מדבר שור לג
במדרש תנחומא: '"כי תשא את ראש בני ישראל'א, זה שאמר הכתוב: ?רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה ואתה ד' מגן בעדי כבודי ומרים ראשי'ב ... ורבנן פתרין קרא באו"ה, 'רבים' אלו אוה"ע שכתוב בהן ?הוי המון עמים רבים'ג, שאומרין לישראל אומה ששמעה בסיני 'אנכי ד' אלהיך, לא יהי' לך אלהים אחרים'ד, ולסוף ארבעים יום אמרו לעגל: 'אלה אלהיך ישראל'ה, יש להם תשועה 'אין ישועתה לו באלהים סלה, ואתה ד' מגן בעדי', אמרו ישראל רבון העולם ואתה הסכמת עמהם ואמרת 'זובח לאלהים יחרם'ו, ?מגן בעדי', בזכות אבות, 'כבודי', שהשרית שכינתך בתוכנו ואמרת 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'ז, 'ומרים ראשי', תחת שהיינו חייבין לך הרמת ראש נתת לנו תלוי ראש ע"י משה שנאמר 'כי תשא את ראש"'ח. לבאר דברי קודש אלו, ובמה תצויין מצות שקלים שבה נתן הקב"ה תלוי ראש לישראל, וכן אמרו חז"ל בפ"ק דבבא בתרא ששאל משרע"ה להקב"ה ?במה תרום קרן ישראל, א"ל ב'כי תשא"'ט, נקדים דברי הפרשה. "כי תשא את ראש בנ"י לפקודיהם, ונתנו איש כופר נפשו לד' בפקוד אותם ולא יהי' בהם נגף בפקוד אותם"א. שהמובן שמצות השקלים אינה כ"א הגנה נגד הנגף האפשרי ע"י פקידה וע"י עה"ר שמצוי עי"ז וכדברי חז"ל בזהי, א"כ למה תהי' המצוה נוהגת תמיד אפילו כשאין הרצון למנות אותם. "זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקדש, עשרים גרה השקל, מחצית השקל תרומה לד' ... לכפר על נפשותיכם"יא. ראוי לדייק למה מנה מספר כל הגרות הנמצאות בשקל שלם כיון שהמצוה לתן מחצית השקל. ולמה באמת אמר "מחצית השקל בשקל הקדש", ומאי נפקא מינה באיזה שקל ישקלו, ואם מנה סתם שקל הרי משמעו ככל השקלים האמורים בתורה שכמה פעמים לא הוזכר בהם שהם משקל הקודש, ומאין נקח לנו לחדש שהי' שקל אחר. והנה עוד אמרו חז"ל במדרש תנחומא שם: "רבי יעקב בר יוחאי בשם רבי יונתן פתח: 'וישח אדם וישפל איש ואל תשא להם'יב, 'וישח אדם' אלו ישראל שנאמר 'ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם'יג, 'וישפל איש' זה משה שנאמר 'והאיש משה'יד, אמר משה רבון העולם יודע אני ששחו ישראל לעגל השפלת אותי ואל תשא להם, אמר לו תשא להם 'כי תשא את ראש בני ישראל'א"ח. ראוי לדעת איזה קשר יש להשפלת משרע"ה ע"י ישראל, ובמה יהי' התיקון דוקא ע"י השקלים. ונראה שהקפידא היתה ג"כ שתעשה ההגבהה דוקא ע"י משרע"ה, ע"כ אמר הכתוב "כי תשא", לשון נוכח למשרעה"ש. והנה ענין ההשפלה שנשפלו ישראל מצד העגל הוא ענין אחר, לבד ענין העונש המגיע מצד החטא שע"ז נאמר: "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם"טו, וראוי להבין ענינו כפי האפשרי. אמנם בענין שבירת הלוחות מצינו שהודה לו הקב"ה במה שאמר "אשר שברת"טז ודרשו ז"ל "יישר כחך ששיברת"יז. ולכאורה איזה צורך הי' לשבר את הלוחות מעשה ידי יוצר ב"ה, ואם שישראל מצד חטאם לא היו ראוים להם, מוטב שיהיו מונחים בשלמותם ולא ימסור להם, או יקח אותם מי שנתנם לו ב"ה. אך עלינו להבין במה איפוא נבדלו לוחות השניות מהראשונות, ולמה בראשונה נאמר: "והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות"יח, ואח"כ נאמר "פסל לך"טז והיו עצם הלוחות מעשה ידי אדם, ועוד חילוק, שהראשונות הי' הכתב חרות עליהן שענינו חקוק בגופן, ואח"כ נאמר: "וכתבתי על הלוחות את הדברים"טז לשון כתיבה ולא נאמר ואחרוט. אמנם החילוק שבין כתיבה לחקיקה מובן, כי הכתיבה עצם האותיות הנכתבות אינן עצם הדבר הנושא את הכתב, כי הנייר, הגויל, הקלף, הוא דבר בפ"ע, ובדיו או בכ"ד הרושם תכתב עליו האות נוסף על גופו, משא"כ בחריתה וחקיקה אין האות הנכתבת הנחרתת דבר אחר כ"א מגוף הנושא עצמו. והנה זאת נדע כי מענין קדושת ישראל שרומם השי"ת אותנו מכל עם ולשון, יש בכלל זה הרוממות שני ענינים כוללים. הענין האחד, שהישיר אותנו ללכת בדרך ישרה ע"פ תורת חיים שנטע בתוכנו, והבדיל אותנו מכל תועבות העמים והבליהם. אך לא בזה לבדו תושלם כל המעלה, כי רק כדי להציל אותנו משחיתות פרעות האומות ותועבותיהן הי' די שיישר השי"ת לפנינו את דרך השכל האנושי ללכת באורח ישר, ולעשות את כל המצות השכליות, ומכללן ודאי הוא להתרחק מכל התועבות של אוה"ע שהן היו כולן חוץ לשורת השכל הישר. אבל הקב"ה בחר בישראל להודיע על ידם קדושתו ואמתתו בעולם, בחר לו לסגולה אומה שתהי' שלמה בענינה בשלמות נשגבה הרבה יותר ממה שאפשר למין האנושי להשתלם מצד טבעו, ומצא השי"ת ישראל מוכנים לזה. ורצונו ית' תמיד להשפיע טוב ושלמות על כל המוכן, ע"כ העלה את ישראל במעלות עליונות יותר מכל הדרכה שאפשר להיות מצד השכל האנושי. ע"כ ישראל עליונים על כל גויי הארץ, לא רק על הבורים שבהם המתעבים אורחותיהם בשפ"ד ושאר תועבות גדולות, כ"א הם עליונים מצד קדושתם והכנתם אל השלמות הנעלה מהשלמות האנושית הטבעית, יותר מכל החכמים שבאוה"ע והחסידים שבהם, שהם הולכים מהלך ההשלמה האנושית, וישראל בחר לו השי"ת להיות לעם סגולה בעלי קדושה נבדלת אלהית. ואלו דברי אנשי כנה"ג בתפילת יו"ט: "אתה בחרתנו מכל העמים ... ורוממתנו מכל הלשונות". כי הלשון היא מצד ההשכלה, ושלמות השכלת כל אומה תעיד ע"ז שלמות לשונה וספריה. אמר שהשי"ת עשה עמנו שני חסדים טובים, בחר אותנו מכל העמים הפשוטים שהם עלולים לכל דבר מתועב ורחוקים מכל שלמות אפי' שלמות אנושית, אף גם זאת יתר שאת לנו שרומם אותנו מכל הלשונות, פי' מצד השכלת העמים, שעי"ז אפשר להם ללכת במהלך ישר של שלמות אנושית, רומם אותנו למעלה מזה הענין וישר אותנו לשלמות נשגבה לדבקה בשמו הגדול ב"ה להשתלם בשלמות אלהית. וע"פ אלה הדברים למדנו שיש דרך ישר לכל עם ולשון, והוא להם תפארת, ואצל ישראל יהי' דבר זה לא לפי ערכם. וביאור הדברים, ההמשכה ללכת בדרך טובים, לעשות טוב וחסד מצד הרגש הנפשי הנטוע בלב איש בטבעו לחמול על דל ולעשות לעשוקים משפט, אע"פ שכל שיפעול טוב רק מצד הרגש הנפשי בעצמו הוא דבר טוב ומשובח בעצמו, עכ"ז אצל ישראל החובה גדולה שיהי' דבר זה נעשה רק כדי למען עשות נחת רוח לפניו ב"ה. מצות הצדקה וכל המצוות השכליות כולן, כשיעשה אותן איש מאוה"ע מפני רגש הנפשי הנטוע בו, הרי הוא משובח מאד, וכבר יש בידו תכלית מעלתו שהוא מוכן אליה. אבל איש מישראל לא זכה עדיין בזה כל אורחותיו, כ"א כשיעשה כל אלה יען שהן דרכי השי"ת ב"ה. ודבר זה נמשך יען שתעודת ישראל בעולם היא למען ההשלמה האלהית, ולזה אין די בהנהגה הישרה ע"פ השכל לבד, כ"א להדבק בדרכי השי"ת מצד שהן דרכיו ית' העליונות. ע"כ דרשו חז"ל ע"פ: "צדקה תרומם גוי וחסד לאמים חטאת"יט, "צדקה תרומם גוי" אלו ישראל, "וחסד לאמים חטאת" אלו אוה"עכ. והכונה לפ"ד כי הצדקה שהיא ראויה לישראל היא דבר שמרומם את ישראל, שבזה ניכרת מאד מעלתם, שהדבר שהוא ענין מושכל כצדקה, והם מכירים וקרובים מאד לנטיית הרחמים וכד', אינם עושים אותה כ"א מפני שהיא דרך השי"ת. הרי היא דבר שמרומם את ישראל ומראה לכל הכרתם בכבוד השי"ת, שאפי' כבוד הדרך הטוב והישר שהוא גדול מכל כבוד לפי האמת אצל הישר החכם, הכל בטל הוא נגד כבוד השי"ת, והכל ראוי להיות רק לשימוש מפני כבוד דרכיו העליונים ית'. "וחסד לאמים", דבר שהוא חסד ללאומים, דהיינו ההרגש הטבעי, הוא "חטאת" לישראל שאצלם צריך שתהי' הצדקה נעשית בשביל כבוד המקום ב"ה ורצונו הגדול ית'. וכ"ז מורה מעלתן הגדולה של ישראל, שאפי' השלמות האנושית שהיא דבר גדול אצל כל האדם אין די להם לפי ערך שלמותם, עד שמה שהוא אצל שאר או"ה מעלה ויתרון, הוא להם שפלות וחסרון. והנה אלה ב' המעלות שהיו ישראל צריכין לעלות בתכלית ההשלמה במתן תורה, שרמזו חז"ל במאמר ההגדה "אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו". כי אמרו חז"ל: "בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא, ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן"כא, הרי שפסיקת הזוהמא שהיא חרפה אפי' לשלמות האנושית הטבעית, דבר זה נפסק מאבותינו תיכף בעמדם לפני הר סיני, ודבר זה נגמר גם בלא קבלת הלוחות שהוא גמר מעשה למתן תורה. אבל המעלה האלהית ראויה היתה להתקבל אצלם עם קבלת הלוחות בשלמות, לולא שגרם החטא, ונדחה הדבר עד עת קץ. ותוכן הסרת הזוהמא הוא שלא תמצא בנפש הכנה חזקה אל הדברים שהם תועבה לפני השכל האנושי והדעה הישרה, ועפ"ז ימצא טבע קבוע בנפש שלא לעשות שום דבר נלוז ועולה, וכמו כן הכנה אל כל המדות הטובות בעצם הנפש. אבל כל מה שמגיע אל ההשלמה האלהית, אם כי יזכו לה בקבלת התורה שהיא מדרכת לדרך החיים לדבקה בשם השי"ת, אבל תכלית המעלה היא שתהי' כ"כ קבועה בנפש ההכנה להשלים רצונו של השי"ת שהיא השלמות האלהית, כמו שמוכן וקבוע בלב האדם הישר בטבע לעשות טוב וחסד ושלא לעשות עולה ורצח וכיו"ב. ודבר זה יתגבר בנפש כ"כ עד שאפי' כל הדברים האנושיים בכלל השלמות האנושית לא יעשה מהם כ"א מפני רצון השי"ת, שהוא העיקר והמרכז אל השלמות. והנה נפש האדם הישראלי ומדותיה, הן הנושאות את כח קדושת התורה עליהן בלכתן בדרך השי"ת. וכאשר תהי' הנפש גדולה כ"כ וקרובה אל השי"ת עד שאפי' מדות הטובות הטבעיות שבה לא יתעוררו לעשות טוב כ"א מפני הרצון העליון ית', ודבר זה לא יהי' מצד כי מצד עצם הנפש יחסר ההרגש של עשיית טוב וישר, כ"א מצד קירוב השגתה אל הנועם העליון ית', והבנתה כי כל שלמות פרטית שיתור לו האדם בשכלו וטבעו ראוי' להיות בטלה כשרגא בטיהרא נגד עצם אור השי"ת שאפשר להשיג ע"י אותן הדרכים בעצמם, אז יהי' קרוב למעלה האמיתית הראוי' לישראל, ואור התורה יהי' אז עצם האור המאיר בנפשו. כי לא מצד שעניני התורה קרובים לטבע נפשו הישרה ידבק בהם, רק קדושת התורה עצמה שהיא רצון העליון ב"ה הוא עצמו הוא הנושא של כל כוחות נפשו ומדותיו ודרכיו בכללם ופרטם. אך כאשר לא יגיע האדם לזאת המעלה, אף כי טוב וישר יהי' ויעשה כל מצות השי"ת כדי לקבל עליו עומ"ש, אבל לא הגיע למדה זו שאחרי השיגו תכלית השלמות מטהרת הנפש ושלמותה האנושית יבטל כל אלה אל רצון העליון ית"ש שהוא נעלה מכל ונשגב מכל, אז אין אור התורה ראוי להאמר שהוא עצם האור המאיר בנפשו, כי בטבע נפשו לא ימצא כ"א אור היושר האנושי, ואור התורה גבוה מזה הרבה מאד. אמנם גם הוא לא ירחיק מן המסילה כי עכ"פ ראוי הוא לקבל עליו כל דרכי התורה מצד אמונתו ויושר לבבו, וכאשר ידבק האזור במתני איש ידבק אל לבבו ונפשו עניני תורת השי"ת. וקודם חטא העגל, שנאמר על ישראל "אני אמרתי אלהים אתם"כב, היו ישראל עומדים במצב זה, שתהי' גדולה כ"כ הכרתם בטוהר דרכי השי"ת וגדולתם, עד שאע"פ שפסקה זוהמתם וכל החסרונות הטבעיים המביאים לאדם למעט חשקו אל דרכים הטובים והישרים האנושיים, כולם פסקו מהם, א"כ היתה תשוקתם גדולה אל הטוב והישר האנושי, עכ"ז אחרי כל אלה תהי' כל פנייתם בעשותם הטוב והישר הטבעי רק מפני אור השי"ת ורצונו הנמצא בהם, כי אור התורה ואור נפשם היו לאחדים. ע"כ נתנו להם בהכנה לוחות הברית עצם הלוחות מעשה ד', כי רצון השי"ת הוא הי' כל כונתם הטבעית, והתורה היתה "חרות על הלוחות"כג, כתב מתעצם בעצם הנושא לא דבר בפ"ע שנתדבק בו. אך טבע כל דבר נשגב ונעלה, כאשר ירד ממעלתו יהי' גרוע מהשפל ממנו. כמ"כ ישראל, מאחר שגרם החטא של עשיית העגל רק לרדת מעלה אחת. כי כונת הע"ר היתה למנע ההנהגה הגדולה הזאת שתהי' כל הכונה רק להשלים רצון השי"ת, כ"א פתו אותם שדי להם ג"כ כשתהי' כונתם בדרך הישר האנושי להשיג השלמות האנושית ולעשות טוב וישר מצד הרגש האנושי ד"ז ג"כ די להם. ע"כ בקשו שהדבר המורה להם ענין האלהות יהי' דבר מורגש אצלם ומוחש, להורות בזה כי די בעשיית הטוב והישר מצד הכח המורגש שבאדם, שאדם טוב יתעורר לעשות חסד להשלים חסרון חבירו הכואב וכיו"ב. והנה המה רימו להם שגם בזה הדרך אפשר לבא לתכלית מעלתן של ישראל, אבל באמת דבר זה הוא הוא הירוס לתכלית קדושת ישראל, כשיקבע בלב שאין תכלית אחרת כ"א ההשלמה האנושית, א"כ יסורו הלבבות מהשען על השי"ת וישען כ"א על בינתו, ואח"כ גם בינת האדם תסתתר מכח תאוות ויתר הדברים המעיקים לו וישאר במצב פרוע מאד מבלי חכמה ומוסר. ע"כ כשעשו את העגל ואמרו "עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו"כד, פי' דבר שלפי הרגשתנו, תיכף ומיד נכשלו ג"כ בחטאים שמצד השכל האנושי ג"כ תועבה המה כדחז"ל ע"פ: "ויקומו לצחק"כה שבכללו ע"ז ג"ע שפ"דכו. ואולי גם ע"ז רמזו חז"ל בפרק רע"ק: "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ס' ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, וכיון שחטאו ישראל ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום שנאמר: 'ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב'כז"כח. שבכלל הדברים הנאמרים, שהגיעה מעלתן עד שאפי' הדברים המוטבעים בטבע הישר ובשכל האנושי תהי' כל כונת עשייתם רק למען כבודו ית"ש. א"כ נכללו כל המצות, בין המצות האנושיות בין המצות העליונות משכל האנושי, הכל בכח קבלה אחת. וע"כ הקדימו עשי' לשמיעה והבנה, כי לא משכלם ורגש נפשם יקיימו כ"א מרצון השי"ת. ע"כ אע"פ שעיקר העשי' מיוחסת להדברים שהם למעלה מהשכל האנושי שאין בהם רק מעשה, ונשמע מיוחס ג"כ לדברים שהשכל האנושי משיגם, עכ"ז פעולת קדושתם בנפש אחת היא. ע"כ עם שהכתרים שנים הם, קושרי הכתרים היו אחד, בכל אחד מישראל. אבל כשחטאו, הרי נחלקו הענינים, כי הדברים שהם מצד רצון העליון הנשגב מכל שכל רחקו מהם מאד, ועדיין חשבו שהם קרובים אל קיום הדברים שהשכל האנושי עוזר להם, ובאמת מרעה אל רעה יצאו גם מזה להתפרק. ע"כ היו הפורקים שנים לכ"א ואחד, שלא בבת אחת התפרקו שניהם, כ"א ע"י הירידה ממעלה הראשונה תבא ירידה ממעלה שני'. והנה קדושת ישראל למטה גרמה שיעשו הלוחות בתכונה זו. כי החלה קדושתם להיות במעלה זו שכח נפשם יהי' מתאחד עם רצון העליון ית"ש לגמרי, ע"כ הלוחות עצמם ודברי השי"ת הכל היו בעצם אחד ושניהם יחד מעשי ד'. והיו קרובים אל המדרגה שתהי' קדושתם עצמית כ"כ עד שלא תהי' אפשרית להיות סרה מהם, כמו שהדברים הטבעים אינם משתנים. וזו היתה כונת השי"ת במה שכפה עליהם הר כגיגיתכט שרמוז בפסוק: "ויתיצבו בתחתית ההר"ל, שפי' בזה הגאון מוהר"ל מפראג שבא להורות שקישור ישראל אל התורה אינו דבר אפשרי, שאפשר היותו ואפשר מניעתו, שד"ז הי' אם הי' תלוי רק ברצון, ע"כ הורה השי"ת שאם אפי' מצד רצונם הי' ג"כ נשלם הדבר, אבל לפי רוממות המעלה אין נאות לזה ענין רצון כ"א הכרח וחיובלא. ע"כ כשעמדו ישראל במעלה העליונה היו ראוים שתקבע בלבבם כ"כ קדושת התורה, עד שלא כלל התורה בכללם יהי' בדרך חיוב, רק אפי' קיום כל הפרטים בכל פרט מפרטיהם יהי' ג"כ דבוק בתוקף כ"כ עד שיהי' בתורת מניעה, ואי אפשר חילוף זה. ודבר זה הי' בתחתית ההר, ששם קבלו כח זה של ההכרח שהוא מעלה ושלמות גדולה מצד הכלל, והי' עתיד להשתלם ג"כ מצד הפרט. ע"כ כשראה שישראל נתרחקו ממעלה זו, והנה כ"ז שתהי' קיימת הברית של הלוחות הראשונות הלא לא יהי' אפשר לברית אחרת לחול. וענין הברית של הלוחות הראשונות אי אפשר כ"א כשיהיו ישראל במעלה כזאת, שכ"כ יהיו קרובים לרצון השי"ת עד שהרצון הטבעי של הנפש יהי' רק רצון השי"ת. והי' זה רמוז במה שהי' חרות על הלוחות והי' הכתב מאוחד עם הנושא של הדברים, ול"ה אפשר להמחק. ע"כ כשנתרחקו מזאת המעלה וידע הרועה הנאמן ע"ה שאי אפשר להיות מתוקנים לחזור אל מעלתם עד עת קץ, הי' ההכרח לשבור את הלוחות תחת ההר, פי' שאי אפשר שיבאו עתה לזו המדרגה שיהי' ענין רצון השי"ת קבוע כ"כ בנפשם עד שיהי' במדרגת הכרח שהוא הי' תחת ההר, כענין "ויתיצבו בתחתית ההר". והנה עצם ההנהגה הטובה והישרה ועשיית הטוב והחסד, הוא דבר שעכ"פ השי"ת רוצה בו מצד עצמו. ואף כי אמרנו שהשלמות הראוי' לישראל היא שיהיו כל אלה נעשים מצד רצון השי"ת, הנה אחרי שנתקלקלו הענינים וחשכו הרואות באור העליון ב"ה, ודאי הרבה יותר יתעורר האדם הטבעי לעשות טוב מצד ההרגש הפשוט מכפי מה שיתעורר לעשות מצד רצון העליון שמעט ישיגנו. ואיך א"כ נעשה אנחנו בהדריכנו את כל עם ד' אלה אל דרך ההצלחה. לומר להם לחדול ממעשה הטוב מפני שאינו אלא מפני הרגש האנושי לבד, דבר זה ודאי לא יכשר. ולהניח ג"כ שיהיו נעשים הדברים רק מצד הטבע וההרגש, א"כ במה תבחן מעלתן של ישראל בזה על כל עמי הארצות. ע"כ חשב השי"ת מחשבות שיתנו מחצית השקל בכל שנה לבנין המקדש והקרבנות. ונתינה זו תהי' מקודשת בקדושת השי"ת, עד שימלא לב העושה אותה לעשות רק לשם ד'. ותהי' כח נתינה זו פועלת בקדושתה, שכל הנתינות והמצות השכליות שכולן נכללות בכלל צדקה, כסתם מצוותא בלשון חז"ל דירושלמילב, שכולן תתעלינה בקדושה, ותחשבנה כעשויות לא מצד הטבע כ"א מצד רצון העליון ית"ש. והנה ענין המספר לעם, יתכן לפעמים מצד הצורך לחיזוק הנהגה המדינית. אבל זה עצמו, חיזוק ענין המדינה ותוקף העם ועריכת המלחמות, ראוי שלא יהי' אצל ישראל לא מצד ההרגש הפשוט החזקת העם המצוי אצל כל עם ולשון, כ"א מצד רצון העליון ית' לבדו. והנה משרע"ה הי' המנהיג ישראל גם בענינים הגשמים שלהם, והי' ד"ז השפלה לו ע"ה לפי רוממות ערכו. אבל מצד קבלת התורה שעמדו על מעלה העליונה, שכל ענינם ותכונתם גם בענינים הטבעים היו רק למען רצון השי"ת, לא הי' ענין ההשפעה של הגשמיות השפלה לו ע"ה. אבל כאשר הושפלו ישראל ונעשה ענינם קרוב אל הנטיות הגשמיות מצד עצמם, הרי נשפלה מעלתו של משרע"ה מצד עסקו בהנהגות הגשמיות של ישראל, ע"כ אמרו לו "לך רד"לג. אך כשנתנו ענין השקלים לתקן דבר זה, שתהי' ההנהגה הטבעית מתקדשת ג"כ בקדושת השי"ת העליונה, נעשתה בזה הרמת ראש לישראל, וממילא נשארת מעלתו ע"ה כפי ענינו הראוי לו. והנה חטא העגל, שנראה לחטא עצום, כבר ביאר בכוזרי שהוא רק מצד מעלתן של ישראללד. וע"פ דברינו מובן מאד, שהם רצו בהנהגה ישרה טבעית, מה שאצל או"ה הוא מעלה ויתרון, ואצל ישראל נחשב לחטא מפני רוממות מעלתן של עם ד'. וזהו שאמר "רבים" או"ה, "אומרים לנפשי אין ישועתה לו" ח"ו, ומגדילים מאד חטא העגל. אבל באמת "ואתה ד' מגן בעדי", פי' מה שהסכמת ע"ז הוא ג"כ מצד היתרון של ישראל, כי או"ה אינם מוזהרין על השיתוף, מפני שאין זה לפי ערכם כי הם מונחים אל הטבע ע"כ הטבע ראוי להם, והשיתוף הוא נאות לפי ההנהגה שע"פ הטבע. "ומרים ראשי", שעכ"פ הרימות ראשי ע"י השקלים, שע"י חוזרת לנו עיקר הקדושה, להורות הרוממות אפי' מכל הנהגה טבעית יותר ישרה האפשרית. ע"כ היתה המצוה בזה, לתן ?מחצית השקל, תרומה לד" ,"'בפקוד אותם" שהוא הכנה לחוזק העם הטבעי, שהוא אצל כל האומות מצד הטבע, יהי' אצל ישראל מצד הקדושה. אע"פ שאין המעלה קנוי' אצלם בשלמות, מ"מ ע"י מה שיתחילו לעשות מעשה אחד לשם ד', בדברים שכמותם נעשים בענינים הטבעים הנדרשים מאת האדם מצד עצמו, מצד קדושת נפשו בטבעה בישרה ותומתה - . ויען שישראל מוכנים אל המעלה שכל מעשיהם יהיו רק לשם ד', ע"כ כשיתחזקו לעשות אותם הדברים שהכרע השכל דורש אותם מצד היושר האנושי לבד יהי' בהם נגף. ע"כ אז יתנו מחצית השקל, להורות שאע"פ שא"א שיצמצמו פעולת היושר רק כפי המשקל שידיעת דרכי השי"ת מניעה אותם, כי חסרון הידיעה שלהם יגביל את הפעולות, וזה לא יתכן, מ"מ כדי להזכיר להם מעלתן יתנו מחצית השקל בשקל הקודש דוקא, להורות שענינו מקודש דוקא, ומחצית אע"פ שהוא בלתי מקודש בפועל מ"מ מוכן להצטרף אל הקודש ע"כ לא יהי' בהם נגף. ויהי' יתכן לפרש "כופר נפשו" כופר רצונו, כמו "ושילחתה לנפשה"לה, שהרצון של האדם מישראל ראוי שיפנה רק לשם השי"ת וכשהוא עושה מצד טבעו צריך כפרה. אבל זה הצורך של כפרה הוא כבוד גדול לישראל, כי אצל או"ה ד"ז הוא תכלית המעלה, ע"כ אמר "במה תרום קרן ישראל" והשיב "בכי תשא את ראש". ויתכן להסמיך ע"ד מאמר ריש לקיש: "גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים"לו. והדבר צריך ביאור מאי יחש יש לשקלי המן אל מצוה זו דוקא, וכבר העירו המפרשיםלז וגם אנחנו כתבנו בזה בע"ה במ"אלח. והנראה כי ענין עבד ד' כ' גדולי ישראל שיאות לומר רק אם תהיינה כל הפעולות לשם ד', אפי' הדברים הטבעיםלט. שגדר העבד הוא גופו קנוי, וחייב לעשות כל מלאכתו ופעולותיו בעד אדוניו ואין לו לעצמו שום פעולה, אבל כשעושה רק פעולות מיוחדות בשביל אדוניו ושאר הדברים עושה בשביל עצמו, אין זה עבד כ"א שכיר בעלמא. והנה באמת לא יתכן כלל שתחול המכירה על ישראל, כי הכיבוש של כל מלך לא יוכל להועיל לקנות אותם ח"ו כי הם עבדי ד' ית' ושיעבודו קודם. אך כ"ז שייך רק כשעושים כל הפעולות לש"ש, אבל כשהפעולות הטבעיות עושים אותן מצד עצמן, א"כ הם כערך שכיר, וחל הקנין. ע"כ הקדים הקב"ה שקליהם, שקדושת השקלים פועלת שהכל נתקדש כראוי וכאילו נעשה הכל בקדושה. וזה נמשך מצד קדושת משרע"ה שהי' איש האלהי'מ, שאנושיותו היתה ג"כ בשביל השי"ת, וד"ז הקנה לישראל בכללם, ע"כ ישראל בכלל הם עבדי השי"ת, ואין הקנין חל כלל, ו"כל כלי יוצר עליך לא יצלח"מא. וי"ל שזהו פי' הפסוק: "כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי, זאת נחלת עבדי ד' וצדקתם מאתי נאם ד"'מא. פי' אע"פ שנמכרת להשמיד ח"ו, "לא יצלח", "וכל לשון תקום אתך למשפט" כיון שכבר קנה אותם אחשורוש והוא מכרם, איך אפשר לעשות עול ו"דינא דמלכותא דינא"מב ו"מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא לא מיענשא"מג, כי "זאת נחלת עבדי ד "'באשר אתם עבדים לד' ועבדים קנוים אינם נמכרים לאחר, כי שיעבודו קודם ובכל מקום בי גזא דרחמנא הוי. ובמה ניכר שהם עבדי ד', שאפי' "צדקתם" שהם נותנים מצד הרגש טבעם הוא ?מאתי" מצד רצוני, א"כ אפי' כל הדברים הטבעיים עושים אותם לשם השי"ת. וזהו שהם נעשים רמים על כל, עד שא"א ח"ו עליהם שפלות העבדות, וזהו ג"כ נכלל בהרמת קרן שלעולם יהיו רמים, משועבדים רק לד' ית' לבדו "ואין עמו אל נכר"מד, כי "יעקב חבל נחלתו", ו"חלק ד' עמו"מה. והנה בכלל קדושה זו המורה "כי חלק ד' עמו" ביחוד, נכללו כמה ענינים, שמהם שאפי' המעשים הגופנים יעשו אצל ישראל על טהרות קדושת השי"ת, ועוד שאפי' המדות הטובות מעצמן כמו אהבת החכמה והמישרים, הכל יעשה לש"ש, ובכללם שכל מלחמותיהן של ישראל והגדלת מלכותן ואהבת הכלל יהי' הכל בשביל שם השי"ת, וזו המעלה אינה נדרשת מאו"ה כלל. ובשביל זה נאסר לישראל השיתוף, שבאמת ענין עבודת השי"ת הוא ליחד כל הפעולות לשמו, וד"ז א"א כ"א מצד קדושת ישראל, אבל אצל או"ה די שיעשו הדברים הטובים בטבע מצד היושר הטבעי, א"כ הרי קישור עבודתם אינה לד' לבדו כ"א מפני חק טבע יושר הנפש ג"כ. והנה מה שזכות אבות פועלת, ביחוד ברית אבות, כבר כתבנו במ"א שהוא ביחוד לקבל את המועט כמרובהמו, ע"כ אע"פ שמצד עצמנו לא היינו ראוים לקדושה גדולה כ"כ כענין השקלים, מ"מ זכות אבות פועלת ע"ז. וע"כ השרה הקב"ה שכינתו בתוכנו, להורות שראוי בישראל להעשות הכל לשמו הגדול, וזה מורה שכבר הם מוכנים לעלות בכל מעלות האנושיות ועוד למעלה הרבה מזה, וזהו כבוד גדול ורוממות מעלה גדולה לישראל. ויען שאי אפשר לשלמות האלהית שתחול כ"א כשכבר נגמרה השלמות האנושית, ע"כ נרמז ד"ז ג"כ ב"מחצית השקל בשקל הקודש"יא, להורות שהחצי של חול הנוגע למדות טובות כבר נגמר ועלה בידינו, ודבר זה עוד אינו מספיק לפי עוצם המעלה עד שילוה לזה חצי הקודש. והנה ענין שכפה הקב"ה על ישראל הר כגיגית ואמר "אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם"כח, לבד מש"כ בענין ההכרח לקבלת התורה, עוד נכון להאמר עפ"ד שענין הקירוב לפני הר סיני פעל להפסקת הזוהמא והיינו סילוק החסרונות, ונשלמו עי"ז השלמות האנושית. אך כ"ז הוא רק מעלה אל התורה הניתנת באור פני מלך חיים, שכלולה בתוכה תורת חיים, פי' הדרכה אל חיים הנצחיים, וגם אהבת חסד שהיא כלל ההשלמה האנושית. וכיון שהושלמו השלמות האנושית, הי' אפשר שיעלה על דעתם שכבר עלתה בידם השלמות המוכרחת לאדם, א"כ הרי השלמת התורה אינה כ"א מעלה נוספת, והנה אם יש בידו זאת המעלה מוסיף שלמות, וגם אם חסרה לו אינו יורד ממעלה האנושית כ"א מה שאינו בתכלית ההשלמה. אבל הקב"ה כרת ברית עם ישראל שכאשר יחסרו השלמת התורה ח"ו, ירדו ח"ו עד דיוטא התחתונה. ע"כ רמז להם "בתחתית ההר", פי' מעלה זו היא תחת מעלת ההר, שהוא מוכן לקבל עליו תורת השי"ת שהיא ההשלמה הגדולה העליונה, ואם אין אתם מקבלים את התורה כ"א תסתפקו בזו ההשלמה של תחת ההר "שם תהא קבורתכם" ויגיע לכם ביטול גמור. ע"כ כשהיו עומדים לקבל הלוחות הראשונות, היו במעלה כזאת שתהיינה כל פעולותיהן רק לשם השי"ת, ולא יעשו שום דבר מצד הטבע, ואפי' אותן הטבעיות הטובות כאהבת חסד וכיו"ב, הכל יעשו רק לשם השי"ת. והיתה קרבתם אל השי"ת גדולה, עד שלבד השלמות של אהבת השי"ת ועשיית המצות באהבה, עוד היתה אהבת השי"ת חזקה כ"כ בלבבם עד שהיתה מעוררת יותר מכל טבע לכל שלמות. ויותר הרבה מכל מה שתוכל לפעול על הלב הנטי' לדרך ישרה ועשיית היושר, היתה פועלת עליהם אהבת השי"ת, ואז לפי רוממות מעלתם הי' אסור להם לעשות כל דבר טוב מצד הנטי' הטבעיית לבדה. אך כיון שהושפלו והי' הכרח להתיר להם לעשות טוב מצד הנטי' הטבעיית, כי לא יתכן שחיוב אהבת השי"ת יעצור מעשיית הטוב והיושר, רק שיהי' יודע שראוי לעשות הכל מצד קרבת השי"ת ואהבת דרכיו ית', ע"כ שבר את הלוחות "תחת ההר"מז. פי' כי ראוי להם עתה לחלק המדרגה ולנקוט פלגא ממנה, ואותה המדרגה עצמה של "תחת ההר" ראוי להם לאחוז בה. כי אם יאסר להם לעשות טוב מצד הנטי' הטבעית, ומיראת השי"ת ואהבתו נתרחקו, הרי יהיו ח"ו גרועים במעשיהם. וזה"ש: "וירא משה את העם כי פרוע הוא כו' לשמצה בקמיהם"מח, שאפשר להם להיות גרועים מאו"ה כיון שאבדו המעלה העליונה ולא נתן להם מעלה ממוצעת, ע"כ נתנו הלוחות השניות שנתחברו בהם מעשה הטבע בנושא הכתב, רק שיתחבר אל הקדושה. ולהורות ע"ז באו השקלים להיות להם תלוי ראש וכבוד, להורות שמ"מ ירידת מעלתם בהעגל ל"ה כ"א מה שהושוו לשאר אומות, ואם היו במדרגה של כל האומות ל"ה זה גרעון אצלם כלל, רק מפני רוממותם. ע"כ כשיתנו "מחצית השקל בשקל הקדש" להורות שתהי' הנתינה, שהיא יסוד לכל פועל חסד וטוב, מצד הקדושה, ויעורר לבבם שראוי להם שכל הנתינות ראוי שיתנו מצד הקדושה, אלא שהותר להם לתן מצד הטבע בתנאי שידעו עכ"פ שתכלית העיקרית היא לעשות הכל מצד רצון השי"ת, וע"י התחלת איזה דבר פעולה לשם זו התכלית יעלה הכל לקדושה. ויהי' מתוקן עכ"פ חטא העגל בזה הפרט, כי לא תהי' כונתם לפרש עצמם ח"ו מקבלת עומ"ש, כ"א להיות הכל נעשה על טהרת הקודש, וע"י המעט שיתחילו לתן על טהרת הקודש יעלו כל מעשיהם לקדושה. וד"ז הוא מפעולת זכות אבות לקבל המועט כמרובה. כענין שכתבנו במ"א ע"ד התפילה: "ובשירי דוד עבדך כו' וברית אבות לבנים"מט, שהכונה כי דוד התפלל שיהי' העוסק בתהילים מקבל שכר כעוסק בתורהנ, והיינו מפני שצפן בו עניני תורה אלא שלא כל העוסק מבין אותם, אבל ע"י מה שעכ"פ מתחיל בהשתדלות יחשב לו המועט כמרובה, וזהו כענין ברית אבות שע"י מה שאנו מדמין עצמנו להם בקצת פעולות עומדת לנו זכותםנא. וזהו ענין השקלים, שהם ע"ה היו ישרים וכל ענינם הכל הי' לשם השי"ת לבדו, ואנו ע"י מעט ההתחלה יחשב לנו כאילו הכל עשינו לשם השי"ת. וזהו שאמר במאמר: ואתה ד' הסכמת במ"ש "זובח לאלהים יחרם בלתי לד' לבדו"ו, שבזה רמוז ענין איסור שיתוף, אבל זה עצמו "כבודי ומרים ראשי"ב, וזהו שנתת לנו תלוי ראש וכבוד גדול ע"י השקלים. וע"ד צחות י"ל שלע"ל שיתוקן הכל כמו קודם חטא העגל, לא יצטרכו לשקול חצי שקל כ"א שקל שלם. שהרי אז יהיו כל המעשים באמת נעשים לשם השי"ת לבדו, והטבע לא יהי' צריך כלל להיות לעזר כמו "לא יהי' לך עוד השמש לאור יומם וגו"'נב, ולא יהי' צריך לתרופת ההתחלה שיחשב המועט כמרובה. ע"כ רמוז בפיוט: "אור פניך עלינו אדון נשא"נג, שיאיר עלינו באור פניו להשיג גדולתו ותפארתו ונעשה הכל רק לשמו ולכבודו, א"כ "שקל אשא"נג שקל שלם, "בבית נכון ונשא"נג. וי"ל שזהו שהראהו השי"ת למשה רבינו ע"ה מטבע של אש מתחת כסא הכבודנד. שהאש מהפכת הכל לאורה, והמטבע שיתנו יתנו מצד הקדושה, מאש שלמעלה היוקדת בלבבם, ולא לענין תועלת היוצאת מהנתינה כ"א מפני הכבוד של הקדושה הראוי להם מצד שהם חלק ד'. וכמש"נ: "כי ד' אלהיך אש אוכלה הוא"נה, והם דבקים בשמו ית' וחיים לעולם, כדכתיב: "ואתם הדבקים בד' אלהיכם חיים כלכם היום"נו.