מדבר שור ד
"ומשה עלה אל האלהים". במדרש: "מאי דכתיב: 'כל אשר חפץ ד' עשה בשמים ובארץ', משל למלך שגזר על מלכותו, בני רומי לא ירדו לסוריא, ובני סוריא לא יעלו לרומי, לימים בקש המלך לישא אשה מסוריא, עמד וביטל הגזירה ואמר מכאן ואילך ירדו בני רומי לסוריא, ויעלו בני סוריא לרומי ואני אתחיל. כך כשברא הקב"ה את עולמו בתחילה אמר 'השמים שמים לד' והארץ נתן לבני אדם'ג, וכשבקש לתן תורה לעמו ישראל, אמר מכאן ואילך יעלו תחתונים אל עליונים וירדו העליונים אל התחתונים ואני ארד תחילה, דכתיב: ?וירד ד' על הר סיני'ד, ואח"כ: 'ואל משה אמר עלה אל ד"ה, הוי: 'כל אשר חפץ ד' עשה בשמים ובארץ'ב"ו. וראוי לבאר מה באו ללמדנו בכלל המאמר, ובפרט הכרח המשל, מה משמיענו מה שלא ידענו בלעדו. גם ראוי לתן ציור מהי ירידת העליונים ועליית התחתונים, אע"פ שמאד עמקו ענינים רמים הכמוסים בזה, מ"מ נתבונן כפי האפשר. נודע לנו כי לא כל אדם מוכן לנבואה, כמ"ש חז"ל: "אין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר וכו"'ז. ידענו שיש בטבע הנבואה ענין נשגב שאי אפשר מצד טבעו שיושפל אל נפש אשר מצבה בשפל, כי לא תוכלנה הנשגבות הללו לרדת כ"כ עד שתהיינה נתפסות בשכל איש אשר לא הרים שכלו עד הגבול שיוכל להשקיף ממנו אל הקדושות העליונות. אמנם גם זאת נדע כי טבע השכל האלקי כל זמן שהוא מורכב בחומר, להיות עכ"פ נוטה במושכליו להבינם ע"פ הדרכים שקרובים לעוה"ז, ע"כ אמרו חז"ל: "אבל לעוה"ב 'עין לא ראתה' וגו'ח"ט. ועיי' בר"מ ה' תשובה שביאר טעם הדבר שאי אפשר לצייר כלל לבעל חומר ענין השכר המשולל מכל חומר, וכש"כ לדעת אמתת הענינים האלהיים, זולת ע"י משל ודמיון מענינו של חומר, זהו הגבול הטבעי לנבואהי. ע"כ אמרו חז"ל בזוהר שאפילו נבואת האבות היתה גונין דלא מתחזיין ע"י גוונין דמתחזיין, שהשיגו הענינים העליונים ע"י סיוע משל מענינים הקרובים להם מצד היותם בחייהם בעוה"ז קשורים בגוף. אבל משרע"ה שהיתה נבואתו פנים אל פנים ופה אל פה, ראה גוונין דלא מתחזיין מצד עצמםיא, לא הוצרך להמשיל מענינים השפלים אליהם, רק באספקלריא המאירה ראה עומק אמתת זוהר הענינים העליונים מגאון ד' ושם כבודו ית', וזהו באמת למעלה מטבע השכל האנושי, אפילו בהעלותו. והנה ישראל לא היו מוכנים לנבואה כלל הגוי כולו, שאי אפשר לאומה כולה שתהיה מוכנת בטבע לנבואה, ומשרע"ה אף שגבר בהכנתו עד למעלה, עכ"ז עצם טבע השכל כ"ז שהוא קשור בחומר הוא הנותן שלא לעלות למעלה מכל משיגי החושים לגמרי. ונמצא שבשעת מתן תורה שאז נשלמה תכלית רוממות נבואתו של מש"ר ע"ה, נעשו שני דברים מפליאים נגד חוקי הטבע בענינים הנבואיים, וכ"ז מורה שאין שום דבר מחויב בערכו ית' רק הכל ברצונו, וכל החוקים המחויבים אינם כ"א מפני שרצונו ית' חייבם. והנה הכתוב אומר: "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך"יב. נראים הדברים שאופן נבואת ישראל למעלת הנבואה בעת מעמד מתן תורה, הי' מפני פלא גדול שעשה השי"ת בענין הדברים הנבואיים, שהוריד אותם כ"כ עד שהיו מושגים לישראל כפי מצבם. אבל נבואת מש"ר ע"ה שהיתה ג"כ למעלה מחק הטבעי של הנבואה, הכתוב מעיד: "ומשה עלה אל האלהים"א, לא שהשפיל עבורו את הענינים הגבוהים, כ"א העלה אותו אל מעלת ענין נבואתו באורח פלא נגד החק הטבעי לאותן הענינים. וטעם הדבר הי' כי תכלית התורה היא שיגיעו ישראל לסוף לאותה המעלה שזכה לה משה רבינו ע"ה. א"כ הי' צריך להכין הענינים הגדולים לתכלית זו העליונה שתהי' בסוף הימים, ע"כ הוכרח שיעלה למקום העליון ששם תהי' תכלית התורה. והי' צריך ג"כ לקבע אופן שיהיו אותן הענינים הנשגבים שמעותדים לבא לע"ל, מתקשרים באלה המעשים והלימודים שנעשה כעת בהיותינו בשפל המצב עדנה, ע"כ השפיל השי"ת הענינים האלהיים להכין אותם להתקשר בדברים שהם למטה מהם ויתפעלו על ידם. ע"כ למדו אותנו במשל על פסוק: "כל אשר חפץ ד' עשה"ב, שנהי' נצולים מטעות המחייבים לחשוב שכל ענין הנבואה הוא בחיוב מצד הגעת האדם לזה השעור במעלה, א"כ א"א בה חילופי חוקים, ע"כ הורה שאמת הדבר שישנם חוקים לנבואה כן למעלה גם למטה, עד כמה תוכל להשפל, ועד כמה תרום, אבל אינם מטעם טבע החיוב אלא מצד גזירת מלך העליון ב"ה. ע"כ כשרצה ביטל את הגזירה, ועשה כל אשר חפץ בשמים, שהוריד הענינים הרוחניים להתלבש למטה מטבעם עד שהשכילום הבלתי מוכנים, ועשה רצונו בארץ, שהעלה נפש מש"ר בעודה קשורה בחומר הארצי למקום שאין החק נותן לעלות שמה כלל, והכל מפני רצונו ית' להתחבר עם ישראל עם קרובו. ובזה נבין עומק דברי חז"ל בפ"ק דסוטה, במחלוקת דרב הונא ורב חסדא על מקרא ד"את דכא"יג, "חד אמר אתי דכא וחד אמר אני את דכא", ואמרי': ?ומסתברא כמ"ד אני את דכא שהרי הקב"ה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני ולא גבה הר סיני למעלה"יד. דהנה ענוה היא המדה המביאה לידי רוה"ק כדדרשינן בשלהי סוטה ובפ' לפני אידיהן, מקרא: "רוח ד' אלהים עלי, יען משח ד' אותי לבשר ענוים"יז. ועפ"ד יבואר שרוה"ק מצטייר ברצון השי"ת ע"פ שני דרכים כוללים, או שירומם השי"ת את הנפש משפל מצבה ויתן בה כח עליון להשכיל רוממות הענינים האלקיים, או שיתן השי"ת בגבורתו כח להענינים העליונים לרדת מרוממות מצבם ולהקשר בשכל איש השוכן בבית חומר. ובזה פליגי, דמ"ד "אתי דכא" הכונה שהקב"ה מרומם שכל העניו ומהות נפשו אל על, עד שכח בידו להשקיף בענין האלקי, ומ"ד "אני את דכא", היינו שהשי"ת משפיל את כח סגולת הענינים הגבוהים ומשים בהם חק שיושכלו ג"כ להעומד בשפל מצבו מצד החומר. ואמרו: "מסתברא כמ"ד אני את דכא", שהרי השרה הקב"ה שכינתו על הר סיני, והוריד כח הענינים העליונים באופן שיושכלו לעם ד' הגוי כולו הבלתי מוכנים, ולא הגביה הר סיני למעלה לשום בו כח לרומם מהות נפשם, שישכילו הענינים הרצויים ממנו ית' שישכילו אז מבלי שירדו הם מחביון עוזם. והנה ההפרש הפשוט היוצא מבין שתי המדרגות הללו הוא, שהעולה אל ד', בעצם עליתו אינו משתף זר עמדו בתועלתו, אבל הגורם שהשי"ת ישפיל את רוממות הקדושה לחול גם על שפלי ערך, יזכה גם את זולתו, וכל הנבראים ממילא מתעלים עי"ז שהרי כולם נהנים מהאור האלקי הבא לשכן בשפלים. ונראה שטעם מחלוקתם הוא, ששניהם למדו הדבר ממתן תורה, אלא ששני אלה הענינים מצאנו. מצד משה מצינו שאמר לו ד' עלה, "ומשה עלה אל האלהים"א, הרי נתעלה הוא ע"ה אל מקום הענינים הקדושים ונתקיים בו ?אתי דכא", כי הוא הי' הענו מכל האדם אשר על פני האדמה, ובשביל הענוה זכה למעלתו, שהרי באותה פרשה שהכתוב מספר מעלתו, "לא כן עבדי משה וגו' פה אל פה וגו"'יח, נאמר שם: "והאיש משה ענו מאד"יט. אבל בישראל ראינו שהוריד השי"ת שכינתו, וג"כ כדי להבינם ענין מדת הענוה, ובכלל טעם בחירתם מכל העמים, ששלמות הבחירה היתה במתן תורה, הכתוב מעיד: "כי אתם המעט מכל העמים"כ ופירשו חז"ל: "אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני", כדאי' בפ' כיסוי הדם: "נתתי גדולה לאברהם, אמר לפני: 'ואנכי עפר ואפר'כא, למשה ואהרן, אמרו: 'ונחנו מה'כב, לדוד, אמר: 'ואנכי תולעת ולא איש'כג"כד. ועפ"ד נראה איך אלו ואלו דברי אלקים חיים, שישנם שני דרכים שיוכל להתקיים "אתי דכא" ושני דרכים שבהם יתקיים "אני את דכא". ונאמר כי הנראה שמצד עצם מעלת המשיג, ודאי יותר במעלתו כשיהי' הוא העולה למקום הענינים הגבוהים, אבל מצד טובת הרבים יהי' רב יתרון למי שזוכה להתקיים בו "אני את דכא", שרבים יהנו מאורו ע"י כח הקדושה היורד ושופע למטה. נמצא שבהיות העולם עומד על מצב כזה שיוכלו להיות נהנים מאור השופע על הענו המוכן, אז יתקיים "אני את דכא", אבל אם לא יהיו בעולם מוכנים לקבל האור זולת המוכן, מה בצע בירידתו, ע"כ יתקיים "אתי דכא", אלה הם שני דרכים מצד העולם. וב' דרכים מצד עצם המוכן, היינו אם יהי' בכח טבע המוכן להיות פועל הרבה לזכות את זולתו אז יזכה למדת "אני את דכא" כדי שיהי' נח לו לזכות את זולתו הרבה, ואם אינו מוכן לזה אזי יותר יזכה בעצמו כשיתקיים בו "אתי דכא". והנה מש"ר ע"ה זכה לשתי אלה המדרגות ביחד, כי כפי מה שהי' האפשרי לכל ישראל לקבל מאור האלקי, באותו הערך ירד בזכותו למטה ונתקיים "אני את דכא", אבל ההשגות העליונות הקדושות מאד, שהן גבוה מעל גבוה, וכל העולם אינו כדאי כלל בשום פנים להשתמש בהן, מצדן עלה למעלה, וכמש"כ: "ומשה עלה אל האלהים"א. ובדברינו נבין דברי חכמים וחדותם, שתמהו רבים על לשון סדר הגדה של פסח: "אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו", ומה בצע בקרבתינו לפני הר סיני זולת קבלת התורה. אבל עפ"ד נבין, כי הקב"ה במה שירד על סיני השפיל קדושת הענינים הגדולים באופן שיוכלו ישראל לקבל, אבל זאת ההשפלה לא היתה כ"א על חלק הראוי לפי ערכם של עכשו. אבל בכח התורה ניתן עז ותעצומות לבא לרוממות המעלה שתהי' לע"ל, וזה לא הי' אפשר להיות נשפל עכשיו להם, וע"ז הי' צריך משרע"ה להיות עולה אל ד', ועל ידו נתקשרו בתורת אמת שהיא חיי עולם ליום שכולו ארוך. א"כ "אלו קרבנו לפני הר סיני", וענין הקירוב הוא מה ששם בטבע נפשותינו להיות קרובים לאותה הקדושה שהשרה על סיני, וקרב אותנו ג"כ, כי אע"פ שירדה הקדושה כמה מעלות עכ"ז היו צריכים להיות נקרבים ע"י הכנת ההתקדשות של שלשת ימי הגבלה, ועי"ז זכינו לתורה כפי המצב הראוי לעוה"ז, ג"כ דיינו כי ממנה אחרית ותקוה לשכר הנצחי ג"כ. אך האב הרחום ב"ה הגדיל תורה והאדירה, שנתן לנו את התורה האמיתית הפנימית, שקשר קדושת התורה של עכשיו בחוברת שעי"ז נזכה לאותה התורה העליונה שתתגלה לע"ל שהיא פנימיות התורה של עכשיו, וע"ז הי' צריך עליית משרע"ה. ע"כ כשסדרו במשנה סדר הקבלה כדי לאמת לנו ענין תורה שבע"פ למען נלך בדרכי השי"ת ע"פ התורה, לא דיבר כ"א על התורה המושגת לנו עכשיו, ואמר: "משה קבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע"כה, ולא כתוב שמה משה קבל את התורה מסיני, דהתורה משמע המיומנת שבתורה כמו "העולה - עולה ראשונה"כו ו"הירך - המיומנת שבירך"כז. שהתורה הפנימית שתהי' גלויה לע"ל, זאת קבל מצד עלייתו אל ד', וענין הקבלה מסיני היינו ע"י הורדת הענינים למטה זה הי' רק כפי הצורך לתיקון העולם עד זמן התיקון הראשון, ע"כ אמר תורה, בלא ה' הידיעה. ובהגדה אמר: "אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה", התורה העיקרית, שעל ידי שמירת התורה כפי שהיא בערכנו הנוכחי נזכה לה לע"ל, שכבר שפרה לנו נחלתנו וזיכה אותנו גם בה. ובזה נבין טעם בקשת ישראל: "דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות"כח, "היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי, ועתה למה נמות"כט, ושאלו רבים הלא דבריהם סותרים זא"ז, כי אמרו שראו כי ידבר אלהים את האדם וחי, ולמה יראו שימותו. גם על עיקר בקשתם יש להתבונן כפי מה שהעירו חז"ל וכי לא יפה שומע מפי רב משומע מפי תלמידל, והכתוב מעיד שאמר השי"ת למשה: "היטיבו כל אשר דברו"לא, ומה טובה היתה בזה שבחרו במעלה פחותה אחרי היותם מוכנים למעלה עליונה נשגבת. אבל ישראל היו חרדים מדבר אחר גדול מאד, כי הם ידעו כי השגתם זאת אינה מגעת עד עומקה של תורה כפי עומק תכליתה שיהי' לע"ל, ע"כ חרדו, כי אם יהיו המקבלים את התורה הם בעצמם ולא באמצעות משה רבינו ע"ה, וזה ידעו שאין להם שום מבוא בהתורה הצפונה שתתגלה לע"ל, א"כ כשיהי' צריך לע"ל לקבל פנימיות התורה יהי' צריך קבלה חדשה, וחרדו מי יודע אם יזכו לה שמא יגרום החטא וירדו ממעלתם. ורצו שתהי' בעת מתן תורה קבלה שלמה וזכי' גמורה בכל התורה כולה, גם התורה של עתיד לבא. וזה ידעו כי אי אפשר להם לעלות יותר ממעלתם, כי ימותו מקרבתם אל ד' יותר מדאי, כמו שהוזהרו ב"הגבל את ההר"לב. ע"כ רצו שיהי' משה המקבל בעדם, והוא יזכה עבורם בכל התורה כולה, והם יקבלו כפי אפשרותם, ולע"ל שיהיו מוכנים לקבל יותר יקבלו על ידו יותר, אבל הקבלה כולה תהי' נגמרת בלא שום חסרון. אלא שמ"מ היתה תועלת גדולה במה שהוכנו הם לנבואה כפי מדרגתם, כדי שיתאמת להם ענין הנבואה גם מה שהוא נגד החק הטבעי בנבואה, כמו שהיתה נבואתם נגד חק הנבואה כמו כן יאמינו בנבואת משרע"ה, אע"פ שלענין קבלת התורה השלמה צריך דוקא אופן נבואה מגוונין דלא מתחזיין שהיא למעלה מחק הנבואה בטבע, אבל יכירו כמו שהיתה נבואתם נגד החק לפי ערכם, כך אפשר ומוכרח נבואת משרע"ה למעלה מהחק לפי ערכו. ע"כ אמרו: "הן הראנו ד' אלהינו את כבודו ואת גדלו כו"'לג למעלה מערכינו ולא היינו מוכנים לה כלל, "היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם"לג, פי' גם הבלתי מוכן, ?וחי"לג, וכבר נשלמה אמונתינו בנפלאות בנבואה נגד החק הטבעי לה. ?ועתה"לד אחרי שאנו יודעים שלמעלה ממדרגה זו שאנו עכשיו א"א לנו לעלות והתורה הצפונה עודה רחוקה ממנו, ואם נתעלה עוד הלא נמות, ואין זה התכלית, ולקבל חצי קבלה עד שלעתיד נצטרך לקבלה חדשה לא רצו כי בקשו שתהי' הקבלה שלמה. וביארו תועלת המעמד שנקבעה בם האמונה על הנבואה נגד חקה, "כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמנו ויחי"לה, וידענו כי נעשה עמנו פלא, ובזה נבין שלפי רוממות מעלתך על מעלתינו יגדל הפלא למעלה. ואמרו: "קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ד' וגו' ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר וגו"'לו, כי הדיבור יש בו שתי השקפות, השקפה האחת על עצם הדיבור מצד המדבר עצמו, והשקפה השני' מצד מי שמדבר אליו. ונראה כי מצד עצם המדבר אומר נקרא אמירה, כמו עשרה מאמרות שבהם נברא העולםלז שלא הי' עם מי שידבר ע"כ נקראו מאמרות, ובתורה שנתנה לישראל נקראו דברות, מפני שאנו משקיפים בהם מצד מי שידובר אליהם. והנה הורו שעיקר רצונם הוא שיקבל משה עבורם את כל התורה, גם מה שהוא למעלה מענינם, כדי שתהי' הקבלה שלמה, ואף שלא יוכלו כעת לקבלה ממנו, יקבלוה לע"ל, אבל כבר יזכה עבורם בה. והנה אמרו חז"ל על משרע"ה שנקרא איש האלהים "מחציו ולמטה איש מחציו ולמעלה האלהים"לח, שמעלתו מצד עצמו היתה בגוונין דלא אתחזיין כפי ערך השגה הראויה לע"ל, ומצד זה השפיע על עצמו כח להוריד עז מבטחה לישראל, שיהיו בטוחים על התורה בשלמותה, ע"כ אמר הכתוב: "עיר גבורים עלה חכם, ויורד עז מבטחה"לט, שעיקר עלייתו הי' כדי שיהיו בטוחים בלא ספק על קבלת כל התורה כולה. והנה כל אדם שמשיג איזו חכמה וכפי אותה ההשגה אפשר לו להבינה לזולתו, אין ליחס עליו שעוד הוא צריך להשפיע על עצמו מחכמתו כדי שישכילה לזולתו, כי בזה שקבל אותה, בזה עצמו ישפיעה לזולתו. אבל משה רבינו ע"ה שהיתה קבלתו התורה צפונה, ואי אפשר כלל להורידה בזה האופן לישראל, א"כ הי' צריך אחר קבלתו להיות נשפע מעצמו מכחו העליון כח פחות באופן שיוכל להורידה לישראל, והי' צריך להשפיע להם לא מצד הכח השופע אשר לו, כ"א מצד הכח שמקבל השפעה לעצמו מעצמו, ע"י אור ד' שעמו. ואמרו: "קרב אתה" בלשון זכר, "ושמע" לפי מעלתך, "את כל אשר יאמר ד' וגו "'בחי' האמירה שכביכול הוא רק מצד עצמו כי בערכינו אינה כ"א אמירה כמו מאמרות דבראשית, רק לנו תמציא התועלת, "ואת" בלשון נקבה שתהי' מושפע באופן פחות שנוכל לקבל, ו"תדבר אלינו את כל אשר ידבר ד "'בערך דיבור מה שמתיחס לנו שהיא התורה שאפשר להתקשר בה עכשו כפי המצב השפל. ע"כ אמר: "וישמע ד' את קול דבריכם בדברכם אלי"מ, וכן בדברי ד' "אשר דברו אליך"מ, והוא ללא צורך לכאורה כי ידענו שאנו עוסקים במה שדברו אל משה. אלא שהיה בדיבורם שני ענינים, הא' מה שנראה מהחסרון שבקשו לדחות מעצמם השלמות, והב' שהוא פנימיות כונתם שרצו לזכות למעלה יותר גדולה כדי שיהי' המקבל את התורה משרע"ה ותהי' הקבלה כערכו. ע"כ אמר שהשי"ת הבוחן לבבות ידע שעיקר כונתם הי' לתלות הקבלה במשה כדי שתהי' קבלה שלמה, ע"כ אמר ששמע ד' בדברם אליו, ואמר: ?שמעתי את קול דברי העם הזה אשר דברו אליך"מ היינו במה שרוצים לתלות בך, "היטיבו כל אשר דברו"מ, שעשו לעצמם בזה טובה גדולה כדי שתהי' הקבלה בידם שלמה, כי תקבל כפי כחך, ומה שיוכלו יקבלו ממך. וצריך לדעת שע"י הקשר הזה שנתקשרה התורה הזאת כפי שהיא מצויה עתה בידינו, עם התורה העליונה שגילויה הוא במרומים, ושעתידה להתגלות עלינו בעת אשר יקים ד' את דברו הטוב אשר דבר: "והי' אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר"מא, עי"ז מוסיפים אנו אורה גדולה בכל מה שאנו עושים ולומדים את התורה הזאת אשר עמנו, על שרשה של תורה אשר בגבהי מרומים. ונבאר בזה דברי חז"ל בפ' רע"ק: "ואריב"ל בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מה לילוד אשה בינינו, אמר להן לקבל תורה בא, אמרו לפניו חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם, 'מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, ד' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים'מב, אמר לו הקב"ה למשה החזיר להן תשובה, אמר לפניו רבש"ע מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם, אמר לו אחוז בכסא כבודי וחזור להן תשובה, ... אמר לפניו רבונו של עולם תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה 'אנכי ד' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים'מג, אמר להן למצרים ירדתם לפרעה השתעבדתם כו' מיד הודו לו להקב"ה, שנאמר: 'ד' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ'מד ואילו 'תנה הודך על השמים' לא כתיב. מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב ומסר לו דבר ... אף מלאך המות מסר לו דבר כו"'מה. אף כי אדע שקצרה דעתי לצייר בעמקי המאמר הקדוש הזה הדברים הראויים להאמר לפי גדל ערך נושאיו הרמים, עכ"ז חלקי אמרה נפשי לשמח במעט המושג מצד יקר ערך הענין המדובר. ואומר כי עליית משרע"ה שהרעישה את צבאות מעלה מה שלא רעשו בנבואת האבות וכיו"ב, היתה מצד שעליית משה היתה שלא כטבע עליית נפש האדם. כמו שכתבנו שכל השכלת הנביאים הם נוטים עכ"פ להמשיל בדברים העליונים ע"פ דרכים הנאותים להשיג בעוה"ז, והשגת משרע"ה היתה מופשטת בלא עירוב דבר גופני, ולא היה ניכר בה שהוא בעל גוף, ועלה ממש למקום מלאכי השרת שהם משיגים בלא עירוב ענין חמרי. ע"כ שאלו: "מה לילוד אשה בינינו", כי לא על חנם יפליא השי"ת לעשות דבר גדול כזה שהוא נגד חוקי הנבואה ומשפטיה. "אמר להם לקבל תורה בא", ולקבלתה דרוש שיגיע הסרסור שיזכה בה לתכלית רוממות השגתה, ושם אין מקום להיות מעורב בהשגה מורכבת בחומר. והבינו מזה שירדו הענינים העליונים ויתקשרו למטה להיות עי"כ מושגים לשכלי בנ"א, ואמרו רבש"ע חמדה גנוזה שיש לך שהיא הרבה למעלה מענין הבריאה החמרית איך יושפלו עניניה להיות מובנים לבשר ודם, וחשו שזהו נגד כבוד רוממותה של תורה. ואמרו: "אשר תנה הודך על השמים", כיון שראו שהוא עת רצון שרצונו ית' להאיר מאורו הגדול בהארה יותר עצומה, בקשו שתהי' זו ההארה מאירה עליהם שהם מוכנים לזה יותר. "א"ל הקב"ה למשה החזיר להן תשובה", הכונה שישיבם שלא ירדו לגמרי אותן הענינים הנעלמים מאד כענין התורה הגנוזה להיות נודעים מיד לכל בנ"א, רק אותם הענינים יתלבשו בלבושים, שע"י קיום הלבושים ולימודם יאירו ג"כ ביתר שאת הענינים העליונים המתלבשים בהם, ונמצא שעי"ז יבא רב טוב להעליונים עצמם. כי כן חקק השי"ת בטבע המאורות העליונים מתורה הגנוזה, שישתלמו באורם להאיר יותר ע"י קיום ענפיהם למטה ע"י בנ"א, ע"כ אמר הקב"ה למשה שיחזיר להם תשובה. אך משרע"ה מענותו אמר: "מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם", הכונה כי ההבל הוא בתוך הפה קודם שיצא הדיבור מהכח אל הפועל, ואף כי ראה משרע"ה שיש בידו הכח להשיב להם תשובה נצחת ע"פ טענתם הגלויה, אבל חושש הי' שמא בפנימיות חכמתם יגלו לו דברים נפלאים כ"כ שיהיו למעלה מהשגתו ותתבטל מציאותו עי"ז כנר לפני האבוקה. אמר לו הקב"ה: "אחוז בכסא כבודי וחזור להן תשובה", פי' שתשים מעינך בקדושת השגת כסה"כ ואז בטח לא יוכלו לגלות לך דברים שהם למעלה מערכך, כי אין מעמד המלאכים למעלה מכה"כ בשום פנים, כנודע שכה"כ בבריאה וסתם מלאכים ביצירהמו, ואפי' מלאכי הבריאה אבל עכ"פ לא למעלה מכה"כ הם. ע"כ התחיל לבאר להם שגם התורה העליונה לא תאיר בשלמות אורה זולת אם תתלבש בלבושיה למטה, וביאר להם שגם התורה העליונה שהם חפצים כתיב בה: "אנכי ד' אלהיך אשר הוצאתיך וכו"'מג וכל המצות, כפי הלבוש שנתלבשה בו בעוה"ז, פי' שנמצאו בה החוקים העליונים שאין יכולים להאיר בשלמותם רק ע"י שיתקשרו באלה הענינים, א"כ שלמות הענינים העליונים מחייבת שתרד התורה לבני אדם ועי"ז יהיו גם העליונים באורה יותר. מיד כאו"א מסר לו דבר, מפני שכל מה שיהי' האדם מוכתר בידיעות יוכל להבין יותר את עמקי התורה, וכיון שהבינו ששלמות כולם תלוי' בהתורה שתנתן למטה מסרו לו כ"א דבר שיהי' לו לעזר לקבלת התורה והבנתה. ואף מלאך המות הבין ששלמותו העתידה תלוי' בשלמות התורה, כי הלא נודע מטעם חכמי אמת שלע"ל יתהפך מלאך המות למלאך קדושמז, והוא אינו כ"א שליח העושה שליחותו ורוצה בתיקון הכללי ג"כ, ומצד גודל האור שהאיר משרע"ה בתשובתו הגיע גם אליו האור כי טוב וחשק לקירוב העת שיתוקן גם הוא, ע"כ מסר לו גם הוא דבר. שנאמר: "עלית למרום שבית שבי"מח, כמשל השבי שתכלית בעיקרו כדי שיהיו מובטחים בכיבוש המלחמה, כן קבל את התורה העליונה שיהיו ישראל בטוחים לה בשלמות ולא יצטרכו לקבלה חדשה. וסוף המאמר: '"לקחת מתנות באדם'מח בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות"מה יבואר. כי לכאורה איזה שכר מגיע לו על שקראוהו אדם, ואם הוא קנס ופיוס מצדם אין לשון שכר נופל ע"ז. אמנם י"ל שאצל משרע"ה הי' עוד יתרון מה שהי' ראוי למלאה"ש להרגיש, שכל הנביאים היו מתפשטים מגשמיותם בעת עלייתם למרומים בהשגתם, ומשרע"ה עלה עם חומרו כי כ"כ קדשו עד שלא עכב אותו משלמותו, ע"כ כשעלה עם כוחות החומריות להסתכל בדברים שהם רזי עולם אמרו: "מה לילוד אשה בינינו". ובאמת זאת היא מעלה גדולה ממנו ע"ה שעלה בידו לקדש כוחותיו הגופניים אל רוממות כזו שלא יעכבוהו כלל מכל שלמותו, א"כ זו השלמות גרמה שיקראוהו אדם, שהקפידו על הכוחות הגופניים איך עלו למעלה. ואח"כ כשהשכילם לדעת ששלמות כל המציאות ושלמותם תלויה ביותר בהשתלמות הענינים השפלים למעלה, נעשו לו אוהבים ונתנו לו מתנות בעבור עוצם קדושתו, וגודל האורה המגיע להם ג"כ מזה, ונופל ע"ז לשון שכר, כי הוא שכר לו חלף עבודתו, עבודת הקודש. ומה שהביאו חז"ל המשל מהמלך שגזר על בני סוריא שלא יעלו לרומי ובני רומי שלא ירדו לסוריא, ואח"כ ביטל את הגזירה, ופירשו בזה הפסוק: ?כל אשר חפץ ד' עשה בשמים ובארץ", הכונה להורות לנו כי הניסים יהיו יותר גדולים בערכם כל מה שיהיו בדבר יותר נשגב, ונס שנעשה בעניני הנבואה ודרכי הקדושה הוא יותר גדול מהנס הנעשה בענין חמרי. כי כשם שהרוחניות גדולה בערכה וחזקתה מכל עניני החומר, כל החוקים שלה הם קבועים ואיתנים יותר, ע"כ זה הנס שבנבואת משרע"ה שהיתה למעלה מחק של הנבואה, ושל עלייתם של ישראל לנבואה, הי' יותר גדול מכל הניסים שנעשו בעניני החומרים. והסבירו במשל שהמלך יגזור בכל פעם גזירות על בני מדינתו והוא אות על אדנותו עליהם, אבל אין ניכר כ"כ מעצם הגזירה עד כמה גדלה אדנותו, אבל כשמבטל חק של שתי מדינות וקישורן, הוא לאות כי שתי המדינות בטלות לרצונו, ומעצם הדבר ניכרת ממשלתו על שתי המדינות, מה שאין כן בכל גזירה אחרת שאינה ניכרת כ"א במקומה. הכי נמי יש יותר גילוי כח שליטת השי"ת על כל המעשים במה ששינה החוק בעניני הנבואה בין בעלית משרע"ה למעלה מטבע הנבואה, בין בירידת הנבואה לישראל למטה מטבעה, וזהו הריבוי: "כל אשר חפץ ד' עשה בשמים ובארץ". ובפ' רע"ק על פסוק: "ויתיצבו בתחתית ההר"מט, "מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם"נ. ויש לדקדק בלשון שם דהו"ל למימר כאן תהא קבורתכם, שהרי כל המאמר מצייר כאילו שם עומדים ומדבר עמם. ועפ"ד י"ל שבעצם התורה לפי הערך הראוי לזמן ההוה עד תחית המתים הכינו עצמם לקבל, אבל השי"ת רצה ג"כ שיקבלו כל התורה כולה ויתקשרו ג"כ בקדושתה בשלמות כפי מה שתהי' לע"ל בתחית המתים, והראה להם שאם לא יקבלו אותה בשלמותה יגרמו להם רעה גדולה שלא יוכלו להשתלם עוד, וישארו מצומצמים בשלמותם רק כפי זה הערך שקבלו עליהם. והנה בעצם הר סיני נתן השי"ת כח השראת הקדושה לענין התורה מה שנוגע לנו עד זמן תחית המתים, ע"כ אנו אומרים על התורה המעשית: "משה קבל תורה מסיני"נא. אבל עיקר התורה שלע"ל, והיא מקושרת עם תורה של עכשיו, ע"ז נאמר: "כי מן השמים דברתי עמכם"נב, כי חז"ל הקשו ע"מ שאמר: "מן השמים דברתי עמכם", וכתיב: ?וירד ד' על הר סיני"נג, אלא שהציע הקב"ה השמים ושמי השמים על הר סינינד, והיינו קירוב ענין התורה הפנימית עם התורה המעשית כעת, וכשנבחין בה ערך קישורה לתורה של עתיד נקראת מן השמים, וכשנבחין בה ערכה מצד עצמה נקראת מסיני. והקב"ה אמר להם: "אם אתם מקבלים התורה" בה"א הידיעה פי' כולה, להתקשר ג"כ בתורה שלע"ל, וממילא יש בזה חומר יותר גדול לענין עונש העובר, כי יפסיד עצמו ג"כ לע"ל כי תורה אחת היא בקבלה אחת, "מוטב, ואם לאו, שם", פי' במקום ומדרגה זאת של תורת הר סיני לבדה כפי ענינה של עכשיו שאין זה תכלית השלמות, "תהא קבורתכם". ורמז בזה שלא יוכלו לבא למעלה של תחית המתים וישארו בקבורתם, והיינו שכפה ההר כגיגית להורות שלא יוכלו לעלות למעלה ממדרגתו, ע"כ רצו מיד לקבל כולה ואמרו למשה: "קרב אתה ושמע"נה, כדי שיקבל כולה. מ"מ כיון שזאת הקבלה היתה ע"י האונס, נמצא שקישורם לענין עונש בתורה שלעתיד הי' באונס. ע"כ המליץ רב אחא בר יעקב: "מכאן מודעה רבה לאורייתא"נו, פי' לפוטרם מעונש גדול כפוגמים בתורה של עתיד, וכונתו היתה לזכות את הדורות שעבדו ע"ז שלא יענשו בעונש הגדול שראוי לפוגם בקדושת התורה כפי שתתעלה לעת תחית המתים, שלפי ערך גילוי עוצם קדושתה יגדל העונש לנוגע בה. רק בימי אחשורוש הדור קבלוה, אך מאז פסק יצרא דע"ז, ואין חשש כ"כ על עונש גדול לכלל ישראל, ומיושב בזה קוהת"ו על מה נענשו ישראל על עברם את התורהנז. וכדי לקיים הדברים בענין אחדותה של התורה שרק היא היא התורה האחת שתהי' ג"כ לעת תחית המתים רק שתתפרש אז לפי ענין העילוי של כל הנבראים, ומצד זה הי' מוכרח שתהי' הקבלה ע"י משרע"ה כדי שתהי' הזכי' נגמרת בכולה, אמה"כ: "זכרו תורת משה עבדי"נח, קראה תורת משה מצד התקשרותה לתורה של עתיד בתחית המתים. ואמר: "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא"נט, שהוא בא לפרש כל סתום בתורה, "לפני בוא יום ד"' שהוא בתחית המתים, הוא בא להכין אותנו שנהי' ראויים לשלמות התורה של תחית המתים, וזהו ע"פ שלמות הבאה ושופעת עלינו משמירת התורה הזאת. ע"כ קראה בזה "תורת משה", כי רק הוא ע"ה הי' הנבחר שתוכל להנתן תורה כזאת על ידו מצד תוקף קדושת נבואתו בגוונין דלא מתחזיין, ועלה במקום שאין שם קשר לעניני החומר. ונאמר עליו: "בכל ביתי נאמן הוא"ס, כמו מים נאמנים שאינם נפסקיםסא מצד שהתורה באה על ידו, והיא נצחית ג"כ לעת תחית המתים, ע"כ נקראת תורת אמת וחיי עולםסב, ד' יזכנו לאור באור החיים להתהלך לפניו ית' בארצות החיים. בפ' כל כתבי: "אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן"סג. יתכן לפרש לשון הבל, שבאו להודיע לנו מאיזה צד יגדל כ"כ כח התורה של תינוקות של בית רבן, אע"פ שעדיין לא הגיעו לתכלית הידיעה, ומכש"כ תכלית התורה שהיא לעשות ולקיים ולדעת את ד'. אלא שכן היא מידתו של הקב"ה להיות "מדה טובה מרובה ממדת פורענות"סד, ומצינו שהשי"ת מצרף לטובה מחשבה למעשה ולא לרעהסה, וכן מוצא זכות לטובה להגן בשביל טובה העתידה כמו עמון ומואב בשביל שתי פרידות טובותסו, ולרעה "באשר הוא שם"סז כדאי' ברש"י ר"הסח. אנו רואים שהדבר שהוא בכח, שהוא באמת אמצעי בין העדר להויה, ויש פנים לחשבו לנעדר מפני שלא יצא לפועל, ויש פנים לחושבו לנמצא מפני שעכ"פ יש בו כח והכנה, אז לרעה עצר השי"ת את החק וגזר שלא יפעל לרעה מה שהוא בכח, אבל לטובה כבר פועל הוא ישועות וזכות גם מצד הטוב והקדושה שבכח. והנה ההבל הוא כח של הדיבור כי ע"י יוצא הדיבור מכח אל הפועל ע"י שמקיש בקולו בכלי הקול, ונמצא שהדיבור בהבל בכח לא בפעל. ותינוקות של בית רבן בכחן יש לעלות למדרגה גדולה מאד, כי הבחירה חפשית, א"כ תורתם היא הכנה למעלה היותר גדולה שאפשר. ע"כ פועלת הזכות בעולם לפי המעלה היותר גדולה, אע"פ שאח"כ לא יוציאו הכנתם אל הפועל, מ"מ הקדושה שבכח ג"כ רבה היא לפעול ישועות לקיים העולם. ע"כ אמרו שהקיום הוא בהבל, להורות על הסגולה של הכח שאינו בפועל, שבקדושה פועל הוא. אלא שכש"אמר לי' רב פפא לאביי דידי ודידך מאי, א"ל אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא"סג. הכונה כי "עבירה מכבה מצוה"סט, ונהי ד"אין עבירה מכבה תורה"סט, מ"מ ה"מ תורה שכבר יצאה לפועל, אבל דבר שהוא בכח די לו שיהי' כמו מצוה בפועל. ע"כ אע"פ שגם בגדול מוכן הוא להיות מתנהג במעלות גדולות שהבחירה בו ג"כ חפשית, אבל החטא מכבה אותה הזכות. ונבאר בזה דברי הכתוב: "ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי ותשא בריתי עלי פיך"ע, שהכונה לא מבעי על ההבל שבכח שבודאי עבירה מכבה דלא עדיף ממצוה בפועל, אלא אפי' "עלי פיך" בפועל, ג"כ לא ערבה לד' ברשע. אבל בבינונים עכ"פ מה שבכח חשיב טובא, גם הפועל ג"כ חשיב, אלא ששל תינוקות הוא בשלמות יותר.