מגיד משנה/הלכות שבת/פרק י

הלכה אעריכה

הקושר קשר של קיימא וכו'. משנה (שבת קי"א:) ואלו קשרים שחייבין עליהם קשר הגמלין קשר הספנין ובגמרא ברייתות וביאורן בהלכות ומתבאר מהן מה שהזכיר רבינו ז''ל:

הלכה געריכה

קושרת אשה וכו'. משנה קושרת אשה מפתחי חלוקה וחוטי שבכה ושל פסיקיא ורצועות מנעל וסנדל ונודות יין ושמן וקדרה של בשר. ובגמ' מפתחי חלוקה פשיטא לא צריכא דאית ליה תרתי דשי וכו' חוטי שבכה ושל פסיקיא פשיטא לא צריכא דרויח מהו דתימא שלופי משלפא ליה קמ''ל דאשה חסה על שערה ומישרא שריא ליה, ע''כ. ופירש''י ז''ל סבכה קופי''א בלעז ושל פסיקיא אזור רחב וחוטין תלויין בראשו לקשרו בהן ובגמ' קמ''ל דאשה חסה על שערה שמא תצא בדוחק וינתק שערה ודפסיקיא נמי איכא לשנויי כה''ג מהו דתימא מחתה לה דרך רגלה ויוצאה קמ''ל דלא עבדא הכי משום צניעותא. עכ''ל. וגבי רצועות מנעל וסנדל יש בגמ' הרבה צדדין מהן לחיוב ומהן לפטור ומהן להיתר והרבה פירושים נאמרו בהן. וביאור רבינו שהמותרים הם שקושרים אותם על הרגל בשעת מלבוש שאלו ודאי אינן מעשה אומן ולא של קיימא, ועוד בגמ' ונודות יין ושמן פשיטא לא צריכא דאית ליה תרתי אוני ופי' רש''י ז''ל אזנים שכופלין לתוכו ובאחד מהן יכול להוציא היין, עכ''ל. ומ''ש רבינו בקדרה של בשר ג''כ בגמ':

וקושר דלי במשיחה וכו'. משנה שם (קי"ג) וקושרין דלי בפסיקיא אבל לא בחבל ופירש''י ז''ל קושרין דלי בפסיקיא על פי הבור דפסיקיא ודאי לא מבטל לה התם אבל לא בחבל דמבטל ליה התם והוי קשר של קיימא שהדלי תלוי וקשור שם תמיד עכ''ל. ונתבאר בגמרא שאפילו חבל דגרדי שאינו מבטלו אסור גזירה אטו חבל דעלמא ולזה סתם רבינו ז''ל. וכתב הרשב''א ז''ל כתבו בתוס' דלא מיירי בדליים שלנו שאין קבועים בבור אלא בדליים הקבועים אבל שלנו אפילו חבל דעלמא דלאו דגרדי אינו קשר של קיימא כיון שאינו עשוי לעמוד שם זמן מרובה עכ''ל:

וקושרין בפני בהמה וכו'. במשנה (שם קי"א:) ראב''י אומר קושרין בפני בהמה בשביל שלא תצא. ובגמ' (דף קי"ב:) פשיטא לא צריכא דאית ליה תרתי איסרי מהו דתימא חדא מינייהו בטולי מבטל ליה קמ''ל:

וחבל שהיה קשור וכו'. (שם קי"ג) אמר רב מביא אדם מתוך ביתו חבל וקושרו בפרה ובאבוס. איתיביה חבל שבאבוס קושרו בפרה ושבפרה קושרו באבוס ובלבד שלא יביא חבל מתוך ביתו ויקשרנו בפרה ובאבוס התם חבל דעלמא הכא חבל דגרדי ע''כ. ופירש''י ז''ל וקושרו בפרה ובאבוס ראשו אחד בפרה וראשו השני באבוס ולא חיישינן כשיתיר שמא לא יתיר אלא קשר שבראשה ויבטל החבל באבוס שהוא מוכן לכך או יתיר שבאבוס ויבטל אותו שבפרה ונמצא של קיימא, עכ''ל. ומ''ש רבינו מפני שכל אלו הקשרים וכו' פשוט הוא לפי מה שנתבאר. ובהשגות א''א זה הטעם אינו מספיק וכי קשר הדלי מעשה אומן הוא וגם אינו של קיימא שהרי הוא חבל של גמי אלא הטעם שהוא חס עליה שלא תשבר בכח הפרה ובודאי לא יניח אותם יום שלם אבל בדלי יניח אותם יום או יומים ומש''ה גזרינן עכ''ל. ודברי תימה הם בעיני אם קשר שאינו של קיימא ואינו מעשה אומן אינו מותר אי זה קשר הוא מותר. ומ''ש שאינו של קימא שהרי הוא חבל של גמי ג''כ מתמיה שאין קשר של קיימא תלוי באיכות החבל אלא במהות הקשר ולמה שקושרין אותו ולדבריו אין קשר של קיימא אלא בדבר חזק הרבה שיעמוד זמן זמנים. והטעם שכתב גם כן אינו שיש חבלים שגם הסוסים לא ישברום ואולי שאין לגרדי חבלים חזקים כ''כ ודברי רבינו פשוטים. אבל צ''ע במ''ש בחבל גרדי שמותר לטלטל ונראה מדבריו שאיסור שאר החבלים הוא משום טלטול ובגמרא גבי קושרין דלי נראה כדברי רש''י ז''ל שחלוק החבלים הוא מפני ביטול ועיקר:

חותלות של תמרים ושל גרוגרות מתיר ומפקיע וחותך ונוטל ואוכל. פ' חבית (שבת קמ"ז) תני חדא חותלות של תמרים ושל גרוגרות מתיר ומפקיע וחותך ואוקימנא לה כרבנן ופי' רש״י ז״ל חותלות כלים של כפות תמרים ועשויין כמין סלים, מתיר את הכסוי הקשור בחבל. מפקיע סותר שלשלת החבל בכלי, עכ״ל:

הלכה דעריכה

כל שראוי למאכל בהמה וכו'. (שם קי"ב) רבי ירמיה הוה קא אזיל בתריה דר' אבהו בכרמלית פסיק רצועה דסנדליה א''ל שקיל גמי לח דחזי למאכל בהמה וכריך עלויה ע''כ. עוד שם אביי הוה קאי קמיה דרב יוסף בחצר איפסיק רצועה דסנדליה א''ל מאי אעביד ליה א''ל שבקיה ומאי שנא מדר' ירמיה התם לא מינטר הכא מינטר. ורבינו ז''ל לא כתב חילוק זה אלא הביא הדין הראשון כפשוטו. ואולי דעתו כדעת קצת מפרשים שסוברים דהא דרב יוסף אתיא דלא כהלכתא שסובר שכלי שנשבר אינו ראוי לטלטלו אא''כ עושה מעין מלאכתו הראשונה וכר''י ואין הלכה כן וכמו שיתבאר בפרק כ''ה:

נשמטה לו רצועת מנעל וסנדל או שנשמט רוב הרגל מותר להחזיר הרצועות וכו'. תוספתא:

הלכה העריכה

העניבה מותרת לפי שאינה מתחלפת בקשירה וכו'. ברייתא שם (קי"ג) חבל דלי שנפסק לא יהיה קושרו אלא עונבו ר' יהודה אומר כורך עליו גונדא או פסיקיא ובלבד שלא יענבנו. והלכה כת''ק. ומעשה העניבה ידוע:

הלכה ועריכה

מותר לקשור קשר שאינו של קיימא וכו'. במשנה פרק מי שהחשיך (שבת קנ"ז) מדבריהם למדנו שמודדין ופוקקין וקושרין בשבת ונתבאר בגמ' שהוא בדוקא לדבר מצוה. ופירש״י קושרין קשר שאינו של קיימא וכדעת רבינו ומוכרח הוא שלא התירו אלא מה שהוא פטור אבל אסור:

נימת כנור שנפסקה וכו'. משנה פרק המוצא תפילין (עירובין ק"ב ק"ג) קושרין נימא במקדש אבל לא במדינה ואם בתחלה כאן וכאן אסור. והקשו עליה מהא נימת כנור שנפסקה לא יהא קושרה אלא עונבה. ונאמרו הרבה לשונות בתירוצה. ופסק רבינו כלישנא קמא דאמר הא רבי שמעון הא רבנן:

הלכה זעריכה

כל קשר שחייבין על קשורו כך חייבין על היתרו וכל קשר שהקושר אותו פטור כך וכו'. במשנה פרק אלו קשרים (שבת קי"א:) וכשם שהוא חייב על קשורן כך הוא חייב על היתרן, עכ''ל:

הלכה ח-טעריכה

הפותל חבלים מן ההוצין וכו'. התופר שתי תפירות וכו'. משנה פרק כלל גדול (שבת ע"ד:) התופר שתי תפירות ובגמרא והא לא קיימא אמר רבי יוחנן והוא שקשרן, ע״כ. ופירש רבינו לשלש תפירות אין צריך קשר לפי שהרי בלא קשר מתקיים ופשוט הוא:

והמותח חוט של תפירה וכו'. מימרא שם (ע"ה). אמר רב המותח חוט של תפירה בשבת חייב חטאת. ופירש רש''י ז''ל בגד התפור ועומד והניח החוט ארוך ונתפרדו שתי חתיכות הבגד זו מזו במקצת וחוטי התפירות נמשכין ומותח את ראש החוט להדק ולחבר החתיכות זו היא תפירתו וחייב, עכ''ל. ורבינו פירש טעם אחר לפי שהמתיחה היא מצורך התפירה:

הלכה יעריכה

הקורע כדי וכו'. שם במשנה (שם ע"ג) והקורע על מנת לתפור שתי תפירות. ופרק האורג (שבת ק"ה) כל המקלקלין פטורין:

הקורע בחמתו וכו'. ברייתא שם. וכבר בארתי הענין בארוכה פרק ח' וכתבתי שם דעת החולקין עליו:

הפותח בית הצואר וכו'. מימרא כלשונה פרק במה טומנין (שבת מ"ח) ופירש״י ז״ל צואר של חלוק לכתחלה חייב חטאת דהשתא קא משוי ליה מנא, עכ״ל:

הלכה יאעריכה

המדבק ניירות וכו'. . וכן המפרק ניירות וכו':

הלכה יבעריכה

הבונה כל שהוא חייב וכו'. משנה פרק הבונה (שבת ק"ב:) הבונה כל שהוא חייב:

המשוה פני הקרקע וכו'. פרק כלל גדול (שבת ע"ג:) מימרות כתבתים פרק ח':

אחד נתן את וכו'. פרק הבונה (שבת קב) אמר שמואל המצדד את האבן חייב משום מכה בפטיש מיתיבי אחד נותן את האבן ואחד נותן את הטיט הנותן את הטיט חייב ולטעמיך אימא סיפא ר' יוסי אומר אפילו העלה והניחה על גבי דימוס של אבנים חייב אלא ג' בניני הוו תתאה בעי צדודי ועפרא מציעא בעי נמי טינא עילאה בהנחה בעלמא, ע״כ. ורבינו ז״ל הזכיר שם הבנינים. וראיתי מי שהקשה עליו למה לא הזכיר התחתון ואינה קושיא שכבר הזכיר למטה בפרק זה המצדד את האבן ביסוד הבנין. וזו היא מימרא דשמואל בבנין התחתון וכן פירש״י ז״ל ומוכרח הוא. והרמב״ן ז״ל מפרש שזה הבנין שלישי אין חייבים בו בהנחה בלבד בלא צרור ועפר אלא לדעת ר' יוסי אבל לדעת חכמים דברייתא לא אלא הרי הוא כתחתון ודעת התוספות שכל אלו החלוקים מוסכמים בלא מחלוקת. וכן נראה מן התוספתא וזה דעת רבינו:

והבונה על גבי וכו'. בירושלמי אמרו היכן מצינו בנין במקדש שהיו נותנים קרשים על גבי אדנים ושאלו הדא אמרה בנין על גבי כלים בנין ודחו אדנים בקרקע הן ומכאן למד רבינו זה:

הלכה יגעריכה

העושה אהל וכו'. ברייתא פרק תולין (שבת קל"ח) אהל קבוע לא יעשה ואם עשה חייב חטאת ופשוט הוא בהרבה מקומות שהוא משום בונה:

וכן העושה וכו'. פ' כלל גדול (שבת ע"ד:) אמר אביי האי מאן דעביד חביתא חייב ז' חטאות תנורא חייב ח' חטאות ואחד מהם הוא בונה. וכן פירשו הגאונים ז״ל וכן הוא בירושלמי. והענין שאע״פ שאמרו אין בנין בכלים זהו בכלים שנתפרקו להחזירן כמו שנתבאר פרק כ״ב. אבל העושה כלי מתחלתו אין לך בנין גדול מזה ואין נקרא זה בנין בכלים שהרי אינו כלי אלא עושה כלי. והשמועות מוכיחות כן כמ״ש הגאונים ז״ל ועיקר:

וכן המגבן וכו'. ברייתא פרק המצניע (שבת צ"ה) המגבן כגרוגרת ואמרו עליה מגבן חייב משום בונה. וכבר כתבתי פ״ח מה שנחלקו קצת הראשונים לומר שאינו אלא משום שבות:

המכניס יד בקרדום וכו'. פ' הבונה (שבת ק"ב:) עייל שופתא בקופינא דמרא רב אמר חייב משום בונה ושמואל אמר חייב משום מכה בפטיש ופסק רבינו כרב באיסורי:

וכן התוקע וכו'. סוף פ' כירה (שבת מ"ז) ברייתא גבי מלבנות המטה לא יתקע ואם תקע חייב חטאת:

הלכה ידעריכה

העושה נקב כל שהוא וכו'. בהבונה (שם ק"ב:) העושה נקב בלול של תרנגולים רב אמר חייב משום בונה ושמואל אמר חייב משום מכה בפטיש והלכה כרב, ומפורש שם דעבדין ליה לאוירא:

והמחזיר דלת וכו'. בסוף עירובין (דף ק"ב:) דלת של בור ושל דות ושל יציע לא יחזיר ואם החזיר חייב חטאת:

הלכה טועריכה

הסותר כל שהוא חייב וכו'. משנה פ' כלל גדול (שבת ע"ג) גבי אבות מלאכות והוא בסותר ע״מ לבנות כדאיתא בפ' ב״מ (דף ל"א:) בגמרא. והפטור דרך השחתה מבואר פרק האורג (שבת ק"ז) כבר הזכרתיו:

הסותר אהל קבוע וכו'. זה פשוט וכבר אמרו משום סתירת אהלים נגעו בה. וכן פריקת העץ התקוע שכל מה שיש בו בנין יש בו סתירה:

הלכה טזעריכה

המכה בפטיש הכאה וכו'. פרק כלל גדול (שבת ע"ג) גבי אבות מלאכות. ובגמרא (דף ע"ה:) רבא ור״ז דאמרי תרוייהו כל מידי דאית ביה גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש. ופירש״י ז״ל מכה בפטיש הוי גמר מלאכה שכן האומן מכה בסדן בשעת גמר מלאכה. ואין זה עיקר אלא כמו שפירש ר״ח ז״ל שהאומן מכה בפטיש על הכלי להשוות עקמימותיו וכן על האבן שבבנין להשוותה לחברותיה והיינו גמר מלאכה וזה נכון:

כיצד המנפח בכלי זכוכית וכו'. מימרא פרק כלל גדול הצר בכלי צורה והמנפח בכלי זכוכית חייב, ופירוש רבינו הצר צורה כולה או מקצתה בכלי צורה שהוא עומד לצורה וחשיבותו לכך. ובברייתא בפרק הבונה (שבת ק"ג:) והצר בכלי צורה כל שהוא והמגרד כ״ש והקודח כ״ש:

וכל פתח וכו'. פרק חבית (שבת קמ"ו) מימרא דבר תורה כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח ורבנן הוא דגזור משום לול של תרנגולין דעביד לעיולי אוירא ולאפוקי הבלא ע״כ. וגזרת חכמים מבוארת פרק כ״ג:

הלכה יזעריכה

המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה וכו'. ברייתא הובאה סוף האורג (שבת ק"ו) אמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מהני תלת דפטור ומותר חדא וכו' ואידך המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב אם להוציא ממנה ליחה פטור ואידך הצד נחש בשבת אם מתעסק בו שלא ישכנו פטור. וראיתי מי שהקשה על רבינו שפסק בשני אלו מותר כאן ובסוף פרק זה שהרי בפרק ח' שרצים שנינו הצדן לצורך חייב שלא לצורך פטור ובגמרא מאן תנא א״ר יהודה אמר רב ר״ש היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. איכא דמתני לה אהא המפיס מורסא מאן תנא א״ר יהודה אמר רב ר״ש היא. איכא דמתני לה אהא הצד נחש וכו' מאן תנא אר״י אמר רב ר״ש היא ע״כ. ואחר שרבינו פסק בפרק ראשון כר״י במלאכה שאינה צריכה לגופה שחייב עליה למה לא חייב באלו כשם שחייב למטה בפרק זה בצד שלא לצורך ושלשתן השוו בגמרא שהם כר״ש בדוקא. ונ״ל בתירוץ זה שרבינו ז״ל סבור שאין הלכה אלא כלישנא קמא ששנו הא דאר״י אמר רב על משנתנו דהצד שלא לצורך אבל אינך אפילו לר״י אתיין ויעיד ע״ז דשמואל אמר בהנהו פטור ומותר ואיהו הוא דפסק כר״י וכמ״ש פרק ראשון והטעם שהפסת המורסא הוא גמר מלאכה כשהוא להרחיב פי המכה ושלא כדברי רש״י ז״ל שכתב משום בונה. וכשהוא להוציא ממנה ליחה אינה גמר מלאכה וא״א לבא בה חיוב מכה בפטיש שהוא גמר מלאכה בשום פנים וכן צידת הנחש שאינו צד כדרכו אלא מתעסק בו וכמו שיתבאר למטה, א״נ דכיון דרבים נזוקין בו חשיב ליה כסכנת נפשות וכ״כ קצת המפרשים ז״ל בלשון הזה. ודעת רבינו האי ובעל ההלכות כדברי רבינו בהיתר שני אלו ועיקר. בספר הבתים יראה לי שאין זה מלאכה שצריכה לגופה כי מלאכה שצריכה לגופה הוא עושה המלאכה בעצמה ובכונה אבל דברים אלו אין כונתו למלאכה שכל כונתו הוא להוציא לחה ולהנצל כו' וכ״נ דעת הר״ם שכתב רמשים המזיקים וכו' עכ״ל:

הלכה יחעריכה

המסתת את האבן וכו'. כבר הזכרתי זה למעלה:

המצדד את האבן וכו'. מימרא פרק הבונה (שבת ק"ב:) כתבתיה למעלה:

הלוקט יבולת וכו'. כלל גדול (ע"ה:) אמר ר''י האי מאן דשקיל אקופי מגלימיה חייב משום מכה בפטיש וה''מ דקפיד עליהו ע''כ:

המנער טלית חדשה וכו'. פרק חבית (שבת קמ"ז) אמר ר״ה המנער טליתו בשבת חייב ולא אמרן אלא בחדתי אבל בעתיקי לית לן בה ולא אמרן אלא באוכמי אבל בחיורי וסומקי לית לן בה והוא דקפיד עלייהו. עולא איקלע לפומבדיתא חזא רבנן דקא נפצי גלימייהו אמר להו קא מחללי רבנן שבתא אמר להו רב יהודה נפוצו ליה באפיה אנן לא קפדינן ולא מידי ע״כ. ונ״ל לפרש לדברי רבינו מ״ש שם אביי הוה יתיב קמיה דרב יוסף אמר ליה הב לי כומתאי חזא דאיכא טלא עליה הוה קא מחסם למיתבה ניהליה אמר ליה נפוץ שדי אנן לא קפדינן מידי. שהענין היה בחשש אביי מפני הטל שהוא מצהיב ע״ג הבגד השחור לבן. ובחידושי הרשב״א ז״ל פירש״י ז״ל משום האבק ומשום מלבן. ובתוספות הקשו שלא מצינו ליבון בכיוצא בזה. אבל ר״ח ז״ל פירש מנער מן הטל כההיא דרב יוסף דבסמוך ומשום מכבס ולמאן דקפיד הוי פסיק רישיה ולמאן דלא קפיד ליכא אלא דבר שאין מתכוין שאינו כבוס גמור עכ״ל. ולכל הפירושים חוץ מפירוש רבינו קשה סומקי אמאי לית לן בה. ובהשגות מפרשים כפר״ח ז״ל ודברי רבינו עיקר:

הלכה יטעריכה

הצד דבר שדרך מינו לצוד וכו'. בפרק האורג (שבת דף ק"ו) ר''י אומר הצד צפור למגדל וצבי לבית חייב וחכ''א צפור למגדל וצבי לגינה לחצר ולביברין רשב''ג אומר לא כל הביברין שוין זה הכלל כל מחוסר צידה פטור שאינו מחוסר צידה חייב אמר שמואל הלכה כר''ש בן גמליאל. ושם אמר שמואל הצד ארי בשבת פטור עד שיכנסנו לגדורדקי שלו ופירש''י ז''ל בית משמר העשוי לו כעין סהר:

הלכה כעריכה

כל מקום שאם ירוץ בו יגיע לחיה וכו'. שם בגמרא חלקו בין ביבר קטן לביבר גדול ואמרו היכי דמי ביבר קטן כל היכא דכי רהיט בתריה ומטי ליה בחד שחיא ביבר קטן ואידך ביבר גדול. א''נ כל היכא דנפלה טולא דכותלי אהדדי ביבר קטן ואידך ביבר גדול ע''כ. ופירשו המפרשים בחד שחיא כל שמגיע בריצה אחת ואינו צריך לישב בינתים, עכ''ל:

הלכה כא-כבעריכה

אחד שמנה שרצים האמורים בתורה וכו'. במשנה שם (ק"ז) שמנה שרצים האמורים בתורה הצדן והחובל בהן חייב ושאר שקצים ורמשים החובל בהן פטור וכבר הזכרתי למעלה שמ''ש שלא לצורך פטור הוא כר''ש ורבינו ז''ל סבור שאין הלכה כמותו וכמבואר למעלה:

הצד את הישן ואת הסומא חייב. בהאורג (שם ק"ו:) ת''ר הצד צבי סומא וישן חייב חגר וחולה פטור. מאי שנא הני ומאי שנא הני. הני עבידי לרבויי והני לא עבידי לרבויי. ופירש''י ז''ל סומא וישן עבידי לרבויי לישמט כשמרגישין ידי אדם. ועוד שם והתניא חולה חייב א''ר ששת לא קשיא כאן בחולה מחמת אישתא כאן בחולה מחמת אובצנא. ופירש ר''ח ז''ל אובצנא כגון שהיו עייפים מחמת כלב או מחמת דבר אחר הרי זה חייב. והן הן דברי רבינו במ''ש המשלח כלבים וכו'. אבל רש''י ז''ל פירש בהפך אובצנא עייפות שאינו יכול לזוז ממקומו נצוד ועומד הוא עכ''ל:

הלכה כגעריכה

צבי שנכנס לבית וכו'. שם משנה כלשון רבינו:

ישב אחד על הפתח וכו'. משנה כלשונה:

ישב הראשון ומלאהו וכו'. שם ישב הראשון על הפתח ומלאהו ובא השני וישב אע''פ שעמד הראשון והלך לו חייב הראשון והשני פטור הא למה זה דומה לנועל ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו. ואמר שמואל בגמרא (דף ק"ז) דהאי פטור מותר הוא. וכתב הרמב''ן ז''ל שמדברי התוספתא נראה שפירוש המשנה כך הוא לנועל את ביתו לשומרו ולא נודע לו שהיה שם צבי כלל ונמצא שצבי היה שם והוא שמור בתוכו שמותר לו להעמיד הפתח נעול עד חשכה וכן אם ישב על הפתח ונמצא שצבי היה בבית מותר לו לישב מפני שקדמה צידה למחשבה ע''כ דבריו. והרשב''א ז''ל כתב שבירושלמי נראה שהתירו לנעול לכתחלה לשמור ביתו וצבי שבתוכו דכיון שהוא צריך לשמור ביתו אע''פ שע''י כך נצוד הצבי ממילא מותר ובלבד שלא יתכוין לשמור את הצבי בלבד עכ''ל. ואין להקל כל כך:

נכנסה לו צפור כו'. שם מימרא כלשונה ופירש''י כנפיו כנפי כסותו:

הלכה כדעריכה

הצד צבי זקן וכו'. ברייתא (דף ק"ו:) כתבתיה למעלה:

המפרק בהמה חיה ועוף וכו'. תוספתא פ' י''ג. ואני תמיה למה לא אמרו מותר ואולי מפני איסור טלטול אבל אם אינו מטלטל נראה שמותר לפתוח הבית בפני הצבי:

הצד חיה ועוף וכו'. בשמנה שרצים חיה ועוף שברשותו הצדן פטור. ובמקצת ספרי רבינו יש כגון אווזין ותרנגולין ויוני עליה פטור וט''ס הוא דיוני עליה אינם ברשותו כדאיתא בהדיא פרק אין צדין (ביצה דף כ"ד) הצד יוני שובך ויוני עליה שקננו בטפיחין ובבירה חייב. ופרק שלוח הקן (חולין דף קל"א). וכן מבואר סוף פרק כ''א דיוני הרדסיאות הוא שהן ברשותו והן הגדלים בבתים כאווזין ותרנגולין. ואמרו בירושלמי לא אמרן אלא שברשותו הא אינן ברשותו חייב אמר רבי יוסי הדא אמרה שור שמרד הצדו בשבת חייב ע''כ. וכתבו הרשב''א ז''ל:

הצד דבר שאין במינו נצוד וכו'. בהאורג (שם ק"ו:) הצד חגבין הגזין צרעין ויתושין בשבת חייב דברי ר''מ וחכמים אומרים כל שבמינו נצוד חייב כל שאין במינו נצוד פטור. ופרעושים מבואר בברייתא בשמנה שרצים (שם ק"ז:) הצד פרעוש ר' יהושע פוטר והטעם שאין במינו נצוד. ופירוש פטור אבל אסור. ובחידושי הרשב''א ז''ל ובתוספות כתבו שאם מתירא שמא ישכנו וכ''ש אם נושך יכול להסירו דאינו אלא כמתעסק מידי דהוה אקוץ ברשות הרבים עכ''ל. ובפרק י''א אבאר מהו פרעוש:

הלכה כהעריכה

רמשים המזיקין וכו'. מימרא דשמואל בהאורג (שם ק"ז) כתבתיה למעלה ואידך הצד נחש וכו' ואם לרפואה חייב וממאי דפטור ומותר דתנן כופין קערה על הנר בשביל שלא תאחוז בקורה ועל עקרב שלא תשוך עכ''ל: