מדבר שור יז
"א"ר חמא ברבי חנינא מאי דכתיב: 'כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים', למה נמשלו ישראל לתפוח, לומר לך מה תפוח זה פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע". הנה הקושי שיש בזה המאמר שהקשו בתו' איך יאמר: "למה נמשלו ישראל", ופשטא דקרא דמשתעי בלשון זכר נראה שהדברים מוסבים על השי"ת, שאותו ית' ידמו להדוד האוהב את כנס"י הקדושה אהובתוג. אבל פשטן של דברים נראה שרבי חמא פי' ענין הרעי' והדוד שהוא על התורה וישראל. הרעי' היא התורה תורת ד' תמימה, וכדחז"ל: ?כמה טובה אשה טובה שהתורה נמשלה בה"ד, והדוד הוא עם ישראל שלקח לו תורת ד' להיות ברית עולם ביניהם. ע"כ פי' "כתפוח בעצי היער" על ישראל. וזה באמת אחד משני הדרכים הגדולים שהשיר המקודש יפורש בהם. הדרך האחד שהרעי' היא כנסת ישראל והדוד הוא השי"ת, והדרך הב' שהרעי' היא תורת ד' תמימה והדוד הוא ישראל עם קדוש, שהתורה הקדושה מתרפקת על אהבתו מצד עוצם קדושת נפשות עם ד' אלה אשר מראש צורים חוצבו. ועתה אחרי שסלקנו בפשטא הזרות הנשקפת ביסוד דרשה זו בעה"י, נבא לבאר בפרטות במה תהי' מכוונת הקדמת נעשה לנשמע אל המשל של פריו קודם לעליו, ומה הוא היתרון של הקדמת נעשה לנשמע. ולישב את כ"ז נקדים את האמור עם הספר תורת האלהים בסדר משפטים בפרשת "ואל משה אמר עלה אל ד ."'שבתחילה כתוב שם: "ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ד' ואת כל המשפטים, ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל הדברים אשר דבר ד' נעשה". ואח"כ: "ויכתב משה את כל דברי ד' וגו' ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ד' נעשה ונשמע". שיש להבין למה הוצרך לומר להם תחילה בע"פ ואח"כ בספר בכתב. גם למה כשדבר עמהם בע"פ כתוב: "ויען כל העם קול אחד", ואח"כ לא נאמר "קול אחד" כ"א "ויאמרו כל אשר דבר ד' נעשה ונשמע". גם בתחילה אצל הסיפור של בע"פ כתוב: ?כל הדברים אשר דבר ד ,"'שנראה שבאו לרבות איזה דבר, ואח"כ לא נאמר ?כל הדברים" כ"א "כל אשר דבר ד' נעשה ונשמע". ועל כל אלה יש לבאר למה מתחילה אצל בע"פ לא אמרו כ"א "נעשה" ואח"כ בכתב אמרו "נעשה ונשמע". חז"ל ביארו במש"כ: "התורה והמצוה"ו, התורה זו תורה שבכתב והמצוה זו תורה שבע"פז. ומדבריהם נלמד שהתחלקות שני חלקי התורה שבכתב ושבע"פ מכוון הוא נגד התחלקות של תלמוד ומעשה, ששני אלה הם יחד שלמות מוכרחת. וכאשר נתבונן נמצא שענין תורה שבע"פ מכוון לשמירת המעשה, ותורה שבכתב מכוון לענין ידיעת התורה. כי הנה הבדל יש בין ידיעת התורה למען תכלית המעשה, אל ידיעת התורה מצד עצם מעלת שלמות ידיעת התורה ותלמודה. כי ידיעת התורה למעשה, התנאי העיקרי בה שיכוון את האמת שלא יורה ח"ו שלא כהלכה ויכשיל בתורה, אבל ידיעת התורה מצד המצוה, אמרו חז"ל: אפילו ע"ה שקורא לאהבה איבה, כגון ואהבת ואייבת, עליו הכ"א ודילוגו עלי אהבהח. והנה לכוין ידיעה ברורה בתורה, להורות חוקי ד' למעשה, ודאי צריך דעה שלמה ורחבה מאד, ועמל גדול בתורה דרוש לזה, עד שא"א שיהי' העם כולו ראוי לידיעת התורה למעשה. ולתכלית זו ניתנה תורה שבע"פ שאמרו חז"ל: "לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה שנאמר: 'כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית'. וכיון שניתנה בע"פ אי אפשר לזכות בה כ"א אחרי עמל גדול ושימוש חכמים. והי' זה לשמירה אל המעשה, כ"א הי' בכתב גם דברים שבע"פ, הי' כ"א קופץ להורות למעשה כפי שיראה לו בשכלו מראי' בעלמא לפי שעה, ובאמת מי שלא עמל בתורה והתחכם כראוי א"א לו לדעת דבר ברור למעשה. ע"כ נתנה תורה שבע"פ שממנה למעשה תוצאות, בע"פ, כדי שהזוכים בה יהיו דוקא החכמים העמלים בתורה ועוסקים בה תמיד, והמה ידעו משפט איך להורות ממנה למעשה. ועי"ז יהי' נשמר מעשה המצות כראוי, כי יעשו רק ע"פ דברי החכמים כמש"כ: "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל"יא. אבל כשם שמה שנתנה תורה בע"פ מועיל לשמירת המעשה, כן הוא מניעה אל התרחבות ידיעת התורה באומה. ע"כ נתנה ג"כ תורה שבכתב בכתב, כדי שכל מי שירצה לזכות בידיעת התורה יוכל עכ"פ לפי ערכו, כי לענין מצות תלמוד תורה אפי' אינו מבין כראוי מ"מ מצוה היא, וכדחז"ל: "ליגריס איניש ... ואע"ג דלא ידע מאי קאמר"יב. ע"כ היתה נחוצה מאד קבלת עול תורה שבע"פ לענין מעשה המצות שיהיו נעשים עפ"ד חכמים המצוינים, וקבלת תורה שבכתב לענין ידיעת התורה לכל העם. והנה בזה נבחנו ישראל עד כמה נאמנה את אל רוחם, ושהם רוצים למלאות אחרי רצון אביהם שבשמים בכל לבבם. כי הנה כל אדם אוהב ידיעה בטבעו, וכל אחד רוצה להתנהג ע"פ דעתו והשגתו, והנה מצד הטבע הי' הרצון יותר מסכים שתהי' התורה כתובה כולה גם הדברים שבע"פ, וכ"א יראה בעיניו את מה שעליו לעשות ויעשה כפי הבנתו. אבל אז הי' המכשול רב במעשה כי לא הכל יבינו משפט, והמסירה אל דעת החכמים לא היתה נוהגת. ואע"פ שהיו יודעים יותר כמה עניני תורה, אבל למעשה הי' יוצא משפט מעוקל. ע"כ ישראל שהשיגו דבר זה, בחרו שתהי' תורה שבע"פ נשארת בע"פ, ותשאר בהכרח בעיקרה ביד החכמים הגדולים, שהמה יבינו אותה לעמקה ויורו את האמת בכל דרכיה. וזהו אות גדול כי הם רוצים בכל לב לעשות רק רצון קונם, ולא יחמדו את התורה מצד טבע האדם לשאף אל דבר שכלי וענין מושכל. כי הם מיעטו את הידיעה הכללית ע"י תורה שבע"פ שבחרו שתהי' בע"פ, וקבלו עליהם דבר זה, כדי שיהי' המעשה משומר אצלם כראוי ע"פ אמתת רצונו ית'. וזהו שעשה משה, שבתחילה לא הראה להם תורה שבכתב רק סיפר להם דברי ד' בע"פ והזהירם על שמירת תורה בע"פ, א"כ היו אז צריכים לקבל שיהיו שומעים אל קול החכמים שילמדו תורה שבע"פ בכל כחם ויודיעו להם דבר חק ומשפט. א"כ עיקר הקבלה הצריכה לזה לדורות הוא להאמין אל דברי החכמים ולעשות כהוראתם, ובזה קבלת כל העם שוה, כי לענין חיוב האמונה לדברי חכמים אין חילוק בין איש בער לגדל דעה, כי הכל חייבים בשוה לשמע ככל אשר יורו. ע"כ כתוב: "ויען כל העם קול אחד ויאמרו"יג, להורות כי כולם קבלו על עצמם אמונת החכמים בפירוש התורה. ואמרו בריבוי "כל הדברים אשר דבר ד' נעשה"יג, שהשיגו שבא עמהם בע"פ כדי לקיים את תוכן המעשה כראוי כיון שתהי' נשמרת ביד חכמים גדולים, ואמרו "כל הדברים" להורות על כל מה שיחדשו חכמים בעשיית סייג לתורה או שידונו ע"פ מדות התורה, הכל דבר ד' הוא והכל יעשו. אח"כ כאשר כבר קבלו הקבלה הראויה לשמירת המעשה כראוי, כתב בספר וקרא באזניהם שיקבלו ג"כ הדברים בכתב, שזה מורה שעכ"פ חיוב לימוד התורה וידיעתה לפי שכלו של כל אחד ואחד הוא דבר שבחובה, והכל שוים בה להשתדל בהבנת דברי תורת ד' שהיא בידינו כתובה. והנה בטבע הי' ראוי להקדים חיבת תורה שבכתב שבה ידעו מעצמם בלא אמצעות החכמים את דבר ד', אבל כיון שרצו למלאות רצונו של מקום הכירו כי עיקר התכלית הוא משמירת המעשה שבא ע"י תורה שבע"פ, ע"כ הקדימו נעשה לנשמע, היפוך טבע האנושי לאהוב את מה שישכיל מעצמו. והנה באילן יש פרי ועלין, וגידול הפרי הוא מכח השמש כמש"כ: "וממגד תבואות שמש"יד, אך העלין צריך שישמרו את הפירות כדי שלא יכה אותם השמש יותר מדאי מה שאינם יכולין לקבל, ויאבד כחם הובש לחם. א"כ העלים שנותנים הצל הם גורמים שיוכלו הפירות לקבל חום השמש בדרך מזוג באופן הנאות להם. והנה התכלית היא הפרי, והיא המעשה, והם קבלו תורה שבע"פ כדי שיגיע להם המאור הגדול משמשה של תורה, כי תורה שבע"פ שהיא מתהלכת בעיקר בין גדולי החכמים העמלים בתורה, תגיע ע"י ההוראה של המעשה באור גדול ומזהיר. אלא שכדי לקבל האור הגדול של תורה שבע"פ וכדי לקבע בלב שמירת התורה, צריך שתהי' עכ"פ ידיעה לכל העם בתורה שבכתב, שעי"כ הוא מוכשר לקבל אור תורה שבע"פ ע"י חכמי תורה הגדולים. ע"כ החיוב של לימוד תורה בשכר לבנו הוא על מקרא שהוא תורה שבכתבטו, ואע"פ שאין ממנה תכלית המעשה לבדה, אבל המאור שבה גורם שישמור משפטי התורה ע"פ תורה שבע"פ. ואע"פ שבכלל הדבר נחלק לתורה שבכתב ותורה שבע"פ, מ"מ בפרט הוא ג"כ מכוון נגד חלקי התורה הנגלים שביד כל העם להשיגם, ונגד עמקי התורה שאנו צריכים לקבלת החכמים ולסמוך עליהם בכל משפטיהם וחוקותם. שעל ההשפעה שאנו מקבלים ע"פ חכמי התורה נאות שם נעשה, אע"פ שלא נשמע ונבין ואין לנו העונג הטבעי של השגת המושכל, עכ"ז נעשה ונקיים, ונשמע היינו להבין כפי המושג משכלנו. והאדם שהולך אחר טבעו, יחבב יותר את מה שיבין בעצמו, אבל קדושת ישראל גדולה מאד, והכירו שעיקר הכל הוא לעשות חוקי תורת ד' כפי האמת המכוונת בתורה ע"פ אמתה של תורה, שא"א להשיגה כ"א ע"פ הסמכנו ע"ד החכמים. ומה שנשכיל לפי שכלנו אינו אצלנו עיקרי כ"א במה שמכשיר את הנפש לקבל את האור הגדול של תורה שבע"פ כדי להתנהג ע"פ למעשה, כי "אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד"טז. א"כ עיקר התורה שממנה נדע המעשה שהוא תורה שבע"פ, שלא יוכל כל העם לדעתה, הוא הפרי שצמיחתו ומתקו "ממגד תבואות שמש". ואור התורה שבכתב, שכל העם יכולין ללמוד אע"פ שאינם יודעים עיקרו ואינם יכולין להתנהג ע"פ למעשה, הוא בדוגמת עלין שמכשירים הפרי לקבל אור השמש שלא יהי' יותר מכחה, כן יכשירו אלה הלימודים את הנפש לקבל הארת תורה שבע"פ ולקיים בכל לב. והראו ישראל אהבתם להשי"ת שהקדימו נעשה לנשמע אח"כ, כשערך לפניהם תורה שבכתב, שהתכלית בה היא למען ידע כל העם מושג מהתורה אע"פ שלא יוכלו להשתמש ממנו למעשה. מ"מ הקדימו הם נעשה לנשמע, והודו שהעיקר הוא ידיעת התורה שבלב החכמים שיודעים להורות למעשה, ואנו נעשה ע"פ דבריהם, וגם נשמע להבין כפי שכלנו. ובזה הונח יסוד קיים לדורות, שאע"פ שהחובה מוטלת על כל אחד ללמוד בתורה כפי הבנתו, מ"מ ידע שאין עיקר התורה לתכלית המעשה כ"א מה שהוא מסור מהחכמים הגדולים. והנה התפוח שהתחלת ניצו קודם לעליו, מורה שהוא צריך אל חום השמש בלא חוצץ בהתחלת הפרחתו, ואח"כ כשכבר פעל עליו השמש צריך הוא לעלין כדי שיהי' כח השמש במדה שיוכל לקבל. ה"נ בתחילה סיפר להם משרע"ה דבר ד' בע"פ, כדי שתהי' התחלת הכל קבלת תורה שבע"פ, שבתכונתה צריכה להיות מסורה ע"פ החכמים העוסקים בתורה תמיד, וזהו אור השמש המאיר ומוציא פרי חמד. ואח"כ לדורות, אם ילכו הדורות וההמון יהי' מחוסר כל ידיעה מתורת ד', יפנה לבבו ח"ו ויבעט בעול תורה שבע"פ, ע"כ ביום השני סדר לפניהם תורה שבכתב לכל העם, כדי שיוכלו לקבל לדורות האור של תורה שבע"פ. וז"ש: "כתפוח בעצי היער"א, שמתחילה מקבל אור השמש להתחלת הפרחתו, ואח"כ מתכסה בעלים כדי שיהי' אור השמש לפי כחו. כן הקדימו ישראל נעשה לענין קבלת עול המעשה ע"פ תורה שבע"פ ובכלל ע"פ חלקי התורה שהיא למעלה מהבנתם, לנשמע שהוא כענין העלין שמכשירים לקבל אור השמש במדה בתמידות ולהפריח ע"י פירות. ע"כ מסיים ואומר בשביל ש"בצלו חמדתי וישבתי"א, פירוש שבתורה שבכתב שהיא כוללת כל חלקי התורה שביד כל העם להבינם, שהיא כעין פעולת הצל שאינו מזריח האור בטהרתו, שהרי א"א לכל העם להבין דברים לעומקם וטהרתם, עכ"ז פועל ש"פריו מתוק לחכי"א, היינו כי עי"ז ילכו למעשה אחר הוראת גדולי החכמים אע"פ שאינם מבינים את עומק דבריהם. ואם הי' רצון העם להתנהג ג"כ למעשה ע"פ הבנת עצמם, אע"פ שלימוד התורה הי' נמצא עמהם, שגם מאן דלא ידע מאי קאמר מ"מ שכר לימוד תורה יש בידו, אבל הפרי הי' מר ח"ו, כי המעשה שהי' מחדש ע"פ הבנתו הי' מקולקל. אבל עתה שהקדימו נעשה לנשמע, יוצאים שני מיני שלמות בהכשר טוב. כי הידיעה מתגדלת כפי ערך כל העם, שזה מחזיק את הנפש ביראת ד' ומקרב את הלבבות לתורה וכל מדה טובה, וזוהי השלמת עלין שבא מהם הצל המועיל. וגם הפרי מתוק ומוטעם כראוי, מפני שמתגדל ממגד תבואות שמשה של תורה, שמתבאר ע"פ החכמים הגדולים עמלי תורה שהם רואי השמש. והנה במדרש שיר השירים איתא: "ר' שמעון בשם ר' חנין דציפרין אמר שיר כפול"יז. ופי' כפילתו הוא כמש"כ כי ענין הרעיה והדוד יפורש בשני דרכים, והם שתי מדרגות שהן זו למעלה מזו. וכל הענינים שבשיר המקודש הזה קודש קדשים הם, שכוללים ענין קודש וענין קדשים רבים כמו שיתבאר. ונבין ג"כ מאמר רבי עקיבא במס' ידים ובמד"ר: "ח"ו לא נחלק אדם מישראל על שיר השירים שלא תטמא את הידים שאין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל שכל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קדשים"יח. שיש להבין מליצת הלשון "שאין כל העולם כולו כדאי", גם במה יתעלה שיר השירים מכל הכתובים ובאיזו מדרגה הם קודש והוא קודש קדשים. ויובן כ"ז במה שנבאר תוכן אלה שני הדרכים שמגילה זו תפורש על פיהם, במה יבדלו זה מזה. הדרך האחד שהדוד העליון הוא מלך הכבוד ב"ה השי"ת, והרעי' היא כנס"י, והדרך הב' שהדוד הוא ישראל השוגה באהבת בתו של מלך הכבוד ב"ה היא תורת ד' תמימה. אבל עלינו להבין על מה נוסדו חילוקי הדברים, ובאיזו מדרגה אנו מדברים כשאנו מפרשים את השיר המקודש בדרך הראשון שהדוד הוא השי"ת והרעיה היא כנסת ישראל, ובאיזו מדרגה אנו עסוקים בפירושנו שהדוד הוא ישראל עם קרובו והרעיה היא תורת ד' תמימה. ונבאר תחילה פסוק: "הראני נא את כבודך" ששאל אדון הנביאים ע"ה, והשיבו השי"ת: "לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי", ואמר עוד: ?וראית את אחורי ופני לא יראו"יט. אף שהמקום נורא מאד לדבר בו, מ"מ ד"ת כפטיש יפוצץ סלע, הרשות נתונה לכ"א לדרוש כפי כחו. והנה מדברי הרמב"ם בה' יסודי התורה נראה שמפרש בבקשת "הראני נא את כבודך" להשיג עצמותו ית'כ. וע"ז קשה טובא, חדא שאיך יעלם ממנו ע"ה שאין זה מחק כל ברי' להשיג עצם כבוד הבורא ית' ואיך יבקש דבר שאינו בחק ההשגה. וע"כ יותר נ"ל לומר שביקש דבר שהוא בחק ההשגה, גם הוא שייך אל ענין קבלת התורה שהוא חלקו של משרע"ה, ועפ"ז נבאר ג"כ תשובת השי"ת "וראית את אחורי ופני לא יראו". גם אם נאמר שהיתה הבקשה השגת עצם כבוד הבורא שהיא דבר נמנע מצד עצם חק המציאות, לא רק מצד חומר הגוף המבדיל, שהרי גם מלאכי השרת שהם נקיים מגוף ג"כ שואלים זה לזה רק "איה מקום כבודו" ולא כבודו והאיך כבודו, מפני שהוא למעלה מהשגתם, א"כ איך תבא התשובה ?כי לא יראני האדם וחי", משמע רק בחק האדם בחייו הוא נמנע. ומכש"כ לפי דרשת חז"ל: "בחייהם אינם רואים אבל במיתתם רואים", ואם על עצם כבוד הבוי"ת איך תתכן השגה לנברא בכבודו הגדול יתעלה. אמנם ידענו שכל חמדה וכל שלמות הכל תלוי בתורה, כי ידיעת התורה ומצותיה וטעמי מצותיה, בהם כלולה כל השלמות שהיא תכלית האדם, כי זאת תורת האדם. ואע"פ שבכלל מתחלקת התורה לשני חלקים, חלק של עיון וחלק של מעשה, זהו אינו כ"א בכלל, אבל בפרט יש בחלק העיון שני גדרים חלוקים זה למעלה מזה באין ערך. הנה החלק העיון שמסור לנו ע"י התורה הוא כי ע"י מה שאנו עושים מצות התורה אנו מקדשים את נפשותינו בקדושת המדות העליונות שהן תפארת לנשמת האדם, ואנחנו מתעטרים בהחכמות האמיתיות הגדולות שמצות התורה מעוררות אותנו להן. וזהו דבר מתחלף ברב או במעט לפי ערך חכמת האיש, ואינם דומים הטעמים שאנו משכילים ע"י מצות התורה אל הטעמים שהיו החכמים הראשונים משיגים על ידיהם, והם גזרו אומר: "לבן של ראשונים כפתחו של אולם ושל אחרונים כפתחו של היכל ואנו כמלא נקב מחט סידקית"כב. אבל כל אלה ההשגות שנתנו להשיג בעולם הזה עוד אינן אמיתיות טעמי תורה, שאמתת טעמי תורה, להבין מפני מה יש צורך והכרח בכל מצוה ומשפט ממשפטי התורה לפי תכלית עמקם, דבר זה תלוי בעומק החכמה העליונה. ואמרו חז"ל על פסוק: "ותחסרהו מעט מאלהים"כג ש"חמישים שערי בינה נבראו בעולם, וכולן נתנו למשה חסר אחד"כד. הרי שהי' חסר השער העליון משערי בינה שהוא בא מהחכמה העליונה, וכש"כ החכמה העליונה בעצמה שא"א להשיגה בעוה"ז כלל. וכיון שהמצות מחכמת השי"ת באו טעמיהן, אין דרך לדעת עיקרי טעמי מצות כ"א לע"ל, שכתוב: "והי' ביום ההוא לא יהי' אור יקרות וקפאון"כה ופירשו חז"ל אלו טעמי תורה שיקרים בעוה"ז קפוים יהי' לעוה"בכו. וכמו כן מה שאמרו חז"ל על פסוק: "עין לא ראתה אלהים זולתך"כז "מאי 'עין לא ראתה' זה יין המשומר בענביו" פירשו המפרשים דקאי על עומק טעמי תורה שלא נתגלו לשום בריה עד לע"ל. וההפרש הוא בין טעמי מצות שאנו משיגים בעוה"ז, לאותן טעמי מצות שיגלה לנו השי"ת לע"ל. כי לע"ל יגלה לנו עיקר הטעמים שהם סיבות העצמיות לחייב מציאות המצות, שהם חקוקים בחכמה העליונה, אבל מה שאנו משיגים אינו כ"א מה שהמצות גורמות שנשכיל על ידי עשייתן. א"כ יש כאן שני מיני השגה, אחת חכמה גדולה שהיא היא סיבה עצמית למציאות המצות, א"כ היא קודמת במעלה למציאות המצות שע"י מציאותה המצות נמצאות, והשניה היא באה אחרי קיום המצות וקבלתן, שע"י קיום התורה והמצות אנחנו מסתכלים בדברים גדולים דרכי נועם ונתיבות שהמצות מעוררות אותנו עליהם. כמו שבת על חידוש העולם, שטעם העדות על חידוש העולם בא ממצות השבת, א"כ מצות השבת קודמת במעלה לטעם חידוש העולם, שע"י השבת אנו מזכירים את עצמנו חידוש העולם. אבל לע"ל יגלה לנו השי"ת טעם הכרח מציאות השבת, שהיא מתנה טובה שבבית גנזיו ית', ויהי' הטעם סיבה מספקת לחיוב מציאות השבת בעצם, וכיו"ב בשאר מצות. כללו של דבר, יש השגה שע"י התורה ומצותיה ודיבוריה ואפי' אותיותיה וקוציה אנו באים להשגה, וזו היא ההשגה שאחרי התורה, אבל יש השגה שהיא לפני התורה, דהיינו חיוב מציאות כל קוץ ואות ודיבור ומצוה. וז"ש: "הראני נא את כבודך" היינו עומק חכמת רצונו ית' בתורה, והשיב לו ית' "וראית את אחורי", פירושו תשיג כל המתחדש ע"י התורה, "ופני", הסיבות שקדמו למציאות התורה, "לא יראו", כי זהו החלק הצפון לע"ל שנאמר ע"ז: "עין לא ראתה אלהים זולתך". והוא הדבר שאמרו חז"ל במדרש ששיר השירים הוא שיר כפול, שיש בו שני אלה הדרכים, שמשבח את מעלת ישראל כפי שהם עתה בקדושתם שבפועל, ומשבח ג"כ כפי מעלתם שבכח שתצא אל הפועל לע"ל. נגד המדרגה שבפועל עכשיו שעל ישראל לעבוד את עבודת התורה, כי "היום לעשותם"ל, נמשלו ישראל לבעל, הדוד המפרנס את הרעי', והיא כבודה בת מלך פנימה. אבל לע"ל זמן קבלת השכר, תהי' הפעולה מצד השי"ת כביכול, ואנו נהי' המושפעים מהשפעתו ליהנות מזיו השכינה, א"כ יהי' הוא ית' דודנו ואנחנו רעיתו שמקבלים ממנו. ויען שבעוה"ז אין דרך להשגה זו של האופן שלעתיד, כי קיבול השכר הוא השגת טעמי מצות מצד החכמה העליונה, ע"כ אמר רבי עקיבא: "שאין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל", שהוא גבוה במעלתו ממציאות עוה"ז, "שכל הכתובים קודש", שמדברים בקדושת ישראל ובחכמה שמשיגים אחרי התורה, "ושיר השירים קודש קדשים", שמדבר ג"כ במדרגה שתהי' לע"ל כשיהיו משיגים פני התורה. וגם זה הוא מאמר חז"ל: "א"ר אלעזר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו דכתיב: 'ברכו ד' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו'לא, ברישא 'עושי' והדר 'לשמע"'לב. כי באמת "תלמוד מביא לידי מעשה"לג א"כ התלמוד קודם בהכרח, אבל כ"ז לא נאמר כ"א במדרגת התלמוד שבעוה"ז שהוא טפל אל המעשה, משא"כ ההשגה הגדולה שלע"ל, שעיקר עשיית המצות בעוה"ז הוא כדי שע"י עשייה זו נזכה להשיג טעמיהן אז. וע"כ יעמדו ישראל לפנים ממחיצתם של מלאכי השרת ומלאכים שואלים להם "מה פעל אל"לד, כי א"א להשיג אותן הטעמים כ"א ע"י הקדמת עשיית המצות בעוה"ז, א"כ העשי' היא הכנה אל ההשגה. והנה אצלנו שאנחנו שקועים בחומר, יש מציאות אל "תלמוד מביא לידי מעשה", כדי שקדושת הלימוד תועיל להגביר אותנו על היצר והחמר. משא"כ אצל מלאכי השרת, אצלם אין מציאות כ"א לחלק התלמוד, שע"י מה שעושים קול דבר ד' הם מתבוננים בטעם הבנוי ע"פ חכמתו ית' למה גזר כך, ומזה הם משיגים כבודו ותפארתו ית', א"כ הם עושים דברו לשמוע בקול דברו, פי' בטעם דברו שע"פ חכמה העליונה. א"כ כלול בהקדמת נעשה לנשמע ג"כ מה שהשיגו את הכנתם לע"ל להשיג עומק טעמי תורה, שא"א להשיגם אפי' למלאכי השרת, כ"א מצד הקדמת העשיה בעוה"ז. וזה בעצמו גרם להם שיקבלו בחיבה יתירה עול תורה שבע"פ, וכמו שאמרו: "ערבים עלי דברי דודיך (דברי סופרים) יותר מיינה של תורה"לה. כי אם לא היו משיגים לצפות לההשגה השלמה שלעתיד לבא, הי' ראוי שיתאמצו יותר בהרחבת הידיעה, שהיא באה בכל ההמון ע"י תורה שבכתב עכ"פ, כי עכ"פ שלמות צורת האדם היא החכמה. אבל כיון שהשיגו את גודל ערכה של ההשגה שתהי' לע"ל ושהיא באה דוקא ע"י קיום המצות כהלכתן, וקיום המצות כהלכתן אי אפשר כ"א ע"י תורה שבע"פ שיורו החכמים השלמים אופן עשייתן, ע"כ הקדימו אותו הנעשה שאמרו בעת קבלת תורה שבע"פ לנשמע ששייך אל תורה שבכתב, מפני שע"י הכנה זו יבאו להשמיעה שלע"ל שהיא השלמות היותר נשגבה מה שלא זכו לזה אפי' מלאכי השרת, כמש"כ: ?עין לא ראתה אלהים זולתך".