מדינת היהודים/אגודות הערים
אגודות הערים
ההעתקה
עד הנה הוכחנו רק זאת, כי תנועת היציאה תוכל להתפתח מבלי אשר תבואנה מבוכה ומהומה בחיי הכלכלה. אבל תנועה כזאת דרכה להרעיש את הלבבות ולפעול עליהם פעולה עזה. יש דברים רבים אשר הורגלנו להם, וזיכרונות יקרים המחבבים את נפש האדם את המקום. מן המקום אשר עמדה בו ערש ילדותנו עד מקום קברות אבותינו; הלא הכל יודעים את הכבוד אשר ירחש לב היהודי אל קברות אבותיו. את ערשות הילדות הן ניקח איתנו – בהן נרדמה תקוותנו הנעימה לעתיד לבוא, ואת קברות אבותינו היקרים לנו נשאיר פה, אף כי בשברון לב ניפרד מהם – אנחנו הנחשבים לעם אוהב בצע – יען אשר נטל עלינו להשאירם.
ואולם הן גם היום מוכרחים אנחנו לעזוב את מקומות מושבותינו ואת קברינו מפני חמת המציק, מחסר להם ומשנאת העמים. גם עתה ינועו היהודים יום יום מארץ אל ארץ, ורב מאד מספר היוצאים מעבר לים, אל ארצות הברית, אשר גם שם לא יאהבונו. ואיה איפוא יאהבונו, כל זמן שאין לנו ארץ מולדת?
מגמתנו היא לתת לבני עמנו ארץ מולדת. לא נעשה זאת בהעתיקנו אותם לפתע פתאום מארצות מושבותיהם, אך ניזהר להסיע את כל גזענו עם שורשיו יחדיו, לטעת אותו בארץ דשנה ופורייה. כשם שעתידים אנחנו להביא חדשות בחיינו הכלכליים והמדיניים ולעשות בהם תיקונים, ככה נתאמץ להחזיק בכל דבר הקדוש ללבנו מאז. על אלה נרמוז רק בדברים מעטים, כי יש פה מקום נרחב ביותר לטעון עלינו ולתת אותנו לחולמים ובעלי הזיה.
ובכל זאת אפשר שיצאו גם הדברים האלה לפעולה, אף כי הם נראים כסבוכים ויגעים. בהתאחדות כוחותינו נעשה כל זאת בהשכל ודעת, נשכיל אף נצליח.
יציאת האגודות
אחינו היוצאים יתאחֶדו והיו לאגודות; אגודות אגודות למשפחותיהם ומיודעיהם. אין כל איש מחויב להימנות על היוצאים מעיר מגורתו. כל איש יכול לצאת, אחרי מכרו את אשר לו, כאוות נפשו. הן כל איש נוסע בהוצאותיו במחלקת מסילת הברזל או האנייה אשר יבחר בה. במסילות הברזל והאניות אשר לנו, אולי לא תהיה יותר ממחלקה אחת; בדרך ארוכה שכזו למשא הוא על העניים, ההבדל הנעשה בין הנוסעים לפי מדרגות רכושם. ואף כי נסיעת אחינו לא תהיה לשם תענוג ושעשועים, בכל זאת נתאמץ להנעים להם את דרך מסעם ולחבבו עליהם.
איש ממנו לא יחסר מאומה בדרך מסעו, גם מבקשי היופי והתענוגות, בני האדם ישיגו מאוויי לבם. עוד ימים רבים לפני היציאה – הן שנים רבות תעבורנה עוד בטרם התנועה גם בין בעלי הרכוש – יועצו על אודותיה, ובעלי הרכוש יתחרו ויצאו יחדיו. היחס שהיה פה בין איש לרעהו, לא יחדל מהיות גם שם. אלא ידענו כי מלבד העשירים האדירים, לא יתרועעו היהודים כמעט עם הנוצרים. בארצות אחדות אין ליהודי שום מכר ומודע מבני עם הארץ, מלבד בין המעטים האוכלים את לחמו, הלווים את כספו, ומשרתיו עושי רצונו. בקרבנו הגטו עודנו עומד בתקפו.
בני עמנו החיים במעמד הבינוני, יתעתדו זמן כביר וזריזות לדרך מסעם, אגודות אגודות לעריהם. בערים הגדולות יתאגדו לאגודות לפי חלקי העיר, ונשאו ונתנו יחד עם זה על ידי ראשיהם אשר יבחרו להם. חלוקת האגודות לפי חלקי העיר אינה הכרח ואונס. תעודתה היא רק להקל מעל העניים את עול הדרך ולגרש מלב הנוסעים כל רגש של עצבות בדרך מסעם, פן יצר להם בעזבם את ארץ מושבם. כל איש יוכל לנסוע לבדו או להיספח אל האגודה שירצה. התנאים – על פי החלוקה – יהיו שווים לכל. בהתאחד חבורת אנשים לנסוע יחדיו במספר ראוי, יינתן לה מאת החברה מסע מרכבות מיוחד במסילת הברזל ואחר כך אנייה מיוחדת.
לבתי מלון טובים, אשר העניים יסודרו אליהם, ידאג מראש המשרד אשר לחברה היהודית. ובהגיע העת ליציאת בעלי הרכוש, אז כבר יהיו בתי מלון בנויים בידי הקבלנים החופשיים, הכל כאשר יורה אותם הצורך. מלבד זאת הן בעלי הרכוש, עוד בטרם יצאו מזה, יבנו להם בתים בארץ החדשה, ובעזבם את מקום מגורתם יעתיקו מושבם אל בתיהם החדשים.
את כל משכילינו ומלמדינו אין אנו צריכים להורות את המעשה אשר עליהם לעשות. כל המסכים אל הרעיון הלאומי ידע את חובתו הקדושה להפיצו בקהל יודעיו ומכיריו. וביותר נדרוש זאת מאת הרבנים רועי העדה.
רבנינו
נשיאי האגודות יהיו הרבנים המנהלים איש איש את קהל עדתו; באין אונס יתאספו אגודות אגודות לעריהם. ומספר הרבנים תהיינה האגודות. הרבנים יהיו הראשונים, אשר יבינו לחפצנו ומטרתנו. המה ראשונה יקדישו את כוחם לנו ומעל הבמות יטיפו את לקחם להלהיב את לבות העם. לא נחוץ לקרוא אספות ולהרבות להג, אך בעת התפילה יעשו זאת. וכן נכון לעשות. הלא את אחדותנו התולדית אין אנו מוצאים עוד, אלא באמונת אבותינו בלבד, אחרי שכבר למדנו לשוננו לדבר בשפות כל עם ועם ובהן כל שיחתנו והגיוננו.
אל הרבנים תבואנה כפעם בפעם ידיעות נכונות וברורות מאת האגודה והחברה, והפיצו אותן בקרב קהל עדתם. והתפלל ישראל אל אלוהיו בעדנו, בעד כל העם.
ראשי האגודות ובחיריהם
האגודות לעריהן יִבחרו להם ועד אנשים, והרב יעמוד בראשם, והמה ייוועצו והמתיקו סוד יחדיו על כל צרכיהם המיוחדים.
מוסדות הצדקה יועתקו גם המה עם האגודות לעריהן החדשות, וגם שם יישארו בידי האגודות ההן כמקדם. את בתי הצדקה פה לא יסכון, לפי דעתי, למכור בכסף, רק לעזבם מתנת-חינם לתועלת הנוצרים העניים בערים הנעזבות. וכאשר תתנהלנה האגודות את אחוזותיהן בארץ החדשה, יינתן להן ממגרשי העיר חינם אין כסף מקום לבנות את בתי צדקותיהם, והקלו בעליהם גם את הוצאות הבניין.
גם בהעתקת מוסדות הצדקה יינתן לנו, כאמור בפרטים רבים של הצעתנו, מקום רחב ידיים לפעול ולעשות למען האנושות כולה. דרך גמילות החסדים של היחידים בבני עמנו נבוכה מאוד ופעולתה בערך הכסף הנפזר מעטה היא. יש לאל ידנו, אף נטל עלינו, להביא סדרים נכונים בגמילות החסדים ומעשי הצדקה השונים, למען ישלימו חד את אחד. במדינה החדשה תוכל כל זאת להעשות בבינה יתרה וברוח העת החדשה, כאשר יורונו הנסיבות בכלכלת המדינה. ואל יהי הדבר הזה קל בעינינו, יען כי רב מאד מספר האביונים והמחזירים על הפתחים בקרבנו. לחץ אויביהם מבחוץ אשר ירך את לבבם, וגמילת-חסדי אחיהם, הרכה, המפנקת את רוחם, מביאים את חלשי הרוח שבנו לחיות על חשבון אחרים ולהחזיר על הפתחים.
