מדבר שור לד
כתוב בתורה: "ויאמר ד' אל משה כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים"א. ראוי לבאר למה הוצרך דוקא דבר זה להיות זכרון בספר, ועוד לא כתוב כאן החיוב שמוטל על ישראל למחות את זכר עמלק כי דבר זה כתוב בפ' תצא, אבל כאן כתוב רק שהשי"ת ימחה זכר עמלק, ולמה צריך ד"ז זכרון בספר ואין שכחה לפני כסא כבודו ית'. גם כפל הדברים כתוב זכרון בספר ושים באזני יהושע, שכיון שיכתוב זכרון בספר הלא יהושע יודע ספר הוא ויקרא הכתוב בספר וידע, ולמה הוצרך עוד לשום באזני יהושע את הנאמר בספר. אמנם הדברים יתבארו יפה בעה"י ע"פ האמור במכילתא פ' זו, וז"ל: '"זכרון בספר', ר' יהושע אומר כשבא עמלק להזיק את ישראל מתחת כנפי אביהם שבשמים, אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע רשע זה בא לאבד בניך מתחת כנפיך ספר תורה שנתת להם מי יקרא בו. ר' אלעזר המודעי אומר כשבא עמלק להזיק את ישראל מתחת כנפי אביהם שבשמים, אמר משה לפני הקב"ה רבונו ש"ע בניך שאתה עתיד לפזרן תחת רוחות השמים שנאמר 'כי כארבע רוחות השמים וגו"ב רשע זה בא לכלן מתחת כנפיך ס"ת שנתת להם מי יקרא בו"ג. וראוי להבין דברי חכמים וחדותם במה זה באו להוסיף כ"א ע"ד משנהו. אבל ביאור הדברים לע"ד עפ"ד חז"ל בגיטין: "לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבע"פ, שנאמר 'כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל'ד"ה. והבנת הענין היא ע"פ מה שכתבתי כבר בכמה מקומות בע"ה ע"ד תעודת ישראל הכפולה ע"פ רצון השי"ת, ששתיהן נכללות בשני התארים שנתארנו בהם מפי אבינו שבשמים ברוך הוא בזמן מתן תורה, והם ממלכת כהנים וגוי קדוש כמ"ש: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש"ו. וביאור אלה התארים, שהם כמעט נושאים הפכיים, ומ"מ שניהם מתאימים יחד במעלתן של ישראל. כי הנה רצון השי"ת הוא להשלים את כל באי עולם שיבאו לתכלית שלמותם להשכיל ולדעת את השי"ת כמו שיהי' בסוף הימים, ולתכלית זו יעד את ישראל כמש"כ: "אתה הראת לדעת כי ד' הוא האלהים", ו"הראת לדעת" ענינו ג"כ להראות לאחרים. וזו המדה של הלימוד לאחרים את דרך השי"ת, הוא דבר נוסף על מעלתן של ישראל. אבל באמת יש בישראל מעלה מצד עצמם, שהם ישתלמו בשלמות הגדולה להשלים מצד עצמם כבודו של השי"ת, והיא חשובה יותר מהמעלה של השלמת זולתם, כי כל האומות אפי' כשתהיינה שלמות בתכלית לפי ערכן אי אפשר שתהיינה מגיעות למעלת ישראל וקדושתם הראויה להם. ע"כ אם היתה מציאות ישראל רק כדי להשלים את כל באי עולם לבד, הי' ראוי שלא ירבו להפריש עצמם מכל באי עולם, כל או"ה, רק ידבקו בהם כשיעלה בידם עי"ז להטיב להם בשלמות הראוי' להם. אבל באמת אין שלמות של כל העולם כולו כדאית לשלמות של ישראל, א"כ עצם המעלה של ישראל היא עיקרית בהם וקודמת אל המעלה של ההשלמה שיכולים להשלים את האומות. ע"כ חייבים ישראל להיות מובדלים מהאומות בכל ההנהגות, אע"פ שממילא יפעלו בהנהגתם להועיל להן ג"כ. ולשם כך חלק השי"ת את התורה שנתן להשלמתנו והשלמת העולם כולו לשתי תורות, תורה שבכתב ותורה שבע"פ. שאע"פ שכל התורה כולה, אפי' תורה שבכתב, עיקר תכליתה הוא רק בשביל ישראל, מ"מ תורה שבכתב שם השי"ת בה הכח שע"י דבקות ישראל בתורה שבכתב יפעלו ג"כ להשלים את האומות. ע"כ נתנו הדברים בכתב שאפשר לעם אחר להשיג אותן, ומתחילה צוה השי"ת לכתוב את התורה "באר היטב" ודרשו חז"ל שהוא בשבעים לשון, למען ילמדו כל האומות ויאיר להן מהמאור שבתורה. אך תורה שבע"פ היא מיוחדת רק נחלה לישראל לבדם ואין לזר אתם כלל חלק ונחלה בה, ע"כ אמר הכ' "אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו" כדחז"ל בזה, שיתרון ישראל מצד עצמם מכל העמים הוא במעלה הבאה להם מתורה שבע"פ שבזה אין לאו"ה כל חלק כלל. והנה באמת אין תורה שבע"פ דבר וענין אחר כ"א ביאור האמור בתורה שבכתב, א"כ עצם התורה שבכתב כפי אמתתה ודאי אין לאו"ה חלק בה כי אמתתה היא רק ע"פ תורה שבע"פ, אלא שמצד חיצוניות של תורה שבכתב זוכות אוה"ע כשתבאנה לשלמותן להיות נהנות מאור התורה. והנה בבכורות אי': שאלו את ר"א מהו "רפידים" א"ל רפידים כמשמעו, אחרים אומרים רפידים ע"ש שריפו ידיהם מן התורה. ויש להבין איזו חכמה יש כאן הראויה לרבי אליעזר במה שאמר רפידים כמשמעו, ואת מי אין כמו אלה, ועוד אמרו בגמ' ששאלו אותו כשהי' יושב במתיבתא רבא, נראה שיש כאן דבר חכמה הראויה להאמר מפי זקן ויושב בישיבה כר"א ז"ל. אבל ביאור הענין בעניי הוא, שזה דבר ראוי להבין, כי אע"פ שכל השלמות האנושית נתן השי"ת רק תחת הבחירה, כמש"כ בתורה "ראה נתתי לפניך היום את החיים" וגו', מ"מ אין הבחירה חפשית כ"א בנוגע לפרטים של ישראל, אבל בנוגע לכלל ישראל כרת השי"ת כבר ברית עמנו, היינו שאי אפשר כלל שיהי' ח"ו כלל ישראל נבדל ונפרד מקדושת שמו הגדול ב"ה. וע"כ טעמו של דבר הוא, שמעלת ישראל מצד כללם היא המעלה האמיתית שלהם, וזו המעלה היא גדולה כ"כ עד שהיא למעלה מכל בחירה. ועפ"ד נאמר נכון שהדבר המוטל תחת הבחירה בענין מעלת ישראל אינו כ"א השלמות של ישראל שהיא מצד חיצוניות שלהם, שהוא מה שמגיע ג"כ להיות או"ה מושלמות על ידם, בזה החלק שייך בחירה, ואפשר ח"ו לאבד לפי שעה את המעלה הזאת. אבל מעלתן מצד עצמם
שע"ז נכרתה ברית, ד"ז תלוי בקדושת הכלל ואינו משתנה. והנה עמלק האויב הרע הזה שזכר איבת זקנו עשו, היתה עברתו על ישראל על אלה שתי המעלות גם יחד. כי מצינו עברת עשו על יעקב היתה על ב' דברים שעשה לו, לקיחת הבכורה, והברכה, כמו שכתוב בתורה "את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי". הבכורה היא השלמות העליונה שהיא למעלה מכל בחירה, שזכה בזה יעקב אבינו ע"ה וזיכה לבניו אחר. והברכה נגררת אחרי הבכורה, אבל תלוי' היא בבחירה, ונתברך יעקב כשהקדים מעשים הראוים לזכות לברכה, ותנאי התנה האב המברך "והי' כאשר תריד ופרקת עולו" וגו'. וענין הברכה הוא לפי מעלת חיצוניותם של ישראל, שהיא הנראית גם לאו"ה, כי עצם מעלתן של ישראל אינה מושגת כלל לאו"ה עד שיהיו מקבלים עי"ז עבודתם וכבודם. ע"כ נאמר בברכה "יעבדוך עמים וישתחוו לך לאמים", הכל מה שמורה על זה החלק מהשלמות החיצונית שתהי' גם לאו"ה הכרה והשגה בו. ע"כ הנה הרדיפה של עמלק ובקשתו לאבד מישראל זה החלק המעולה שהוא מעלתן הפנימית, דבר זה אי אפשר לתלותו בשום ענין בחירה, שעצם זה הענין אינו תלוי בבחירה. ע"כ מצד כונת עמלק הזאת אין לומר על רפידים הוראה זו שרפו ידים מן התורה, שריפוי הידים לא יוכל לפעול שיהיו ידי עשו שולטות כ"א בחלק החיצוני של מעלת ישראל, אבל בקדושתם הכללית שהיא מצד כריתת הברית, שגם זה בקש עמלק לאבד, לדבר זה אין שום ענין בחירי נוגע, ע"כ אמר ר"א בחכמתו רפידים כמשמעו. אבל מצד הכונה השני' של עמלק שקינא ג"כ בישראל מצד ברכת יצחק, ודבר זה הוא לבד קנאת הבכורה, תלוי באמת בבחירה, וכשישראל עולים במעלות הקודש מתגברים בזה החלק וכשהם נופלים ח"ו מקדושתם הם קרובים לאבד זאת המעלה, משום זו התכלית נקרא המקום רפידים ע"ש שרפו ידיהם מן התורה ומשו"ה בא עמלק לבטל מהם הברכה החיצונה. וזהו שר"א המודעי ור' יהושע כ"א ביאר חלק אחד מכונת עמלק הרעה, ושעל שניהם יחד התפלל משה. ר"י מבאר שמצד בקשת האויב לאבד בריתן של ישראל ומעלתן המיוחדת להם, שע"ז נתיחדה התורה ביחוד עליהם, ע"כ ביאר שבניך בא לאבד מתחת כנפיך, פי' במה שהם מיוחדים מכל העמים, והם גוי קדוש ומובדל מכל עם מפני מעלתן העליונה שאין שום אומה ולשון משתתפת עמהם בזה, א"כ "ס"ת שנתת להם מי יקרא בו", כי עיקר הבנת התורה הוא במה שמורה מעלתן של ישראל מצד עצמן. ור"א אומר, שגם מצד הכונה השני' של עמלק התפלל משרע"ה. כי עיקר פיזור ישראל לבין האומות הוא כדחז"ל: "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים שנאמר: 'וזרעתיה לי בארץ', כלום אדם זורע סאה אלא כדי להכניס כמה כורין", והיינו ההשלמה החיצונה להם, ע"כ "אתה עתיד לפזרן" ויורו את כל העולם לדעת את השי"ת. "ס"ת שנתת להם מי יקרא בו", שאפי' כדי להגיע לאו"ה את מדרגת השלמתן האפשרית, הלא רק ישראל המה בעלי התורה הקוראים מעל ספר, ומודיעים לכל העולם כולו מה שהשי"ת דורש מהם כדי שיבאו הכל לתכליתם ושלמותם האחרונה. וזהו ענין הקדושה התלוי' בשם השם ית' ובכסא מלכותו שדרשו חז"ל ע"פ: "כי יד על כס יה מלחמה לד' בעמלק מדור דור", קדושתו היא דבר נעלם אינו מושג, ע"כ אינו נקרא כלל ככתיבתו כ"א במקדש, והוא נקרא על ישראל ומורה על דבקותם הגדולה בשם ית', בזו המעלה הנעלמת שאינה תלוי' בשום בחירה כלל. וזוהי השלשלת הגדולה האחוזה בישראל שלא יהיו אבודים כמשל חז"ל מענין מפתח של פתח פלטין קטנה. אבל הכסא הוא מה שנתגלה לכל באי עולם מהנהגת השי"ת הגלוי' בעולם, שמצד דבקות ישראל בזה ישיגו כל באי עולם כבוד השי"ת ע"י ישראל, וע"כ נקראו "ממלכת כהנים"ו כענין כהן מורה המלמד דעה לאחרים. וב' אלה אינם בשלמות עד שימחה זרעו של עמלק שהוא החוצץ בב' אלה המעלות הנוראות. ובאמת כלל המן ג"כ בשנאתו שתי אלה באמרו: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים", שהם עם אחד מיוחד במעלה צפונה שאין לכל עם חלק בהם, וד"ז מעורר קנאה מצד העצם, ועוד שהם מפוזר ומפורד בין העמים לתכלית הלימוד לכל העמים אל דעותיהם. ואל תאמר שהם עתידים להשתוות לכל העמים עכ"פ כשיגיעו העמים למטרה שהציבו להם, כי לעולם "דתיהם שונות מכל עם" מפני שהם נבדלים במעלה, וד"ז ראוי להתקנאות ע"ז מאד, כי הוא דבר שקשה לסבול שתהי' אומה אחת מתרוממת על כל עם ולשון. והנה תורה שבע"פ כבר אמרנו שהיא מיוחדת ביחוד מצד מעלתן של ישראל וכריתת ברית שלהם שאין לכל עם חלק בזה כלל, ותורה שבכתב היא במה שעי"ז יפעלו לטוב על זולתן מהעמים. ע"כ אמר השי"ת שענין מחיית עמלק יכתב בספר בתורה שבכתב, להורות מחשבתו הרעה על ישראל לאבד מעלת הברכה שברכם יצחק מהם, דהיינו המעלה של השלמת כל העולם שבאה ע"י תורה שבכתב שנעתקה ג"כ לע' לשון. "ושים באזני יהושע", פי' לקבע ענינו ג"כ בתורה שבע"פ הנאמרת מפה לאוזן, כי במה שישראל מובדלים מכל העמים במעלת הברית, העליונה מכל מעלה, גם בזה פשט ידו. ע"כ כפל מחיותיו "מחה אמחה", עד שלא ישאר דבר המונע בין להשלמות החיצונית בין להשלמות הפנימית. ע"כ יהי' אז "ד' אחד ושמו אחד", וכסאו שלם כמש"כ "כי יד על כס יה"כ, "והיתה לד' המלוכה".