מגן אברהם על אורח חיים יב
(א) כדי עניבת — פירוש, "וירכסו את החושן" (שמות כח כח), תרגום "ויענבון":
(ב) כל החוטים — בגמרא איבעיא לן: כדי לענבן כולהו בהדדי, או דלמא כל חד וחד לחודיה? ורש"י פירש, כדי לענבן החוטין אהדדי, דהיינו שיעור גדול, עד כאן לשונו. ולכן פסקו לחומרא. אבל המרדכי פירש, כל חד וחד לחודיה, פירוש שצריך ליענב חוט א' הנפסק על כל אחד מהחוטין הפסוקים בפני עצמו, וזהו שיעור ארוך מלענב כל החוטים הפסוקים יחד, כן נראה לי פירוש המרדכי, אף על פי שהרב בית יוסף לא פירש כן, נראה לי מה שכתבתי הוא אמת, ולכן יש להחמיר כמו שכתבתי שצריך כדי עניבה על כל חוט בפני עצמו:
(ג) שנפסק כולו — כלומר, שבשני הראשים לא נשתייר כדי עניבה ואפילו על ידי צירוף, אז ודאי פסול. ואם נשאר בשניהם כדי עניבה על ידי צירוף, יש להסתפק אם פסול:
(ד) שני ראשים — ולא נשתייר כדי עניבה. ואם נשתייר כדי עניבה, אפילו נפסקו כולם כשר, כמו שכתב ראש הסימן, דלא כעולת תמיד ס"ק ב':
(ה) אם לא דקדק — קשה, דהא כל שכן אם דקדק, כדמסיק בהג"ה. ויש אומרים דנקט לא דקדק, משום סיפא דמסיים: אבל אם לא נחתכו אלא ב' ראשים מכשירים בכדי עניבה, דזהו דווקא בלא דקדק, אבל אם דקדק, אם נחתכו ב' ראשים מצד אחד כשר אפילו לא נשתייר כדי עניבה, דהא נשתייר ראש השני כמו שכתב לעיל. אבל אם נפסקו ב' מב' צדדים ולא נשתייר בכדי עניבה, פסולים, דשמא חוט אחד הן. ומיהו יש גם כן תקנה לזה, לעשות סימן בעת עשיית הציצית להיות ניכר השני ראשים שהם מחוט אחד, על ידי הקשרים שעושין בסוף כל חוט. ואפשר דמשום זה נקט הרב בית יוסף "אם לא דקדק":
(ו) בינונים — צריך עיון, למה חלק על בעל העיטור, שאפילו אין בו אלא כדי לכרוך על ח' שערות דיו. ולא מצאתי מהפוסקים הראשונים מי שחלק עליו:
אמרינן בגמרא, היכא שהם עבים כל שכן דכשרים, דמנכרא מצותייהו. ולכאורה יש ללמוד מזה שמצוה לעשות חוטים עבים. ויש לדחות, דדווקא כשנפסקו אז מנכר מצותייהו יותר כשהם עבים; אבל בתחילה יותר נאה לעשות בינונים, שהם נאים יותר, משום "זה אלי ואנוהו":
(ז) יש לסמוך על ר"י — לעיל סוף סעיף א כתב, היכא דאפשר טוב לחוש לסברת רבינו תם. פירוש, היכא דאפשר למצוא בקל ציצית אחרים, אבל אין צריך לחזור אחריו. והכא כתב "והיכא דלא אפשר", היינו במקום שאין נמצאים ציצית כלל, יש לסמוך על ר"י. מכל מקום נראה לי דלא יברך עליהם, וגם אסור לצאת בו בשבת לרשות הרבים: