מדינת היהודים/החלק הכללי
החלק הכללי
השאלה היהודית
אין איש אשר יוכל להכחיש את דבר עוני היהודים ומצוקתם. בכל הארצות שבהם הינם יושבים במספר רב, נרדפים הם על צוואר. שווי זכויותיהם הוא כלא היה, גם בארצות אשר נכתב ונחתם בספרי חוקיהן. גם השערים למשרות הבינוניות בעבודת הצבא, ובמוסדות הממשלה והציבור, סגורות ומסוגרות לפניהם. ובעולם המסחר והמעשה נשמע בּלי הרף את הקול הקורא: "אל תקנו מאת היהודים!"
החרפות והזלזולים הנשמעים בבתי המחוקקים והמועצות, באסיפות העם, בכתבי העיתים עיתונים, מעל הבמות בבתי התפילה, בחוצות ובדרך המסע, בבתי מלון אחרים, וגם בבתי משחק ושעשועים, יירבו מיום ליום. שונות הן הרדיפות לפי מנהג המדינות והחברות ומעלות רוחן השונות. מושבות היהודים ברוסיה הנן למשיסה ולביזה, ברומניה תשכלם החרב לעין השמש, באשכנז יקראו להם למהלומות לעת מצוא, באוסטריה מרימים בני בלי שם ראש ומכבידים אוכפם על כל חיי הציבור, באלג'יר סובבים כמרים מטיפים להרג ואובדן, בפריז מתכנסת החברה הרמה לתוך חוגה ואינה נותנת לכל איש יהודי להתקרב אליה – הכל לפי מנהג המדינה. לא נחשוב וניזול כרוכלא את כל הצרות והתלאות; נעבור על הפרטים המיוחדים, אף כי הם מכאיבים את בשרנו ולבנו מאוד.
אין את נפשי לעורר עלינו את מידת הרחמים והחמלה, לא יועיל לנו הדבר, אף לא לכבוד הוא לנו. די לי לשאול את פי אחיי, בני עמי: האמת נכון הדבר, כי בארצות שהיהודים יושבים בהם במספר מסוים, מצב היהודים בתור רופאים, עורכי דין, חרשים ואמנים, מורים ופקידים שונים למיניהם, הולך הלוך ורע מיום ליום ומשנה לשנה? האם באמת רע ומר גורל אחינו בני המעמד הבינוני, עד כי אבדה מהם עצה? אם אמת נכון הדבר, כי ההמון השואף לטרף חורש תמיד מזימות רעות עשירי עמנו? האם אמת נכון הדבר, כי רבה צרת עניינו מעניי כל עם ועם ושברם גדול על אחד אלף?
אדמה כי כולנו נרדפים הננו. בעיני אחינו הגדולים רע המעשה, על הבינונים המשא הוא כבד מנשוא, והעניים שבנו נואשים מתקווה וקצים בחייהם.
מעשה שאין לסתור אותו: הכל הולך אל מקום אחד, ומבטא אחד לכל הרדיפות השונות – כפתגם השגור בפי העם הברליני: "גשו הלאה, יהודים!"
שאלת היהודים נכלל אפוא בפי במילים האלה: הבאה העת כי נעזוב את הארצות שבהן אנו יושבים? ואנה פנינו מועדות?
או אולי נוכל להישאר עוד פה? ועד מתי?
אנסה להשיב על השאלה, אם נוכל להישאר פה. הנוכל לקוות לימים טובים מאלה, לשבת בדד ולידום, לצפות לעזרה ממרום עד כי ייהפך לבב השרים והעמים, ויערה עליהם הרוח לאהבה אותנו ולחמלה עלינו? והנה אנוכי אומר כי לא נוכל לקוות שישתנה מצבנו לטובה, יען אשר השרים – גם אם יאהבונו בלבם כאהבתם לכל אזרחי ארצם – אין לאל ידם להיות לנו למגן ולסוכך עלינו. ככל אשר יוסיפו להאיר אלינו פנים, ככל אשר יגדילו את חסדם איתנו, כן יגדילו את השנאה בלב צוררי ישראל.
וחסדם זה, הנראה לאויבינו כ"לפנים משורת הדין", לא יגיע לעולם אף למעט מן המעט שבזכויות יתר עם הארץ.
העמים אשר אנחנו יושבים בקרבם, כולם יחד, אם בסתר או בגלוי, שונאים לנו.
ההמון הפשוט שאין לו כל עסק בקורות התולדה אינו שם לב גם לחקור אחריהן. הוא אינו יודע כי עוון אבותיו מימי הביניים נפקד עתה עליו ועל כל יושבי אירופא בזמננו. אנחנו היינו מתוך הכורח לאשר עשונו ידיהם, בחומות הגטו הצרות! ידנו רמה, אין ספק, על כל שאר בני אדם בענייני ממונות ובעסקי כספים, יען אשר הכריחו אותנו בימי הביניים לעסוק רק באלה. וכאז כן גם עתה יהדפונו בחזקת היד לעבוד את אליל הכסף בשערי הבירוא משרד, בהרחיקם אותנו מכל יתר מקצועות המעשה והעבודה. והחסות בצל הבירוא היא מקור רעתנו, היא הנותנת יד לכל שטן ומקטרג לשוב ולהתעלל בנו. בין כה וכה יוָלדו בקרבנו אנשי השכלה בינונית למכביר, אשר יעמדו על עומדם. וקשים הם לציבור כספחת, כשם שקשים לו אוצרות ההון ההולכים ורבים בידי אחדים מאיתנו. המלֻמדים העניים שבנו מבקשים להם מנוס במחנה הסוציאליסטים. ובפרוץ המלחמה בחיי הציבור, תיהפך ידה בנו בראשונה, יען כי בשתי המערכות, במערכת בעלי ההון וגם במערכת הסוציאליסטים, אל מול פני המלחמה אנו עומדים.
דרכי פתרונה עד היום
האמצעים המלאכותיים, שהשתמשו בהם עד כה להיטיב את מצב אחינו ולהוציאם ממצוקותיהם, מקצתם היו רק דלים ורעים, כיסוד המושבות השונות, ומקצתם נבנו על יסודות רעועים, כניסיונות להפוך את בני עמנו יום אחד לעובדי אדמה בארצות פזוריהם.
ומה יסכן לנו אם אלפים אחדים מבני עמנו יעתיקו את מושבם אל ארץ אחרת? אם יעשו שם חיל, יעירו גם שם את שנאת שכניהם. ואם לא יצליחו, יעלו בתוהו ויאבדו. על דבר העתקת יהודים עניים לארצות אחרות, כבר חוויתי דעתי; העתקה כזאת לא תספיק לנו, לא תובילנו אל המטרה, אף גם תתנגד למטרתנו, על ידה יתעכב פתרון שאלת היהודים ואי אפשר לה להיפטר בדרך הזה לעולם.
ואולם כל האומר להפוך את כל היהודים לאיכרים טועה טעות גדולה. האיכרים הם שדרה תולדית ונוכרים הם במלבושיהם, אשר נשארו ברוב הארצות כאשר היו לפני אלפי שנים, ובכלי עבודתם, שלא שינו טבעם וצורתם מדורות קדומים. האת והמחרשה אשר ביד האיכר נושנות הן, הוא עוד זורע מתוך הסינור והמטפחת, עודנו קוצר בחרמשו, דש וחובט במקלו כמלפנים. ואנחנו הלא נדע כי הדברים האלה נעשים עתה על ידי מכונות. גם שאלת עבוֹדת האדמה היא בכלל שאלת המכונות, ועתידה אמריקה לנצח את אירופא כבלוע בעלי הקרקעות הגדולים את הקטנים מהם.
תמונת האיכר היא אפוא בימינו כצל עובר, ועוד מעט תעבור מן העולם. ואם יעמלו עתה בכל עוז לתת קיום למעמד האיכרים, רק מפני נימוקים שבפוליטיקה עושה כזאת כל מי שמוצא בו חפץ. להוסיף עתה איכרים חדשים על הישנים, בדמותם ובתבניתם, הוא מן הנמנע, דבר הבל ורעות רוח. אין ביד כל איש, אף בכוח הון עצום, להסב את התרבות אחורנית בחזקת היד. הן גם להחזיק בנושנות ולדאוג לקיומן קשה מאוד, וגם ביד העזות והתקיפות שבממשלות לא יצלח הדבר.
היאמרו אפוא להפוך את היהודי, שכבר קנה לו חוכמה, לאיכּר בדמותו וצורתו העתיקה? והרי זה דומה כאומר אל היהודי: "הא לך חיצים וקשת וצא למלחמה!"
– "מה זאת!" – ישאל – "האנוכי אלחם בקשת וחיצים, בעת אשר אני רואה ביד האחרים קני רובה חדשים וכלי תותח עשויים על פי שיטת קרופפ Krupp, חברה לייצור נשקים!" טוב אשר עושים היהודים הפונים עורף לעצת החפצים לעשותם לאיכרים. הקשת היא כלי מלחמה יפה מאד ומסֻוגלת לעורר בנו רגשות תוגה בעיתות המרגוע, אך מקומה בבית האוסף לשרידי קדמוניות.
אמנם במקומות אחרים עובדים היהודים את האדמה או, למצער, הם מבקשים להם עבודה כזאת. אבל המקומות האלה יוכיחו – כמושבות בהֵסֵן אשר בפרוסיה ופלכים אחדים שברוסיה – כי רק בהם האנטישמיות מתגברת, וגם עושה חיל ביותר.
כי הנה החפצים בתיקון העולם, המטיפים בין היהודים לעבודת האדמה, אינם שמים לבם לשאול גם את פי אחד מבעליה של העבודה הזאת, והוא האיכר. אין דורש ממנו שהוא יחווה דעתו בעניין זה. וטענת האיכר צודקת גם היא: עול המיסים, דאגת הבצורת, לחץ בעלי הקרקעות הגדולים שעבודת האדמה עולה להם בזול, ונוספת על אלה התחרותה של אמריקה ותבואותיה. כל אלה ממררים את חייו של האיכר יותר מדי. מלבד זאת הן לא יוכלו להעלות את שער מכס התבואות עד אין קץ, כי גם הפועלים העובדים בבתי החרושת מבקשים אוכל, ונחוץ לשום לב גם למשאלותיהם, אחרי אשר הצליחו עתה לעשות חיל בתור מפלגה מדינית.
כל המעצורים האלה נודעים למדי, על כן לא ארבה לדבר אודותיהם וכל מגמתי הייתה רק להראות איך נואלו עד כה האומרים לפתור את שאלת היהודים, ואיך ייגעו לריק, בין שכיוונו לאיזה הנאה פרטית ובין שכוָנתם הייתה רצויה וטובה. לא נוכל להיטיב את מצבנו, גם בהעתיק מקצתנו את מושבותיהם, וגם בתחבולות השונות להוריד את עניינו ממדרגת השכלתם. על דבר תחבולת "ההתבוללות" הנפלאה כבר מילתי אמורה.
הנה כן אין עצה ואין תחבולה לשנאת היהודים, והשנאה הזאת לא תחדל מהיות, כל זמן שלא תחדלנה הסיבות המולידות אותה. אולם התחדלנה הסיבות האלה?
סיבות האנטישמיות
לא נדבר בזה על הסיבות שמקורן בהרגשה, במשפטים קדומים ובחיסרון דעת, כי אם על הסיבות המדיניות והכלכליות. האנטישמיות שבימינו איננה את אשר היה לפנים, שנאה דתית, אף כי בארצות אחדות יש לה צורה דתית. השנאה שבזמן הזה שונה היא עד מאוד מהשנאה לפנים, ובמקום אשר תגבר חילים, רק לרגל חופש היהודים באה. בעת אשר נפקחו עיני העמים הנאורים לראות את העוול הנעשה לנו והחוקים המעיקים תחתינו, ויאמרו לקרוא לנו דרור, כבר איחרו את המועד. על ידי חוקי הארצות לא יכולנו עוד להיות חופשיים בארצות מושבותינו. אז כבר התפתחנו בחומות הגטו והיינו לעם החי במעמד הבינוני, ובצאתנו לחופשי מתוך החומות האלה הבאנו תחרות נוראה לכל המעמד הבינוני. אחרי חופשינו הוצבו רגלינו פתאום על אדמת הבורגניות, אשר תאטר עלינו מסביב, והמלחמה כבדה עלינו מלפנים ומאחור. האזרחים הנוצרים נכונים לתת אותנו לטרף לסוציאליסטים, אבל גם זה לא הועיל.
ובכל זאת לא יוכלו עוד לבטל את חוקי שווי זכויותינו במקום שכבר חוקקו, לא לבד מפני שמתנגד הדבר לרוח העת החדשה, אך מיראה, פן יבקשו להם כל היהודים, כעניים כעשירים, מפלט בתוך מפלגות המהרסים הקיצונים.
כל כלי יוצר עלינו לא יצלח. היו ימים אשר לקחו מיד היהודי את כספו וזהבו, ומה יוכלו לעשות היום למען תפוש את כל מטלטליהם? הלא המה רק שטרות של נייר, כתובים וחתומים, הסגורים על מסגר בכל פינות העולם, ואולי רק באמתחותיהם של הנוצרים. אמנם יכולים להעמיס עול מיסים קשים על השטרות והמניות של מסילות הברזל ובתי האוצרות, ובארצות אשר בהן ילך ויגדל ערך המס לפי ערך הרכוש יוכלו להיתפש כל נכסי היחידים. אבל כל הניסיונות האלה לא יגעו אל היהודים בלבד, וכאשר ינסו לעשות כזאת, לא יאחר לבוא בחיי הכלכלה משבר גדול אשר יעשה שמות בכל הארץ, לא רק בין היהודים בלבד.
ומבלתי יכולת לעמוד בפני היהודים תגדל השנאה, תלך הלוך וחזק בלב העמים מיום ליום ומשעה לשעה, ולא תחדל מלהתחזק עוד, כל זמן שלא יבערו את סיבותיה מן הארץ. הסיבה הרחוקה היא הסגולה אשר רכשנו לנו במשך ימי הביניים, לבל נוכל להתבולל בעמים. והסיבה הקרובה היא התרבותם של היהודים בעלי השכלה בינונית, שאינם עולים ואינם יורדים – או כי עלייתם וירידתם שלא כדרך הטבע הן. ברדתנו הננו עומדים בשורה הראשונה במחנה המפלגות הקיצוניות, בעת שמהעבר השני – אנו עולים למעלה באוספנו הון עצום ומבהיל.
פעולות האנטישמיות
בלחץ אשר ילחצונו לא ניטיב את דרכינו. בני אדם אנחנו, ככל יתר האדם. לא נאהב את שונאינו – זאת לא נוכל לכחד. אולם רק האיש היודע לכבוש את יצרו, לו לבדו הצדקה להעיר למוסר אוזנינו. הלחץ מביא אותנו לידי שנאה נגד הלוחצים אותנו, ושנאתנו תוסיף להגדיל את הלחץ; מחוג העיגול הזה לא נוכל לצאת לעולם.
"אבל" – יקראו בעלי הרגש בחום לבבם – "אבל יכול נוכל, אם נעמול לטעת דעה בלב בני האדם, אהבה לבני האדם אחיהם".
הנחוץ לי להוכיח, כי אך משאות שווא ומדוחים הם הדברים האלה? כל האומר לייסד את תיקון העולם על תיקון מידותיהם של כל בני האדם, אינו בפיו אלא אוטופיה!
על דבר "ההתבוללות" כבר חוויתי דעתי. איני חושב אף רגע כי דרושה היא לנו. הקיבוץ הפרטי של עמנו נעלה הוא בערכו בדברי הימים, אף גדול כבודו, למרות הכנעתו ושפלותו, ולא לו להיות כלה ועובר מן העולם. אולם לו הניחו לנו במשך שני דורות – יוכל היות כי עתה כבר התערבנו בגויים שכנינו, עד אשר לא נשאר מאיתנו שריד. אך לא יניחו לנו. בהניח לנו אך זמן מצער – שבה תקופת השנאה מחדש לגזול את מנוחתנו, כאילו בעקב הצלחתנו כרוכה הקנאה, כי כבר הסכינו לראות אותנו בכל דור ודור נבזים ושפלים, עניים שבעניים. כחיסרון דעת וצרות עין, אינם רואים את רפיון כוחנו לעמנו ואת אובדן סגולתנו הלאומיות גם במקום הצלחתנו. רק הלחץ ידחפנו בחוזקה לשוב למקור מחצבתנו העתיק לימים, רק המשטמה בכל סביבותינו תעשינו לגרים ונוכרים בארץ.
אשר על כן היינו ולא נחדל מהיות, ברצון או באונס, קיבוץ תולדי, בעל סגולות ניכרות לעין כל, העושות אותנו לגוי אחד.
עם הננו – ושונאינו יעשונו לעם גם למרות חפצנו. והדבר לא חדש הוא בדברי ימינו, בצר לנו הננו נעשים אגודה אחת ומרגישים לפתע פתאום את כוחנו כי רב הוא. כן הדבר; גדול כוחנו לרכוש לנו ארץ ולשבת ולחיות בה, ארץ אשר תהיה למופת לרבים. יש לנו כל האמצעים הרוחניים והחומריים הדרושים לתכליתנו.
ההצעה
ההצעה בצורתה היסודית פשוטה היא מאוד, והיא צריכה להיות בכדי שתהא מובנת לכל.
ייתנו לנו להאחז בכברת ארץ מיוחדת, אשר תספיק לכל צרכי האומה, ולשבת עליה ברשותנו. והשאר יהיה נעשה בידי עצמנו.
ויסוד מדינה חדשה, עומדת ברשות עצמה, לא שחוק הוא; יכול הוא לקום, להיות ולצאת לפעולה. הלא בעינינו ראינו בעשות זאת בימינו עמים, אשר לא כעמנו החי בתוך המעמד הבינוני, כי אם עמים עניים בחומר וברוח, ובכן גם חלשים ממנו. דבר גדול ונכבד בערכו הוא אל כל הממלכות אשר האנטישמיות מצאה לה קן בהן, דבר מתן ארץ וממשלה בפני עצמה ליהודים.
למטרה הזאת, הפשוטה מאוד בעיקרה היסודי וסבוכה בדרכים המובילות אליה, נחוצים לנו שני פועלים גדולים: "אגודת היהודים" (Society of Jews) ורעותה "החברה היהודית" (Jewish Company).
את אשר תכין הראשונה בדרך מדעית ומדינית, אותו תוציא השנייה לפעולה.
החברה היהודית תעסוק במכירת כל נכסי היהודים היוצאים, ותכלכל את מעשיהם ועסקיהם בארץ החדשה.
ויציאת היהודים, כאמור, חלילה לנו מחשוב כי תהיה לפתע פתאום. לאט לאט תתנהל ולעשרות שנים תימשך. ראשונה ייצאו העניים שבהם ויתקינו את אדמת הארץ לעבודה. בסדר ובמשטר נכון וקבוע מראש ייסללו שם דרכים ומסילות, ייבנו גשרים, יקימו עמודי הטלגרף, יישרו את שטף הנהרות, וייבנו להם בתי מושב. לרגל עבודתם יפרוץ גם המסחר בארץ, ונפתחו שוקי-מסחר ואליהם רוב אדם יימשך. בחפץ לב יבואו להיאחז בארץ, איש איש על הוצאותיו וחשבון עצמו. בעבדנו את האדמה יעלה מחיר הארץ, והיהודים יכירו חיש לדעת כי יש שכר לכישרון רוח לקבלנותם, שהייתה להם ימים רבים לאבן נגף ועשתה אותה לשחוק ולקלסה בעיני העמים.
הבאים לכונן להם ארץ חדשה בימינו, לא יוכלו לעשות זאת כמעשה הדורות הראשונים לפני אלפי שנים. איוולת היא לשוב אחורנית במדרגות התרבות, כאשר יחשבו אחדים מ"חובבי ציון". לו נטל עלינו, למשל, חיות רעות מן הארץ, אי אפשר שנלך בעקבות יושבי אירופא במאה החמישית. לא נצא יחידים, איש איש רומחו וחניתו בידו, לקראת הדובים; כי אם נתאסף לאגֻדת ציָידים בהמון חוגג וקול תרועה, להחריד את אוכלי האדם ממעון רבצם, ובהיאספם למקום אחד נשליך עליהם כדורי מוות.
בבנותנו לנו בתים, לא נבנה בתי עץ רעועים על שפת הים, כי אם נבנה על פי תורת הבנייה בימינו. בתים גדולים וחזקים, ספונים ויפים למראה מאשר עד כה, כי יש לנו אמצעים שלא היו עוד לעולמים.
אחרי השדרות הנמוכות במצב הכלכלי, תצאנה לאט לאט הגבוהות מהן. אנשים אשר דרכם נסתרה ונואשים מכל תקווה יצאו ראשונה, ובראשם ילכו בני השכבות הבינוניות, הנולדים בקרבנו במידה מרובה מאוד והנרדפים על צוואר בכל מקומות מושבותיהם.
שאלת היציאה תבוא על פי ספרי זה וכוח כללי, אין זאת אומרת, כי נכריע בה על פי מניין רוב הדעות. בעשותנו כזאת – אך לריק נעמול ומראש נאכל את מעשה ידינו. האיש אשר אין את נפשו ללכת איתנו, יישאר פה. התנגדות יחידים לא תעלה ולא תוריד.
ההולכים איתנו יתאספו לדגלנו, ואיתנו יעבדו בדיבור, בכתב ובמעשה.
היהודים המסכימים לרעיון הישוב יתאגדו והיו ל"אגֻדת היהודים" ומלאו את ידה לדבר בשמם, לשאת ולתת בעדם עם הממשלות. "האגֻדה" תקום על פי משפטי העמים וחוקיהם והיא תכונן את הארץ, וממנה יתד ופינה לבניין ארץ מושבנו.
אם יאותו אפוא מלכי הארץ למסור ביד היהודים ממשלת איזו ארץ ניטרלית ועומדת ברשות עצמה, אז תבוא האגֻודה לפניהם לשאת ולתת עמהם בדבר הארץ, אשר אליה תישא את נפשה. והנה עתה שתי ארצות לפניה: פלשתינא (ארצנו הקדושה) וארגנטינא. בשתי אלה כבר החלו בני עמנו להתיישב ולהשתקע, אף כי לא הבינו כי העתקת היהודים זעיר שם זעיר שם לא תובילנו אל המטרה. העתקה כזו סופה להרע ולהשחית, כי בוא יבוא היום אשר היהודים יהיו גם בארצות ההן למשא כבד על אזרחי הארץ, והממשלות תהיינה מוכרחות לסגור שערי ארצותיהן לפני היהודים הנודדים. היציאה תביא לנו תועלת רק אם תיווסד על בסיס נכון ובטוח, אם נצא אל ארץ אשר תהיה ממלכה בפני עצמה.
"אגודת היהודים" תשא ותתן עם ראשי הארץ ושריה בהשכמת ממלכות אירופא האדירות, אחרי אשר תיטב בעיניהן ההצעה הזאת. ואנחנו הן נוכל להביא תועלת רבה לשרי הארץ המושלים בה עתה, לשאת איתם במשא שטרות חובותיה, לסול מסילות ודרכים שהם נחוצים גם לנו ועוד דברים רבים כאלה. והנה יסוד ארצנו יביא הנאה גם לשכניה מסביב, יען כי ברוב או במעט תעלה התרבות של איזה ארץ זו את ערך הארצות אשר סביבותיה.
פלשתינא או ארגנטינא
הנבחר בפלשתינא או בארגנטינא? "האגֻודה" תבחר בארץ אשר תוכל ואשר עליה יסכימו רוב בני עמנו. האגֻודה תחליט באיזה מהן נבחר.
ארגנטינא היא אחת הארצות הדשנות והפוריות שבעולם, ארץ רחבת ידיים מאוד ואקלימה ממוצע. ממשלת העם בארגנטינא תתן לנו בחפץ לב כברת ארץ להיאחז בתוכה. הגירת היהודים שעד כה לא הפיקה רצון מאת יושבי הארץ; עתה עלינו להעיר את אוזן הממשלה בארגנטינא על ההבדל הרב שבין הגירתנו עד כה ובין הגירתנו החדשה.
ארץ ישראל היא ארץ מולדת אבותינו היקרה לנו ועד נצח לא נשכחה. יחרד כל לב איש מאתנו ונפשותינו משתוקקות לשוב אליה. לו חפץ הדר כבוד השולטן לתת לנו את הארץ הזאת, כי עתה נָתַנו לו ידינו להביא סדרים בענייני האוצרות של ממלכתו, ולאירופא נהיה אנחנו כחומה בצורה נגד אַזיא אסיה, ועמדנו על המצפה להגן על התרבות מפני פראי האדם. בתור ממלכה בפני עצמה לא יחדל מהיות קשר ויחס בינינו ובין עמי אירופא, והם יהיו ערבים בעד קיומנו. בנוגע למקומות הקדושים לנוצרים שבארצנו, נבקש תחבולה על פי חוקות העמים ומשפטיהם כי יבדלו מתוך אחוזתנו, ואנחנו נשמור על המקומות ההם ובקיומנו נהיה אחראים על מילוי חובתנו זאת. משמרתנו, משמרת הכבוד הזאת תהיה לעַד, כי נפתרה שאלת היהודים אחרי אלף ושמונה מאות שנות עמל ונדודים.
החפץ, המעשה ותוצאותיהם
בפרק שלפני הקודם אמרתי: "החברה היהודית תכלכל בארץ החדשה את כל העניינים והעסקים".
רואה אני חובה לעצמי להוסיף ולבאר את דברי אלה. הצעה בהצעתי אפשר שיסודותיה יתמוטטו, אם יתנגדו לה "בעלי המעשה", רוצה לומר ה"פרקטיקים". והנה "הפרקטיקים" האלה הם מאז ומעולם אנשי ההרגל, ואינם מסוגלים לעזוב את החוג הצר של המחשבות והמושגים שהתרגלו בהם. אבל התנגדותם תמצא לה אוזניים קשובות ותוכל אפוא להזיק לכל רעיון חדש, רק כל זמן שהרעיון החדש לא יעצור כוח להסיר את ה"פרקטיקים" וכל מושגיהם הבלים מזקן מהיות לאבן נגף בדרכנו.
כאשר הגיעה העת לסול מסילות ברזל באירופא, היו "בעלי המעשה" מנענעים בראשם ושוחקים על האיוולת לסול מסילה באיזה מקום מן המקומות, אשר "גם מספר הנוסעים במרכבת הרצים מעט בהם מאוד". אך לא באו עוד לידי הכרת האמת הידועה לכל בר בי רב מאיתנו: כי לא על פי הנוסעים תהיה המסילה. רק המסילה, בהיותה מעוררת את החפץ לנסוע, והיא מרבה את מספר העוברים והשבים. מובן מאליו, בהיות החפץ הזה נרדם מכבר בלבבם.
כטענה הזאת של ה"פרקטיקים" לפני דור מסילת-הברזל, כן טענת האנשים שאינם יכולים לשער עתה בנפשם, איך יכלכלו את כל עסקי מסחרם ורכושם אנשים שזה עתה הם באים להשתקע בארצם החדשה, שעוד לא הספיקו לרכוש אותה להם ולעבד אותה כראוי. טענת ה"פרקטיקים" תהיה למשל:
"נניח כי מצב היהודים בארצות שונות הינהו כעת ברע, ועוד ילך הלוך ורע מיום ליום; נניח כי ישאפו עתה לצאת ממקומות מושבותיהם; נניח גם כן כי כל היהודים יצאו אל הארץ החדשה. מה תהיה שם אחריתם ואיזה מְקור פרנסתם? במה יחיו את נפשם? הן לא יוכלו עסקי אנשים רבים להיבראות בדרך מלאכותי בין יוֹם".
על זאת אשיב אנוכי: אין כאן בריאה מלאכותית של העסקים והצרכים ואף לא בין יום אחד תקום, אבל גם אם לא נברא את העסקים, הלא נוכל להכין אותם, והצורך הוא המביא לידי ההכנה. בהיוודע הצורך והחפץ, יבואו הכל לידי מעשה, והעסקים השונים נבראים מאליהם.
אם באמת ובתמים ירגישו היהודים בנפשם את החפץ לצאת לרווחה ממצבם הרע, אם יגדל כוח "אגודת היהודים" בתור כלי מעשה לחפץ הזה: אז יפרצו גם העסקים והמסחר בארץ החדשה, והדבר הזה יהיה לעתיד כהתפתחות מסילות הברזל לעיני אבותינו בשנות השלושים. ובכל זאת נבנו מסילות הברזל, מבלי שום לב לטענות ה"פרקטיקים", הנוסעים במרכבות הרצים.