פתיחת התפריט הראשי

סעיף אעריכה


(א) שנשתנו:    נ"ל דאם חזרו לברייתן כשרים ע' בסוטה דף ט"ו:


(ב) בין מחמת עצמן:    צ"ע דהר"ש פ"ט דפרה כתב תוספתא מי חטאת שנשתנו מחמת עצמן כשרים מחמת עשן או ד"א פסולים וגם הרמב"ם פסק כן פ"ו ופ"ט מה' פרה וכ"ה במשנה ספ"ח דפרה וכיון דכשרים למי חטאת ק"ו לנט"י וגם כאן דקדק הרמב"ם וכתב בין מחמת מקומן בין מחמת ד"א פסולין משמע דמחמת עצמן כשרים וכ"מ במשנה ששנינו נפל לתוכן דיו קומוס ושינו מראיהן פסולים ולא נקט סתם שינו מראיהן פסולים אלא משמע דוקא מחמת ד"א פסולים ועיין ביורה דעה סי' רכ"א סכ"ה וסכ"ו וכ"מ ברא"ש דמקשה מאי פריך תלמודא אחזותא מתני' היא ולא קא מתרץ דמשקה איפסול בנשתנה מחמת עצמו אלא ע"כ מחמת עצמו כשר והא דהקשו הפוסקים דיין ליפסול משום שינוי מראה אף על גב דהוי מחמת עצמו י"ל דהכי קא קשיא להו מאחר דאם נפל יין לתוך המים נפסלו בשינוי מרא' כ"ש שיפסול הוא עצמו כמו דיו דפסול עיין סי"ב וצ"ע ולכן נ"ל להקל בנשתנו מחמת עצמן וכ"כ הב"ח:

סעיף בעריכה


(ג) עשה במים מלאכה:    דנשתנו מתורת מים וז"ל ר"ל חביב סי' ק"ג דכשאדם עושה במים דבר שיש לו צורך נעשו כשופכין שעומדין לשפיכה עכ"ל וכ"כ הרמב"ם:


(ד) נתכוין לשרות:    אבל לא נתכוין רק שנפל פת במים כשר דלא שוינהו כשופכין וכ"מ מל' הטור והפוסקים (ב"ח):


(ה) כלים פסולים:    וה"ה אם הדיח בהן ירקות פסולים (רי"ו) ומשמע לכאורה דירקות דומיא דכלים דאם היו מודחים ונקיים כשרים דלא מקרי מלאכה כלל ומ"מ אם שרה בהן הירקות שלא יכמשו מקרי מלאכה דלא גרע מצינן יין במים וה"ה אם נתן בו כלי בימות החמה שנתבקעו כדי שיכווצו אבל נתן בהם דגים חיים שלא ימותו לא מקרי מלאכה דאין המים פועלים בהם כלל רק מצילין ממיתה וגם לא מקרי שופכין:

איתא בגיטין דף נ"ג אם המים בכלי שיש בו שנתות ונותן לתוכו הבשר ועולין המים על השנתות ובזה ידע משקלו מקרי עשה בהן מלאכה, כתב המרדכי או שמדד בהן המדות פסולים ובגי' שלנו איתא במשנה או שמיחה בהן המדות וכו' והוא ל' הדחה, והרמב"ם פי' ששכשך המדות עד שלא ישאר בהם ריח דבר המדוד פסולים מפני שעשה בהם מלאכה משמע דאם נתן לתוכן דבר המריח לא מפסלי ובשל"ה כ' שקיבל מרבותיו שאם נתן לתוכן שפיקנרדיא שיריחו פסולים דהוי כשרה בהן פתו עכ"ל וצ"ע דא"כ למה הוצרך לפסול בנפל דיו לתוכן משום שינוי מראה לפסול משום מלאכה ועוד דבשלמא כששרה פתו עשאן כשופכין כמש"ל אבל הכא נתכוין להשביחן וגדולה מזו כ' בסי"ב דנוטלין משכר ומי דבש בשעת הדחק ואפי' למאן דפסיל היינו משום שהם משקין אבל במים כשר לכ"ע ואפשר דרבותיו ס"ל כדעת רש"י ואנן לא קי"ל הכי כמ"ש ס"ד ע"ש:


