בעזר צור ישראל, ב"ה. "ויאמר הנני", במדרש רבה: "הנני לכהונה ולמלכות. א"ל הקב"ה במקום עמודו של עולם אתה עומד, אברהם אמר הנני ואתה אומר הנני. בקש משה שיעמדו ממנו כהנים ומלכים, א"ל הקב"ה: 'אל תקרב הלם', כלומר לא יהיו בניך מקריבין שכבר מתוקנת הכהונה לאהרן אחיך, הלום זו מלכות כמה דתימא: 'כי הבאתני עד הלם' ואומר: 'הבא עוד הלם איש', א"ל הקב"ה כבר מתוקן המלכות לדוד. אעפ"כ זכה משה לשתיהן, כהונה ששימש בז' ימי המילואים, מלכות דכתיב: 'ויהי בישרון מלך'ה"ו. ראוי לשאול, הלא משרע"ה כל עיקר סירובו הי' ג"כ אחר שהי' דבר ד' אליו מפני רוב ענותנותו, וכמו שהעידה התורה עליו "והאיש משה ענו מאד"ז, איך יתכן שקודם דבר ד' אליו יזמין עצמו לגדולות שלא נקרא אליהן, עד שקרא על עצמו שהוא מוכן לכהונה ומלכות ולא עלתה בידו. גם עיקר הענין צריך ביאור, כיון שהיתה זו עצת השי"ת שתהי' הכהונה והמלכות באה בירושה, מה טעם נטלה ממשה אחרי שזכה בה בחייו כמו שאמרו ז"ל ש"זכה משה לשתיהן". והלא כלל גדול אמרו חז"ל: כשהקב"ה פוסק גדולה לאדם פוסק לו ולזרעו עד סוף כל הדורות, ולמה נשתנתה הגדולה הגדולה שבגדולות מגדולות ישראל שלא תהי' מורשה לבניו אחריו. גם ראוי להבין למה חרד משה כ"כ באמרו: "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך ה'. והלא לא זוהי הפעם הראשונה שהיתה נבואה בעולם, וגם האבות נביאים היו, וכבר הי' מפורסם לישראל ענין הנבואה ואמתתה. אלא שצריך שיוחזק הנביא, והנה בודאי כמו שבכל הדורות מספיק ד' ית' ביד נביאי האמת והצדק להודיע אמתתם וצדקם, כן גם ממנו לא ימנע חסדו. והנה בכלל אפשר להצטייר שני דרכים של מנהיגי הכלל. כי נודע שעיקר כח הנהגת ישראל הוא להביאם אל תכלית ההשלמה שהשי"ת דורש מהם, אך באיזה אופן יכונן השי"ת את דרך ההנהגה שהיחיד המנהיג הכללי יביא את הכלל אל שלמות קדושתם והשלמתם, יתכן דרך אחד שיהי' עיקרו מצד הכלל, ודרך אחד שיהי' עקרו מצד המנהיג. כי יש הנהגה שעצם המנהיג אין בו להוסיף דבר מחודש על שלמות הכלל, וכל מה שאין בכח שלמות הכלל אי אפשר שתתוסף ג"כ ע"י המנהיג. רק כח המנהיג הוא שהשלמות שהיא בכלל מפוזרת בפרטים, ודורשת הנהגה איך לחברם ולהנהיגם אל מחוז החפץ, לזה יהי' בכח המנהיג לקבץ את כל כוחות הנפוצים ומהם תתבנה קדושת הכלל. אבל יש כח נשגב של הנהגה שהמנהיג הוא יוסיף כח קדושה ושלמות בהכלל המונהגים, לא לבד קיבוץ כוחות מפוזרים שלהם, כ"א הוספה של מעלה, שבלא כח המנהיג לא היתה מעלה זו במציאות אצלם, והוא בזכותו וקדושתו מעטר אותם בעטרה זו. והנה ענין ברית אבות שהקב"ה זוכר לישראל, הוא תמיד כדי להעלותם אל מדרגה גבוהה יותר מערכם, וזהו בשביל הקדושה שהכינו האבות. וכשם שהאבות פעלו להעלות בניהם יותר מכפי מה שזכו הם בעצמם, כמו כן אפשר שינהיגם איש כזה שיהי' בכחו להעלותם אל מדרגה יותר רמה מערכם, ולא שהוא בלבד יהי' המקבץ את שלמותם הפזורה. והנה ע"ד האמת מנהיג כזה שהוא רק על מין הראשון, דהיינו מנהיג את הכלל רק ע"פ כח קדושת עצמם, אין מיחש לעצמו מעלה, שאינו כ"א עבדות אל העם, וכמו שאמרו חז"ל: "כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם, עבדות אני נותן לכם". והנה העבדות היא ודאי מצד הטורח של קיבוץ השלמות הנפוצה בתוך הכלל, ודבר זה הוא תלוי בבחירת השי"ת, שמי שהוא יתברך יבחרנו, יהי' מרכז לקבץ את השלמות הנפוצה בתוך הכלל, אע"פ שאפשר שיהיו אחרים יותר שלמים ממנו. מה שאין כן אם תהי' תעודת המנהיג לרומם את הכלל אל מעלה רמה כזאת שאין בכחם כלל, רק הוא מקדושתו צדקתו וחכמתו ישפיע עליהם לנהלם בדרך חיים שהיא למעלה מערכם ולהצליחם בה בתכלית ההצלחה, מנהיג כזה ראוי שיהי' באמת המרומם מאד, ונשגב ג"כ מכל בני עמו המונהגים. ודבר זה אינו בחירה בעלמא, כ"א יתרון וחשיבות מיוחדת במה שיהי' בכח מעלת איש רם ונשא לעשות נפלאות בהנהגת עמו. כענין הכתוב: "תכתב זאת לדור אחרון ועם נברא יהלל יה", שהכונה בעניי בזה היא, שאומר שכ"כ תגדל התועלת היוצאת מכתיבת הנפלאות של השי"ת שמספר שם, עד שיפעול הדבר לחדש רוח חדש בעם להלל להשי"ת לא כפי מה שהיו מוכנים מקודם כ"א כאילו נבראו בריאה חדשה, ע"כ אמר "ועם נברא, יהלל יה". והנה גאולת ישראל ממצרים אם היתה מצד הדרך של ההנהגה הראשונה, שיהי' המנהיג רק כערך המונהגים, היתה צריכה להיות מתחלת בכח שפל מאד. ודרך ד' שהיתה ראוי' להיות מתגלה אליהם, לא הי' אפשר שתהי' דרך התוה"ק כולה, שהיא בתכלית המעלה והרוממות, שהרי לא זכו אליה כל הדורות הקודמים. ובאשר רצון השי"ת הי' להאיר באור התוה"ק, הי' ההכרח להעמיד מנהיג ממין השני. לא מנהיג שהוא רק עבד לעם ושאינו כ"א הכח המאחד את כל השלמות שנמצאת בהעם הגוי כולו, שזה לא הי' מספיק להעלותם למעלה רמה כזאת. כ"א הי' צריך מנהיג שירומם אותם בכח קדושתו הנפלאה אל רוממות מעלה גבוהה, שלא היו מוכנים אליה אפי' מצד כח קיבוץ כללותם, כ"א ע"י קדושת רוממות המנהיג, המקודש בקדושת השי"ת הנפלאה. וההבדל באיכות ההנהגה, אם היתה רק ע"י כח קיבוץ הגוי כולו מצד ריבוי האור והקדושה הנוסף ע"י ההתאחדות בהמנהיג כולם יחד, אז היתה בהכרח הולכת רק בהדרגה ממעלה אל מעלה הסמוכה לה. אבל שלא בסדר ההדרגה, א"א כלל לרוממם, כיון שאין בכח המונהגים בכללם דבר, מאין יקח מנהיג כזה שאינו כ"א ע"י סגולת כח הקיבוץ. אבל כשתהי' הגאולה וההנהגה ע"י מנהיג נשגב שיקים השי"ת לעשותם בריאה חדשה, אז לא בהדרגה יבאו אל מעלתם כ"א בפעם אחת יעלו מעומק שפל מצבם וריחוקם מהשלמות, אל רוממות מעלה הרוממה הנפלאה אשר יאתה לקבל התורה, שהיא כלי חמדה שלה יאתה מקבלים בעלי מעלה נפלאה. והנה המעלה הגדולה שהמנהיג ממין היותר נעלה ינהיג בה את העם, עכ"פ אותה המעלה שהיא רוממה ממעלתם שאליה יביאם, צריך עכ"פ שתהי' להם זכות מוכנה, שמצדם או מצד ברית אבות יתעורר עליהם כח זה להרימם אל המעלה הרמה. וא"צ שיהי' יוצא מן הכח אל הפועל כעת, כי דבר שאינו מצדם ודאי כבר יצא מהכח אל הפועל, והוא כבר גמור וממולא אלא שלא ירד אליהם מפני חסרון הכנתם. וצריך מנהיג כזה שירומם אותם עד שהקדושה שכבר מוכנת ועומדת וגמורה תחול עליהם. ואולי יתבארו בזה דחז"ל שאמרו במדרש: "שמסורת גאולה הוא בידם שכל גואל שיבוא ויאמר להם פקידה כפולה גואל של אמת הוא"יב, אשר צריך ביאור מה יתרון ללשון פקידה על שאר לשונות של זכירה וישועה, גם מה צורך בכפילת הלשון. אמנם כשנתבונן בענין פקידה ע"פ דחז"ל נמצא שענינו הוא, זכות שמתעוררת ע"י איזה ענין להביא ענין שהוא כבר מוכן מראש מקדם וגמור, אלא שצריך זכות להגיעו ליד הזוכה בו, ולא יאמר על דבר שלא נתחדש עדיין וצריך לצאת מן הכח אל הפועל בהדרגה. ועפ"ז מבואר דרש חז"ל במדרש ע"פ: "וד' פקד את שרה"יג "בעל פקדונות אני, עמלק הפקיד אצלי חבילות של קוצים והחזיר לו הקב"ה חבילות של קוצים, ... שרה הפקידה אצלי מצות ומעשים טובים החזיר לה הקב"ה מצות ומע"ט"יד. שהכונה להורות שענין פקידה הוא שכבר הי' הדבר מוכן למעלה ע"י מצות ומע"ט של הצדקת הזאת, ולא נעשה הדבר בשום הדרגה, וזהו ענין פקדון שהוא כבר מוכן ועומד וא"צ התחדשות כ"א להגיעו ליד בעליו. ע"כ אמר להם יעקב אבינו ע"ה שידעו שהגאולה ממצרים לא תהי' ע"ד הדרגה שתגיע להם תחילה שלמות לפי ערכם הנשפל ואח"כ ילכו הלוך וגדול במעלות ומדרגות, כ"א יתעורר אצלם כח נפלא יותר מערכם שהוא מוכן ועומד להם מצד קדושת האבות. אבל זאת המעלה של הרמת הכלל למדרגה גדולה בפתע פתאום, יש בה שני ענינים. כי הנה עיקר הדבר שישראל יכולים להתעלות במעלה גדולה פתאום, כבר נתבאר בכ"מ שהוא מפני שבפנימיות נפשם הם רמים במעלה מאד ורק ע"י סיבות חיצוניות מתקלקלים, ע"כ הדבר חוזר לתיקונו והעונות והקלקולים אצלם מקרה גמור. וכדחז"ל בפ': "הן עשו אחי איש שעיר ואנכי איש חלק"טו "משל לקווץ וקרח שהיו עומדין על שפת הגורן, ועלה המוץ בקווץ ונסתבך בשערו, עלה המוץ בקרח ונתן ידו על ראשו והעבירו"טז. וכבר האריך באלו הענינים הגאון מוהר"ל מפראג ז"ל בספריויז. וכדחז"ל: "רצוננו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות"יח. א"כ אפי' אם היתה הטובה של הגאולה באה להעלות אותם משפלות מצבם וקלקוליהם אל המדרגה שהיו מוכנים לה מצד עצמם זולת המקרים הרעים אשר שתו עליהם, היתה ג"כ גאולה גדולה והשלמה עליונה, שלא יהיו צריכים הדרגה אל מה שהם ראוים לה מצד עצמם. אבל באמת לא זו בלבד, כ"א אל מעלה גדולה הורמו יותר ממה שהיו מוכנים אלי'


זולת הגלות, כי מירוק הגלות גרם שיזמין להם השי"ת דרך לעלות אל רוממות מדרגה עליונה ונפלאה, וגם זה כבר הוכן להם מראש בזכות האבות. ובאו להם שתי המדרגות הללו שלא בהדרגה כ"א בפתע פתאום, וכמו שאה"כ: "ואשא אתכם על כנפי נשרים"יט. וזו היא הפקידה הכפולה שאמר להם יעקב שיבא גואל שירומם אותם בכח קדושתו הגדולה למעלה רמה, לא לבד כפי מה שהם ראוים בעצמם ולא בהדרגה, כ"א עוד במעלה יותר עליונה ממה שהיו ראויים אליה לולא הגלות והשיעבוד. וזהו שאמר: "פקד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים"כ, ב' פקידות, וב' מדרגות אעלה אתכם שלא בהדרגה. הא' ?אתכם", היינו מדרגה שלכם כפי שהיא מצד עצמכם לולא שנפלתם מאגרא רמה לבירא עמיקתא של השיעבוד של מצרים. אך עוד פקדתי להעלות אתכם שלא בהדרגה כענין "דם מפקד פקיד"כא שכבר מוכן ועומד הוא, יען "העשוי לכם במצרים" שהחושך והמירוק של הגלות גרמו שתתבקש לכם זכות להעלות אתכם אל הגדולה שבמעלות שהיא קבלת התורה, אע"פ שגם זולת הגלות אינכם ראויים לזה, מ"מ ע"י זכות משה רבינו ע"ה וכח קדושתו תעלו עד המעלה ההיא. ובמדרש ע"פ: "מי אנכי"כב, "א"ר יהושע בן לוי משל למלך שהשיא את בתו ופסק ליתן לה מדינה ושפחה אחת מטרונית, ונתן לה שפחה כושית, א"ל חתנו לא שפחה מטרונית פסקת ליתן לי. כך אמר משה לפני הקב"ה רבון העולמים כשירד יעקב למצרים לא כך אמרת לו 'אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה'כג, ועכשיו אתה אומר לי 'לכה ואשלחך אל פרעה'כד לא אנכי הוא שאמרת לו 'ואנכי אעלך גם עלה"'כה. והדברים צריכין ביאור ממנ"פ, אם יהי' פירוש "ואנכי אעלך" ע"ד הפשוט שיעלהו בדרך נס בהשגחה פרטית, ואפי' תהי' ע"י שליח מה בכך הלא יקיים את דברו, ואם יהי' "ואנכי" ממש שלא ע"י שליח, א"כ קשיא מה השיב לו השי"ת. אבל באמת הדברים מכוונים מאד לפשטא דקרא, ד"מי אנכי" שאמר משה רבינו ע"ה הוא ע"פ דרכו דרך ענוים, ומ"מ כלולה בזה ג"כ טענתו כדחז"ל על ההבטחה, והשי"ת ביאר לו ענין שליחותו שהיא היא ההבטחה ממש. כי הוא ע"ה חשב כי אם שהוא ידע בעצמו שהוא עומד להנהיג ולהושיע את ישראל באיזו ישועה, כאשר הוכיח ענין ההשגחה שהיתה עליו בהצלתו בילדותו וענין גידולו בבית פרעה ע"ד נשגב ניסי, שבודאי הכינו השי"ת להיות למגן ועזר אל כלל עם ד'. אבל חשב כי ענינו לא יתכן כ"א ע"ד בחירה, כמש"כ שהמנהיג הרגיל הוא להנהיג את העם ע"פ דרך שלמות שלהם ע"פ ההדרגה, אבל לחדש בהם קדושה ושלמות לזה אינו ראוי כלל, וכיון שהקב"ה שולחו א"כ ע"כ תהי' הגאולה ע"ד הדרגה להנהיגם בתחילה ע"פ מדרגתם ואח"כ להעלותם ממדרגה למדרגה, א"כ אין זה כמו שהבטיח ית'. כי ענין הנאמר ליעקב עיקר הוראתו הי' על הכלל היוצא ממנו, שע"ז אמר "אנכי ארד עמך מצרימה" פי' אע"פ שטומאת מצרים היא בודאי ירידה גדולה לגדולת קדושתם של ישראל, מ"מ היא ברצון השי"ת והשגחתו לצורך עלי', והיינו "ואנכי אעלך" פי' אעלך פתאום אל המעלה שהיית מוכן לה לולא הגלות, "גם עלה" אל מדרגה יותר עליונה ממה שהיית מוכן לזה, א"כ היתה ההבטחה להנהיגם במעלה רוממה פתאומית לחדש בהם ענינים נפלאים מה שאינו בכחם כלל. א"כ ודאי חשב הוא ע"ה שהוא אינו ראוי לה, ע"כ אמר "מי אנכי" ע"פ הדרך הפשוט, וממילא כלל בזה ג"כ טענה זו שכללו חז"ל. וע"ז היתה תשובתו ית': "כי אהי' עמך וזה לך האות וגו' בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה"כו. יבואר ע"פ דחז"ל בהגדה של פסח: "אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו", וכבר העירו רבים וכי מה בצע בקרבתם לפני הר סיני בלא נתינת התורה. ולפ"ד יתבאר, כי אמרו חז"ל בפ' אין מעמידין ועוד כמה מקומות: "בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא ... ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן וכו"'כז, א"כ סגולת הר סיני היתה שע"י העמידה עליו, נגד קדושתו שהשרה השי"ת עליו, נתעלו ישראל מירידתם שירדו במצרים, גם הירידה של כללות המין האנושי, וחזרו למעלתן הקדומה. ראינו שזכות הקריבות לפני הר סיני גורמת להחזיר לאיתנה קדושה ישנה שנתבטלה ע"י סיבות חיצוניות, להחזירה אל מעלתה, אבל לא מצינו שתוכל תת כח לחדש קדושה עליונה מה שלא הי' מוכן בהם מקדמת דנא. אמנם לזה יש כח בתורה "שהיא נותנת חיים לעושיה"כח, והיינו שמשפעת חיים חדשים ממקור החיים, להשלים בהשלמה חדשה מה שלא הי' קודם זה כלל. ע"ז אמר "אלו קרבנו לפני הר סיני", והיינו עי"ז מגיעים לאותה המדרגה שאבדנו ע"י הגלות, ג"כ "דיינו" שהוחזרה לנו אבדתנו, אע"פ ש"לא נתן לנו את התורה" לקנות עוד נוסף ע"ז שלמות חדשה שלא היתה כלל ביכולתנו והכנה שלנו מקודם. א"כ הקירוב לפני הר סיני מורה על ההחזרה אל איתן המעלה המוכנת בהסתר אצלם לולא חושך הגלות, ועבודת ד' שעל ההר דהיינו קבלת התורה, מורה על העטרה הגדולה של רוממות המעלה העליונה אע"פ שלא הוכשרו לה כלל. וזהו שאמר לו השי"ת, שאין הדבר כמחשבתך שלא תהי' שלמותם כ"א בהדרגה כפי מה שהם בערכם, יען שאין ביכולת אנושית כ"א להשפיע על המונהגים כפי ערך הכנתם והדרגתם, לא כן, "כי אהי' עמך" ותוכל להשפיע מכח עליון עליהם שפע גדול שלא ע"פ ההדרגה, ויתעלו עוד יותר ממעלתם הראויה להם אפי' זולת הגלות, וכהבטחה ליעקב בכפל הדברים של "אעלך גם עלה". "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך", היינו שהשליחות היא מצד מילוי המאמר של "אנכי אעלך גם עלה", וכענין דחז"ל שאמרו ע"ז: "שבאנכי ירדו ישראל למצרים ... ובאנכי אני מעלה אתכם וכו"'כט. "בהוציאך את העם ממצרים" אע"פ שמצד עצמם לא הגיעו כלל למעלות הגדולות בפועל, מ"מ בלא המשך של דורות תיכף "תעבדון את האלהים" במתן תורה "על ההר הזה", שיתקבץ בו הכח המתקן העבר מה שנתקלקל, מצד קדושת ההר לפסוק זוהמא וקלקול, ומצד העבודה עליו להוסיף שלמות עליונה נשגבה מערך המקבלים. והנה בכלל ישנן אלו שתי ההנהגות, האחת של תיקון קלקולים הקודמים, והשנית של הוספת מעלה יתירה, גם אצל ההנהגה התמידית שהיא בהדרגה ג"כ. אלא שהי' צריך באותו הדור שיולד גוי פעם אחת, ותהי' ההנהגה שלא בהדרגה כ"א בפסיחת כמה מעלות. ויתכן לומר שכלל החילוק של ההנהגות המיוחדות למלכות ולכהונה בזה הן מתחלקות. הנהגת הכהונה עקר יסודה הוא על תיקון כל קלקול, ע"כ מכפר הכהן בקרבנות על כל חטא ועון, והוא מתודה על לשון של כלל ישראל. מה שאין כן המלך, הוא מוכן להנהיג את העם על הוספת שלמות ומעלה, וזה שאמר אצל מלך "ישאו הרים שלום לעם"ל, הכונה שיוסיפו השלמות כהררי אל. והנה ההנהגה שאינה ע"פ ההדרגה אינה יכולה להיות מתנהגת תמיד, שכן יסד השי"ת שתהי' רק פועלת לזמן ועת לחפץ זה. ע"כ משה רבינו ע"ה חשב כי השי"ת עצמו ישלים את ישראל ע"י שיתן רוחו עליהם שלא ע"י שליחות איש. ואח"כ על ההנהגה התמידית, שצריך להנהיג בהדרגה אחר שכבר תהיינה מוטבעות בהם אלו הגדולות, שא"צ לזה כ"א מנהיג שיהי' נבחר מצד בחירת השי"ת, אבל א"צ להנהגה כזו כח גדול שהרי אינו כ"א מרכז מקשר את השלמות המפוזרת בהכלל. ע"ז רצה מאד לזכות בזה ואמר ?הנני לכהונה ולמלכות", וממילא כיון שכונתו היתה בההנהגה שע"פ ההדרגה שהיא תמידית, היתה א"כ זכייתו באלו הכתרים זכי' תמידית. אבל לא כן יעץ השי"ת היודע גדולתו של אדון הנביאים ע"ה, שהוא ראוי לשא משא העם לרומם אותם אל מעלתם הנפלאה משפל מצבם שלא בדרך הדרגה, ולהיות כולל שלמות הכהונה ושלמות המלכות שלא ע"פ ההדרגה, שאינה כלל לפי ערך ההנהגה של הדורות. וזהו מין מיוחד של גדולה שאין במציאות דוגמתו, כ"א אז באותו הזמן שהיתה נחוצה ההנהגה הבלתי מודרגת. ע"כ לא תאות לו לפי גדולת ערכו ההנהגה הזאת שהיא לפי ערך העם בהדרגה, ע"כ לא הי' אפשר שיטלו בניו גדולתו, כי גדולתו היתה מין גדולה מיוחדת מה שאי אפשר כלל שתהי' דוגמתה כ"א באותו הדור. ע"כ רק מזרעו לא יצא חוטר הכהונה והמלכות, אבל הוא עצמו ודאי זכה לשתיהן. כי הוא מלא את מקום הכהונה ע"י תיקון כל הקלקולים שעברו שלא בהדרגה ע"י, ומקום המלכות ע"י הרמתם אל מעלה נפלאה ע"י כח מתן תורה, שהוא ע"ה הי' הסרסור, וזכותו וכחו גרמו להם כל זאת. וזאת היתה עיקר טענתו במה שאמר "והן לא יאמינו לי". כי כל הנביאים כולם אשר מעולם, לא באו כ"א להנהיג את העם ע"פ מדרגה שלהם ומעלתם, ואני בא להנהיגם במעלה עליונה ממעלתם, והם לא הוכשרו אליה כלל, יהי' אצלם דבר זר מאד ע"כ לא יאמינו. והנה תיקון הקלקולים שלא בהדרגה, צריך שיהי' שורש כח הרע שגורם כל הקלקולים, והוא כח הנחש, מסור בידו להתיש כוחו שלא יפעול להרע, וזוהי סיבת כל הקלקולים. אך אחרי שכבר חלו הקלקולים בגופם, הלא נתקלקל הגוף עצמו ע"י ההמשכה של כח הטומאה, א"כ צריך שהגוף ג"כ יבנה כבריה חדשה. ע"ז הראה לו השי"ת, שיראה לישראל מופת אחד, שהנחש הוא רק נהפך ממטה ברצון השי"ת, כלומר שאין כח לרע וקליפה מצד עצמו כלל רק ע"פ רצון השי"ת לתועלת שכלול ההשלמה העליונה הידועה אצלו ית"ש, ע"כ הוא נהפך למטה ואובד כח שלו ע"י נגיעת משרע"ה בדבר ד' בו. והשני, שקלקול גופם מצד ההמשכה אחר הרע ג"כ יבנה ויתחדש שלא בהדרגה ויתטהר, ע"כ הראה להם איך ידו נעשית מצורעת ושבה תיכף לאיתנה ברצון השי"ת. והנה בזה כבר הם בטוחים על התיקון של הקלקולים, וכי ישובו למה שהיו ראויים אם לא החשיכה הגלות את פניהם. אבל על המעלה המחודשת אצלם מה שלא היו ראויים קודם לזה, ע"ז צוהו להפך המים לדם מה שלא היו דם מעולם, ובזה יראה להם שגם צורה עליונה שלא היתה בכחם תמשך להם, וכי הוא שלוח עליהם על תיקון שלהם ע"ד הפלא שלא בהדרגה כלל. ובהפטרה: "כה אמר ד' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם, לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו. כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי, והקדישו את קדוש יעקב, וגו"'לא. שהפסוקים צריכים ביאור, ועל המשך ?אל בית יעקב אשר פדה את אברהם" צריך ביאור, ודחז"ל שפדאו מתוך כבשן האשלב ג"כ צריך ביאור והבנה. אבל הענין יתבאר ע"פ דברינו הקודמים, בצירוף דחז"ל במדרש ע"פ: "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ד' יראה"לג, "אברהם קרא אותו 'יראה', שנאמר: 'ויקרא וגו' ד' יראה', שם קרא אותו 'שלם' שנאמר: ?ומלכי צדק מלך שלם'לד, אמר הקב"ה אם קורא אני אותו 'יראה' כשם שקרא אותו אברהם, שם אדם צדיק מתרעם, ואם קורא אני אותו 'שלם' אברהם אדם צדיק מתרעם, אלא הריני קורא אותו ירושלים כמו שקראו שניהם, יראה, שלם, ירושלים. ר' ברכיה בשם רבי חלבו אמר עד שהוא שלם עשה לו הקב"ה סוכה והי' מתפלל בתוכה שנאמר: 'ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון'לה ומה הי' אומר יה"ר שאראה בבנין ביתי"לו. ולא נרבה בהערות ע"ד המאמר הזה שהוא מבואר החיתום. אכן כלל הדבר של קריאת השמות, הוא ודאי הוראה על הנושא המכוון שבסגולת קדושת המקום. והנה ע"פ דברינו שיש ב' דרכים באופן ההנהגה להשלים את האדם, והשי"ת בוחר בשניהם לפעמים. האחת היא השלמה של הדרגה שמדה זו לעולם היא נוהגת, והיא באה לאדם ע"י טרחו ולמודו, וגם לזה צריך שיתן השי"ת מפיו דעת ותבונה. והב' היא השלמה שבאה פתאום ע"י סגולה כפי אשר יהי' רצון העליון שלא בהדרגה, וזו באה לפעמים שלא ע"י השתדלות האדם כ"א באורח פתאומי, כענין הנאמר בשאול ?ונהפכת לאיש אחר"לז. והנה מצינו שסגולת ביהמ"ק היתה ודאי להשפיע קדושה שלא בהדרגה על הבאים בו כשהיו מוכנים לזה מקודם, ע"כ מספיקה בו הראייה שהיא אין לה שיעור כדתנן במתניתין דפאהלח, מפני שהשלמות הבאה בסגולה א"צ זמן כלל וא"צ הדרגה. וכך היתה מעלתן של ישראל ע"י מ"ת ג"כ במעלה עליונה שלא לפי ערכם, ע"כ פרחה נשמתםלט. והנה גם על ההנהגה של ההשלמה הבלתי מושפעת כ"א בהדרגה, היתה ג"כ קדושת ירושלים, וזהו ששם קרא אותה שלם, פי' הכיר בה שמי שבא להיות מצד עצמו שלם ע"י הדרגתו והכנתו, ישיג סיוע ע"י קדושת המקום שבירושלים. אברהם הוסיף קדושה שקרא אותה יראה, להורות על הכנה עליונה שיש בה בתורת סגולה למעלה למעלה מהכנת האדם, כ"א ע"י הראי' בלבד האדם מתקדש כענין "והיו עיניך רואות את מוריך"מ. ע"כ נתן הקב"ה שתי אלה ההכנות, ששתיהן נצרכות, שהאדם צריך להכין עצמו תחילה עד מקום שכוחו מגיע, ואח"כ יושפע עליו שפע חדש פתאומי מכח הסגולה האלהית. וכאלו היו פעולותיו של אברהם אע"ה בענין המילה והעקדה פעולות נפלאות שלא בהדרגה, שעי"ז באה סגולה אלהית לבניו ג"כ שלא בהדרגה. אמנם הדבר שבא שלא בהדרגה אינה מדה קבועה כ"א לשעה, אבל לדורות נצרכת המדה של הוספת שלמות בהדרגה. וזוהי מדתו של יעקב שהי' "איש תם יושב אהלים"מא, ולא מצינו בו דבר פתאומי כ"א הוספת שלמות ממדרגה למדרגה ע"י שקידת התורה שהיא דבר שאין לו קץ ותכלית. ואמרתי בקדושת ביהכ"נ רמזו חז"ל בפ' בני העיר: '"ואהי להם למקדש מעט'מב אמר רבי יצחק אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל"מג. ואמרי' עוד שם: "דרש רבא מאי דכתיב 'ד' מעון אתה היית לנו בדור ודור'מד אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות", וצריך ביאור מה הוסיף רבא ע"ד ר' יצחק. ויתבאר ע"פ דחז"ל בפ"ק דברכות: "אמרו ליה לר' יוחנן איכא סבי בבבל, תמה ואמר ?למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה'מה כתיב אבל בחוצה לארץ לא, כיון דאמרי ליה מקדמי ומחשכי לבי כנישתא אמר היינו דאהני להו"מו. וצריך ביאור למה תלוי' אריכות ימים דוקא בא"י או בביהכ"נ וביהמ"ד ולא במצות אחרות. ונראה כי תכלית הברכות שבתורה נודע שאינן כ"א שיגיעו את האדם לתכלית השלמות, כד' הרמב"ם בה' תשובה כי ברכות של טובות עוה"ז אינן תכלית הברכהמז, ע"כ גם אריכות ימים צריכה תכלית מיוחדת. והנה עבודת ד' תחלק בכלל לחובות הלב וחובות האברים. והנה חובות האברים תמיד מסורים ביד האדם, אבל טהרת הלב צריכה הכנה כי לפעמים הלב מטומטם, ע"כ המקום המקודש הוא דבר נחוץ מאד, שהמקום הטמא גורם הרחקה וטמטום הלב. ע"כ הנה בבחרות האדם עלול הוא להשלים עצמו בחלק המעשה, אבל לעת הזיקנה שכוחות הגוף רפים עיקר ההשלמה הוא ע"י חובת הלב וטהרתו, וע"ז צריך קדושת ארץ ישראל, כי א"י גורמת קדושת הלב, וארץ העמים מטמטמת את הלב. וכיון שא"א לזכות לטהרת הלב, א"כ ימי הזקנה אינם בכלל ברכה, ע"כ תמה ואמר "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה כתיב", אבל הם אמרו לו "מקדמי ומחשכי לבי כנישתא" ששם המקום גורם לטהרת הלב כענין א"י, ע"כ הם זוכים לזקנה כדי לעבוד את השי"ת ע"י טהרת לבבם. אמנם כח המקדש הי' כפול, שהי' משרה קדושה בסגולה שלא בהדרגה, גם הי' עוזר מאד על ההדרגה. ובבתי כנסיות הנה דרך הסגולה שלא בהדרגה הוא בהסתר גדול, ע"כ נקרא רק "מקדש מעט". אבל "מעון", הוא נגד מה שיש לו סגולה של סיוע בהדרגה כמו מעון שהאדם בו תדיר, זה מוחש בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. וזהו רמוז ג"כ בכניסת שני פתחים בביה"כמח על קניית אלו ב' המעלות, אחת מצד ההדרגה ואחת מצד הסגולה כענין "ד' יראה". וזהו שאמר "אשר יאמר היום בהר ד' יראה"מט, פי' שמתדמה שהאדם פועל את השלמות ע"י מה שנתוספה קדושה בו בבואו לבית ד', ובאמת ד' הוא הפועל והרואה, אלא שיאמר לעיני בנ"א גם לענין זכות האדם שתחילה השתדל להגיע לזה, נחשב כאילו הוא הפועל והשי"ת מאליו יראה אליו, אע"פ שבאמת רק ?ד' יראה" והוא ית' הוא הפועל האמיתי בזה. והנה תכלית האדם להשלים עצמו ע"י השתדלותו, שלא יהי' בכלל נהמא דכיסופאנ, כענין ירידת הנשמה לגוף, לזו התכלית. ולכאורה ע"י כח הסגולה שהשי"ת משפיע הוא נהמא דכיסופא, אבל כיון שעי"כ האדם מוסיף אח"כ שלמות גדולה בבחירה, שוב א"ז נהמא דכיסופא. הדבר דומה לאב שנותן מתנה לבנו הגדול, אם אינו מרויח כלום רק יושב ואוכל מהקרן עד שמחסרו ה"ז נהמא דכיסופא, אבל אם עושה פירות כפלי כפלים א"ז נהמא דכיסופא כ"א נח"ר לאב וכבוד לבן. והנה אברהם אבינו ע"ה מצד השלמות הגדולה של עצמו ודאי היתה זכותו גדולה מאד כשהי' נשרף על קדושת השי"ת. והשלמות של מעשה גדולה מהשלמות של הרצון לבדו, אע"פ שמצורף לה מעשה, מ"מ הגמר מעשה הוא ענין נשגב וכענין רע"ק שיצאה נשמתו באחדנא, והרוגי לוד שאין אדם יכול לעמוד במחיצתם. והנה זאת המעלה היא הדרך של השלמה פתאומית, אך תכלית הנהגתו של יעקב אבינו היתה להשלים בהדרגה ובמשך הזמן, זה גרם שיהי' אברהם ג"כ משלים עצמו בהדרגה, ע"כ יצא מכבשן האשנג, וגמר ההשלמה בהדרגה. והנה יעקב רצונו רק בשלמות של הדרגה ויגיעה כדי לברוח מנהמא דכיסופא, אמר שלא יבוש יעקב ולא יחורו פניו ע"י צירוף כח הסגולה של השפעת הקדושה שלא בהדרגה הניתן לו, כיון שעי"ז יוסיפו שלמות בהשתדלות, א"כ א"ז נהמא דכיסופא כ"א מתנה של כבוד ואהבה. כי בראותו ילדיו, אע"פ שמעשי ידי הוא מה שיקדישו את שמי, הוא רק מעשי ידי וקדושתי שאני משפיע בקרבו, מ"מ א"ז לבושת פנים כלל כי הלא עי"ז מעצמם יקדישו את קדוש יעקב ביתרון הכשר. א"כ תועיל המתנה וההשפעה הבלתי מודרגת לסייעם בהשתדלותם, ע"כ א"ז בכלל נהמא דכיסופא כ"א בכלל חן וכבוד אשר יתן השי"ת, וכמש"כ "חן וכבוד יתן ד' לא ימנע טוב להולכים בתמים".