האגודה, אשר האגודות לעריהן תתמוכנה בידה, תשים את לבה ביותר לחינוך העם. לכישרונות רבים, הכלים עתה בתוהו ואפס, יינתן מקום רחב ידיים להתפתח ולהשתלם. וכל הרוצה לעבוד, ימצא עבודה לפי כישרונו ומעלת רוחו. עניים מחזירים על הפתחים לא ימצאו כלל בקרבנו. כל המואס בעבודה חופשית יוכרח לעבוד עבודת המדינה.
לעמת זאת לא נכלא את הזקנים בבתי האסף לחולים. הבתים האלה הם האכזרים שבמעשי הצדקה, אשר הסכּילה רוח נדיבותנו להמציא. בבית האֹסף ישבע הזקן האֻלל אך כלמות ועצב עד יום מותו, ודומה הוא כאילו קברוהו חי. אנחנו נכונים לחזק גם את ידי העומדים על הדיוטא התחתונה במדרגת ההשכלה, לבל יהיו בעיני עצמם כמשא על הציבור עד יומם האחרון. לאנשים שכבר רפו ידיהם, תינתנה משרות קלות לפי כוחם. אמנם לא נוכל להתעלם מעניינו, ההולכים ומתנוונים בדורנו המתקרב עד קצו; אולם את הדורות הבאים נחנך באופן אחר, ברוח חופשי ולמען החופשי.
אנחנו נתאמץ להרבות את אושרם המוסרי של כל בנינו, כזקן כנער, איש ואיש לפי מצבו בחיים, על ידי העבודה, וכוח עמנו ישוב לאיתנו בארצו החדשה, בארץ עבודת שבע השעות.
מבנה הערים
האגודות תשלחנה את באי כוחן לבחור להם את ערי אחוזותיהן. בהֵחַלק הארץ נשתדל כי תהיה ההעתקה נוחה וקלה וכי יישאר כל דבר, אשר לו המשפט להתקיֵים, כאשר היה פה.
את תואר מבנה הערים החדשות יציעו לפני האגודות לעריהן, ואחינו ידעו מראש אנה הם הולכים, את הערים ואת הבתים אשר ישבו בהם. ע"ד תואר הבתים וציוריהם הנאמנים אשר יחֻלקו בין האגודות, דיברתי למעלה.
כשם שההנהגה הכללית תהיה מרכזית ביסודותיה, כן תעמודנה אגודות הערים ברשות עצמן בנוגע להנהגותיהן פנימה. רק באופן זה תלך ההעתקה בנחת ובמישרין.
אנוכי אינני משווה לנגדי את הדבר הזה קל מאשר הינהו; אך לא ייתכן גם לשוות אותו לנגדנו כבד מאשר הוא באמת.
יציאת בני המעמד הבינוני
בין אחינו בני המעמד הבינוני תתפתח התנועה מעצמה. לאחדים מאלה בנים, העובדים את משמרת “אגודת היהודים” או “החברה היהודית” בארץ החדשה. עורכי דין, רופאים, חרשי כל מלאכת מחשבת, כל אלה מבני עמנו המבקשים להם עתה מנוס מפני חמת המציק אל רחבי ארץ, ייקבצו ובאו לשבת על האדמה אשר תקווה טובה נשקפת להם ממנה. אחרים נתנו את בנותיהם לאנשים צעירים השואפים לעלות למעלה, וקרא אחד מצעירנו לרעייתו, ומשנהו לאבותיו ולבני משפחתו, לבוא אליו. במקום אשר בו תפרה תרבות חדשה, לא יאחרו האנשים לקחת להם נשים. דבר זה יועיל הרבה לתיקון המידות הכללי, וזרענו הבא אחרינו יגבר והיה לברכה בארץ. לא יהיו עוד כבנים החלשים, בני האבות המאחרים לשאת נשים, אחרי אשר כילו את כוחם במלחמת החיים.
אנשי המצב הבינוני, “בעלי הבתים”, יימשכו אחריהם, בצאתם, רבים מבני גילם.
אמיצי הרוח ינהלו, כמובן, את כל טוב הארץ החדשה.
והנה הדבר הזה נראה אמנם כאילו היו דרכי הצעתי מלאים מכשולים.
אף אם יצלח בידינו להציע את שאלת היהודים לפני הגדולים אשר בארץ, כי ידונו בה באמת ובתמים –
אף אם נשיג בעזרת אדירי הממלכות ממשלת איזה ארץ – גם אז עוד תהיה לפנינו השאלה:
איך נעתיק את המון היהודים, באין אונס, מארצות מושבותיהם אל הארץ החדשה הזאת? והן לא ייתכן שהיציאה לא תהיה חופשית, ברצון איש ואיש?
הפלא של קיבוץ ההמונים
הנה לא נעמול הרבה, בבואנו לעורר את התנועה בקרב העם. שונאים עושים זאת גם בלעדינו, ואם יעשו הלאה כמעשיהם עד כה, הנה החפץ לצאת ייוולד בלב רבים שטרם ידעוהו עד היום, ובלבות החפצים לצאת עוד תגבר התשוקה. ואם היהודים אינם עוזבים היום את הארצות שהאנטישמיות שוררת בהן, הוא מפני שגם המבינים אך מעט בדברי הימים יודעים כי בכל אשר הוספנו לשנות את מקום מושבנו במשך מאות השנים, לא הוטב מצבנו לאורך ימים. לו הייתה היום איזה ארץ אשר תקרב את היהודים בימין צדקה והבטיחה אותם להעניק להם מטובה, אם גם מעט מהטוב הצפון להם “במדינת היהודים” בהיווסדה, כי עתה מיהרו חיש המונים המונים מבני עמנו לבוא ולהיאחז בארץ ההיא. עניינו שכבר נואשו מתקווה ינודו שמה. אבל יודע אני, ורבים יודעים זאת כמוני, כי לרגלי הלחץ אשר ילחצונו כבר באה התשוקה לצאת ממקומות מושבותיהם גם בלבות אחינו החיים בטובה. אמנם יספיק גם מספר העניים שבנו לייסד מדינה חדשה, ואף גם זאת, כי הם הינם החומר היותר דרוש לישוב החדש, יען כי להתעוררות נכבדה כזאת יסכין גם מעט ייאוש.
אבל אחרי אשר אחינו הנואשים האלה יעלו את מחיר הארץ בעבודתם את אדמתה, תתעורר התשוקה בלב בעלי הרכוש ויצאו אחריהם.
מעט מעט יתעוררו אנשים בני השדרות הגבוהות לצאת שמה. את מסע הראשונים, העניים שבנו, תנהלנה “אגודת היהודים” ו“החברה היהודית”. והחברות השונות, שכבר נוסדו לתכלית הישוב בארץ ישראל עד היום, ולתמיכת אחינו הנודדים, הלא הן תתמכנה בידן:
איך נוכל לקבץ המון אדם רב מבלי מִפְקָד ולנהלם למקום אחר?
יש נדיבים גדולים בקרבנו, אשר נדבם לבם להושיע את אחיהם וינסו להושיבם מעט מעט על אדמת אבותיהם. הנדיבים האלה הקדימו כבר לעסוק בשאלה הזאת ויאמרו לפתור אותה, בתתם ליוצאים כסף או כלי עבודה. נדיב כזה היה אומר: “הריני נותן מכספי לאנשים האלה, למען אשר יצאו ויבואו אל הארץ”.
אך נטעים המה בשווא, ובכל הון עתק שבעולם לא יצלח הדבר בידם.
לא כן “החברה היהודית”, האומרת: “אנחנו לא ניתן כסף ליוצאים, אך עוד ניקח מהם, חלף הדברים הנתונים להם”.
אמשול לכם משל בדרך הלצה. אחד הנדיבים האלה, אשר נכנהו בשם “הבּארוֹן”, ואנוכי, מתאוויים להועיד המון אדם רב, בראשון לשבוע, כחום היום, אל בקעת לוֹנגשאַמפּ שאצל פאריז. הבּארון, בהבטיחו לתת עשרה פראנק לכל אחד ואחד, יקבץ במחיר מאתיים אלף פראנק אשר יוציא, עשרים אלף אנשים קשיי רוח, עמלים ויגעים, הנכונים לקללו על העמל הרב שהשביעם.
ואנוכי אקצוב את הסך במאתיים אלף פראנק לפרט, בעד התחרות הסוס היותר קל במרוצתו – והגבלתי את הבקעה מסביב; כל הרוצה לסור אליה, עליו לשלם פראנק אחד, חמישה פראנקים, עשרים פראנק.
והייתה פעולתי כי אמשוך אחריי חמישים ריבוא אנשים; נשיא הממשלה יופיע לעין כל בהדר מרכבתו וההמון החוגג יריע והתעלס. רבים יישבעו עונג רב במרוצת הסוסים, למרות חום השמש ובוער והאבק העולה באפם, ואנוכי הכנסתי, בסך מאתיים האלף פראנק שהוצאתי, כמיליון פראנק מכל הבאים לראות ולהשתעשע. בקוראי פעם שנית לאנשים האלה יוסיפו לבוא שמה – ולקול הבּארון לא יישמע עוד איש, בעד כל כופר.
והנני מוסיף לבאר את הפלא של קיבוץ ההמונים, על פי אחר מעולם הפרנסה והכלכלה. ננסה פעם להעביר קול ברחובות קריה לאמור: "מי האיש החפץ לעמוד על רגליו כל היום, בחנות פתוחה לכל עבריה, שהיא כמטרה לחורב הקיץ ולקור החורף, ולקרוא לכל עובר כי יסור אל החנות לקנות כל מיני בלואים, דגים, פירות, וכאלה, והיה שכרו שני שקלים, ארבעה פראנק ליום" וכדומה.
כמה אנשים יקבלו עליהם את המשרה הזאת? ואם יקבלוה, כאשר יאכף עליהם פיהם, כמה ימים יעמדו על עומדם? ואם יעמדו? האם ישקדו על מלאכתם לקרוא בזריזות לכל עובר כי יסור לקנות את הפירות, הדגים, וכל מיני הבלואים? ואנחנו לא כן נעשה. במקומות אשר העסקים ירבו בהם, ואת המקומות האלה נמצא בנקל יען כי בידינו אנחנו נטה את העסקים לכל אשר נחפוץ, במקומות ההם נבנה חנויותינו, גרועות ומסכנות לגוף יותר מן החנויות ההן. ינהרו אליהן האנשים, ומה גם בבנותנו חנויות טובות ויפות ובשפכנו עליהן כל רוח נדיבותנו. והאנשים האלה, אשר לא הבטחנום מאומה, יען כי אין לאל ידינו להבטיח לבל נהיה אחר כך כמתהללים במתת שקר, האנשים הישרים והתמימים הרבים, המה לא יחדלו ממשוך אליהם את העוברים, המה יעמדו על עמדם ולא ייעפו ברגליהם. ולא רק כי ימהרו לבוא אלינו יום יום, למען אשר יהיו הם הראשונים, כי אם גם יכרתו ברית אחים, ועשו אגודה אחת ויד אחת, למען אשר יראו ברכה בעסקיהם האלה באין מפריע. בחשבם לעת ערב את מעשיהם ובראותם כי הרוויחו רק שקל וחצי, שלושה פראנקים וכדומה, תפעם בכל זאת רוח התקווה ליום המחרת כי ייטב מהיום.
מידינו להם התקווה הזאת.
ואם ישאל השואל: איה אפוא הצרכים, שהם מקור כל המסחר והשוק? האם נחוץ לי עוד לדבר על הדבר הזה?
הנה הוכחתי למעלה, כי הספקת העבודה תגדיל את שכר העובדים עד חמש עשרה פעמים. מיליון אחד יהיה לחמישה עשר מיליון, ומיליארד – לחמישה עשר מיליארדים.
