מדבר שור ל
במדרש תנחומא: '"ויקרא יעקב אל בניו'א, זה שאמר הכתוב 'מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח'ב, הכתוב מדבר ביצחק ויעקב ששניהם בקשו לגלות מסטורין של הקב"ה. יצחק כתיב בו 'ויקרא את עשו בנו הגדול'ג, בקש לגלות לו את הקץ והעלים הקב"ה ממנו. יעקב בקש לגלות לבניו את הקץ שנאמר: ?ויקרא יעקב אל בניו וגו"א. למה הדבר דומה לעבד שהאמינו המלך כל מה שבידו, בא העבד למות, קרא לבניו לעשותן בני חורין ולומר להם היכן דייתיקי שלהן והאוני שלהן, ידע המלך הדבר עמד לו למעלה הימנו, ראהו אותו העבד ?כצ"ל לע"ד ומה שכתוב בתנחומא לפנינו המלך ט"ס הוא) והפליג את הדבר שהי' מבקש לגלות להם, התחיל מדבר העבד לבניו בבקשה מכם אתם עבדיו של מלך הוו מכבדין אותו כמו שהייתי אני מכבדו כל ימי. כך 'ויקרא יעקב אל בניו' לגלות להן את הקץ, נגלה עליו הקב"ה א"ל לבניך אתה קורא ולי לאו שכן ישעי' אומר 'ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל'ד. כיון שראה אותו יעקב התחיל אומר לבניו בבקשה מכם הוו מכבדים להקב"ה כשם שכבדוהו אני ואבותי שנאמר 'האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו'ה, אמרו לו יודעין אנו מה בלבך, ענו כולם 'שמע ישראל וגו"ו, כיון ששמע מהם כך מיד ?וישתחו ישראל על ראש המטה'ז התחיל אומר בלחש ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אמר הקב"ה 'כבוד אלהים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר'ח אין המדה הזו שלך, 'הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר'.
השאלות בדברי המאמר הנפלא הזה רבו. אך קודם כל ראוי לחקור מה היתה כונתו של אבינו יעקב ע"ה במה שרצה לגלות את הקץ, ומה טעם יש במניעת הדבר. גם ראוי לבאר איך המשל דומה לנמשל, במה שאמר שיעקב אבינו ע"ה בקש לגלות והעלים הקב"ה ממנו, להעבד שבקש לגלות לבניו האוני שלהם ונגלה לו המלך, הי' לו לומר שהסתיר המלך ממנו והטמין ממנו האוני. ועוד איך יתכן המשל של עשיית בני חורין, וכי ח"ו בקש יעקב אבינו ע"ה לשחרר את בניו מעול מלכות שמים בידיעת הקץ, ודאי לא היתה כונתו כ"א שיוסיפו עי"ז בעבודת ד'. גם מה אמר לבניך קראת ולי לא קראת, וכי לא התפלל אבינו ע"ה וקרא בשם ד' כמה פעמים, רק אז הי' זמן הצואה וראוי שיקרא לבניו, ומה תפיסה היא זו לי לא קראת. ועוד כיון שלא הי' רצון ד' ית' לגלות הקץ ועי"כ העלים ממנו, א"כ למה הי' צורך להגלות עליו ולומר לו. גם ראוי לבאר יחש שמע ישראל וגו' ובשכמל"ו בלחש לענין זה. אע"פ שידועה תכלית הגלות, וכל המון הצרות שעברו ועוברות על נחלת ד' הוא מפני חטאינו ועונות אבותינו, אך אם הי' הדבר רק כדי להתם חטאת אז ודאי כבר בא הקץ ולא נתארך כ"כ. אך הכתוב אומר: "נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם"יא, ומסיים "כי לקחה מיד ד' כפלים בכל חטואתיה"יב. והדבר יפלא מאד, וכי חשוד קוב"ה ח"ו להוסיף על הפרט ומכש"כ על הכלל יותר ממדת חטאיו, הלא הוא רב חסד, ועוד הוא נותן עצות איך להקל עונש ע"י תמורה ותקונים רבים של דרכי חמלה הממלאים את משפטיו ית', כמו "ברא מזכה אבא"יג ו"מקצת נפש ככל הנפש"יד שבדברי חז"ל כמו שהעיר בזה החסיד במסילת ישריםטו. אבל חלילה לו ית' לענוש את החוטא יותר ממדת חטאיו, ואיך יאמר "כי לקחה מיד ד' כפלים בכל חטאתי ."'וחז"ל אמרו במדרש: ?חטאו בכפלים, ולקו בכפלים, ומתנחמין בכפלים. חטאו בכפלים 'חטא חטאה ירושלם'טז, ולקו בכפלים 'כי לקחה מיד ד' כפלים'יב, ומתנחמין בכפלים 'נחמו נחמו עמי'יא"יז. והדבר יפלא, איך ישוער ענין חטא בכפלים, וכי יש מדה שראוי לחטא בה עד שנאמר שמי שהכפיל חטאיו במדה זו כבר חטא בכפלים. הרי כל חטא הוא יציאה מהראוי, ומי שמרבה לפשע יצא מן הראוי יותר, ואין הדבר נערך כ"א ביותר ופחות ולא בערך של כפלים שאין שייך כ"א בדבר שיש לו ערך ידוע ראוי שיתכן לומר הכפל מהראוי. ועוד איך אמר ע"ז "ולקו בכפלים", הרי כיון שהי' החטא בכפלים עכ"פ ראוי הוא שיהי' העונש בכפלים נגד החטא, א"כ שוב א"ז כפלים. ופירוש הדבר הוא ע"פ מה שאמר הכתוב: ?רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם"יח, אע"פ שחז"ל פירשוהו לענין הפרעון מעט מעטיט, מ"מ יש בזה ג"כ ענין פנימי. שאם היו ישראל עומדים רק במעלה פחותה, עד שלא היו צריכים לבא למדרגה גדולה של אהבת ד' האמיתית אשר להם יאתה באשר המה בנים למקום כמש"כ: "בנים אתם לד' אלהיכם"כ, וזהו החילוק שבין בן לעבד שהבן רחים לאבוהי ועובד מאהבה גמורה את אביו מדבקות נפשו עמו, אז כבר בא הקץ כי כבר לקחו ישראל פרקופא בחורבן הבית שבאמת הוא המשכן על עונותיהם של ישראלכא. אלא מפני שהחטא גורם ג"כ ריחוק האדם מבוראו וישראל צריכים לזכות לאהבת ד' האמיתית, ואהבת ד' האמיתית כשתקבע בלב תהי' ברית עולם עד שלא תזוז מלבבם לדורות עולם. וזוהי הברית החדשה שאמר הנביא יחזקאל שיכרות ד' ית' עם ישראל שלא תופרכב, היינו קביעות טבע האהבה בלב, כמו שנקבעה קביעות הקדושה הכוללת בקריאת שם ד' על האומה בכלל, כן וביתר עז יקבע השי"ת טבע האהבה על לב עם ד' עד שלא תזוז מלבבם ומלבב בניהם ובני בניהם עד עולם. והנה צריך לבא למדרגה הזאת של האהבה האמיתית הנצחית שתהי' קבועה בלב לדורות עולם, זה צריך מירוק גדול מאד שלא תשאר בלב שום טינא נסתרת ח"ו, שלא יחזור ויתעורר ויתקלקל הדבר ח"ו באיזה דור מהדורות, ורצון השי"ת שיהי' הדבר נצחי וברית עולם. וזהו פי' הכתוב "רק אתכם ידעתי" לאהבה ?מכל משפחות האדמה", א"כ תכלית שלכם היא אהבת ד' האמיתית, "על כן אפקוד עליכם" ביתר שאת במוסר גדול, "את כל עונותיכם", לרבות לא כפי ערך החטא לבדו, כ"א כפי המדה הדרושה לטהר את הלב מזוהמת החטא להביאו אל קדושת האהבה האמיתית של הקב"ה. וזהו ענין חטאם בכפלים, כי כל האומות כשהם חוטאים אין חטאם נחשב כ"א לפי ערך החטא לבדו, אבל ישראל שתכליתם היא להיות דבקים בד' באהבה אמיתית, הנה לבד קלקול החטא, אפי' אחר שכבר יטהר החטא ע"י מירוק של יסורין, מ"מ הרי מתרחקים עי"ז מאהבת ד' ית', ע"כ חטאם הוא כפלים. וממילא צריכים להלקות בכפלים, לא כדי מירוק החטא לבדו, כ"א כדי מירוק החטא וטהרת הלב לאהבת ד' ית'. וכיון שתכלית היסורין כדי לעשות ב' פעולות, לכפר החטא ולהביאם לקדושת אהבת השי"ת האמתית שהיא התכלית העולה על כל, ע"כ הם מתנחמים בכפלים, בכפרת העונות כמש"ה: "אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך וגו"'כג, ובקדושת השי"ת השורה עליהם לעולם אחר גמר מירוק הגלות ע"י האהבה הגדולה הנצחית שתהי' קבועה בלבבם. וזהו פשוטו של מקרא "כי לקחה מיד ד' כפלים בכל חטאתיה", כדי שלא לבד החטא יכופר, כ"א עוד תזכה לאהבת עולם, וברית עולם שלא תופר עוד עד עולמי עד. אך מה שדייק לומר "כי לקחה מיד ד ,"'ולא אמר סתם כי הוכתה או נוסרה כפלים בכל חטאתי' וידענו שהכל בהשגחה פרטית מאתו ית', גם מה שאמר "דברו על לב ירושלם וקראו אליה"יב, מהו ענין הדיבור והקריאה, ומהו ?מלאה צבאה" ו"נרצה עונה"יב דלכאורה הכל א', יש בזה ענין פנימי. והנה על עיקר גלוי הקץ הזה יש לדון ע"פ דחז"ל בסנהדרין: "יום נקם בלבי"כד "ללבי גליתי לאברי לא גליתי"כה, א"כ איך אפשר כלל שיהי' יעקב וכן יצחק יודעים את הקץ. אם כי נמצאים איזה קצים בדחז"ל מהם עתידים ומהם שכבר עברו, ודאי צ"ל שאינם קיצים מוחלטים, אלא חלקים יש מהם שהם כענין דברי רב אשי שאמר: "עד הכא לא תיסתכי ליה מכאן ואילך איסתכי ליה"כו, ויש מהם שהגאולה מוכנת אז לפי מצב העונות והדורות שהי' בימים ההם, אבל 'אם' יתוספו חובות ח"ו לעכב את הגאולה עוד, ע"ז לא אמרו חז"ל. וזהו הפי' של מש"א חז"ל ע"ד תנא דבי אלי': "ששת אלפים שנה הוי עלמא שני אלפים תוהו שני אלפים תורה שני אלפים ימות המשיח, ובעונותינו שרבו יצאו מהם מה שיצאו"כז. שהכונה "בעונותינו שרבו" אח"כ נתעכבה הגאולה אע"פ שמצד עצם חובת הגלות למרק החטאים הקודמים הי' די עם ב' אלפים אחרונים של שיתא אלפי שנים, אבל בשביל העונות החדשים ?יצאו מהם מה שיצאו" ונתארכה הגלות. א"כ אין לנו בדברי שום חכם קץ גלוי כלל, ומסתבר שלא נודע כלל כיון שמפורש אמרו חז"ל "לאברי לא גליתי" מי יהי' היודע הקץ המוכרח. א"כ קשיא איך ביקש יעקב לגלות מה שלא ידע. וזה ודאי א"א לומר שגם קץ שלו הי' כאחד הקיצים האמורים בדברי חכמים, שהם אמתים מצד עצמם אבל השינוי בהם אפשר מפני גרם החטא הנוסף. דא"כ לא הי' כ"כ דבר מוצנע עד שיהי' ראוי שתסתלק ממנו שכינה, כיון שכיו"ב כבר נודעו לנו, וגם כי הם אינם בטוחים כלל מפני חטאי הדורות, א"ז דומה כלל לאותו עבד שבקש לגלות אוני שלהם שהוא דבר ברור. אבל תוכן הדבר לע"ד, הוא, כי ודאי מי שיודע מעלתן של ישראל עד היכן שצריכה להגיע, ויודע ג"כ הקלקולים שיתקלקלו הדורות, הרי הוא יודע את הקץ. ויש בזה שתי ידיעות, הידיעה האחת שיודע מדת הקלקול שצריך להיות נתקן ע"י הגלות, ויודע המעלה שאלי' צריכין ישראל להגיע, והידיעה השנית היא שיודע ג"כ מדת הזמן שכל קלקול דורש לתקנו, והמעלה ההיא כמה היא דורשת זמן. אע"פ שהבחירה נתונה, מ"מ הידיעה אינה סותרת, ואפי' לנביא אפשר להודע בדרך כלל, כענין "כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון"כח, כי לא על איש פרטי תסוב הידיעה שתשלול עי"ז הבחירה ממנו, וכמש"כ הרמב"ם בה' תשובהכט. אף דבר זה עצמו הוא ענין מסופק, אם אל גמר המעלה שישראל מוכנים אליה אם ימתין השי"ת עד שיגיעו ישראל אליה בזכותם בצירוף מירוק הגלות, או שיש זמן קצוב לפניו ית' שכאשר זה הזמן יגיע אז אפי' לא יהיו ישראל עדיין ראויים כלל לאותה המעלה הגדולה של אהבת השי"ת שאליה המה מוכנים, מ"מ לא יניח השי"ת את ישראל עוד בידי הבחירה וירומם אותם אל זאת המעלה שלא ע"פ הכנתם כלל. והנה ודאי כשישלימו ישראל בעצמם את הכנתם אל רוממות המעלה המוכנת למענם, א"א כלל שיהי' שום עיכוב גלות. אבל כיון שאפשר שהקב"ה עתיד למהר הגאולה קודם שיבא זמן התיקון הזה, א"כ לא יהי' כלל הדבר מגיע לאותו הזמן האפשרי לדעתו ע"פ ידיעת המעלה והקלקולים וזמן תיקונם. והנה הכתוב אומר בדניאל: "די התגזרת אבן די לא בידין ומחת לצלמא"ל, ופי' של "די לא בידין" הוא לפ"ד. כי אם הי' רצון השי"ת לעכב את ישראל עד שישלימו הם בעצמם במעשיהם הטובים את הכשרם אל הגאולה, היתה האבן נקראת אבן די בידין, שבידים שהיו ישראל עושים את תיקוני שלמותם, בזה ימחו לצלמא שהוא כח הרע והקלקול שבמציאות שאינו נותן מקום לגדולת ישראל. אבל כיון שרצון השי"ת הוא רק שיהיו ישראל מוכנים קצת, ואז השי"ת ינטלם וינשאם אל קדושת המעלה הראויה להם אחרי שימורק עונם ויקבלו איזו שלמות להכנה של מעלתם, אע"פ שלא יהיו עדיין מוכנים לגמרי, א"כ תהי' השבירה של הצלם ע"י "אבן די לא בידין", שלא עשו ישראל בידיהם זאת המעלה. וזהו מה שאמר בזוהר ע"פ: "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל"לא, שלא תקום מעצמה כ"א הקב"ה יעמידנהלב, שלא יגיעו ישראל מעצמם אל המעלה הנצחית שלהם כ"א הקב"ה יביאם אליה. והנה דרכם של הקדושים ההולכים לפני ד' תמיד, שישתדלו בעצמם בתיקונם, ולא לאטרוחי כלפי שמיא. ע"כ יעקב אבינו רצה, שיהי' נקבע בישראל שתכלית המעלה, זו של אהבת השי"ת הנצחית, יהיו קונים בעצמם ע"י השתדלותם. וזהו שבקש לגלות את הקץ, היינו להודיעם את תכלית המעלה למה הם צריכים להגיע באופן שיהי' אפשר להבין, ולקבל על עצמם דוקא שהם יגיעו ע"י מעשיהם אל זאת המעלה. אמנם ראינו רצון השי"ת, אע"פ שתכלית בריאת העולם בבחירה היא כדי שלא יהי' נהמא דכיסופאלג, מ"מ על ישראל אמר הנביא: "למען תזכרי ובושת ... בכפרי לך לכל אשר עשית"לד. גם צריך להבין מה שהיתה קבלת התורה באונס דוקאלה, והרי הי' אפשר להיות ברצון, גם לא מצינו שלא רצו לקבלה. אבל תוכן הענין, שיש בשלמות האדם מעלה היוצאת מתוך החסרון, כענין דברי חז"ל: "מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול, מפני שלא הי' בו שום דופי"לו. כיון שתכלית האדם היא שעם גודל האהבה אל השי"ת יהי' מאד נכנע לפני הקב"ה ושיכיר תמיד הכנעתו מלפניו. וזהו בעצמו מעלה גדולה, כי הוא תכלית ידיעת האמת, שהאמת האמיתית היא שעם כל מעלת האדם היותר נשגבת מ"מ הרי אינו כדאי והגון להיות נקרא עבד ד'. ע"כ רצון השי"ת שיהי' לישראל תמיד הכרת השיעבוד אל השי"ת מצד יראה, לבד מעלת הבן שיש להם שהוא מצד אהבה. ע"כ היתה קבלת התורה ע"פ כפיית הר כגיגיתלה, להורות שזהו, הוא עצמו, הוא חלק מן השלמות, להכיר שלבד האהבה ראוי שתהי' משורשת יראה, ועם גודל הקירוב שהשי"ת מקרב מ"מ יהיו יודעים שעבדים אנחנו לו ית'. וזהו עצמו טעם רצון השי"ת שגם בגאולה העתידה לא ימתין עד שיגמר כל התיקון כולו ע"י ישראל, כי אז כיון שהם עצמם היו גורמי התיקון היו רק אוהבים, אבל לא היו מכירים כ"כ ענין עבדות להשי"ת, ותכלית האמיתית היא להכיר עם האהבה ענין העבדות וההכנעה. ע"כ ימהר השי"ת לגאול בלא הכנת ישראל כענין "אבן די לא בידין", ויהיו יודעים שעם האהבה צריך שיעבוד והכנעה יתירה. וכיון שכן א"א כלל לגלות את הקץ, כיון שרצון השי"ת למהר ולהחיש קודם זמן התיקון ע"פ ההדרגה, וד"ז ליבא לפומא לא גליא אימתי יגיע זה הזמן. ע"כ הורו אותנו חז"ל במשל העבד שרצה לעשות את בניו בני חורין, היינו שיהיו עובדים את המלך רק מאהבה ולא מצד הכרח, "עמד לו למעלה הימנו" פי' שהכיר גדולת המלך איך הוא נשגב ומרומם ממעלתו, עד שהשלמות האמיתית היא דוקא להיות עבד משועבד לו, ע"כ הפליג בדברים אחרים. וזהו שאמרו "ויקרא יעקב אל בניו", וא"ל הקב"ה לבניך אתה קורא ולי אין אתה קורא, כי לא קרא אל השי"ת שתהי' ההשלמה העתידה הנצחית לישראל מצדו, כ"א קרא לבניו שיהיו הם המכינים. והנה השלמות תלוי' בשני ענינים, הא' בדעות, שתהי' האמונה קבועה מאד בלב ובכל עקרי האמונה בידיעת שלמותו ית', והשנית במעשים, שיהי' הכל ע"פ רצון השי"ת. וזהו ענין שני פסוקי היחוד, נגד קבלת האמונה בשלמות הוא "שמע ישראל ... ד' אחד", ונגד המעשים לעשותם כפי רצונו ית', שזהו ענין מלכותו שיהי' שומע למצותיו "אי אמר מלכותא עקרנא טורי עקר טורי"לז, והכל מפני שראוי לעשות בפועל כל היוצא מפי מלך, ע"ז נאמר "ברוך שם כבוד מלכותו". והנה הם שראו שמתחילה התחיל לומר "אשר יקרא אתכם באחרית הימים"א, היינו ענין הקץ וההשלמה העליונה הדרושה לו, ואח"כ חזר, אמרו "יודעין אנו מה בלבך", שמא ח"ו תחשבנו שאין אנו ראוים אל ההשלמה ההיא מצד חסרון אמונה חלילה, אמרו "שמע ישראל". השיב יעקב שלא חסרון אמונה הוא העיכוב כ"א השלמת המעשים, ע"כ אמר בלחש "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". והנה שלמות המעשים אינה כלל כ"א ע"פ התורה, וזהו אפשר רק אחר קבלת התורה, ע"כ אמר הקב"ה זו המידה אינה שלך, כי שלמות המעשים של ישראל לא תבא באפשרות כ"א אחר קבלת התורה, גם אז יהי' הגמר ע"י השי"ת כדי שיהיו לעולם עבדים. והנה אע"פ שנעלם הזמן מאבינו ע"ה, מ"מ הי' אפשר לסדר להם הדרכים של ההשלמה כדי שיקבע הדבר שהם בעצמם יגיעו אליה, ותהי' עיקר העבודה לעתיד לבא רק ע"פ דרך האהבה. אבל רצון השי"ת והתכלית האמיתית שתהי' גם לע"ל שלמות העבדות מצורפת אל האהבה. וזהו שנאמר במשל שראה את המלך למעלה ממנו, שהכיר רוממותו ומעלתו ית', ע"כ הפליג מעיקר הענין וראה שאדרבא זוהי השלמות שיהי' הגמר ביד השי"ת. ע"כ הזהיר אותן על כבוד המקום ב"ה, כדרך שכבדתי אני ואבותי שעבדו בדרך העבדות וההכנעה, כמו שאמר: "קטונתי מכל החסדים וגו"'לח ואברהם אבינו אמר: "ואנכי עפר ואפר"לט, ויצחק פשט צוארו ע"ג המזבח אע"פ שהיתה המצוה ע"י אביו וזהו מורה ההכנעה מדבר ד' ית', שאברהם ע"ה שבעצמו שמע אצלו מורה אהבה, אבל אצל יצחק מורה הכנעה. ע"כ ראוי שיהי' גמר השלמת ישראל ע"י הקב"ה, כדי שתהי' דבקה עם ישראל שלמות הבושה והעבדות לפניו ית'. וזהו משאה"כ: "דברו על לב ירושלם וקראו אלי"' אע"פ שלא תהי' עדין מוכנת וראוי' תקראוה, "כי מלאה צבאה" ובאה אל השלמות, "כי נרצה עונה" ע"י היסורין. אבל השלמות היא מצד "כי לקחה מיד ד' כפלים בכל חטאתי "'שהיא כדי להכשירה אל רוממות מעלתה זאת, לקחה מיד ד' אע"פ שלא הכשירה מעצמה, אבל זוהי מעלה גדולה לה שהשי"ת יקים אותה, וכמש"כ: "ואומר לך עבדי אתה".