מגן אברהם על אורח חיים עו
סעיף ב
עריכה(א) וכיון שאין ריח רע: ואפילו למ"ד בסי' ע"ט ס"ב דהפסקה מועלת לריח רע דוקא מחיצה אבל כפיית כלי לא וכ"ה בל"ח:
סעיף ג
עריכה(ב) לקרות כנגדה: וב"ח פסק דאפי' מלפניו די בד"א כמ"ש ב"י בשם מהרי"א:
סעיף ד
עריכה(ג) ומכוס' בבגדיו: ואם היא על ידו ואין בה ממשות אלא לכלוך בעלמא והלך ריחה והיא על ידו דומיא דמלמולי זיעה שרי לקרות כנגדה [ב"י תר"י ורשב"א]:
(ד) דרך חור: כתב רש"י מחיצה יש בינו לב"ה ופשט ידו לפנים מן המחיצה וכתב המאור דאל"ה אסור לקרות כנגד ב"ה, עיין סימן פ"ג מ"ש:
(ה) יש מתירין: דכתיב כל הנשמה תהלל יה דהיינו הפה והחוטם בכלל ולא שאר איבריו ואפי' אינם נקיים שרי:
(ו) ויש אוסרין: דכתיב כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך בעי' שיהיו כלם נקיים [כ"ה בגמ'] משמע דאם היא על בגדיו ומכוסה שרי לכ"ע וכ"מ סי' ע"ח, וקשה מ"ש מנוגע בסנדלו דאסור כמ"ש ס"ב וברא"ש משמע קצת דהסנדל בטל לגבי הגוף ושאר בגדים אין בטלים לגבי הגוף ועי"ל כיון שדרך להלוך ומתגל' הצואה קצת דרך הלוכו כמ"ש תר"י לפי דרכם ע"ש, וכ"כ המאור בהדי' החילוק זה:
(ז) דינו כצואה: משמע דאם היא על בשרו ומכוסה שרי וכן לסברא קמייתא ובשבת דף קי"ד אמרי' כל ת"ח שנמצא ש"ז על בגדו חייב מיתה משום משניאי משמע קצת דלענין תפילין ולימוד אין קפידא, וז"ל הג"ה פ"ג מהי"כ וכן הורה הר"מ על כהן שראה קרי ביו"כ לרחוץ הלכלוך וה"ה לשאר בני אדם שרגילין לרחוץ אותו בכל יום בשאר ימות השנה שגם בי"ה מותר לרחצו עכ"ל משמע שאין איסור בדבר משום תפלה רק שמותר לרחצו מידי דהוה אמי שמלוכלך בטיט וכ"מ ברש"י שכתב ישפשף הקרי משום חציצה משמע דמשום תפלה לא קפדינן מיהו בס"ח סי' תק"ט אי' דאפילו על בגדיו אסור עמ"ש סימן ר"מ ס"ח:
סעיף ה
עריכה(ח) צואה בפי טבעת: מי שיש לו חולי הטחורים וזב ממנו דם תמיד ואגב הדם יוצא ממנו ליחה סרוחה מעופשת ויש לו ריח רע אסור בכל דבר שבקדושה כל זמן שליחה סרוחה שותת ממנו ואם אין שם ריח רע אם הדם או הליחה יוצא דרך דחיה בסרוגין הוי מן המעי ויש לו תקנה ברחיצת מקום הזוהמ' ואם שותת ויורד תדיר מעצמה אזי הוי מפי הטבעת ואין לו תקנה (רדב"ז ח"ב סימן ל' כ"ה):
סעיף ו
עריכה(ט) הרוק עבה: אבל אם נותן מים ע"ג לא מהני וכמ"ש סי' פ"ז ס"א אא"כ הם עכורים שאין הצוא' נראית מתוכה (כ"ה הגהות הרי"ף פ"א) ול"ד לצואה בעששית דהתם כסוי מעלי' הוא:
סעיף ז
עריכה(י) ספק: וה"ה אם היה ספק אם הוא צואת אדם או צואת כלבים בבית שרי באשפה אסור (ש"ג ריא"ז) ולי נראה דאזלינן בתר המצוי כמ"ש ביו"ד סי' נ"ז סעיף י"ג דתולין במצוי בין להקל בין להחמיר הכי נמי אם מצוים תינוקות יותר מכלבים אפי' בבית אסור וה"ה איפכ' אם באשפה מצוים כלבים יותר תלינן בכלבים:
(יא) כנגד עמוד: כ' הרא"ש דשותת לא חשוב נגד העמוד ושרי מדאורייתא:
סעיף ח
עריכה(יב) צריך לחזור: דזבח רשעים תועבה דהוה ליה לבדוק המקום:
(יג) ומי רגלים: כיון דאינן אסורים אלא מדרבנן אין צריך לחזור והעולת תמיד לא עיין סוף סימן קפ"ה: