרכוש, והעשירים לאחרונה ייסעו. העוברים ראשונה ילכו בעבודתם הלך ועלה למדרגה גבוהה, עד בוא שמה המשפחות בנות שאר השדרות. היציאה היא אפוא תנועת הכיתות בהעלותן למעלה.
ובצאת היהודים לא תגדל המבוכה, פרץ וצווחה לא יהיו בארץ והאזרחים הנוצרים יתענגו על רוב שלום! המה ייקחו עתה את מקום היהודים ומשרותיהם. והשטף ילך לאט לאט, ובהַחֶלוֹ – תיסוג גם האנטישמיות לאחור. היהודים יעזבו את הארץ כרעים מכֻבדים, ובשוב אחדים מהם לאחר איזה זמן, יקבלום בכל הארצות הנאורות בסבר פנים יפות ויתנהגו עמם כשורה וכמשפט הגרים הבאים מארצות אחרות. אף לא בחיפזון ובמנוסה נצא, כי אם במערכה ובמשטר נכון ומאושר על פי דעת הקהל. על התנועה להיזהר מעבור חוק וברית עמים, ולא זה בלבד, אלא שהיא תוכל להתקיים, רק אם הממלכות שיש להן חפץ בה ימשכוה חסד.
וכלום אנו חסרים, אלא ערבים בעד טהרתה של האידיאה ובעד כוחה ויכולתה לצאת לפעולה. הערבים האלה המה "הועד המוסרי" ו"הועד הפועל", השונים זה מזה בתכונתם ותעודתם. ל"ועד מוסרי" כזה אשר דבר אין לו עם עסק עם הקניין והנכסים, אחשוב את אגודת היהודים (Society of Jews). ומשנהו "הועד הפועל" המכלכל את עסקי הנכסים היא החברה היהודית (Jewish Company).
היחיד אשר יעז לקבל על שכמו משרה גדולה ונכבדה כזאת יחשב בצדק לשוגה או משגה; אולם על יושרת "הועד המוסרי" וכוונתו הרצויה תעידנה מעלת רוח חבריו ותכונת נפשו, ועל כוח "הועד הפועל" יוכיח הכסף האצור בידו.
הקדמות שהקדמתי עד כה אמרתי בחפזי להשיב על המון השאלות הראשונות אשר תקיפנה אותי לשמע המלים: "מדינת היהודים". מעתה נחל לדבר דברינו במתינות ונחת, להשיב עוד על איזה טענות אחרות ולבאר דברים אשר לא בארתים עוד כל צרכם, אף כי לא זו המטרה, אשר הציב לה מגלה עפה בספרנו זה.
פרקים קצרים ופרשיות מיוחדות לכל עניין ועניין יסכנו מאד לתכליתנו.
מי שרוצה לבנות בניין חדש במקום הבניין הישן, עליו להרוס תחילה את הישן ואחרי כן לבנות את החדש; את הסדר הנכון הזה אשמור גם אני. בחלק הכללי הנני לברר את המושגים ולהוציא כל רעיון ישן מפני חדש, לפרוס את התנאים הראשים המדיניים והלאומיים, ולהציע על פיהם את את הצעתי ומטרתה.
בחלק הפרטי, המתחלק לשלושה פרקים ראשיים, אבאר את כל אופני המעשה והפעולה, והם: "החברה היהודית" (Jews Company), "חבורת הערים" (Ortsgruppen) ו"אגודת היהודים" (Society of Jews) ואם אמנם זאת האחרונה, תקדם להיווסד, בכל זאת נכון להפוך בזה הסדר בהעריכי את דמותן, יען כי שאלת הכסף והספקות בדבר האמצעים נכבדות הן לעסוק בהן בראשונה.
בסוף דבריי אהיה מוכרח להשיב עוד על איזה טענות שהמפקפקים בדבר יוכלו לטעון עליי, והנני מבקש מאת הקוראים מבני עמנו, שלא תקצר רוחם ויקראו את דבריי עד תֻומם, כי יש אשר תבואנה הספקות בלב הקורא לא בסדר שאני משיב עליהן; ואולם כל הרואה את עצמו מנֻצח, עליו לבטל את דעתו, יודה ולא ייבוש.
אל התבונה וההיגיון אני מדבר, ואולם אני יודע, כי לא די לנו בתבונה לבדה, היושבים ימים רבים במאסר לא בנקל וברצון יעזבו את בית כלאם. נראה אפוא, אולי ילכו אחרינו בני הדור הצעיר, הדרוש לנו מאוד; הדור הצעיר, אשר יישא את הזקנים על כתפיו ואת מועצות התבונה יהפוך לרגשי התלהבות ברוחו הכביר.