האמנם במשפט העסקים הקטנים כן משפט הגדולים? הלא פרי תבואת ההון יקטן בערך אשר ילך ההון ויגדל? כן הדבר. אך במה הדברים אמורים: בהון האצור והנרדם תחת מראשותי בעליו, ולא בהון אשר בעליו יעבדו בו בחריצות ידיים. ולא עוד, אלא שהון כזה הולך ומתגבר באופן מבהיל, ופרי תבואתו רב למאוד. הלא זה הוא עניינה של “החברה היהודית”.
האצדק במשפטי זה? הנני מעיד לי עדים נאמנים; את בעלי ההון העצומים שבתוכנו. מדוע יחזיקו המה בכל משלח יד וחרושת המעשה? למה זה ישלחו אנשים אל תחתיות האדמה, אשר יחרפו את נפשם במחיר מצער, להעלות נחלים מבטן האדמה? לפי דעתי לא ינעם הדבר, אף לבעלי המכרה. אינני חושב את כל בעלי ההון לערלי לב הרחוקים מחמלה, ואין אני מתפאר לחשוב עליהם כזאת, הן לא לגרות מדון וּלחרחר ריב כוונתי, ורק לשלום אדבר.
הנחוץ עוד לחזק דבר הפלא של קיבוץ ההמונים ודרך היוועדם אל מקום אחד, בראיות מעולי הרגל הנודדים למקום קודשי דתם?
חלילה לי מחטא בלשוני נגד רגשות כל איש ואיש הקדושים בעיניו, בדבריי אשר יוכלו להידרש לגנאי. אך בקצרה אני מרמז על ערך מסעות הנודדים למֶכַּא בעיני המחמדים, וערך המסעות למקומות הקדושים בעיני הקתולים, שהנודדים המאמינים שבים מהם בלב מלא תנחומים. כן נכונן לנו גם אנחנו מטרה קדושה, אשר אחינו ינשאו את נפשם אליה, כאשר תדרש מאיתם אמונת לבם.
כל איש יחיה שם באמונתו, גם חוקרינו, יקירי הרוח אשר לא יסופר מקרבנו, המאירים נתיבות, חדשים לבקרים, ברוח בינתם. באמונתם יחיו.
אין גוזרין גזירה על שום איש, אלא אם כן לטובת המדינה ולקיום סדרי הנהגתה. וגם הדבר הזה לא יהיה תלוי בדעת איזה יחיד או יחידים רבים, המשתנֶה כפעם בפעם, כי אם יוחק בעט ברזל לזיכרון לדורות. אם יאמרו אפוא אחדים ללמוד בראיות שהבאתי את ההפך, כי ההמון לא ישאף ימים רבים אל אחת מן המטרות ההן כאמונה, הפרנסה והעונג הרוחני, לאלה אשיב אמרי: אמנם אחת מאלה לבדה לא תמשוך אחריה את הלבבות, אולם שלושתן יחדיו רב כוחן להחזיק בהמון ולהניח דעתו לאורך ימים. כי שלוש המטרות האלה מתאחדות למטרה אחת גדולה, למטרה שאליה עינינו נשואות זה כבר, ומאז כלתה נפש בני עמנו אליה, שבעבורה קם עמנו ויהי כהיות הוזה, בעבורה נשא וסבל נדודים אין קץ, והיא – ארץ אשר ישב לבטח עליה!
אם רק תחל התנועה, יצאו אליה אחרי הראשונים, ואחרים ינהרו אחריהם, ייסעו בעל כרחם ואחרים ידָחקו לצאת.
גורל אלה האחרונים, המפגרים ללכת, יגרע גם פה גם שם.
אבל הראשונים אשר יעברו חלוצים בלב נכון ובטוח, בהתעוררות הנפש וברוח אומץ וגבורה, המה טוב הארץ יאכלו.
חומר האנשים
אין בתבל עם כעם היהודים, אשר על אודותיו ירבו משפטי הבל וכזב. צרותינו הרבות במשך דברי ימינו, הרכו וגם המסו את לבבנו, עד כי גם אנחנו שוגים במשפטים ההם ומאמינים בהם.
אחד המשפטים המטעים האלה הוא שהיהודים מרבים לאהוב את המסחר. והנה גלוי וידוע הדבר, כי בכל המקומות שיש בידינו לעלות במדרגות שדרות הציבור, נמהר חיש להשליך את המסחר אחרי גו. רוֹבם של הסוחרים היהודים מוסרים את בניהם אל בתי המדע, ועל כן נשמע כל היום דיבת רבים ע"ד השפעת היהודים על כל ענפי המדע. אבל גם בין היהודים העניים לא תגדל האהבה אל המסחר, כאשר יטפלו עלינו. במזרחה של אירופא רב מאוד מספר היהודים שאינם עוסקים במסחר כלל, ואינם מניחים ידיהם מכל עבודה קשה. “אגודת היהודים” תכין בדרך מדעי מספרים נכונים ונאמנים מחומר אנשינו. החובות החדשות אשר יקבלו עליהם, והתקוות הטובות החדשות הנשקפות לאחינו בארצם החדשה, תניחנה את דעת העובדים גם עתה בידיהם, והפכו רבים מן התגרנים לבעלי מלאכה.
הרוכל הסובב בכפרים, ומשא צרורו הכבד על כתפיו, איננו מאֻושר כל כך, כאשר יחשבו כל המציקים לו והממררים את חייו. בעבודת שבע השעות יהפכו כל אלה לעושים במלאכה. אנשים אלה ישרים הם בלבותיהם, אך מוכים ומעונים ונרדפים הם יותר מכל איש, אך הנה ה“אגודה” תעסוק מראשית היווסדה בחינוכם, ולימדה את ידיהם לעבוד עבודה. את תשוקתם הנטועה בלבם לרכוש הרכוש, תעורר בדרך טוב ומועיל. מטבעו של אוהב לקבוץ על יד, נבון הינהו ומוקיר את חיי המשפחה מאוד. אנשים כאלה מסוגלים לכל מלאכה ומשלח יד, וכלום אנו צריכים אלא לעצור בעד התגרנות, וחדלו גם הרוכלים להחזיק בו. ודי לנו אם נמשוך חסד את בתי המסחר הגדולים לכל דבר מקנה וקניין. בתי המסחר הכלליים האלה הנם גם עתה למכשול ולפוקה למסחר הקטן בערים הגדולות, ובמדינה הנוסדה מחדש יעצרו בעדו מהתפתח כלל. יסוד הבתים האלה יועיל גם כן לארץ החדשה, בהיאחז בה גם אנשים מפונקים, שצרכיהם מרובים.
דברים קטנים שהורגלנו בהם
היתאים הדבר לתכונת ספרי, אם אדבר בדברים קלי הערך שכבר הורגלנו בהם והם מניחים את דעתנו?
אדמה כי כן הוא, והדבר נכבד מאוד. הדברים קלי הערך האלה המה כאלפי חוטי פשתים דקים – אשר אם נעבותם יחדיו, והיו לחבל עב אשר לא במהרה ינתק.
וגם בדבר הזה עלינו להתרומם על כל מושג זר והפכפך. כל היודע תהלוכות החיים, יידע כי הדברים הקטנים האלה שהורגלנו בהם יום יום, אך בנקל יועתקו איתנו אל כל מקום אשר נלך. אמנם בכל ההמצאות הנפלאות אשר הנחילה לנו העת החדשה בחרושת כל מעשה, ואשר נתאמץ בהצעתנו זאת לעשותן לקניין כל העם, בכל אלה לא השתמשו עד היום אלא לדברי הרגל קלי הערך בלבד. יש בתי מלון בטעם האנגלים בארץ מצרים ובראש הררי השוויץ, בתי קַוָה בטעם הוינאים בדרומה של אפריקא, בתי משחק בטעם הצרפתים ברוסיא, בתי זמרת האשכנזים באמריקא, ושֵכר באווריא היותר טוב נמצא בפריז.
לוּ נצא שנית מארץ מצרים, לא נשכח את סיר הבשר.
בכל ערי האגודות נמצא איש איש את הדברים שהורגל בהם, אך יותר טובים, יפים ונעימים.