(ו) שהנחתום מדיח:    דסתם ידים העוסקים בעיסה אין בהם לכלוך וה"ל ככלים מודחים (ב"י) ועיין סוף ס"יא:

סעיף דעריכה


(ז) שלקק מהם הכלב:    והב"ח כ' דיש להחמיר בששתה מהן כלב או חזיר דנמאסין וה"ל כשופכין וכ"כ הת"ה בשם א"ז ור"ח וכ"כ המרדכי בשם התוספתא ואלו ראה הרב"י לא חלק עליה: כתב הרמב"ם סוף מקואות מים כשרים שנתן לתוכו מעט מים הפסולים לנט"י הרי אלו כשרות נטל מן הכלים השיעור שנתן ונשארה רביעית בלבד כשהיתה ה"ז פסול מפני שהמים הפסולים השלימו השיעור וטעמו מדאמרי' פ"ב דזבחים דף כ"ב כל המשלים וכו' למעוטי נתן סאה ונטל סאה וכו' (בד"ה) משמע ברש"י דוקא כשהיה בו רביעית בצימצום דלא חשיב שיעור זוטרא דרביעית לבטולינהו וכ"מ ברמב"ם ומדכתבו הרב"י בב"ה פה משמע דס"ל דלענין חולין אתמר אבל ל"נ מדהשמיטוהו הפוסקים משמע דס"ל דלענין תרומה דוקא אתמר וכ"ד הרמב"ם דלא כתבם בה' ברכות וכ"ה בת"ה שבטלים במיעוטן:


(ח) שיס"ב:    ורש"ל אוסר ביס"ב:

סעיף זעריכה


(ט) חריץ:    היינו חריץ שבקרקע דלאו שאובין הם עיין סי' קנ"ט ס"ז:


(י) אין בהם שיעור:    ואפי' להמכשירין בסי' קנ"ט סי"ד הכא פסול דגזרי' חריץ אטו מנא וכ"כ בלבוש ובגמ' דלא כע"ת:


(יא) אין מטבילין:    דגזרינן אטו מנא והרר"י סבר דדוק' כשאין מחוברין דפסולים לטבילת הגוף גזרי' אם יטבול בו הידים יטול בו ג"כ הידים אבל מחוברים דטובל בהם כל גופו כ"ש ידיו ליכא למיגזר:

סעיף טעריכה


(יב) שאין הכלב:    מי הים ראוין לשתות הכלב אם מרתיחין אותן (רדב"ז ח"א רצ"ד):

סעיף יאעריכה


(יג) או שיש לו ספק:    פירוש שנטל ידיו ונסתפק אם היה בהם כשיעור כנ"ל דלא כע"ת, והר"ש כתב דאפי' יש בהן כל הנך ספיקות טהור וכל ספק במחלוקת הפוסקים נקטינן לקולא (ת"ה ב"י), כ' ביש"ש סי' ע"ז אם נטל כראוי וספק לו אם נטמאו אח"כ א"צ ליטול אפי' לצאת ידי ספק ע"כ וצ"ע דהא היסח הדעת פוסל כמ"ש סוף סי' קע"ג ועיין סי' קס"ד ס"ב:


(יד) מי שלא נטל ידיו:    ולכן היוצא מבית הכסא יכול לשאוב מים בחפניו מן החבית ליטול ידיו (יש"ש וע' בתוס' סוטה דף ט"ו):


(טו) לא נפסלו:    דהא בס"ב בנחתום לא איירי בידים נטולים ואפ"ה כשרים ואף על גב דנטל ידו אחד ושפשפה בחברתה טמאה בסי' קס"ב ס"ד יש לחלק בין פסול טומאת המים שעל הידים בשעת נטילה דבקל נטמאו בשעת נטילה אבל בכלי לא נטמאו (ת"ה):

סעיף יבעריכה


(טז) השלג:    וב"י ביורה דעה סימן ר"א ס"ו כתב דיש להחמיר שלא לטבול גופו בשלג אם אינו מפושר, ובשעת הדחק מותר לטבול ידיו בשלג אפי' אינו מפושר כיון דנט"י דרבנן עכ"ל בב"י ובש"ע שם ס"ל כתב סתם דמטבילין בשלג משמע אפילו אינו מפושר והכא גבי נט"י פסק דוקא שרסקן ואיפכא מבעי ליה ולכן יש לסמוך לטבול ידיו בשלג אפי' לא רסקן אם יש בהם מ' סאה וי"ל דמ"ש אם רסקן כו' קאי רק אנוטלים מהם כלו' כשנוטל בכלי ושופך על ידו צריך ריסוק דאין נט"י אלא במים וכ"מ ממ"ש בהג"ה ס"י אבל לטבול ידיו במ' סאה שבקרקע שרי אפילו לא ריסק' וכמ"ש ביורה דעה שם ומ"ש הרמב"ם וריסקן היינו למעך חללו כמ"ש הב"י והכ"מ ונ"ל דשלג המונח על פני הארץ כל שיש מ' סאה מחובר יחד אפי' נמוך מאוד מותר וע' בנדה דף י' ע"ב דלענין טהרה הוי חיבור, ומיהו הש"כ ביורה דעה פסק דוקא אם רסקו ע"ש:


(יז) במים לבד:    לאפוקי מי פירות:


(יח) אדום לא:    דנשתנו מראיו וי"א הראשון ס"ל דמי פירות לא מפסיל בשינוי מראה וכ"פ הב"ח עס"א מ"ש:


(יט) שכל מי פירות:    צ"ע דלע"ד מאן דמכשירין ביין מכשירין נמי בשאר מי פירות ולמה עשה ג' מחלוקת, ואפשר דכוונתו על דבש כמ"ש בב"י אבל באמת פירושו מי דבש כמ"ש רמ"א ודכוותי' ביורה דעה סי' ק"ג ס"ד, ומ"ש דעיקרן מים וכ"מ בעירובין דף כ"ט ע"ב בתוס' דיש להם דין מים לפסול המקוה בג' לוגין ואין להם דין מי פירות ע"ש ואף על גב דנשתנו מראיהן צ"ל כיון דאשתני לעילויי' לא מפסלו בהכי:

סעיף יגעריכה


(כ) שבאו ליטול כא':    משמע דוקא כשנתכונו ליטול שניהם כאחד אבל כשנתכוון אחד ליטול לעצמו ואח"כ פשט השני ידו למטה ממנו ידיו טמאות וצריך לנגבם ולחזור וליטלם וכיוצא בזה כתב ת"ה בשם התו' ועיין סי' קס"ב סדה"ו:


(כא) מחצי לוג לג':    וא"ת כיון דברביעית סגי לב' א"כ רביעית ומחצה סגי לג' י"ל שחשו חכמים כיון דנפישי גברי לא ידקדקו יפה ליטול עד הפרק שכל א' יצמצם המים שישאר לחבירו לכן אסורים ברביעית ומחצה ודוקא אם לא נשאר לב' האחרונים רביעית אבל אם נטל הא' מחצי רביעית פשוט דב' האחרונים נוטלין מרביעית הנשאר (הר"ש):

סעיף טועריכה


(כב) חצי לוג:    לכאורה משמע דהכא ברביעית ומחצה סגי כמ"ש סי"ג וי"ל דמ"מ איכא למיחש שמא יצמצם כיון שאינו נוטל כאחד: