מדבר שור יח
?לדוד ד' אורי וישעי"א ודרשו חז"ל בפסיקתא: "אורי בר"ה, וישעי ביו"כ. ונבאר בעה"י למה ייוחס לשון "אורי" על השי"ת לר"ה ו"ישעי" ליוה"כ דוקא. ונקדים מה שמבואר בזוהר וכן נוהגין להלכה עפ"ד הפוסקי' שלא להתודות בר"הג, וכן נראה מתיקוני התפילה של ר"ה שאינה כ"א בזכרון כבוד השי"ת והגדלת הודו לעיני כל, וענין וידוי לחטא ועון לא נמצא בה כלל. והדבר צריך ביאור מאד, הלא העיקר אצלנו שראש כל הסמים היא התשובה והוידוי הוא עיקר גדול בתשובה, ואיך בר"ה שהוא יום הדין יום נורא ואיום, נהי' מוזהרים שלא לקחת לנו את הפרקליט הגדול הזה של וידוי, והוא דבר מתמיה. אמנם לאחר העיון הדבר מבואר מאד ומורה על גודל אהבת השי"ת לישראל. שזהו דבר פשוט, שאע"פ שכל תשובה מועלת וכ"ז שאדם מתחרט מן החטא אפי' בהרהור תשובה בעלמא החטא הולך ומתכבס, מ"מ ודאי אינה דומה כלל מעלת התשובה הבאה עם השכל, שישכיל בגדולתו ית' ויקר קדושת התורה ומצותי' ומעלת ישראל ומה שהאדם פועל לטוב בעשותו רצון קונו, שכל אלה הענינים יביאו את האדם לתשובה מאהבה "שזדונות נעשות לו כזכיות"ד, אל התשובה הבאה בלא חשבון כזה כ"א מיראת עונש פשוטה. אבל החילוק בין תשובה מיראת העונש לתשובה מאהבה הוא, שתשובה מיראת עונש א"צ שום הכנה כלל, כי תיכף כשמשים על לב כי אין הקב"ה ותרן ושיבא במשפט על כל נעלם הוא מתחרט מחטאיו, מה שא"כ תשובה מאהבה דרושה לחשבון והבנה להשכיל בהעקרים המביאים אליה. אבל החילוק שבין תועלת המגיעה מתשובה מאהבה אל התועלת שמגיעה מתשובה מיראה גדול מאד, כי לבד היתרון הגדול שבין זדונות לשגגות הנאמר בתשובה מיראה לזדונות כזכיות האמור בתשובה מאהבהד, עוד יש יתרון נוסף. כי הלא "עבירה מטמטמת לבו של אדם"ה, ואור השכל האלהי שמאיר בנפשו להורות לו הדרך הישרה ושיכיר כל מכשול עון למען יסור ממנו, מתחשך ע"י עניני החטאים שמאפילים את זוהר הנפש החכמה. ע"כ האיש שהלך בדרכי לבו משך זמן רב ולא שם לבבו אל דרכיו לישרם כראוי, אם בא אח"כ לשוב רק מיראה, אע"פ שכבר יצא ממוקשי מות אל מקום ההצלה, עם כ"ז א"א כלל שתהי' תשובתו שלמה. כי אי אפשר שיכיר כל פרטי חטאיו וקלקולי מעשיו, כי דרך רשעים באפילה והאור האלהי אינו שלם אצלו מאחר שלא הספיקה תשובתו כ"א שיעשו זדונותיו שגגות, והרי גם השגגות מחשיכות זוהר הנפש אפי' מצד עצמן מכש"כ כשהן באות מכח זדונות. והאור האמיתי מאור קדושת התורה והמצות, בא אל נפש האדם רק כאשר יעשה אותן ויתבונן אל ערך קדושתן ורוממות תכליתן באשר נתונות הן מאדון כל המעשים ית"ש, וע"י האור הזה המאיר בנפשו יכיר היטב פרטי מעשיו ויתקן גם הדברים שלא הרגיש בהם זולת אור האלהי הזה. ע"כ אמר דוד המלך ע"ה כשביאר מעלת התורה ומצותי' במזמור "השמים מספרים": "גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב, שגיאות מי יבין וגו"'ו, שכונת הדברים לפ"ד היא שפי' "נזהר" הוא ע"ד שפי' הראשונים מלשון זוהרז. אמר "גם עבדך" אימתי יגיע לנפשו האור האלהי הזה עד שיהי' "נזהר" ומבהיק ע"י אור התורה והמצוה, דוקא "בשמרם עקב רב", פי' בשביל גודל מעלתם ורב ערכם, לא בשביל יראת העונש בלבד. ועי"ז "שגיאות" כאלה אשר "מי יבין" אותן ו"נסתרות" מצד שכל האנושי, מכל אלה "נקני". אבל אי אפשר לבקש על נקיון השגיאות והנסתרות כ"א אחרי ההשתדלות להכיר את הנסתרות, והוא העסק בתשובה ובמצות מאהבה מצד הכרה בגדולת השי"ת וגדולת מצותיו, כמש"א חז"ל: "עשה דברים לשם פעלם"ח. ובפסיקתא: '"וד' נתן קולו לפני חילו'ט בראש השנה, 'כי רב מאד מחנהו'ט אלו ישראל, 'כי עצום עושה דברו'ט שהוא מעצים כחן של צדיקים שיעשו רצונו"י. ונראה לבאר כונתם ז"ל שהורו לנו ענין ר"ה שהוא כעין הקדמה לימי התשובה אע"פ שהוא מכללם. רק ענין ר"ה הוא להמליך את הבורא ית' עלינו, ולהכיר גדולתו וקדושתו ומעלת קדושת התורה והמצות ומעלת ישראל, וע"ז תקנו רז"ל מלכיות, זכרונות, שופרות. מלכיות כדי להכיר גדולת השי"ת שהוא מלך גדול על כל הארץ. זכרונות כדי להכיר מעלת בנ"א בכלל ומעלת ישראל בפרט שהם נזכרים לפניו, וכמש"כ: "ויזכור להם בריתו"יא, ועי"ז יתעורר לתשובה מאהבה. אך צריך עוד להכיר גדולת התורה, ע"כ נתנו שופרות שמסופר בהם ענין מתן תורה, "אתה נגלית בענן כבודך ... על הר סיני ללמד לעמך תורה ומצות וכו ,"'שמזה נכיר רוממות התורה והמצות שבידינו שראוי שנדקדק בהן עד מאד. והנה כדי שיקבע בלבנו גודל מעלת ישראל וחבתם לפניו ית', שרצונו שתהי' עבודתם עבודת בנים למקום ויהיו עובדים מאהבה, קבע יום ר"ה להמליך אותו ית' קודם התשובה, ולשום אל לב כל הענינים המביאים לאהבתו ית'. וע"פ חז"ל מנע אותנו מהתודות לפניו עד עבור כל סדר היום וקדושתו כדי שיתעורר לבבנו בתשובה מאהבה, אז נוכל להתודות כראוי. וכדי להורות ע"ז שישראל עומדים במדרגה רמה והם נתבעים מפני חבתן בתשובה מאהבה שא"א כ"א אחרי הכנת היום הקדוש הזה, קבעו לנו אנשי כנה"ג בתפילה כל הענינים המורים שאנו נתונים לאהבתו ית"ש. עד שביום המשפט אין אנו משימים על לב להאריך כ"כ בצרכי עצמנו וכל האריכות אינה כ"א בכבוד שמים, וגם כשמבקשים על צרכי עצמנו "זכרנו לחיים" אנו מסיימים "למענך אלהים חיים" למען כבודך שנראה בעולם ע"י הצלחת ישראל. והנה ענין קול שמתיחס אל השי"ת כבר ביארו המפרשים שהוא שפע שכליב, כמו "קול ד' בכח וגו"'יג שכונתו שפע השכל הנשפע ממנו ית', ?ויש ג"כ שהוא קול נברא). לזה אמר שבר"ה השי"ת משפיע שפע שכל כדי להכיר כבודו וגדלו, '"וד' נתן קולו לפני חילו' בראש השנה", ופי' הטעם "כי רב מאד מחנהו" פי' רב באיכות וחשיבות, "אלו ישראל" שהם חשובים וראויים לתשובה מאהבה, ע"כ ראוי להקדים להם היום המקודש הזה שהוא מכשיר לתשובה מאהבה. והנה הבעלי תשובה שבישראל צריכים להקדמת ר"ה כדי לזכות לתשובה מאהבה, והצדיקים כדי שיוסיפו אומץ יותר בעבודתו, שהיא תשובת הצדיקים כמפורסם מעשה דר"ס גאון ז"ליד. אמר '"כי עצום עושה דברו' שהוא מעצים כחן של צדיקים שיעשו רצונו", ע"י ההכרה בגדולתו שר"ה מיוחד לזה, מוסיפין הצדיקים כח לעשות רצונו, כי מתוך שמשכילים עכשיו יותר בגדולתו הם מכירים שעבודתם הקודמת לא היתה חשובה כלום, ועי"ז גם הצדיקים הגדולים עסוקים הם בתשובה. וזוהי ג"כ טובה לישראל, שע"י שכולם יחד נעשים אגודה לעשות תשובה מתקבלת התשובה ביותר בכלל תשובת הצדיקים, מה שא"כ אם הצדיקים לא היו עסוקים בתשובה כלל לא הי' שיתופם עם הבינונים שיתוף גמור כיון שזה עסוק בדבר אחד וזה בענין אחר. ואמר שכ"ז הוא הקדמה ליום ד' הגדול והוא יוה"כי, כדי שתהי' התשובה שלמה ליוה"כ והזכות גדולה. והנה לכאורה יש לחקור במניעת הוידוי בר"ה, דלכאורה יוכל לצאת מזה ח"ו הפסד גדול. שהרי סגולת הוידוי נודעת בזוה"ק שגדולה מאד שכל המקטרגים פורשים ממי שמתודה ואין דינו נמסר כ"א למלך, ממ"ה הקב"ה בעצמו. ודבר זה גדול מאד שהרי ע"ז התפלל דוד המע"ה "מלפניך משפטי יצא"טו, שע"י שימסר משפטו אליו ית' הזכות קרובה מאד כי רבים רחמיוטז. א"כ כיון דשלש כתות ליום הדין, צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, רשעים גמורים למיתה, רק בינונים תלוים ועומדים עד יוה"כ ותלוי בתשובהיז, א"כ הלא כ"א יחרד ח"ו שמא הוא מכלל הרשעים, והלא כשיתודה ימסר דינו למלכא קדישא ית' ואולי יש תקוה, אבל בהתרשלו מוידויו והמנעו מזה שמא בתוך כך יגמר משפטו חלילה. אך צ"ל שכדי שיצא אדם מכלל רשעים גמורים די בהרהור תשובה והסכמה בלב לשוב בלב שלם לימי התשובה הבאים ולכל השנה הבעל"ט, אע"פ שהשלמת התשובה היא דוקא ע"י וידוי פה. וטעם הדבר כי עיקר חיות האדם כ"ז שהוא בגופו הוא ע"י הדיבור וכמש"כ: "לנפש חי"'יח "לרוח ממללא"יט, והכתוב אומר: "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם"כ שיכוון ג"כ שיעשה המצות בחיותו העקרית, וכמ"כ התשובה ראוי שתעשה בכח החזק שבחיים שהוא כח הדיבור וכ"ז שהיא במחשבה בעלמא היא חלושה. וכן אי' בתיקונים שהרשעים שהרהרו תשובה לפני מותם ולא הוציאו בפה צריכים הצדיקים לירד לגיהנם להעלותם ובעצמם אינם יכולים לעלותכא. הרי שהתשובה שבלב לבדה חלושה, וראוי א"כ לפחוד ח"ו שמא לא תספיק להוציאו מכלל רשעים גמורים. אבל כ"ז הי' אם הי' מתרשל מוידוי בפה ע"י עצלות או פריקת עול ח"ו, או ע"י שאינו מחשיב חטאו לפגם וכיו"ב. אבל בר"ה שאין אנו מתודים בפה לכבוד שם השי"ת, כדי להורות שעדיין אין אנו מכירים איך להתודות לפניו ית' עד אשר יערה עלינו רוח ממרום ע"י קדושת היום הקדוש והתקיעות והתפילות הנאמרות בו, א"כ הוא ית' מחזק ג"כ את כח המחשבה של הרהור התשובה, אע"פ שלגבי האדם הגופני הוא כח חלש מ"מ השי"ת מחזקו כיון שהוא לכבודו ית', אין לפחוד. וזהו מאמר הפסיקתא וביאור הכתוב לדעתם ז"ל "ד' אורי בר"ה", כלומר איני מתודה בר"ה כ"א אני עסוק שיאיר ד' אורי ואכיר איך לשוב כראוי, ועי"ז אושע ביוה"כ, שאז תגמר התשובה הגמורה. שמא תאמר כיון שאין כאן וידוי פה יש לפחוד ממקטרגים, אמר: "ד' מעוז חיי"א, מחזק כח החיים החלש שלי שהוא המחשבה וההרהור, כיון שהוא לכבודו ית' א"כ "ממי אפחד"א. ומש"כ: "בקרוב עלי מרעים לאכל את בשרי"כב הוא ע"ד המתבאר בזוה"ק שהמהרהרים בתשו' שלא הוציאו בפה נקראו בני בשר ועליהם נאמר: "יבוא כל בשר להשתחות"כגכד, אבל כאן "המה כשלו ונפלו"כב ולא ישלטו בבשרי כיון שהדיבור נמנע מהדין.