פתיחת התפריט הראשי

תוכן עניינים

מעבר לירדן וגו' - וירא בלק וגו'עריכה

כתיב לעיל "מעבר לירדן יריחו" וסמיך "וירא בלק בן צפור":   , לרמוז שראה בכשפיו על-ידי צפור שהי' לו שהי' עושה כל כשופיו, כדאיתא בזוהר קחנו משם מה שהיו עתידין ישראל לעשות ביריחו שעל-ידי הקפה וחרם בפיהם היו מפילים החומה, ולכן ביקש את בלעם שכוחו בפיו לבוא כנגדם.

והרב בעל כלי יקר ז"ל כתב "וירא בלק שראה בספר דברי הימים אשר למלכים שכתוב בו כל הקורות ימים רבים ומצא כתוב שם "את כל אשר עשה ישראל לאמורי", ולכן לא קאמר וישמע כי אם וירא", עיין עליו שמאריך ביותר.

ולע"ד אמר וירא משום שישראל החריב את האמורי וישם עריהם שממה והרס מצבותם ומזבחותם וכל בתי ע"ז וזהו דבר הנראה לעין כל עובר ושב, וזהו וירא בלק בן צפור שראה בעיניו ממש את כל אשר עשה ישראל לאמורי, ויגר מואב מפני העם מאד משום שאעפ"י כי רב הוא מואב בכוח, ועם-כל-זה החריבו גם ויקץ מואב מפני שאם בני ישראל נוצחים שלא כדרך הטבע. ובספר דרוש שמואל נמי דריש גם-כן שרב חוזר למואב, והוא עם מה שאמרו חז"ל הכורה שאמרה מאב הוא, נאמר אל תתגר בם מלחמה, הא אגורי מתגרין בו אבל צעירה אפילו להתגרות אסור, וזהו שאמר ויגר מואב משום כי רב הוא, וכיון שהוא רב מן הבכורה, הותר להתגרות בהם ע"כ.


ויגר מואב מפני העם וגו'עריכה

ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא וכו' ויאמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחך השור את ירק השדה ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא:   

יש להסתפק ספק א', מאי כי רב הוא. ספק ב' להבין אומרו כלחך השור, למה הזכיר ענין לחיכת השור, שדי לומר ילחכו הקהל את כל סביבותינו. ספק ג' מה איכפת לומר שבלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא. ספק ד' למה קראו עתה בן צפור שכבר הודיענו תחילה שהיה בן צפור דכתיב וירא בלק בן צפור. ספק ה' למה שלח לקרוא לבלעם, ודברי רז"ל ידועים, שבקשו אדם שכוחו בפיו באומרם שמשה כוחו בפיו.

אמנם נראה שנתיירא מואב מפני העם כי רב הוא בדעות ובדרך עורמה ותחבולה היו נוצחין במלחמה, שהרי ראו התחבולה שעשו לסיחון כי בראותם גבורתו ושהי' בעיר מבצר דלתים ובריח ולא היו יכולים להתקרב אל עיר מבצר להלחם, עשו עורמה וקדמו לשלוח מלאכים למלך אדום בלשון תחנונים ושפלות, כה אמר אחיך ישראל וסיפרו לו משפלותם שעברו במצריים וכשלא הניחם לעבור בארצם נטו מעליו, וכל זה מרמה ותחבולה לשלוח אח"כ שלוחים לסיחון כדי שיצא לקראתם להוציאו מתוך המבצר, שהי' קשה להם להילחם שם וכיון שהוציאוהו לחוץ הרגוהו, ונמצא שראה שישראל רב בדעות, גם ויקץ מואב מפני שהיו בני ישראל סבא, שעתו בשאם בכל המלחמות שקמו עליהם אח"כ מהאמוריים, עיין בילקוט פרשת וישלח מלחמות עצומות אחד מהם יניסו רבבה שלא כדרך הטבע. ויאמר מואב אל זקני מדין, דע שאחרי יודעי כל זאת, לכן עתה אני מתיירא שילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחך השור, היינו יוסף אביהם שנקרא שור, בכור שורו וכו', כלומר אלהיהם של אלו עושה להם רצונם בכל מה שהם חפצים, בא יוסף למצרים כשרצה הביא עליהם שובע, כשרצה הביא עליהם רעב, עד שלא השאיר ירק בשדה, והם עוברים עלינו יגזרו עלינו רעב ומתוך הרעב מוכרחים אנו למסור עצמנו בידם, וזהו ילחכו הקהל את כל סביבותינו, על ידי גזרתם על הרעב כלחך השור הידוע, היינו יוסף את כל ירק השדה במצרים, והותר ספק א' ב'.

לכן נתנו עצה ביניהם שימלוך עליהם מלך מכשף לבוא כנגדם, כי אמרו הרשעים אלו, הכישוף מכחיש פמליא של מעלה, ופירש רש"י ז"ל במסכת חולין שאם גוזר הקב"ה חיים על אדם, הכישוף ממיתו קודם זמנו, ובזה אנו שולטים בהם בלי רצון בוראם ולכן בחרו בעת ההיא מלך מתוכם בחכמת הכישוף, כלומר בעת ההיא שהיו צריכים לכישופים ולא מצאו כי אם לבלק על היותו בן ציפור שהי' לו צפור לעשות כשופיו, כדאיתא בזוהר תראהו משם באורך, וכיון שהמליכו לבלק למלך בעבור כישופיו נתייעץ בדעתו לשלוח לבלעם ראש המכשפים שיעזרוהו כי לא בטח על חכמתו שאולי לא יוכל ויהי לקלון ולחרפה, לכן ביקש עזר וסיוע עמו כדי שיתחזק המלכות בידו משום שלא המליכוהו כי אם בעבור כישופיו והותרו כל הספקות.

עוד נראה ויגור מואב, נתיירא מישראל מחמש סיבות, חדא כי רב הוא והטבע שהרבים נוצחים למועטים. שנית ויקוץ מפני שהם בני ישראל סבא, נוצחין שלא כדרך הטבע שהרי שמעון ולוי החריבו לשכם ונצחו כל המלחמות החזקות שבאו עליהם אחר כך, כדאיתא בילקוט פרשת וישלח, ואעפ"י שהיו מועטים נצחו את המרובים והוא נגד הטבע. שלישית עתה ילחכו הקהל הם קהל אחד באחדות, ואעפ"י שיהי' בידם עון נוצחים, שנאמר חבור עצבים אפרים הנח לו. רביעית ובלק בן צפור, שם המלך מורה לרעה בן צפור כצפור נודד ממקומו. חמישית מלך למואב בעת ההיא, המליכוהו עכשיו ואינו מלומד במלחמה.

וישלח מלאכים אל בלעם וגו'עריכה

וישלח מלאכים אל בלעם וכו' הנה עם יצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ והוא יושב ממלי. ועתה לכה ארה לי את העם הזה כי עצום הוא ממני וכו' כי ידעתי וכו' ואשר תאר יואר:   

יש להסתפק ספק א'. מה צורך להזכיר יציאתם ממצרים. ספק ב. להבין אומרו הנה כסה את עין הארץ, מה עין הארץ היא זאת, ודברי רז"ל ידועים שאמרו על סיחון ועוג. ספק ג'. אומרו והוא יושב ממלי, מה יוצא מדברים אלו שנראים דברי מותר. ספק ד'. מאי מלת ועתה. ספק ה'. דהיל"ל ועתה לכה ארה לי את העם הזה, מאי לי. ספק ו'. מה צורך להזכיר ואשר תברך מבורך, כי כל כוונתו שיבוא לקלל והיל"ל רק ידעתי את אשר תאר יואר.

אמנם בחיבור אחר פרשתי בהיתר כל זה, שידוע שהמצרים נתחכמו לכלות את ישראל ונראה דכיון שראו שלא היו יכולים להם, נתחכמו להמיתם בעין הרע המאבד ומכלה הכל, והוא שהיו נותנים עיניהם איך היו פרים ששים בכרס אחד, ואף-על-פי-כן ותמלא הארץ אותם כאמרם חז"ל כשהי' עובר אחד מהם בשוק הי' ממלא את השוק וגם היו עצומים ובעלי קומה, על-דרך שרצה שאול להמית את דוד בעין-הרע כשראה שלא הי' יכול עמו כדברי רז"ל על-פסוק ויהי שאול עויין את דוד וכו'. ואדרבא וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, כלומר כל-כך שהיו נותנים עיניהם בהם היו מתרבים והוא פלא. ויקוצו מפני בני-ישראל, היו כקוצים בעיניהם כדברי רש"י ז"ל והכוונה כפי זה היו ישראל כקוצים בעיניהם איך לא הי' שולט עיניהם בהם, והנה זהו ששלח בלק להגיד לבלעם, דע שהנה עם יצא ממצרים, אשר ממצרים ניכר בהם דבר פלא ומה הוא, שהנה כיסה את עין הארץ, אין עין יושבי הארץ שולט בהם, ונמצא שכסה את עין כל הארץ, שלא ישלוט בהם, ויש לדברי ראי' ברורה שזאת הסגולה תקועה בהם, שהרי והוא יושב ממולי, הוא עומד ויושב לנגדי וזה מודעה רבה שאין מתיראין שישלוט עין בהם, דאם איתא שהם כתאר כל אדם שהעין שולט בהם, הי' ראוי שיתכסו מן העין, אך הוא יושב ממלי ולא סמוי מן העין. ואם-תאמר ועתה שאין עין הרע שולט בהם, מה אני יכול להם, כי מדתי להמית בעין-הרע ובהם אין שולט עין, לזה-אמר לכה נא ארה לי, כלומר כי כוח הקללה בידך, ואולי בזה אוכל נכה בו, והניח הדבר בספק, משום שאפשר שכשם שיצאו מכלל העולם בענין עין-הרע גם לא ישלוט בהם קללה, ולזה-אמר אולי אוכל, כלומר אולי אוכל להם על-ידי קללה.

(א"ה ס"ט אשר בזה אפשר שזהו כוונת הסמיכות "ויחנו בערבות מואב מעבר לירדן יריחו. וירא בלק בן ציפור וכו' ויגר מואב וכו'." דקשה מאי כוונת הסמיכות, ועוד להבין רמז מואב וכו' ראשי-תיבות ממל"י, דמהו הכוונה. אמנם ניחא, וזהו-שכתוב ויחנו וכו' ראשי-תיבות ממל"י דחנו ישראל מול בלק, וכיון שראה בלק כך, חשב להפיל בהם עין-הרע, וזהו וירא בלק, ראי' להרע ובדיק בשמי' בלק, בא ללוק דמן כאמרם חז"ל וכאשר ראה בהם בעינו הרע ולע עשה בהם שום היז'ק ראי', הגם דהי' ממלי אזי ויגר מואב נתיירא על-מה שלא הועיל להם עינו רעה ושלח לקרוא לבלעם אולי יוכל נכה בו וכדברי מרן ה"ה זצ"ל ודוק).

ועוד זאת תעשה אולי אוכל להם ארה לי את העם הזה, כלומר ארה לי את העם הזה וצרף אותי עמהם שאני במדרגת מנוצח ובזה יושפל כוכב מערכתי ובאמצעות המוכן לקללה, דהיינו אני יוחל ג"כ על בלתי מוכן לקללה שהם ישראל, וזהו ולכה ארה לי את וכו' כלומר עם העם הזה, ואם-תאמר ומה אני מרוויח בזה כיון דשנינו נאבדים, ולהשיב לזה אמר כי ידעתי את אשר תברך מבורך, כשם שידעתי את אשר תאור יואר, וכיון שכן אחר שתצטרף אותי עמו בקללה כדי להשפילו תחזור ותברך אותי ותוציאני מכלל ארור לכלל ברוך ולהם תניחם בקללתם ומצאתי מעין זה לרז"ל הביאו הילקוט על-פסוק כי מראש צורים, שאמר בלק לבלעם שיערב לישראל באומה אחרת ולזה השיב הקב"ה לבלעם לא תאור את העם כי ברוך הוא, את לרבות אף שתצרף להם באומה אחרת מרוע המזל לא תוכל להכניעם שתחול עליהם קללה באמצעות המוכן כי ברוך הוא, וכיון שאני משים שם ברוך עליו, איך יחול עליהם קללה והותרו כל הספיקות בזה.

עוד נראה, הנה עם יוצא ממצרים. הכוונה כוונת בלק לשים בדעתו של בלעם שכל מה שיצאו ישראל ממצרים לא הי' ברצונו יתברך כיון שלא נשלמו הת' שנים שגזר עליהם וכל מה שהצליחו עד עתה הכל הי' על-ידי כישוף וכיון שכן תוכל עמהם כי אתה ראש המכשפים, וזהו אומרו הנה עם יצא ממצרים, יצא מעצמו שלא ברצון הבורא והוא על ידי כישוף שלמדו ממקום שיצאו שהוא מצרים מלאה כישופים, ועל-ידי כישוף כסה את עין הארץ, שכל עין הרואה אותם מתפחדים שנופל עליהם אימה ופחד, ובר מן דין והוא יושב ממולי, ומצד זאת הפינה יחול עליהם קללתך משום שהקב"ה עם הנרדפים ואפילו צדיק רודף רשע כאומרם חז"ל וכיון שהוא דייקא יושב ממולי וירדפני, מה שאין כן אני, בודאי תוכל להם. ועתה לכה נא, כלומר עתה שסדרתי כל זה לפניך, לכה נא ארה לי את העם הזה, כלומר לי לשמי קלל אותם כי אני הנרדף ולא אתה משום כי עצום הוא ממני אולי אוכל נכה בו, על אחת בלבד דוקא על שיצאו מעצמם ממצרים או על שאני נרדף ואעפ"י שיצאו על פי המקום או שניהם כאחד טובים וגרשתיהו מן הארץ מכל וכל, ואעפ"י שלא יעלה הדבר בידך לקללם לא יגיע לי מהנזק על המחשבה שחשבתי עליהם שחשדתי אותם שמרדו בקונם ושהם רודפים כי תוכל לברכני שלא תגיע לי שום נזק משום שידעתי את אשר תברך תבורך, כשם שואת אשר תאור יואר. ומה מי שמברך אותו הקב"ה אתה יכול לקללו גם למי שיקלל אתה יכול לברכו, לכן אם יקללני הקב"ה על שחשדתי לבניו מורדים, שיצאו ממצרים בלי רשותו ושהם רודפים, אתה יכול לברכני, והותרו גם בדרך זה כל הספקות.

וירא בלק בן צפור וגו'עריכה

ובמדרש: וירא בלק בן צפור. מה ראה, ראה בפורענות שעתידה לבא על ישראל מכל שונאיו, שכלם היו באים במלחמות ובשעבוד שהם יכולים לעמוד וזה באדם שמוציא דבר ועוקר אומה שלימה:    עכ"ל. קשיא-טובא מה שואל מה ראה, דבהדיא כתיב את כל אשר עשה ישראל לאמורי, הרי כתב הכתוב מה ראה. עוד קשה דאיך אמר שראה בפורענות שעתיד לבא על ישראל והוא הפך הכתוב דקאמר שראה את כל אשר עשה ישראל לאמורי, עוד קשה מאי קאמר וזה באדם שמוציא דבר ועוקר אומה שלימה, דאין קשר ושייכות כלל ועיקר, ועיין על זה (בבית) [ביד] יוסף ז"ל דף ר"מ ע"ב.

והנראה לע"ד שבעל המאמר הרגיש משום שהוא לא נמצא שם לראות מה שעשו אלא משמיעה שמע ואיך קאמר וירא, אם-כן מוכרח דמלבד מה ששמע מה שעשו לאמורי ככתוב בקרא מלבד זה ראה דבר, ועל זה שואל מה ראה, שהראי' מעוררו גם-כן לבא נגד ישראל, ומשיב ראה בפורענות שעתידה לבא על ישראל שעתידין לבא במלחמות ובשעבוד וכראות כך דן בדעתו שמה שעתידין לבא בשעבוד הוא בעבור שלא השלימו במצרים הת' שנים שנגזר עליהם ולתשלום אותם שנים עתידים להשתעבד ולסבול מלחמות ושעבוד שהם יכולים לעמוד בהם, דכיון שרואים עצמם אשמים על שמרדו ויצאו קודם הזמן יכולים לעמוד בהם, וכיון שכן יכול אני לבא כנגדם לצערם ולהרחיקן מעלי באופן שכוונתו של בלק הי' לעשות אופנים שילכו מעליו ולא יגיע לו נזק, אבל כוונת בלעם הי' לקללם באופן שלא ישאר שריד ופליט ח"ו וכן תראה שאמר בלק אולי אוכל נכה בו ואגרשנו, שכוונתו שיקללם בלעם ואינו אלא כי-אם להכניעם כדי יוכל להכותו ולגרשו מעליו ולזה גם-כן אמר ארה לי שארה אינו קשה כל-כך, אבל בלעם אמר קבה שהוא קשה מאד שכוונתו לעקור אומה שלימה, וזהו דקאמר בעל המאמר וזה באדם שמוציא דבר ועוקר אומה שלימה מעליו וזה בלעם הרשע הי' כוונתו כאדם שמוציא דבר אחד מפיו ועוקר אומה שלימה.

ויקר אלהי' אל בלעם וגו'עריכה

ובזה יובן מאמר הילקוט דף תצ"ח ע"א "ויקר אלקים אל בלעם", אמר לו הקב"ה לבלעם, רשע מה אתה עושה, אמר לו שבעה המזבחות ערכתי, משל לשלחני המשקר במשקלות, בא בעל השוק הרגיש בו, אמר לו מה אתה מעוול ומשקר במשקלות, אמר לו כבר שלחתי דורון לבית, אף כאן בלעם. קראו רוח הקדש, אמר לו רשע, מה אתה עושה, אמר לפניו את שבע המזבחות ערכתי, אמר לו טוב ארוחת ירק שאכלו ישראל במצרים על מצות ומרורים מפרים שאתה מקריב על-ידי שינאה:    ע"כ.

קשה איך העיז בלעם פניו כל-כך כלפי שמיא לומר כבר שלחתי דורון לבית כאילו אומר כבר שלחתי לך שוחד. עוד להבין מה שייכות יש לתשובת רוח הקודש לבלעם, טוב ארוחת ירק שאכלו על מצות ומרורים וכו'.

אמנם בהיות שכלם היו הולכים בשיטה שישראל יצאו ממצרים מעצמן ולא הקב"ה הוציאם כיון שלא באו עד תכלית הת' שנים, וכיון שכן כל מה שהיו לוחמים ומצליחים על-ידי כישוף, זהו הטעם שהיו מתעצמים לבא כנגדם באומרם נוכל להם ולכן כשראה הקב"ה, אמר לו מה אתה מעוול ומשקר במשקלות, כלומר עוול ודבר כזב ושקר מה שאתה שוקל בשכלך שישראל יצאו קודם הזמן, השיב כבר שלחתי דורון לבית, כלומר כבר על מחשבתי שחשבתי שישראל חטאו לך על שמרדו לצאת קודם הזמן, כבר על זה הקרבתי קרבנות על שמך לשלוט בהם, כי חשבתי דזהו רצונך כיון שחטאו לך. קראו רוח הקודש, אמר לו רשע כדמפרש וכו', והשיב לו שטועה הוא משום שישראל אכלו במצרים קרבן פסח על מצות ומרורים, הזכיר לו כל-זה להכריח כיצד נשלמו הת' שנים, חדא שוימררו את חייהם, וכובד השעבוד השלים המנין, דמזה הטעם אוכלים מרור בפסח על שם וימררו וכו' ועוד המצה יוכיח שהיו נותנין לישראל לחם אשר אינו חמץ כדי שלא יתעכל במיעיו מהרה, כמו שכתבו הפוסקים ז"ל, וזה הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא במצרים, זה הלחם ממש בלי חימוץ והוא עינוי גדול ועיין בהרב אבודרהם ז"ל ועינוי זה משלים המנין באכילת מצות ומרורים שהי' על הקרבן ולאכילת הקרבן, כנודע רמז לו שגם נגאלו ממצרים בזכות דם פסח ודם מילה כאמרם חז"ל, וכיון שכן נמצא שהשלימו הת' שנים ועם-כן טועה אתה שאתה מקריב לפני קרבנות לקללם.

ויאמר מואב אל זקני מדין וגו'עריכה

במדרש ויאמר מואב אל זקני מדין. מה טיבן של זקני מדין כאן, שהיו רואים נוצחין שלא כדרך כל הארץ, אמרו מנהיגם שלהם במדין נתגדל, נדע מהם מה מדותיו, אמרו זקני מדין אין כחו אלא בפיו, אמרו אף אנו אינו נבא כנגדם אלא עם אדם שכחו בפיו:   .

קשה דהרי מואב אמר עתה ילחכו הקהל את כל סביבותנו כלחוך השור, ואמרו חז"ל מה שור אין כחו אלא בפיו, אף ישראל כן, הרי שידע מואב שכחם בפיהם כמו השור, עוד קשה דכבר נודע זה מיעקב, דכתיב הקול קול יעקב, וכן שלח משה למלך אדום ונצעק אל ה' וישמע קולנו, ואם-כן איך עתה לא ידעו ושאלו למדין מה מדותיו, והרב בעל יד יוסף הרגיש מכל זה, עיין-שם דף רל"ח ע"ד מה שפירש הוא ז"ל.

ולענ"ד נראה שמואב ידע שהקול ניתן ליעקב והידים ניתן לאומות העולם, אך בראות שאעפ"י שהפה ניתן ליעקב עם-כל-זה לנביא שלהם היינו בלעם ניתן לו הפה, שכחו בפיו לקלל, אמרו אולי גם-כן הנביא של ישראל אעפ"י שניתן לו הפה, אולי ניתן לו גם הידים כמו שניתן לבלעם גם הפה, ובהיות כן יש לשניהם השתים ונמצאו שניהם שוין, ובזה אינו ודאי שבלעם ינצחו, שאפשר משה ינצח אותו כשני גיבורים שוין בכחם, שיש להסתפק בהם מי ינצח, או אפשר שלא יוכל אחד לנצח את חבירו, לכן שלחו למדין לידע מה מדותיו, אם-יש כח בידיו ובפה או בפה בלבד, שאם הוא בפה בלבד כשאר כל ישראל נמצא ביד משה כח אחד שהוא הפה וביד בלעם שתים, שהם הפה והידים ובכח השתים יתגבר כח הפה על פיו של משה. ושלחו להם אין כחו אלא בפיו בלשון שלילה, כלומר לא יש לו כח, כי-אם כח הפה לבד ולא כח הידים, משום שהם ידעו שברח ממצרים למדין על שהרג את המצרי בפיו כדברי רז"ל שהרגו בשם. ויהי כשומעם כן, אמרו אף אנו נבא כנגדן עם אדם שכחו בפיו וכיון שיש בו רח הידים, הכח הזה יתן לו אומץ לכוח פיו, ובזה ינצח למי שכחו בפיו בלבד ואין כח בידיו, והרשעים טעו כי-גם למשה ניתן לו כוח היד דכתיב והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, והוא היד החזקה שניתן לו מצד הקדושה דכתיב ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל, ואם-כן ביד משה שתים מצד קדושה, הלכך היו מוכנים לטובה ולברכה, היד ויתפוס בידיו שני לוחות הברית, גם ביד וכאשר ירים משה ידיו הי' וגבר ישראל, גם ביד ויט משה את ידו על הים ויבקעהו, גם היד ויסמוך ידיו על יהושע, הפלא כחו ביד לטובה ולא לחרב הוכנה, ניתן לו במה להתפלל תמיד על ישראל ולברכם דכתיב במעשה המשכן ויברך אותם משה וכתיב וזאת הברכה אשר ברך משה גם כתיב ה' אלהיכם יוסף עליכם אלף פעמים ויברך אתכם וכו', ונאמר עליו טוב עין הוא יבורך, כדברי רז"ל זה משה. אך בבלעם השתים מצד הטומאה, פיו מוכנת לקלל וידיו מוכנים להרוג דכתיב לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך, וכיון שלעולם הקדושה גוברת על הסטרא-אחרא, והיא כפופה תחתי' כדי שיתן לה חיות כנודע, אם-כן אעפ"י שהיו ביד בלעם השתים פה ויד, השתים של משה מוכרח לגבור, כי היו מצד הטומאה שתום העין עינו רעה לאבד ולכלה הכל, ומשה-רבינו ע"ה מת בנשיקה דכתיב על פי ה', כלומר הפה המוכנת לברכה ינשק הקב"ה ובלעם נפל בחרב שנאמר ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב, במה שניתן להם במתנה. ובלעם כשראה שמיתתו בחרב ומשה מיתתו בנשיקה התפלל תמות נפשי מות ישרים, שכוחם בפיהם ומתים על פי ה' לא כמוהו שכחו בפיו ומיתתו בחרב פיות. באופן שמדין ומואב טעו בשיקול דעתם והבינו שלא ניתן למשה כי-אם כוח הפה בלבד, וביד בלעם שתים ובזה עלה בדעתם לנצח, ולזה שלח בלק לבלעם ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה כי עצום הוא ממני, כלומר לכה ארה לי אותו בפיך שהוא הדבר שמתפאר עלי כי עצום הוא ממני אולי נכה בו על ידי האחד שיש בך שהיא הפה, שאם לא תצטרף בה גם כח היד, ובודאי תנצח והם לא ידעו שבכח משה שתים ומוכנים לנצח בהם לעולם ולהכניע לשתים של קליפה והוא ענין נכון.

אם יתן לי בלק מלא ביתו וגו'עריכה

ובמדרש: "אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב". מכאן אתה למד שהי' בו ג' דברים, עין רעה ורוח גבוה ונפש קצרה, עין רעה דכתיב וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו. רוח גבוה דכתיב כי מאן ה' לתתי להלוך עמכם. נפש קצרה דכתיב את יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב עכ"ל:   

קשה דכל אלו הראיות שמביא אינן ראיות כלל, דרצה להביא ראי' שהי' לו עין הרע מפסוק וירא בלעם את ישראל שוכן לשבטיו, דאיך הוא משום שנשא עיניו וראה את ישראל שוכן לשבטיו שהי' בו עין הרע, דאף מי שיש לו עין טובה נושא עיניו לראות, גם הראי' שמביא שהי' בו רוח גבוה מפסוק מאן ה' לתתי להלוך עמכם, קושטא דמילתא קאמר שלא רצה הקב"ה שילך עמהם. גם הראי' שהביא עליו מפסוק אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב, אדרבא משם ראי' להיפך שאעפ"י שיתן לו בלק מלא ביתו כסף וזהב אין לו חשק וחמדה בו, הרי שלא הי' חמדן. ועיין על-זה ביד יוסף דף רמ"א ע"ג שדיבר נכונה.

ולע"ד נראה בהיות שבראי' זאת אמר מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל, וכונתו הי' לו לומר שלא יהי' בהם בתי כנסיות ובתי מדרשות, אלא שותהי עליו רוח ה' ושם בפיו לומר מה טובו אהליך, שהפך הקללה לברכה כאמרם חז"ל מברכותיו של אותו רשע אתה יודע מה הי' בלבו לקלל, נמצא בפי זה כשנשא את עיניו לראות הי' כונתו לקלל ומוכרח שנשיאת עיניו הי' בעין הרע, כדי שתחול הקללה, אלא שנחה עליו רוח אלקים והפך הקללה לברכה, אם-כן ראי' ברורה היא מוישא את עיניו שהי' בו עין הרע. עוד יש-לומר הראי' מכאן דהיל"ל וישא בלעם עיניו, אם הי כונת ראייתו לראי' בלבד, על-דרך שנאמר גבי יעקב הצדיק וישא עיניו וירא והנה עשו בא ושם ראי' שנשא עיניו לראות מי הי' בא בלבד ולא לכוונה אחרת, מדכתיב וישא בלעם את עיניו כמו שכתוב גבי עשיו הרשע וישא את עיניו וירא את הנשים וש םנשיאת עיניו לרעה כנודע, מוכרח שנשיאת עיניו הי' בעין הרע ומלת את מוכיח שמרבה ענין אחר עם הראיי', שהוא עין הרע שבא מריבוי החמדת בראיי' בדבר.

עוד נראה מדקאמר וישא בלעם את עיניו ומיד שנשא עיניו וראה הי' עליו רוח אלהי', אין זאת כי-אם כשראה הקב"ה שראייתו הי' להטיל עין הרע וכדי לבטלו נחה עליו רוח אלהי' שעל ידו נאבדה כוונתו. גם הראיי' שהי' בו רוח גבוה מפסוק מאן ה' לתתי להלוך עמכם, פירש הרב בעל יד יוסף ז"ל דמגובה לבו עשה פירוש בדברי הקב"ה ואמר מאן ה' לתתי להלוך בעבור שהוא עמכם פחותי הערך, משום דהיל"ל מאן ה' לתתי להלוך וכו'. ולי נראה שרוח גבוה נלמד מכאן, שהכתוב קאמר ויאמר אלהים אל בלעם לא תלך עמהם, שאלהים השר שלו דבר עמו כמו שדבר עם לבן ואבימלך, והוא מגובה לבו אמר מאן ד' לתתי להלוך, כאילו שם הוי"ה דיבר עמו כמשה רבינו ע"ה. גם הראי' שמביא שהי' לו נפש קצרה מפסוק אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב. הכוונה כך, אם כוונתו להגדיל הדבר היל"ל אם יתן לי בלק כל העולם כסף וזהב שהוא דבר שאי-אפשר, אך להגזמת הדבר מדלא קאמר כי אם מלא ביתו, שאעפ"י שהוא הפלגה וריבוי הרבה עם-כל-זה יוכל הדבר להיות נמצא שהריבוי הזה הי' חומד אלא שאמר שלא הי' יכול לעבור פי ה' אעפ"י שיתן לו כך, נמצא שהי' לו חמדנות גדול שאעפ"י שבלבו הריבוי הזה אך אינו יכול לקחתו וק"ל ונכון.

מה טובו אהליך יעקב וגו'עריכה

ובמסכת (סנהדרין קה, ב), מה טובו אהליך יעקב. אמר רבי אלעזר מברכותיו של אותו רשע אתה למד מה הי' בלבו, ביקש לומר לא יהא להם בתי כנסיות ובתי מדרשות אמר מה טובו אהליך יעקב, ביקש לומר שלא תשרה שכינה עליהם אמר משכנותיך ישראל, ביקש לומר לא תהא מלכותם נמשכת אמר כנחלים נטיו, לא יהי' להם זתים וכרמים כגנות עלי נהר, לא יהא ריחן נודף כאהלים נטע ה', לא יהי' להם מלכים בעלי קומה כארזים עלי מים, לא יהי' מלך בן מלך יזל מים מדליו, לא תהא מלכותם שולטת באומות וזרעו במים רבים, לא תהא עזה מלכותן וירם מאגג מלכו, לא תהא איומה מלכותם ותנשא מלכותו, אמר רבי אבא בר כהנא כולן חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות ובית מדרשות שנאמר ויהפך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך, קללה ולא קללות:    עכ"ל.

ראוי לשים לב למה באמת בחר לקלל את ישראל קללות אלו, שלא יהי' להם בתי כנסיות ושלא תשרה שכינה עליהם וכן כולם יותר מקללות אחרות, עוד קשה למה דוקא בתי כנסיות לא חזר לקללה יותר מכולם.

ונראה בדברי רז"ל "אם פגע בך מנוול זה מושכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח" ולכן כיון שבתי כנסיות ובתי מדרשות גורמים ביטול היצר, לכן ביקש הרשע שלא תהי' להם בתי כנסיות ומדרשות כדי שיתחזקו ביצרם לחטוא תמיד לפני בוראם ויכלה אותם מן העולם. ומטעם זה כולם חזרו לקללה חוץ מזו, משום שאם זו יחזור לקללה, יש פתחון פה לחוטא ביום הדין, לא היו לו בתי כנסיות ומדרשות להמשיך יצרו בם להתיש כחו ובעבור זה חטאתי, ובחיבור אחר פרשתי עוד על זה. עוד יש לפרש דבלעם הרשע כונתו שלא יהי' בתי כנסיות ומדרשות משום שכל עת שמתכנסים ישראל להתפלל ועונין אמן יהא שמי' רבה, הקב"ה מנענע בראשו ואומר אוי שהחרבתי את ביתי, כאמרם חז"ל וזהו סיבה שזוכר מחרבן מקדשו ועתיד לבנותו, לכן הי' בכונתו שלא יהי' להם בתי כנסיות ומדרשות.

עוד יש-לפרש במה שראיתי לרז"ל על-פסוק "תשתפכנה אבני קדש", כשנחרב המקדש נתפזרו אבניו בעולם ובכל מקום שנפל אבן מהמקדש שם נבנה בית הכנסת ובית המדרש, ולכן הקב"ה נקרא מקדש עט ע"כ. ונראה לי שעשה הקב"ה כן, כדי להבטיח את ישראל על בניינו, דכיון שאבניו מוכנים ומן המעט מוכרח שיעלה אל המרובהכדרך כל דבר קטון שעתיד שיתגדל וכיון שאותם אבנים נעשו מקדש מעט ממעט עתידין לעלות לקדושה מרובה ולכן ביקש בלעם שלא יהי' להם בתי כנסיות ומדרשות כדי שלא יהיו מובטחים מבית המקדש.

"בקש שלא תשרה שכינה עליהם" כונתו הי' בזה כדי שלא יהיו בגלות בטוחים שעתידים לצאת ויבעטו בהקב"ה ויתערבו בגוים וזה יהי' סבת איבודם, ויובן בדברי רז"ל בכל מקום שגלו שכינה עמהם, וזהו הבטחת ישראל שיצאו מגלותם, דמי שמוציא שכינתו יוציא ג"כ לישראל וכשאין שכינה שורה עליהם בכל מקום שהם, ח"ו היו מתיאשים.

"בקש לומר שלא תהא מלכותם נמשכת, אמר כנחלים נטיו" כונתו בזה שיכפרו במציאות השכינה, היינו מדת המלכות הוא השער לה' ומשם המשכת נהרי השפע והמזון בעולם והכופרים בה יהיו נעדרים מכל טוב, הם למעלה ואומות-העולם למטה, ועל-ידי-כך יבעטו בהקב"ה ויתערבו להיות כגוים וישליכם ה' מעל פניו.

"בקש שלא יהי' להם זתים וכרמים" כונתו בזה משום ששמן זית מחכים לתורה, כאמרם חז"ל "כל הרגיל בשמן זית מתחכם" והיין מפקח לאדם כדברי רז"ל "חמרא וריחני פקחין" (הוריות יג, ב), ונכנס יין יצא סוד, וכיון שיש להם זתים וכרמים, כיון שהדבר ברבוי, מורגלים בהם ומתחכמים, כאמרם חז"ל על האשה החכמה התקועית, שבעבור היות מושבה במקום ריבוי השמן נתחכמה, וכיון שלא יתחכמו יהיו מתפתים מכל דבר, על-דרך פתי יאמין לכל דבר, ויכולים אומות-העולם לפתותם בהבליהם ולקרבם להם ויבעטו בהקב"ה.

"בקש לומר שלא יהא ריחן נודף" כונתו בזה, ידוע שטעם הגליות כדי לקבץ ניצוצי הקדושה שנפלו בין הקליפות כנודע, וכמו שהזכרתי הענין באורך בחיבור זה, והנה כיון שריחן נודף מחכמתם ומתבונתם, באים מאומות-העולם ומתדבקים עמהם וגאולתם ממהרת כיון שמתגיירים, שהגרים הם אותם ניצוצות שנפלו כמדובר, וכיון שלא יהי' ריחם נודף יתאחרו בגלות ועל-ידי-כך באים לבעוט בבוראם מכובד השיעבוד ואריכותו.

"בקש שלא יהי' להם מלכים בעלי קומה" כונתו בזה שבהיותם המלכים בעלי קומה ניכר שמלכותם מן השמים ניתן, ולכן הם בעלי קומה דוגמא של מעלה כאמרם חז"ל גבי שאול, ובראותם אומות-העולם מלכי ישראל בעלי קומה מתאמת להם שדוקא במלכי ישראל בלבד בחר ה', ולראי' וסימן נתן כל מלכיהם בעלי קומה, דוגמא של מעלה כמדובר, ועל-ידי-כך רבים מעמי הארץ מתיהדים, ונמצא שמעצמם מתקבצים גרים ובזה אין צורך שיצאו ישראל בגליות, כי יציאתם הוא לקבץ גרים כדברי רז"ל מסכת פסחים לא פיזר הקב"ה לישראל בין אומות-העולם אלא כדי שיתקבצו עמהם גרים, לכן הי' ברצונו שלא יהיו מלכיהם בעלי קומה, כדי שיצאו בגלות ויתבטלו ממצות התלויות בארץ ומתלמוד תורה, כדברי רז"ל מסכת חגיגה משגלו ישראל אין לך ביטול תורה גדול מזה, וכיון שיתבטלו מתורה ומצות קרוב הדבר שיבעטו בהקב"ה ויתערבו בגוים ויהי' סיבת איבודם.

"בקש לומר שלא יהי' מלך בן מלך" כונתו בזה כדי שיתרבו ביניהם המחלוקות, כמו שהי' בשאול עם דוד, שבעבור שמלך דוד במקום שאול, שלא הי' מלך בן מלך נתרבו המחלוקות ונהרג נוב עיר הכהנים ונפלו ישראל ביד שוסיהם והיו חילולים רבים שהיו אומרים אומות העולם ידינו רמה לכך הי' ברצון בלעם הרשע שלא יהיו בישראל מלך בן מלך כדי שיהיו מחלוקות ויהי' פירוד בישראל ושישלטו בהם אומות העולם ועל ידי זה אפשר יתערבו ישראל עמהם בראותם כי ידם על העליונה.

"שלא תהא מלכותם שולטת באומות" כונתו בזה כדי שיתגרו עמהם מהלכיות מלחמות ויבטלם מתלמוד תורה וירגילו עיניהם לראות בשפיכות דמים כדי שההרגל יביאם לעשות כך איש באחיו, וגם כדי שירגילו עצמם ביפת תואר לעוררם אל היצר הרע, וכן רעות רבות שנמשכים מהמלחמות וכל זה ימשך כשאין מלכות ישראל שולטת בכל האומות, שאז שאר מלכים באים להילחם עמהם, מה שאין כן כששולט על דרך שהי' בימי שלמה ששלט על כל המלכיות ותשקוט הארץ ארבעים שנה. וכוונת הרשע כדי שירגילו ישראל בביטול תורה ושיכנסו ישראל בעריהם ויחמדו כסף וזהב שעל גבי פסיליהם ויתאוו לתועבותיהם ויבואו לסור מאחרי ה'.

"בקש שלא תהא מלכותם עזה" כונתו בזה כדי שיקראו לישראל כל האומות אומה שפלה ועל ידי-כן רבים מפריצי העם באים להידבק באומות העולם הם ובניהם ונשיהם, ושיתגדל החילול ח"ו עד שיתחייבו כלי'.

"בקש שלא תהא איומה מלכותם ותנשא מלכותם" כונתו בזה שהקב"ה אמר "שום תשים עליך מלך, שתהא אימתו עליך" (כתובות יז, א), ועל ידי שאימת מלך על העם היו באים לארץ ובונים מקדש ולוחמים מלחמת עמלק, דג' מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ, להמליך עליהם מלך ולמחות זרעו של עמלק ולבנות לו בית הבחירה כאמרם חז"ל, וזה אי-אפשר בלי מלך, לכן רצה הרשע לומר שלא איומה מלכותם, לשון אימה שלא תהא עליהם אימת מלכות, כדי שיבואו לביטולים הנזכרים, וכיון שאין מקדש שעל ידו היו מתברכים מפי כהן גדול לפני ולפנים, לא היו מוצלחים ויד האומות על העליונה, ויביא זה לתת מקום לחשוב שגדול כח השרים אשר כל האומות עובדים ויבואו להשתחוות להם ויחרה אף ה' בהם ויעשה בהם כלי'. העולה מזה שמכל דבר שהי' מבקש לומר, הי' נפיק חורבא מרעה חולה שיגיע לישראל שיעזבו את ה' ויתחייבו כלי' ועל-זה אמרו רז"ל כל מה שיכול האדם לדרוש מהרעה והדופי על בלעם הרשע ידרוש וכו' הבט ימין וראה מה הי' בלבו של אותו רשע.

והכן לי בזה שבעה מזבחות וגו'עריכה

ובילקוט משם התנחומא "והכן לי בזה שבעה, למה שבעה מזבחות כנגד שבעה צדיקים שבנו שבעה מזבחות מאדם ועד משה ונתקבלו, אדם והבל ונח ואברהם יצחק ויעקב ומשה, אמר למה קבלת ממנו, לא בשביל עבודה שעבדו לפניך קבלתם, ולא נאה לך שתהא נעבד משבעים אומות ולא מאומה אחת, השיבו רוח הקדש טוב פת חריבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב, שאת רוצה להכניס מריבה ביני ובין בני".

ראוי לשים לב מה כוונתם של אומות העולם, נאה לך שתהי' נעבד משבעים אומות ולא מאומה אחת, דמי מעכב על ידם שיתחברו עם ישראל ויעבדו להקב"ה יחד עמהם, ומה גם שהתורה נכתבה בשבעים לשון מטעם שאם ירצו אומות העולם יבואו ויטלוה, תו קשה מה כוונתם שאינם רוצים להתחבר עצמם עם ישראל לעבוד להקב"ה, אלא שחפצים שיהי' נעבד מהם ולא מאומה א' שהם ישראל, תו קשה למה אינו משיב להם הקב"ה זה עצמו, אם חפצים אתם לעבדני, בואו ועבדו אותי עם ישראל יחד, ומשיב טוב פת חריבה שאינו רוצה כי אם לישראל בלבד שיעבדוהו.

ונראה שמתיישב כל זה בתשובה אחת, הויא שאומות העולם רוצים לעבדו להקב"ה, אך בלי עול מצות עליהם וכדברי רז"ל דעשו לא קיבל התורה כשהחזיר הקב"ה התורה עליו משום שכתוב בה לא תרצח וישמעאל על שכתוב בה לא תנאף וכן כשהעלה אונקלוס לבלעם לשאול ממנו אם יתגייר, ואמר לו מילייהו נפישין ולא מצית לקיומינהו (גיטין נו, ב), באופן שמעולם נכנסו לקבל עליהם עול מצות, אך מבקשים לקבלו לאלוה בלי עול מצותיו עליהם, וזה אי-אפשר משום שהוא יתברך מקיים המצות כאמרם חז"ל ומי שרוצה להתקרב אצלו צריך לשומרם כמוהו כאשר מקיימים אותם ישראל, וזהו שאומרים שכשם שנתקבלו העבודה שעשו לפניך אדם והבל ונח אברהם יצחק ויעקב ומשה קודם קבלת התורה והמצות, והזכיר למשה אעפ"י שהי' אחר קבלת התורה לומר שכולם שווין, אותם שהקריב קודם מתן תורה עם מי שהקריב אחר מתן-תורה, אם-כן כך יהיו גם הם לעובדו בקרבנות בלבד ועל ידם יהי' אלוה עליהם, ובזה מתיישב שאינם יכולים להצטרף עם ישראל לעובדו משום שישראל מקבלים מצות ובזה אינם חפצים, ומזה הטעם לא השיב להם הקב"ה שיתחברו עם ישראל לעובדו, וכפי זה הוצרך הקב"ה שיתחברו עם ישראל לעובדו, כלומר טוב פת חריבה שמקריבין לפני ישראל, משום שמקיימים מה שאני מקיים, שעם זה נרשמים כי הם עמי ונחלתי, ובקיומם עושים נחת-רוח ליוצרם מבית מלא זבחי ריב שלכם מבלי קיום מצותי, והנה הטענה שאומרים מאדם והבל ונח וכו' שהקריבו וערב לו ונתיחד עמהם אעפ"י שלא היו שומרי תורה ומצות, אינה טענה לפי שאדם הראשון קיים המצות קודם שניתנו כאמרם חז"ל ויניחהו ה' אלהים בגן עדן לעובדה ולשומרה, מצות-עשה ומצות לא-תעשה, ומאדם איש מפי איש היו מקבלים אותם לשומרם כנודע, ומטעם זה נתקבל עבודתם, מה-שאין-כן אומות העולם שאעפ"י שיקריבו כל אילי נביות שבעולם זבח רשעים תועבה.


ויבאו אל בלעם ויאמרו לו וגו'עריכה

"ויבאו אל בלעם ויאמרו לו כה אמר בלק בן צפור אל נא תמנע מהלוך אלי כי כבד אכבדך מאד וכל אשר תאמר אלי אעשה ולכה נא קבה לי את העם הזה. ויען בלעם ויאמר אל עבדי בלק אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבוד את פי ה' לעשות קטנה או גדולה"

ראוי להסתפק באלו הפסוקים, ספק א'. דהיל"ל אל נא תמנע מלבא אלי, מאי מהלוך, כיון שבלק שולח אחריו שיבא אצלו. ספק ב'. אומרו כי כבד אכבדך מאד ואינו מזכיר מהכבוד מה כבוד יעשה. ספק ג'. אומרו ולכה נא קבה לי את העם הזה, היל"ל ובא נא קבה לי. ספק ד'. כיון דבלק שלח לומר כי כבד אכבדך, הי' ראוי שישיב בלעם אעפ"י שיכבדני כל כבוד שבעולם לא אוכל לעבור, מאי את יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב שהוא דבר שלא הזכיר בלק. ספק ה'. מאי מלא ביתו דהיל"ח אם יתן לי כסף וזהב הרבה. ספק ו'. היל"ל לא אוכל לעבור דבר ה', מאי פי ה'.

אמנם נראה דלא קאמר אל נא תמנע מלבוא אלי, כדברי רז"ל כשהלך בלעם עם שרי בלק אמרה רוח הקדש הליכה זו מוליכתו לגהינם, והנה כפי זה נוכל לו, דפיו הכשילו לבלק שכשם שבלעם בהליכה זו הולך לגהינם שיוליכהו עמו במקום שהולך לגהינם, וזהו אל נא תמנע מהלוך אלי, כלומר אל נא תמנע מלהוליך אותי עמך לגהינם והותר ספק א'. כי כבד אאכבדך מאד, והכבוד שאעשה לך הוא זה שדרך העולם המלך גוזר ועבדיו מקיימים, אבל עמך לא אנהוג מנהג מלך אלא כל אשר תאמר אלי אעשה, אתה תגזור ואני אעשה ונמצא שאתה בחינת מלך ואני עבד ואין כבוד גדול מזה, שכל הכבוד שלי, דהיינו כבוד מלכות אני מוסרו לך וכיון שאתה משיג הכבוד הגדול הזה שכבר אתה נביא ואני נותן גם לך בחינת מלך, ולכה נא, אף שאתה הולך לגהינם בעבור זה כאשר אמרה רוח הקדש, קבל עליך וקבה לי את העם הזה, והותר ספק ב' ג'. ובלעם הרשע כיון שעינו רעה בשל אחרים והי' חמדן מאד, לא שם לבו אל הכבוד כי בעיניו הכבוד להבל יחשב בערך הממון, ולזה השיב אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב, כלומר לא מבעיא כבוד שבעיני הבל אלא אפילו שיתן לי מלא ביתו כסף וזהב שהוא עיקר, לא אוכל לעבור וכו' והותר ספק ד'. ואומרו מלא ביתו, כוונתו על כל כסף וזהב של בלק שאדם שיהי' לו תכשיטי בית הרבה לא נקרא מלואי הבית כי-אם על-ידי הכסף והזהב שיש לו, ולזה אמר אם יתן לי מלא ביתו, דהיינו כל כסף וזהב שלו עד שלא ישאר אצלו פרוטה והותר ספק ה'. לא אוכל לעבור את פי ה', הנה בלעם הרשע הי' מתגאה בעיני שרי מדין ומואב, דשם הוי"ה הי' המדבר עמו שכן תראה דכתיב ויאמר אלהי' אל בלעם לא תלך עמהם, והוא לא אמר לשרי בלק מאן אלהי' לתתי להלוך עמכם, אלא אמר מאן ה' לומר שאין שר המדבר עמו, כדאיתא בזוהר דשר שלו הוא המדבר עמו, אלא מדרגתו דהוי"ה מדבר עמי כמשה נביא של ישראל, וכיון שהגעתי למדרגה זו בודאי מיתתי עתידה להיות בנשיקה כמשה דכתיב בו וימת שם משה על פי ה', ואם-כן לא אוכל לעבור את פי ה', כלומר לא אוכל לעבור שתהי' מיתתי על פי ה', דהיינו נשיקה שאם איני עושה כל אשר גזר עלי שם הוי"ה לעשות קטנה או גדולה, נמצא אני עובר מעלי היות מיתתי על פי ה', ולא אוכל לעבור זה ממני בעבורך. וכן תראה שבקש בלעם על זה שתהי' מיתתו בנשיקה באומרו תמת נפשי מות ישרים, היינו מיתת נשיקה כדי לאמת דבריו והותר ספק ו'.

ראוי לשים לב בענין אתונו של בלעם, דתחילה הלכה בשדה. ובפעם השנית ותלחץ אל הקיר. ובפעם שלישית ותרבץ תחת בלעם. גם המלאך תחילה יצא בחרב לקראתו ואחר-כך עמד במשעול הכרמים גדר מזה וגדר מזה. ובפעם שלישית עמד במקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל, והמפרשים ז"ל פירשו מה שפירשו ע"ע.

ולע"ד נראה שתחילה הלכה בשדה לרמוז לבלעם איך מלאך ליבך להלוך לקלל אומה הפורשת מזנות בעבור עם שמפקירים עצמם כשדה כאומרם חז"ל בעשו איש יודע ציד איש שדה, שהי' מפקיר עצמו כשדה. ובפעם שנית ותלחץ את הקיר לומר לו ואם-תאמר שאיזה פעם גם ישראל חוטאים בזנות, הרי יש להם קרבנות המכפר עליהם, כדכתיב ונמצה דמו על קיר המזבח. ובפעם שלישית ותרבץ תחת בלעם, לומר לו ואם-תאמר ניחא בזמן שיש להם מקדש דקרבנות מכפרים עליהם, אבל כשאין מקדש שאין קרבנות אין להם כפרה ובכח זה אני מקללם לכן ותרבץ תחת בלעם, לומר הם נמוכי רוח ונחשב להם כאילו מקריבים לכ הקרבנות, כדכתיב זבחי אלהים רוח נשברה, אם-כן מכל הצדדים אין אתה יכול לקללם. והמלאך יצא לקראתו בחרב לרמוז "עם שרוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם", איך אתה הולך לקלל שהחרב אעפ"י שנתן לעשו והפה ליעקב עכ"ז יש בידם שתים קול תורה וחרב פיפיות בידם, שהתפלה להם נחשב כחרב בידם, ואם-כן אעפ"י שיש לך כח החרב שניתן לעשו וגם כח הפה לא תוכל להם, כי הם מצד הקדושה מה-שאין-כן אתה והקליפה מוכנעת לקדושה כמדובר לעיל גבי מאמר מנהיגם של אלו במדין נתגדל. ואחר כך עמד במשעול הכרמים גדר מזה וגדר מזה, לרמוז ולומר שאין לומר אפשר יתבטלו מן הקול כגון שיבואו לעבור על המצות ובזה ימנעו הקריאה בהן לכן עמד במשעול הכרמים לרמוז על גדרי וסייגי החכמים שעשו על המצות על-דרך כשנכנסו חכמים לכרם ביבנה על שם שיושבים שורות שורות ככרם, ועשו גדר מזה וגדר מזה, במצות עשה ולא תעשה, ובזה אין באים לבטל המצות עצמן. ואחר כל במקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל, לרמוז שאף שיהי' זמן שיעברו עליהן בחרבן בית המקדש שעברו התורה מאלף ועד תי"ו, עם-כל-זה הצדיקים שביניהם היו קוראים בהן לקיימם וכן התינוקות שהם לא חטאו כדברי רז"ל על-פסוק עולליה הלכו שבי לפני צר, גלו סנהדרין ולא גלה שכינה כיון שגלו תינוקות גלה שכינה עמהם, ומליצות זה אין דרך לנטות ימין ושמאל לסותרו משום דכוונת המלאך לעשות רמזים נגד הקטרוג כי אין ראוי שתינתן רשות לבלעם לקלל כי מלאך של רחמים הי' ונהפך לדין לבלעם כאומרם חז"ל. וכוונת המאמר של רחמים הי' ובמליצות שעשה על ישראל נגד בלעם נהפך לדין לבלעם כי מעצמו נשאר הדבר היותו מהופך לדין, שבהיות מליץ בעבור ישראל ממילא שנולד דין לבלעם ובחיבור אחר פירשתי פנים אחרים. וזהו דדייק לומר לשטן לו, שכמה שעמד במליצות טוב על ישראל הי' שטן לו.

ובספר "אמרי נועם" מצאתי דפירש ויתיצב מלאך ה' בדרך לשטן לו, כלומר בעבור השטן היינו יצר הרע, שהי' לו לבלעם שהיצר הרע נקרא שטן מלאך המות יצר הרע כדברי רז"ל ובא למונעו שלא יחטא שלא ילך אחר יצרו הרע ע"כ. ובזה יתבאר אצלי בדברי המלאך הנה אנכי יצאתי לשטן כי ירט הדרך לנגדי, שהכונה ידוע שמעולם ירד מלאך לעכב לאדם שלא יחטא, כיון שאדם בעל בחירה, אך יורד מלאך להצליח לאדם ולהגן עליו כמו גבי אליעזר שהלכו עמו מלאכים להלוותו כשהלך לרבקה וביוסף וימצאהו איש וישאלהו האיש שהי' גבריא"ל כאמרם חז"ל. לזה אמר אנכי יצאתי לשטן, כלומר יצאתי בעבור השטן המסיתך, היינו יצרך כדי לעכבך ובזה כי ירט הדרך, כי מעולם הי' דרכי לירד לעכב אדם מיצרו, כמו עתה ומה מתוק מדבש לדברי חז"ל שמלאך זה הי' גבריא"ל, כותב בספר אמרי נועם מלאך ה' בדרך, בגימטריא זה גבריא"ל המלאך ע"כ, והנה כיון שגבריאל נראה ליוסף וימצאהו איש זה גבריאל כדברי רז"ל, וירד להגן עליו, לכן כאן שירד לשטן אמר כי ירט הדרך לנגדי, כלומר נטתה דרכי לנגדי כי דרכי להגין ולא להשטין.

אך קשה למאמר מלאך של רחמים הי' ונהפך לו לדין, דכיון שהי' גבריאל מלאך של דין הי', דמעיקרא דגבריאל דין, ונראה שכוונת המאמר כך, ידוע שהצדיקים מהפכים מדת הדין לרחמים כאמרם חז"ל, וכיון שכן גבריאל אעפ"י שהי' דין גבי יוסף הצדיק נהפך לרחמים וכן גבי רבקה באופן שהי' נוהג רחמים אעפ"י שהוא דין, אך בבוא בלעם חזר ונהפך לו ובשבילו לדין כמידתו, ונראה לתת טעם נכון למה הי' מלאך של רחמים ונהפך לו לדין, הוא כפי מדתו, בלעם הי' בלבו להשטין על ישראל ולקללם ולפנים הי' מראה לשלוחי בלק שהוא מלא רחמים, לא אוכל לעבור את פי ה' לעשות קטנה או גדולה, באופן שבקרבו הי' שטן ובחוץ הי' מורה מלא רחמים, לכן יבוא מלאך של רחמים ויתהפך לשטן לו וזהו ונהפך לו לשטן, שעל ידו נתגלה רשעותו וכאילו נהפך לבלעם מה שבתוכו לחוץ ונראה לכל.

ותרא האתוןעריכה

"ותרא האתון"

כתב הרב בעל מנחה בלולה ז"ל שהכוונה הרגישה בדבר המפחיד אותה מלעבור כענין ולבי ראה, וחלילה שתראה המלאך הנבדל אשר לא ישיגוהו אפילו הנביאים רק בהשגה שכלית. ואל תשיבני היותו דרך נס שהרי חכמים לא מנו בנסים רק פתיחת פיה ולא ראיית המלאך עכ"ל. ושורש הדברים הם מהרמב"ן ז"ל. ונראה שאין זו הכרח דרז"ל לא מנו ראיית המלאך וכו', עדיין יש לומר ותרא האתון את מלאך ה', ראיי' ממש וללמד מעלת ישראל שבשבילו נברא העולם ואם אין ישראל אין עולם, וממילא שאין מלאכים, ולכן נעשה נס שתראה האתון למלאך ה' כדי שיעשה דברים עד שיכה אותה בלעם ולפתוח את פיה ויראה שאינו יכול לעמוד בתוכחתה ולמונעו מלהלוך לאבד אומה שלימה ורז"ל לא מנו בנס רק פתיחת פיה ולא ראיית המלאך, דבשלמא נס פתיחת פיה הוא דבר שלא הי' ולא נברא שבהמה תדבר, אך ראיי' אינו חידוש כי גם לכל בעלי חיים ניתן להם חוש הראיי', אך שלאתון זה ניתן ראי' יתירה לראות מלאך הוא כרחוק מזרח ממערב, נס הדיבור עם הראי' כיון שכבר יש להן חוש הראיי', ולכך לא מנו רז"ל נס הראיי' ובפרט שהבהמות בעבור היותם בלתי מדברים רואים בדברים הנסתריים יותר מן האדם בעבור שאינן יכולים לגלות, עיין הענין באורך בספר נשמת חיים לכמהר"ר מנשה בן ישראל ז"ל, וכיון שהטביע להן הקב"ה טבע לראות יותר מן האדם אינו כל-כך מהתימא שראתה המלאך ולכך לא מנו רז"ל מה שראתה את המלאך עם נס פתיחת פי'. ובזה צדקו דברי רש"י ז"ל שפירש ותרא האתון והוא לא ראה, שנתן הקב"ה רשות לבהמה לראות יותר מן האדם שמתוך שיש בו דעת תיטרף דעתו כשרואה מזיקין ע"כ. הרי סובר שראתה ראי' ממש, ודוק שיש מקום להלביש בדברי רש"י ז"ל דברי הרב מנשה בן ישראל ז"ל שכלולים בדבריו שהכוונה, נתן הקב"ה מתחילה לבהמה בטבע שהטביע בה לראות יותר מן האדם ולכך ראתה עכשיו המלאך ודוק ויהיו הדברים האלה כדבש לפיך בראותך דברי הרב הנזכר בספרו ודי בזה.

לו יש חרב בידי וגו'עריכה

"לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך"

קשה והלא הי' הולך לקלל אומה שלימה לכלותם ולמה לא קיללה.

ומצאתי בספר אמרי נועם "אם הי' מקללה לא הי' יכול עוד לקלל שום אדם עוד, שכן מצינו באלישע כששלח לגחזי במקלו להחיות הנער והחיק כלב כאמרם חז"ל שוב לא יכול להחיות הנער עד שהלך בעצמו אלישע ופשט עיניו על עיניו עכ"ל".

אמנם לע"ד נראה, שכיון שבלעם הי' מחזיק עצמו לנביא ובלק לא הי' מודה לו בזה, אלא הי' מחזיקו לקוסם וכל מה שפועל הוא דרך כישוף פועל, כמו שהאריך בזה מוהר"י אברבנאל תראהו משם, העולה מזה שבלעם הי' מורה לעולם טלפיים כחזיר כי כל מעשיו על פי ה', וכל מה שהי' שואל מהקב"ה הוא מתקיים מצד צדקותו, ועם זה מה שהי' מקלל וממית אינו דרך כישוף כי אם משום צדקות על-דרך "ותגזר אומר ויקם לך" (איוב כב, כח), לכך אם הי' מקלל לאתונו וממיתה, הי' מתאמת הדבר לשרי בלק שכל מעשיו דרך כישוף ולא שהקב"ה עושה רצונו, דבשלמא באדם ניחא, שאפילו כשיש בו חובה והקב"ה מאריך עמו אם בא עליו קללת הצדיק הקב"ה ממיתו כדי למלאת רצונו, אבל בבהמה דלא שייך בה לא זכות ולא חובה, אם מקללה וימות, מוכרח שבכישוף המיתה, כי אין הקב"ה מסכים בדבר שאינו דין, כי הבהמה אין דין להמיתה על שיצאה מן הדרך כי אינה בר דעת, לכן בהיות בלעם יודע כל זה, לא קיללה בכח כשפיו להמיתה, אמר לו יש חרב בידי, דבר שנעשה מצד הבחירה.

עו-יש-לומר, דבלעם הרשע דן בדעתו אם אני מקלל אותה ותמות, כשאני בא לקלל את ישראל יאמר הקב"ה כיון שקללת לבהמה שלא כדין, משום שלא הי' בה דעת ולא היתה חייבת או אפשר שאיזה דבר רואה המכריחה לעשות כל זה, ואני ממיתה בפי גם בפיך שבאת לקלל את ישראל אף שבדין יהיו ראוים לקללם על מה שעתידין לחטוא אל תקללם, ואם-תאמר ראוים לקללה, הפה עצמה שעשה מה שלא הי' ראוי, היינו מיתת הבהמה יעשה גם-כן מה שאינו ראוי, דהיינו לברכם ולא לקללם, ובהיות שדן בלעם זה בדעתו לא רצה להמיתה בפיו כיון שבפיו הי' הולך נגד ישראל, מה-שאין-כן אם הי' הורגה בחרב שהוא בענין אחר.

עוד-יש-לומר, עפ מה דאיתא במסכת ע"ז, ההסכן הסכנתי, מלמד שהי' עושה עמה מעשה אישות בלילה, כתיב הכא ההסכן הסכנתי וכתיב התם גבי דוד ותהי למלך סכנת ע"כ. והנה כוונת היות מטמא עצמו עם אתונו הי' לצורך כשופיו, כדאיתא בזהור שהי' מטמא עצמו בשכבת זרע, תראהו משם באורך, וכפי זה הי' לו צורך מאתונו לענין שהולך לקלל על-ידי כשופיו לכוין השעה שהקב"ה כועס בה, לכך לא קיללה כדי שלא תמות, אך אמר דרך כעס לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך, להגזים הדבר ולעולם שאפילו אם הי' חרב בידו לא הי' ממיתה כי הי' לו צורך ממנה לכשופיו כמדובר.

ובענין המאמר, הקשה בעל ספר אמרי נועם ז"ל וז"ל, "ואם-תאמר והא גבי דוד לא הי' מעשה אישות דכתיב והמלך לא ידעה, פירש בתשמיש אם-כן היכי יליף מהתם. ותירץ שדפיר יליף מהתם, דלשון סוכנת משמע על תשמיש המטה, דאם-לא-כן לשתוק קרא מהמלך לא ידעה ויודע אני דסוכנת לאו תשמיש הוא, אלא מדאיצטריך לאפוקי תשמיש, שמע-מינה לשון סוכנת תשמיש הוא היכא דלא אפיקא, ושפיר יליף מהתם. עוד פירש דקרא קאמר וּתְהִי בשורק ולא בפתח, שהם הביאוה לו לתשמיש והוא לא רצה כדמפרש טעמא בסנהדרין דהוה נסיב כבר י"ח נשים ואסור למלך להוסיף משום לא ירבה לו נשים עכ"ל"

ולי נראה דכיון דלדוד הביאו לו לאבישג השונמית לחממו משום שהי' בו קרירות גדול מסיבת אפיסת הכוחות מאד כדכתיב ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו, ולאיש אשר אין בו קרירות כשמתחמם עם אשתו החימום מביאו לידי תשמיש, ואם-כן שפיר יליף מהתם דכיון דכתיב שם ותהי למלך סוכנת והי' לחממו מקרירותו, הא אם לא הי' קרירות החימום מועיל לתשמיש, לכן כאן דכתיב ההסכן הסכנתי שהי' מתחממם, בודאי שהחמימות הזה הי' לתשמיש, דמה קרירות הי' לו, מה לו להתחמם עם אתונו ולא באשה או בבגדים, וזהו ותהי למלך סוכנת והמלך לא ידעה, כלומר אעפ"י שהיתה לו סוכנת ובעלמא דרך החימום להביא לידי תשמיש עכ"ז והמלך לא ידעה, כאופן בלעם שהי' מתחמם עמה היה משתמש עמה.

אך ראוי לשים לב דכפי מאמר זה, דקאמר שאמרה לו האתון ולא-עוד-אלא שהיית עושה עמי מעשה אישות בלילה, מה כיוונה בזה האתון ואיך מתיישב לשון הכתוב בזה. ונראה שהאתון כיוונה לגלות זה כדי שישמעו שלוחי בלק שהי' מטמא עצמה עמה ובהיות כן כל מעשיו על ידי כישוף הם, ואם-כן מכשף הוא ולא נביא כסברת בלק שמחזיקו למכשף ולא לנביא ובלעם הי' אומר שכל דבריו ומעשיו בדרך נבואה כמו שהזכרתי על-פסוק לו יש חרב בידי משם מהר"י אברבנאל ז"ל וכיון שהי' מתגלה בקהל אולי יתבייש להלוך אצל בלק פן יגידו לו מה שגלה אתונו ושויב אחור זו היתה כוונת האתון לגלות שהי' עושה עמה מעשה אישות בלילה. ובשיעור לשון הפסוק הענין כך הוא ההסכן הסכנתי כלומר כיון שאתה מתחמם עמי לעשות מעשה אישות נמצא שאתה בעלי וכיון שאתה בעלי היאמן שכוונתי היתה לעשות לך כהדברים להכעיסך, אין דרכה של אשה לעשות לבעלה כך, וכיון שאני אשתך איך חשדתני בזה, ויאמר לא, כלומר אין את מדברת אמת, לא היו דברים בעולם מכל אשר דברת.

ויאמר בלעם אל מלאך ה' וגו'עריכה

ויאמר בלעם אל מלאך ה' חטאתי כי לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי בדרך ועתה אם רע בעיניך אשובה לי:   

קשה איך קאמר חטאתי כי לא ידעתי וכו' שאם לא ידע שהמלאך לקראתו הי' לו חטא בכל מה שעשה לאתונו, דכיו ןשציער לו הכה אותה. ועוד שהמלאך בא לתבוע על אתונו ואיך שייך לומר ועתה אם רע בעיניך אשובה. אמנם נראה דכוונת בלעם לומר חטאתי כי לא ידעתי, דחטאתי מלשון אני ובני שלמה חטאים, כלומר החסרון שנמצא בי הוא כי לא ידעתי שאתה היית נצב לקראתי בדרך כאשר ראה וידע האתון ונמצא שיש לה מעלה ממני, שהיא ראתה ולא אני, אבל בענין מה שהכיתי אותה, בדין הי' כיון דציער אותי ועתה אם רע בעיניך מה שהכיתי אותה אשובה לי מסברתי על-דרך הדרי בי. ויבוא על נכון פירוש רש"י ז"ל לא ידעתי גם זה גנותו ועל כרחו הודה, הוא הי' משתבח שיודע דעת עליון והוא העיד לא ידעתי ע"כ וכפי מה שפרשתי מתגדל הגנות דקאמר בפיו לא ידעתי כשם שידעה האתון שהיא ידעה שאתה נצב לקראתי ואני לא ידעתי, הודה בפיו שאתונו יודע יותר ממנו.


ויאמר מלאך ה' אל בלעם וגו'עריכה

ויאמר מלאך ה' אל בלעם לך עם האנשים ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר וילך בלעם עם שרי בלק:    יש להסתפק למה אמר המלאך לך עם האנשים ולא הזכירם בשם שרים. ספק ב' למה נקט לשון ואפס שמשמע גם-כן מלשון ואפס ותהו, היל"ל אך את הדבר. ספק ג' אומרו וילך בלעם עם שרי בלק ולא קאמר עם האנשים כאשר הזכירם המלאך בשם אנשים. ונראה שבהיות שכל הגדולה שהי' מגיע לבלעם מבלק הי' אם יקלל את ישראל, שאם אינו כן הי' משוה אותו לשאר כל אדם, וכמו שאמר לו בלק בסוף והנה מנעך ה' מכבוד, לכן בישר לו המלאך כי סופו להיות בעיני בלק כשאר אנשים ויותר נחות, וזהו דקאמר לי' קום לך עם האנשים, כלומר הליכה זו לך, שמכאן ואילך תלך בבחינת כל האנשים ואפס כלומר ועוד לך שבואפס ותהו תחשב, יען את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר, וכיון שכן שלא תקלל תחשב בעיני העולם כשאר כל האנשים, לא בבחינת נביא או אפילו קוסם, ובפרט בעיני בלק דאפס ותהו תחשב לפניו, וכן תראה שאמר לו בלק ועתה ברח לך אל מקומך, ענין בריחה נקט למבקשים להורגם וזהו קום ברח לך, כאילו אומר לו קודם שיהרוג אותך, ואמר אל מקומך לומר שוב לא תצא בין אנשים וכוונת המלאך בכל זה, אולי יחזור בו ועכ"ז וילך בלעם עם שרי בלק,עדיין בדעתו שיוכל לקלל ויתנהג בשררה והתרו הספקות ואפשר שעל זה נתגדל עון בלעם עד שאין לו תקומה, כיון שהוזהר לשוב ולא שב.


וישמע בלק כי בא בלעם ויצא לקראתו וגו'עריכה

וישמע בלק כי בא בלעם ויצא לקראתו אל עיר מואב אשר על גבול ארנן אשר בקצה הגבול:   

יש לחקור דמה יוצא מידיעה זו דויצא לקראתו אל עיר מואב ושהי' על גבול ארנן ובקצה הגבול. אמנם כיון שבלק אמר כי כבד אכבדך, הכבוד הגדול שיכול לעשות לו, שאעפ"י שאין דרך המלך לצאת לקראת שום אדם בעולם עם כל זה עשה לבלעם בחינת מלך ובלק עשה עצמו בחינת הדיוט כמו שנדר לו וכל אשר תאמר אלי אעשה, כלומר כל אשר תגזור עלי לקיים נמלך הגוזר ואחרים מקיימים כמו שפרשתי לעיל. ולסימן בחר לצאת לקראתו אל עיר מואב על גבול ארנן, לומר בביאה זו יתקללו ישראל ע"י ואהי' אב לכל האומות וזהו מואב וכלם ישמחו וירננו במפלתם, וזה ארנן לשון רנה וכאמרם רז"ל במדרש דאמר לי' בלק לבלעם אם כה תעשה תהי' מכובד מכל האומות וכנען ועמלק ישתחוו לך. ואמר אשר בקצה הגבול הכתוב מקונן עליו ואומר לכלכם ישא רוח אתם בקצה הגבול אשר חשבתם שאדרבא יתברכו ישראל על ידו.

ויאמר בלק אל בלעם שלח שלחתי וגו'עריכה

ויאמר בלק אל בלעם הלא שלח שלחתי אליך לקרא לך למה לא הלכת אלי האמנם לא אוכל כבדך. ויאמר בלעם אל בלק הנה באתי אליך עתה היכל יוכל דבר מאומה הדבר אשר ישים ה' בפי אותו אדבר:   

יש לדקדק אומרו האמנם לא אוכל כבדך, שנראים דברי מותר, עוד קשה בדברי בלעם אומרו הנה באתי אליך עתה דמה תשובה היא זאת שכבר רואה בלק שבא ואף שפשוטם של דברים לומר והגם שבאתי עתה, מה תועלת יש כיון שאיני יכול לדבר מאומה, אבל יש לאלוה מילין. ונראה דפיו הכשילו לבלק ואמר האמנם, כלומר באמת לא אוכל כבדך משום שהכבוד אשר אני נותן לך הוא על ידי שתקלל להם וכן לא יהי' וכשמוע בלעם דברים אלו שיצאו מפי בלק השיב לו הנה באתי אליך עתה, כלומר עתה שנזדמנו דברים אלו בפיך נתברר לי שהנה באתי אליך וכדבריך כן יהיה שלא אוכל לקללם, ובזה באמת לא תוכל כבדני משום שלא אוכל לדבר מאומה הדבר אשר ישים אלהים כפי אותו אדבר ובודאי שישים בפי לברכם. ואני לא אוכל לעבור את פי ה' כאשר אמרתי לשלוחך. שהכוונה הקב"ה בירך לאברהם ולזרעו שעשהו מקור הברכות וכן ליעקב כשברכו אביו ואמר גם ברוך יהי', והם דברי השכינה כדברי חז"ל, אם-כן איני יכול לעבור אותו פה שבכם, וזהו דלא אוכל לעבור את פי ה' ודוק, כיון שהבין בלק מדברי בלעם שהי' מסופק אם יוכל לקללם וילך בלעם עם בלק ויבאו קרית חצות עיר מלאה שווקים אנשים ונשים וטף בחוצותי', לומר ראה ורחם שלא יעקרו אלו כדברי רש"י ז"ל, וכונתו לומר דחוצפא כלפי שמיא מהנייא, ויפציר עם הקב"ה לקללם אולי יהי' מודה לו בעבור שלא יאבדו כמה רבבות נפשות על דרך שריחם על אנשי נינוה על ריבוים. ובהיות שהי' הדבר לבלק בספק אם יוכל לקללם אם לאו ויזבח בלק בקר וצאן דבר מועט כדברי רש"י ז"ל וכו', וישלח לבלעם ולאנשים אשר אתו כאומרו איני רוצה להוציא הוצאות הרבה על הספק ולכך לא שלח לו כי אם בקר אחד וצאן אחד. ובזה מתיישב מה צורך הי' לבלעם לעשות לבלק שיזבח כל כך פרים ואלים, כיון שידע באמת שלא הי' ברצונו של הקב"ה לקלל את ישראל וכי יש אב שרוצה שיקללו את בנו אלא כוונת בלעם שיוציא הוצאות חינם תמורת מה שלא הוציא עמו ולאנשים אשר אתו כי אם בקר וצאן אחד.


וישם ה' דבר בפי בלעם וגו'עריכה

וישם ה' דבר בפי בלעם ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר:   

נראה לפרש דצוה דיאמר לו ענין כה, היינו מה שאמר למשה כששלחו למצרים כה א"ל בני בכורי ישראל. וזהו וכה תדבר, הכה שאמרתי למשה בני בכורי, וכיון שהם בני, איך יעלה על דעתו שאני נותן רשות לקללם.

וישא משלו ויאמר וגו'עריכה

וישא משלו ויאמר מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם לכה ארה לי יעקב ולכה זועמה ישראל מה אקוב לא קבה אל ומה אזעום לא זעם ה' כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורינו הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמהו:   

נראה בהמשך אלו הפסוקים אמר בלעם לפני שרי בלק מן ארם ינחני, כלומר ראו איך יוכל להצליח בלק כנגד ישראל אחר שלקחני מן ארם מקום שהצליח יעקב אביהם ולא תועילו כל נחושי וכשופי לבן, אדרבא נתיירא מהררי קדם שיצאו מיעקב הם השבטים שנקראים הררי קדם על שהעולם מיוסד עליהם כאמרם חז"ל בחגיגה העולם על י"ב עמודים הוא עומד דכתיב יצב גבולות עמים למספר בני ישראל, ואם-תאמר בלק לכה ארה לי יעקב, כלומר קלל ליעקב אביהם על שרימה בלבן בענין הצאן ולעשיו בענין הברכות, וכמו שאמר עשו הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים, ונמצא דשם אביהם מורה על רמאותו דיעקב מלשון עקוב הלב וכיון שבדין אתה מקללו על היותו רמאי תחול עליו שירגיש בקברו, וכיון שאתה מכניע השורש האב שלהם משם ולכה זועמה ישראל שהם בניהם, אם תאמר כך, דע שהבל יפצה פיך, משום דמה אקב לא קבה אל, אם איתא שמעשיו של יעקב אביהם היו מעוקלים לפני המקום הוא הי' ראוי לקללו ולא די שלא קללו אלא ברכו באומרו גם ברוך יהי' כדברי רז"ל שהן דברי השכינה, וכיון שהקב"ה לא קיללו נמצא דצדיק בעיניו הי', ואיך אני יכול לקללו, וזהו מה אקב אותו כיון שלא קבה אל. ואם תאמר לזעום לבניו על שלא תפסו במעשה אביהם הצדיק ועשו עגל ותלונות הרבה, אם איתא שהיו חייבים זיעום האל יתברך, הי' ראוי שיזעום בהם וכיון שהוא לא זעם, איך אני יכול לזעום בהם, וזהו ומה אזעום כיון שלא זעם ה'. ואם תאמר וכפי האמת כיון שחטאו למה לא זעם עליהם לכלותם, התשובה כי מראש צורים אראנו, שהם האבות ומגבעות אשורנו, הן האמהות, זכות אבות והאמהות מגן עליהם, ומזה הטעם כביכול אינו יכול לזעום עליהם. ומה גם שאין לשאול על אומה זאת אם חוטאים למה אין האל יתברך זועם עליהם, שמום שהן עם לבדד ישכון, הם יצאו מכלל כל עם, לכל עם שבעולם שחוטאים זועם עליהם ומכלה אותם, עם אלו אינו נוהג כן ובגוים לא יתחשב, אינן בכלל גוים שוכני בתי חומר, אלו מתנהגים כאלקים כל תשמישם אינו אלא באש. ודע שהוא כן, מי מנה עפר יעקב, כשמתים מי מנה עפרם, כי אינן חוזרים לעפרם כשאר כל הגוים אלו נשארים במותם בחיים וכדברי רז"ל גבי רבה בר בר חנה שראה מתי מדבר כמאן דמיבסמי וגנו אפרקיד, ומספר את רבע ישראל, הטעם שאינן חוזרים לעפרם משום שהם קדושים ואין רימה ותולעה יכול לשלוט בקדושה רביעותיהן זרע היוצא מן התשמיש שלהם כדברי רש"י ז"ל הם במסםר באים לימים נספרים דשומרי נדה הם, ובזה נודע מספר זמן רביעותיהן לא כשאר גוים שאין הפסק ברבעותיהם דמעורבים זה עם זה בנשי חבריהם ובטומאתם וכל כך נאים ומשובחים הם שאני מתפלל תמת נפשי מות ישרים אלו, ולפחות אם אי אפשר שתהי' אחריתי כישרים שלהם יהי' אחריתי כמוהו כאחד מהם היותר פחות אם ימצא בהם, שאם ימצא יהי' אחד וכמוהו יהי' ולכן נכנס בלשון רבים מות ישרים ויוצא בלשון יחיד באומרו ותהי אחריתי כמוהו, והרב בעל כלי יקר זצ"ל, תיקן זה באופן אחר ע"ש.

ובזה מתיישב דברי בלק ויאמר בלק אל בלעם מה עשית לי לקב אויבי לקחתיך והנה ברכת ברך, דקשה עד עתה לא ברכם אלא דקאמר שלא הי' יכול לקללם כיון שלא הי' רצונו יתברך, וזהו מה אקב לא קבה אל, וכן כל מה שדבר הוא ממדותיהם ומעשיהם אלא דכיון שסיפר כ"כ משבחים חשבו בלק כאילו ברכם בכפל, וזהו והנה ברכת ברך, כלומר הנה בכל זה שסיפרת משבחיו נחשב ברכת וחזרת לברך והשיב בלעם דגם כל זה שסיפר משבחיו לא הי' מלבו ומרצונו כי אם מהקב"ה, וזהו ויען ויאמר הלא את אשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר.

יש לחקור בענין בלעם ובלק, שבמקום אחד מזכיר שם הוי"ה ופעם שם אלהי', דהנה לשלוחי בלק אמר בלעם והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר ה' אלי, מזכיר שם הוי"ה. וכן אמר לשלוחים השניים לא אוכל לעבור את פי ה' אלה"י לעשות קטנה או גדולה, הרי הזכיר שם הוי"ה. וכשבא בלע אצל בלק אמר לי' אשר ישים אלהי' בפי אתו אדבר, הרי מזכיר אלהי'. ואח"כ אמר לבלק התיצב על עולתיך ואלכה אולי יקרה ה' לקראתי, מזכיר שם הוי"ה. גם מזכיר שם הוי"ה כשאמר מן ארם ינחני, אמר לבלק אשר ישים ה' בפי אתו אשמור לדבר. גם בפעם שנית שברכם אמר כל אשר ידבר ה' אתו אעשה ואח"ז אמר אולי ישר בעיני האלהי' וקבתו לי משם, הזכיר בלק שם אלהי' ואח"כ אמר בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל וכו' הזכיר שם הוי"ה ואח"כ אמר בלק לבלעם והנה מנעך ה' מכבוד, הזכיר שם הוי"ה. אם כן ראוי להבין כל אלו החילופים, גם להבין שפעם אחד אמר ויקר אלהי' את בלעם ובפעם שנית אמר ויקר ה' אל בלעם.

ונראה בישוב כל זה עם מה שהזכרתי לעיל ממהר"י אברבנאל ז"ל שבלעם הי' מחזיק עצמו לנביא ובלק לא הי' מאמינו והי' מחזיקו לקוסם וכו', ובזה נראה דלאמת בלעם לשלוחי בלק שהוא נביא ולא קוסם, השיב להם כאשר ידבר ה' אליו, לומר שאני נביא ובמדרגה גדולה דשם הוי"ה המדבר עמי כמדרגת משה ולא אלהי' שהוא השר שלי ולא כשם שסובר בלק שאני קוסם ולא נביא. וכפי האמת שרו הי' מדבר עמו כדברי הזוהר וזהו ויאמר אלהי' אל בלעם לא תלך עמהם, אלהי' הוא שר שלו והוא חזר ואמר לשלוחי בלק מאן ה' לתתי להלוך עמכם, והשלוחים השיבו אל בלק מאן בלעם הלוך עמנו, לא אמרו לא שמאן ה' לתתו להלוך משום שבלק לא הי' מאמין בזה שהי' לו נבואה כמדובר. ומזה הטעם כשבא בלעם אצל בלק אמר אשר ישים אלהי' בפי אתו אדבר, הזכיר אלהי' שהוא השר שהוא המתגלה לו, שכיון שהי' מחזיקו לקוסם בלבד, לא הי' לו פנים להתפאר בפניו ולהזכיר שם הוי"ה ולומר אשר ישים הוי' בפי, שהיא המדרגה הגדולה שבנבואה והוא קצה אחרון, כי בלק אפילו בגילוי השר אליו לא הי' מאמין, לכן אמר אשר ישים אלהי' בפי, וכיון שנכנס עמו במעט נתאמץ אח"כ לעלות עצמו יותר ואמר לו אולי יקרה ה' לקראתי, וכפי האמת שר שלו הוא המתגלה לו וזהו דקאמר מיד ויקר אלהי' את בלעם שהוא שרו, וכיון שהעיז פניו לומר לבלק שהוי"ה המתגלה לו משם והלאה הולך בסיגנון זה עמו, את אשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר, וכן כל ידבר ה' אתו אעשה, אך בראות בלק שלא הי' מצליח בלעם במעשיו נתן לו עצה לכה נא אקחך אל מקום אחר אולי ישר בעיני האלהי', כלומר מעולם עלה בדעתי שנביא אתה אלא קוסם ומה שהייתי שותק כשהי' אומר לי שהוי"ה מתגלה לך, לא משום שהאמנתיך אלא שאמרתי יעשה רצונו בכשופיו ואעפ"י שיאמר שהוי"ה מתגלה לו, אך אתה שאני רואה שאינך מצליח נותן לך עצה שתשאל מן השר וזהו אומרו אולי ישר בעיני האלהי', היינו השר משום שכל שר מסייע לאומתו כי רוצה אני לנסותך אם אפילו השר מתגלה לך, כי גם במדרגה זאת איני מחזיקך, כי אם לקוסם בלבד. כשראה בלעם שטוב בעיני ה' לברך את ישראל כי הוא אלהי האלהי' לא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים. וכראות בלק שיצא בפחי נפש אמר לו אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה' מכבוד, כלומר עון שם הוי"ה היתה מזכיר שמתגלה לך, מנעך מכבוד השר שלך ולא רצה לפעול לסיוע אומתו, דכיון שלא היית מתפאר עמו שהוא הנראה אליך חרה יחרה לו ושם בפיך לברך כדי למנוע לך מכבוד ונתיישב בזה כל השינויים על נכון ודוק. וטעם אומרו תחילה ויקר אלהי' שהוא לשון טומאת קרי כדברי רש"י ז"ל משום דכפי האמת שרו הי' המתגלה לו, אך בעבור שלא יהי' פתחון פה לאומות העולם אילו הי' לנו נביא כמשה היינו חוזרים, כתב בתורתו פעם אחד ויקר ה' אל בלעם, הזכיר שם הוי"ה כאילו הוי"ה המתגלה עמו כמשה, אעפ"י שלא הי' האמת כן.


ויאמר אליו בלק לכה נא אתי אל מקום אחר וגו'עריכה

ויאמר אליו בלק לכ נא אתי אל מקום אחר אשר תראנו משם אפס קצהו תראה וכלו לא תראה וקבנו לי משם:   

קשה מאי משם. ונראה שבפעם ראשונה הראה לו קצה העם וכראות קצהו יקללהו ואת קצהו שיקלל יתפשט הקללה בכלם, אך כראות שלא עלתה בידו, שמלבד שלא נתקללו אפילו מקצתם אלא אדרבא נתברכו כלם, לכן אמר בפעם שני' קצתו תראה וכלו לא תראה ומשם שתראה, כלומר כשיעור שתראה קלל אותם לפחות יתמעטו.


וישא משלו ויאמר קום בלק וגו'עריכה

וישא משלו ויאמר קום בלק ושמע האזינה עדי בנו צפור וגו':    קשה היל"ל בן צפור מאי בנו צפור. ונראה דצפור הי' מכשף גדול וכל-כך נתגדל בלק בחכמת הכישו, שהי' צפור טפל לו כבן שהוא טפל לאביו, וכאילו צפור הי' בנו של בלק, וכונתו לומר אעפ"י שנתחכמת כל-כך אין עוד מלבדו כתיב.

לא איש אל ויכזב וגו'עריכה

לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם:    הכוונה מה שאמר לי על ישראל כי ברוך הוא אינו מתנחם מזה, ההוא אמר כיון שהוא יתברך אמר שישראל ברוך הוא, ולא יעשה הכשוף בהם רושם ודבר, שלא למחות זרעו של ישראל לעולם, וכיון שכן ולא יקימנה הסטרא-אחרא עצתו למחותם, דאעפ"י שהכשוף מכחיש פמליא של מעלה, אין עוד מלבדו כתיב והטעם שהנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה כח הכישוף הברכות אחור לבטלם, אעפ"י שמכחישים פמליא של מעלה משום דנפיש זכותייהו, וזהו דסמיך לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, וכיון דנפיש זכותייהו ה' אלהיו עמו ואין עוד מלבדו כמדובר, וכדברי רז"ל גבי ר' חנינא שהי' מהדר אותה מכשפה ליטול עמרא מתותי כרעי' והניחה שתטול משום שאמר אין עוד מלבדו כתיב ומסיק התם דאעפ"י שהכשוף מכחיש פמליא של מעלה, שאני ר' חנינא דנפיש זכותי'.

לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל וגו'עריכה

לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו:    שידוע שיעקב הם הטפלים וישראל הם החשובים שהם החכמים הצדיקים ומדריגת יעקב מתקיימים על-ידי שמחזיקים בידי העוסקים בתורה ובעוד שישראל היו עוסקים בתורה היו בארצם כיון שעזבוה נסתלקה השכינה מביניהם וגלי, ושיעור הכתוב הקב"ה לא הביט און בהם אעפ"י שאינם בני תורה משום שלא ראה עמל בישראל, כלומר לא ראה שום עמל בחכמים הצדיקים המתכנים בשם ישראל שהוצרכו להתעמל על המזונות כי ההמון היו מחזיקים בידם, וכיון שכן ה' אלהיו עמו, שכינה שרוי' ביניהם וכל זמן דשכינה ביניהם ותרועת מלך בו אינן חסרים ממלך.

אל מוציאו ממצרים וגו'עריכה

אל מוציאו ממצרים כתועפות ראם לו:    נראה לפרש, ידוע שאם פרעה הי' שולח לישראל מרצונו לעולם לא הי' תוקף לישראל שהיו מוכרחים להיות לו כפופים, כיון שהוציאם לחירות אבל כיון שאל מוציאם ממצרים בכח גדול וביד חזקה כתועפות ראם לו, וחוזר לישראל כי אינן חייבים לפרעה כלום וכמו שפירש הרב בעל ספר מעשה י"ה ז"ל על פס' ההגדה עבדים היינו לפרעה וכו' ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים עדיין אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה, כלומר אילו לא הוציאנו הקב"ה והי' פרעה שולח אותנו לחירות, הן אמת שעבדים לא היינו, אמנם מכל מקום משועבדים וכפופים היינו לפרעה, מה שאין כן עכשיו שהוציאנו אלהינו דלא מבעיא שאין אנו עבדים אפילו משועבדים אין אנו לו.

כי לא נחש ביעקב וגו'עריכה

כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל:    כתוב בספר בן גוריון שבבית-שני היו הכהנים גדולים על ידי ממון כאמרם חז"ל והיו ממיתים זה לזה על ידי כשוף ע"כ. ידוע שהכהן גדול כשהי' נכנס בבית קודש הקדשים להתפלל הי' יודע מאורעות השנה על ידי אם שגורה תפלתו בפיו אם לאו. והנה בלעם ראה כל זה ושיבחם שאפילו בעת שחוטאים כוונתם לשמים לידע מה פעל אל, ושיעור הכתוב כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל ואפילו בעת שיאמר ליעקב ולישראל שמשתמשים בנחש וקסם, דהיינו הכהנים גדולים שמשתמשים בנחש כוונתם ליכנס לפני ולפנים כדי לידע מה פעל אל בכל שנה.

הן עם כלביא יקום וכארי וגו'עריכה

הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה:    נראה דשיבח לישראל בזה, שמשכימים ומעריבים והם מהמעוררים השחר, וכמו שאמרו חז"ל יתגבר אדם כארי לעמוד בבקר לעבודת בוראו שיהא הוא מעורר השחר, הביא והרב בית-יוסף ז"ל, וגם קורין קריאת-שמע על מטתם כאילו חרב פיפיות בידם להפיל החיצונים ולהשפילם שלא ישלטו בהם, ושיעור הכתוב הן עם כלביא יקום שקם באשמורת להיות מעורר השחר וכארי יתנשא לעבודת בוראו, ואם תאמר מעוררים השחר שום שישנים מיד התחילת הלילה, אינו-כן לא ישכב עד יאכל טרף, היינו שעוסק בתורה שהיא טרף לנפשו, מיד בתחילת הלילה קודם שישכב ואעפ"י שכבר קבע לימודו בתחילת הלילה אינו פוטר עצמו עם זה מקריאת שמע של מטתו, שהיא חרב פיפיות להרוג הקליפות וזהו ודם חללים ישתה, ואחרי כותבי זה מצאתיהו ברש"י ז"ל אף שיש קצת שינוי ותוספת במה שכתבתי.

וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל וגו'עריכה

וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים וישת אל המדבר פניו:    הכוונה ראה בלעם שהיותר טוב בעיני ה' הוא לברך את ישראל, וראי' לזה שקודם שהוציאם ממצרים אם היו הולכים במדבר כיון שהמדבר מלא נחשים היו צריכים להלוך ולרדוף אחר הנחשים להורגם כדי שלא ינשכם וזהו וירא כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל משום שעתה שהוא הוציאם במדבר לא הוצרך ישראל להלוך כפעם בפעם לקראת נחשים כדפרשית, משום שהענן אשר שלח לפניהם הי' שורפם כאמרם חז"ל ואין זאת כי אם שחפץ לברכם, ועוד שוישם אל המדבר פניו וראה מה שעשו עגל במדבר כדברי התרגום יונתן בן עוזיאל והירושלמי ולא די שלא עשה בהם כלי' אלא שיצא הדבר לברכה שנצטוו על המשכן וברכם משה, שנאמר ויברך אותם משה.

וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל וגו'עריכה

וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלהי':    הכוונה פירש בעל מנחה בלולה ז"ל, שבלעם נשא את עיניו על ישראל להטיל בהם עין הרע ותהי עליו על ישראל רוח אלהי', פירש עליהם הקב"ה רוחו כדי שלא ישלוט עינו בהם כמו שעושים לתינוק מפני העין הרע שפורשים עליו מסך. ולענ"ד נראה שכאן ראה בלעם דבר תימה ומיד הסכים בדעתו לברכה, דעד עכשיו כל מה שאמר היו שבחים של ישראל ולא ברכות כמו בפעם הזאת שברכם, "מה טובו אהליך יעקב כנחלים נטיו וכו' יזל מים מדליו ורעו במים רבים וירם מאגג מלכו וכו'", ולכך ספק בלק על כפיו בפעם הזאת כי שמע שברכם ממש והוא כי ראה שנשא עיניו לכלותם בעין הרע, ומיד שראה את ישראל שוכן לשבטיו מלבד שלא שלט בהם עינו אלא שהרויח הוא שנתברך בעבורה ברוח אלהי' שהי' בו, וזהו מהתימה שבמקום שהי' ראוי שיגיע לו נזק שכונתו להרע עמהם אדרבא בא לו שפע מהם, אין זאת כי אם שרומז הדבר שאי אפשר שתחול עליהם קללה.

וישא משלו ויאמר נאם בלעם בנו בעור וגו'עריכה

וישא משלו ויאמר נאם בלעם בנו בעור ונאם הגבר שתם העין נאם שומע אמרי אל אשר מחזה שדי יחזה נפל וגלוי עינים:    כבר פרשתי על זה בחיבור אחר, אבל הוספתי עליו קצת, כתב מוהר"י בי-רב ז"ל על פסוק הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך, דקשה מאן דכר שמי' הענן כדי שיראו, אלא בהיות שהסומא שומע יותר משום שחוש הראיי' הולך לחוש השמע, ולזה אמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן כדי שעל-ידי הענן יתחשך אור עיניהם וזהו בעבור ישמע העם בדברי עמך, משום שחוש הראות ילך לחוש השמע ויתרבה השמיעה בהם ע"כ. וזה עצמו הרומז כאן, ונאם הגבר שתם העין, והיות סתום העין גרם נאם שומע אמרי אל, הי' שומע אמרי אל בעבור שחוש הראות הלך לחוש השמע, ועוד טעם שהי' שומע אמרי אל משום שבמחזה שדי יחזה הי' נופל וגלוי עינים, כלומר הי' נופל על פניו ואז הי' לו גלוי עינים להבין נבואתו, והנופל על פניו מסתתם ממנו הראי', ובזה גם עינו א' שהי' פתוח הי' מתכסה ומשום זה שומע אמרי אל, דחוש שתי עיניו היו הולכים לחוש השמיעה, חוש עינו הסתום מעיקרא וחוש עינו המתכסה בנפילה וכדברי רז"ל הביאו רש"י ז"ל, כשהי' נגלה עליו לא הי' בו כח לעמוד על רגליו והי' נופל על פניו, לפי שהי' ערל ומאוס להיות נגלה עליו בקומה זקופה לפניו.

מה טובו אהלך יעקב משכנותיך וגו'עריכה

מה טובו אהלך יעקב משכנותיך ישראל כנחלים נטיו כגנות עלי נהר כאהלים נטע ה' כארזים עלי מים יזל מים מדליו וזרעו במים רבים וכו':    נראה בהמשך אלו הפסוקים בדברי רז"ל אין פרי בטנה של אשה מתברכת אלא מתוך פרי בטנו של איש. ופירש החה"ש כה"ר מיכאל הכהן ז"ל דכונת המאמר היא במה שאמרו רז"ל במקום אחר שהתשמיש בשלשה חדשים האחרונים גורם לולד לצאת מלובן ומזורז וכו' דלכן דחקה בת שבע ונכנסה לדוד כדי שיצא שלמה חכם ומלובן ומזורז כאמרם חז"ל באופן בפי"ז אין פרי בטנה של אשה מתברכת שיהי' הולד מלובן ומזורז כי אם מפרי בטנו של איש שמשמש עמה בשלשה חדשים אחרונ', והנה אנשי מעשה נזהרים שלא להיות חוץ לביתם בשלשה חדשים אלו כדי שיצא הולד מלובן ומזורז כדאיתא בלוחות הברית, והנה בלעם משבח לישראל על זה ואמר מה טובו אהליך יעקב הם הנשים שנקראין אהל כמה טובו כשמשכנותיך ישראל, היינו האנשים שדרים במשכנותיך בימי העיבור וכדברי רז"ל כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים והגד לבני ישראל אלו האנשים, הרי הנשים מתכנות ליעקב והאנשים לישראל והטעם משום שעל ידי שהם נמצאים במשכנותיך מזדוגים בשלשה חדשים אחרונים ויוצאים הבנים מלובנים ומזורזים כנחלים נטיו כגנות עלי נהר כאהלים נטע ה' כארזים עלי מים, ממשיל להם לדברים אלו על יוצאם מלובנים וכנגד שיוצאים מזורזים בתורה ובמצות אמר יזל מים מדליו אין מים אלא תורה כלומר גורם שיזל תורה מאותם דליות היוצאים ממנו וכל כך זריזים יוצאים עד שוזרעו ולמודו במים רבים בעמקי התורה וירום על ידם מלכם ותתנשא מלכותו של ישראל על ידם.

וירום מאגג מלכו ותנשא מלכותועריכה

וירום מאגג מלכו ותנשא מלכותו:    פירש בעל מנחה בלולה ז"ל מ"ם מאגג מ"ם הסבה, כלומר מלכות בית דוד תורם מסבת אגג, שמסבת חטא אגג נלקחה המלוכה משאול וניתנה לדוד, וכן אגג במספר השבעיות הוא דוד סימן הקובאיות עכ"ל.

ולענ"ד נראה שכונת בלעם בזה שלעולם לא יגיע מלכות לבית דוד שהוא מיהודה כיון שיהודה הרג את עשו וגם משום שהקול ניתן ליהודה במתנה כדברי חז"ל על פסוק שמע ה' קול יהודה, ובזה פירשתי בחיבור אחר פסוק ממעמקים קראתיך ה' אדני שמעה בקולי, כלומר בקולי דייקא שניתן לשבט יהודה במתנה ולכן רצה בלעם שלעולם לא יגיע מלכות לשבטו של יהודה, כדי שלא יתגברו בקולם על אומות העולם, לזה אמר וירום יותר מאגג מלכו היינו שאול, שיתגבר עליו ולא יחיה כל הנשמה כדי שלא יוסר המלוכה ממנו ויגיע ביד דוד שהוא מיהודה, אלא יתנשא מלכותו של שאול לעולם ולא יפסק ממנו לעולם.

ויאמר ה' אל משה קח את ראשי העם וגו'עריכה

ויאמר ה' אל משה קח את ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש:    פירש בספר אמרי נועם נגד השמש, כלומר היזהר שלא יחלו יותר אלא עד בא השמש ע"כ. וכפי פשוטו נגד השמש לעין כל כדברי רש"י ז"ל ופירש בעל מנחה בלולה, לפי שהם נסתתרו עם הזונות כאמרם חז"ל כל המחלל שם-שמים בסתר נפרעים ממנו בגלוי עכ"ל. ומדרש אגדה הביאו ג"כ רש"י ז"ל, נגד השמש, השמש מודיע את החוטאים, הענן נקפל מכנגדו והחמה זורחת עליו, על-כן ראוי להבין למה פרסמם ע"י השמש, שכיון שהשמש הי' זורח עליו היו מכירים שחטא ולאבודה, י"ל שהי' סימן אם שרחה השמש עליו דמים לו.

עוד נראה כיון דישראל מונין ללבנה ואומות העולם לחמה, כאמרם חז"ל לכן מי שהי' חוטא בזנות שתפס אומנות אומות העולם שמונין לחמה יבא חמה ויעיד עליו. עוד יש לומר הזנות בא מחמת שמתחמם בהגברת יצרו לכן בזרוח עליו השמש שמחמם מורה שנתחמם בזנות.

עוד יש לומר, בדברי רז"ל לעתיד לבא יוציא הקב"ה חמה מנרתקה רשעי' נדונים בה וצדיקים מתרפאים וכו' לכן יבא השמש שעתיד לדונם ויעיד עליהם להמיתם. עוד יש לומר שהשמש נקרא כך ע"ש שמשמש העולם, לכן הרמז לדבר זה שזרח עליו השמש מורה שזה שימש מטתו עם הזונה. עי"ל שמש נקרא פנים ואחור כדכתיב והזורח עליו הוא רמז שעשה זנות שדרך הזונים פנים ואחור כדכתי' וישכב אותה ויענה ודרשו רז"ל וישכב אותה ויענה שלא כדרכה.

עי"ל הם חטאו בזנות לעיני השמש יבא השמש ויעיד עליהם להמיתם. עי"ל לילה ניתן להריון במותר לו אבל העושה זנות אינו מבחין בין יום ללילה לכן מי שהי' זורח עליו השמש הוא סימן שחטא בזנות כאילו אמר זהו מי שאינו מקפיד לשמש ביום.

עי"ל קין חטא על ענין זנות, שהרג להבל אחיו על תאומתו כדברי רז"ל וכשנתן לו סימן הקב"ה שמש זרחה לו כאומרם חז"ל לכן לזה שזרחה עליו השמש מורה שתפס דרכי קין והי' נתפס למיתה. עוד נראה כיון שדרך השמש שמתיך השעוה ומקפא את המלח והוא כעין הזנות שהאיש ממרק עצמו והאשה מקפלת הטיפה ומקפא אותה בקרבה ונעשה ולד, לכן מי שהי' זורח עליו השמש הוא לרמוז שנכנס בבחינת השמש שעל ידו הי' התכה וקיפוי כמדובר.

מסכת ברכות בעין יעקב, מאמר מ"ד, "הנהו בריוני דהוו בשביבותי' דרבי מאיר והוו קא מצטערו לי' טובא והוה קא בעי רחמי עלייהו דלימותו וכו'" הקשה מוהר"ש אלגאזי ז"ל בספר זהב שיבה, דכפי מה שכתבו התוספות לעיל מאמר כ"ד גבי ריב"ל דהוה מצער ליה ההוא מינא בקראי, והקשו דהרי הי' יכול להורגם, וכתבו דאפילו הכי שהם מינין בידי שמים לא והכא דהוו בריוני ישראל, תיקשי להו דאמאי רצה להמיתם בידי שמים בתפילתו, ומיד בתחילת העיון פרשתי מה שפירש הוא ז"ל, דשאני התם גבי ריב"ל שלא הוו מצערי ליה בגופי' רק בקראי ובכי האי טירחא כלפי שמיא אסיר כיון דמעיקרא לא מיקרי צער, דהי' יכול לעיין ולהשיב לשאלתם, ואפשר דעי"כ הוו הדרי בהו, אבל גבי רבי מאיר דהוה צערא דגופא מותר למעבד טירחא כלפי שמייא. עוד יש לומר דב"ש הכא גבי רבי מאיר דהוה מין ישראל דמצווה ועושה וחמיר טפי וכדאמרן בעלמא כ"ש מין ישראל דפקר טפי. עי"ל דגבי רבי מאיר הוו רבים דמצערו וחמיר טפי, וכן פירש גם הרב מאיר דאנון נר"ו, והרב ידידי' אבולאפיא נר"ו פירש דהכא גבי רבי מאיר לאו טירחא היא, כיון דהוה ע"י תפילה, אם יראה בעיני ה' ימיתם, מה שאין כן כאן, ולכך סבר שיכול להתפלל להמיתם, מה שאין כן גבי ריב"ל, דהיא טירחא כיון דהיא ע"י קללה כבלעם ח"ו בעת הזעם, דממילא פועל ומטריח כלפי שמיא ע"כ. עי"ל דגבי רבי מאיר הוו מצערו לי' ומבטלים אותו מלמודו, לא כן גבי ריב"ל דהוו מצערו לי' בקראי דסוף סוף הי' לומד ודוק.

הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב וגו'עריכה

הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל וכו':    נראה שיובן עם מה שכתוב בספר הזוהר דפוס מנטובה פרשת תרומה דף קס"ד ע"א וז"ל ואת המשכן תעשה עשר יריעות, ר' יהודה פתח ברב עם הדרת מלך, אלין אינון ישראל וכו', עמא דסלקין לכמה אלפין ולכמה רבבן וכו' ואי תימא הא כתיב כי אתם המעט מכל העמים, אלא מכל העמים ודאי אבל מעמא חד יתיר סגיאין אינון, דהא לית עמא בכל עלמא רב וסגי כישראל, ואי תימא הא בני ישמעאל והא בני אדום, הא כמה אינון ודאי הני סגיאין אינון אבל כל שאר עמין כלהו מתערבי אלין באלין, בנין אית לעם דא בעם דא, ואלין בנין בעם אחרא ואלין באחרא ובגין-כך לית עמא בכל עלמא רב וסגי כישראל עמא ברירא יחידאי אלין באלין בלא ערבוביא אחרא כלל וכו', וכמו שיעויין שם באורך. הנה כי כן זאת היתה כונת בלעם בהקדימו מעלתם של ישראל ששוכנים בדד ובגוים לא יתחשבו, כלומר שאינם מתחתנים בעם אחר קודם שישבחם בריבויים דהא מטעם שהם שוכנים בדד הם נחשבים לרבים אעפ"י שלפי האמת הם המעט מכל העמים כמ"ש בזוהר הנזכר, ז"ש הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב, כלומר ואינם מתחתנים בעם אחר ואם כפי"ז מי מנה עפר יעקב, אפילו שהם נראים מעטים מכל מקום אין עם אחר בכל העולם רב ממנו אף שלא יתערב באחר כישראל שהם יחידים בלי תערובות שום אומה בהם ורבים נינהו, ונכון.

בספר מתת י"ה בסדר זה משם המדרש, וירא בלק את כל אשר עשה ישראל סבא לאמורי עשו עכ"ל. מאמר תמוה הוא, והנראה לע"ד עם מה שמבואר אצלי על פסוק כי שרית עם אלהי' ועם אנשים ותוכל, דקשה כיון שיוכל עם אלהי' צריכא למימר שיכול עם אנשים. אלא הכונה יעקב בשובו מבית לבן ויאבק איש עמו זה שרו של עשו, היינו סמא"ל הרשע כאמרם חז"ל וגבר ישראל והפילו ארצה משום שנחלש כח סמא"ל עם מה שנבר יעקב כאן למטה לעשו, שרימהו ולקח ממנו הבכורה והברכות דעשו למטה כנגד סמא"ל למעלה כנודע ושיעור הפסוק כי שרית עם אלהי' דא ס"מ מסיבת שקדמת ושרית עם אנשים דא עשו וכת של פריצים שהכניס עמו לצחק עם יעקב כאחז"ל במדרש פרשת תולדות. עוד ידוע דסמא"ל ראש על כל השרים וכיון שהכניע יעקב לסמא"ל נכנעו שאר כל השרים לפניו. וזה ראה בלק ונתיירא ראה את כל אשר עשה ישראל סבא לאמורי עשו, שעל ידי כך הכניע לסמא"ל שרו של עשו ראש השרים, ובזה נכנסו כל השרים תחת עול שעבוד יעקב וכיון שכן אמר בלק שאין שום שר יכול לעמוד בעזר אומתו נגד ישראל ונכון.

עוד יש לומר, ראה בלק את כל אשר עשה ישראל סבא לאמורי שהוא עשו, כי במרמה ובתחבולה לקח ממנו הבכורה והברכות ואמר מלומדים אלו בתחבולה וכתיב כי בתחבולות תעשה לך מלחמה, אם כן ויאמר מואב עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו, דרך עורמה ותחבולה, ומה גם שבלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא, בעת ההיא המליכוהו והוא כסומא שאינו יודע בשום עורמה ותחבולה במלחמה.

עוד נראה לפרש עשו הי' רב ונעשה צעיר במכירת הבכורה, דנמצא השפיל והכניע מזלו ויעקב שהי' צעיר נעשה רב ונתרומם מערכו, וזהו וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל סבא לאמורי, עשו שהשפיל מזלו עם מה שלקח בכורתו וברכתו, שעשה עצמו רב ולעשו צעיר, ולזה ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא, שנעשה רב ולעשו צעיר, ואמר בודאי עתה שנעשה רב ילחכו הקהל וכו'.

עוד יש לומר בדברי רז"ל אמרו מואבים מנהיגם של אלו במדין נתגדל, נשאל מהם אמרו אין כחו אלא בפיו, אף אנו נבא עליהם באיש שכחו בפיו, והנה ידוע דברכת הקול ניתן ליעקב כשרימה לעשו האמורי, בלקיחת הברכות וזהו שראה בלק את כל אשר עשה ישראל סבא לאמורי שהוא עשו שלקח הברכות ומשם ירש ברכת הקול ויגור מואב ואמר עתה ילחכו הקהל בפיו את כל סביבותינו כלחוך השור דכחו בפיו, לכן נבא עליהם באיש שכחו בפיו, ונכון גם זה.

תם