מגיד משנה/הלכות שבת/פרק ח

הלכה אעריכה

החורש כל שהוא וכו':   משנה פ' הבונה (שם ק"ג) החורש כל שהוא המנכש והמקרסם והמזרד כל שהוא חייב ובגמ' ת"ר התולש עולשין והמזרד זרדין אם לאכילה כגרוגרת אם לבהמה כמלוא פי הגדי אם להסק כדי לבשל ביצה קלה אם ליפות את הקרקע כל שהוא. ומפני כך כתב רבינו כדי ליפות את הקרקע כל שהוא. ופירש"י ז"ל מקרסם קוצץ ענפים יבשים מן האילן מזרד זרדים לחים של שנה זו, עכ"ל:

וכן המשוה פני השדה וכו':   פ' כלל גדול (שם ע"ג:) אמר רב ששת היתה לו גבשושית ונטלה בבית חייב משום בונה בשדה חייב משום חורש אמר רבא היתה לו גומא וטממה בבית חייב משום בונה בשדה חייב משום חורש ע"כ. וכבר נתבאר שהחורש בכל שהוא:

וכן כל המשוה גומות וכו':   זה בהרבה מקומות ומהם פ' המצניע (שם צ"ה):

הלכה בעריכה

הזורע כל שהוא חייב:   שנינו פרק המצניע (שם צ"ב) המצניע לזרע והוציאו בשבת חייב עליו בכל שהוא מכאן שהזורע בכל שהוא ובפרק הבונה (שם ק"ג) החורש כ"ש למאי חזי לביזרא דקרא. פירוש לגרעין של דלעת וגם מכאן שהזריעה בכל שהוא ועוד שלא נזכר בה שיעור:

הזומר את האילן וכו':   ברייתא (שם ע"ג ע"ב) הזכרתיה פרק ז'. וכבר ביארתי שם שבאור מעין זורע הוא שהוא אב כמותה:

אבל המשקה צמחים וכו':   מימרא פ"ק דמ"ק איתמר המנכש והמשקה מים לזרעים בשבת משום מאי מתרינן ביה רבא אמר משום חורש ורב יוסף אמר משום זורע ופסק רבינו כר"י. ואמרו שם בטעמו מפני שכוונתו כוונת הזורע והיא להצמיח הפרי:

וכן השורה וכו':   מהסוגיא שבזבחים (דף צ"ד ע"ב) פרק דם חטאת:

הלכה געריכה

הקוצר כגרוגרת חייב וכו':   ברייתא פ' הבונה (שבת ק"ג) הזכרתיה בפרק זה שאמרו אם לאכילה כגרוגרת וקוצר סתמו לאכילה הוא. וכל העוקר דבר פרק שמנה שרצים (ק"ז ע"ב) מבואר בגמ':

ולפיכך צרור וכו':   פ' המוציא (שם פ"א ע"ב) אמר רשב"ל צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו והתולש ממנו בשבת חייב חטאת. ובפ' שמנה שרצים (שם ק"ז-ק"ח) האי מאן דתליש כשותא מהיזמי והיגי חייב משום עוקר דבר מגדולו האי מאן דתליש פטרא מאונא דחצבא חייב משום עוקר דבר מגדולו. מיתיבי התולש מעציץ נקוב חייב משאינו נקוב פטור התם לאו היינו רביתיה הכא היינו רביתיה:

אבל התולש וכו':   משנה פ' המצניע הזכרתיה בסמוך. ומ"ש בכדי שרש קטן נלמד ממימרא דרבא האמורה (שם ע"ה) גבי חמש מדות בכלי חרס. ניקב בשרש קטן טהור מלהכשיר בו זרעים פירוש לפי שהוא כמחובר ואין הכשר במחובר וכן הדין לענין שבת וכן פירשו ז"ל:

הלכה דעריכה

כל זרע וכו':    פ' כלל גדול (שם ע"ג ע"ב) האי מאן דקטיל אספסתא בשבת חייב שתים אחת משום קוצר ואחת משום נוטע האי מאן דקניב סלקא חייב שתים וכו':

וכן הזומר וכו':   שם זומר וצריך לעצים חייב שתים אחת משום קוצר ואחת משום נוטע:

גבשושית של עפר וכו':   פ' המוציא (שבת פ"א ע"ב) פרפיסא היה מונח ע"ג קרקע והניחו ע"ג יתדות חייב משום תולש היה מונח ע"ג יתדות והניחו על גבי קרקע חייב משום נוטע ע"כ, ופי' רבינו פרפיסא גבשושית. ורש"י ז"ל כתב ול"נ דהאי חייב לאו דוקא אלא אסור משום דדמי לתולש דאי חייב משום תולש קאמר היכי שרו רבנן לצורך קינוח איסור כרת וסקילה, עכ"ל. ונראה שלא היה גורס בההיא דצרור חייב חטאת אלא חייב בלבד. ורבינו לא הזכיר היתר קנוח בצרור שעלו בו עשבים והוא מבואר שם במימרא דרשב"ל הזכרתיה למעלה. ואפשר שדעת רבינו ז"ל היא שההיתר הוא כשהצרור מונח על גבי יתדות ונסמך על מה שהזכיר פרק ט' היה לפניו צרור וכו'. ואע"פ שלא נזכר שם צרור שעלו בו עשבים כיון שמונח על גבי יתדות אין איסור מחמת עשבים:

תאנים שיבשו באיביהם וכו':   בהעור והרוטב (חולין קכ"ז) מימרא תאנים שצמקו באיביהן מטמאות טומאת אוכלין במקומן והתולש מהן בשבת חייב חטאת, ע"כ. וגם האילן נזכר שם בסוגיא:

הלכה העריכה

התולש עולשין וכו':   ברייתא פרק הבונה (שבת ק"ג) כתבתיה למעלה בפרק זה:

המעמר אוכלין אם לאכילה שיעורו כגרוגרת וכו':   זה נלמד מדין המנכש והקוצר:

וביצה האמורה בכל מקום וכו':   פרק המוציא (שם פ' ב') מי שמיע לך ביצה קלה מהו ביצת תרנגולת ואמאי קרו לה רבנן ביצה קלה שיערו חכמים אין לך קלה לבשל יותר מביצת תרנגולת. ומאי שנא כל שיעורי דשבת כגרוגרת והכא כביצה. אמר ליה הכי אמר ר"נ כגרוגרת מביצה קלה, ע"כ:

וגרוגרת אחד משלשה בביצה:   זה למד רבינו ממה שהזכיר פ"א מהלכות עירובין שי"ח גרוגרות הן שש ביצים ושם אבאר מאין יצא לו זה:

ואין עמור אלא בגידולי וכו':   פרק כלל גדול (שם ע"ג ע"ב) אמר רבה האי דכניף מלחא ממלחתא חייב משום מעמר אביי אמר אין עמור אלא בגידולי קרקע ופסק כאביי דהוא בתרא:

הלכה ועריכה

המקבץ דבלה ועשה ממנה עגול או שנקב תאנים וכו':   הדש כגרוגרת חייב וכו'. פרק המצניע (שם דף צ"ה) ת"ר החולב והמחבץ והמגבן כגרוגרת חייב וכו'. ואמרינן עלה חולב חייב משום מפרק. והמפרק הוא תולדת הדש. ומכאן ששעור הדש הוא כגרוגרת:

הלכה זעריכה

ואין דישה אלא בגדולי קרקע והמפרק הרי הוא וכו':   פרק כלל גדול (שם דף ע"ה) ת"ר הפוצע חלזון רבי יהודה אומר פציעה בכלל דישה אמרו לו אין פציעה בכלל דישה אמר רבא מאי טעמייהו דרבנן אין דישה אלא בגידולי קרקע:

החולב את הבהמה וכו':    ברייתא פרק המצניע [דף צ"ה] ת"ר החולב והמחבץ והמגבן כגרוגרת והמכבד והמרבץ והרודה חלות דבש שגג בשבת חייב חטאת הזיד ביום טוב לוקה את הארבעים דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה אינן אלא משום שבות. ונחלקו הראשונים ז"ל בביאור ברייתא זו יש מהן מי שסובר שחכמים נחלקו על כולן שאינן אלא משום שבות. ויש מי שפירש שלא נחלקו אלא מהמכבד ואילך. וכן הכריע ר"ח ז"ל בראיות וכן כתב הרב אלפסי ז"ל בתשובה. וזה דעת רבינו. ולדבריהם אע"פ שאמרו שאין דישה אלא בגידולי קרקע בהמה נקראת גידולי קרקע ומבואר בקצת מקומות בגמרא מההיא דאמרינן שלהי פרק הפרה (ב"ק נ"ד ע"ב) גבי ונתת הכסף וגו' בבקר ובצאן מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע וע"ש בתוס'. ולזה אפשר שכתב רבינו החולב את הבהמה חייב וכו':

וכן החובל בחי וכו':    דין החבלה שיהיה בה חיוב מבואר במשנה (שבת דף ק"ז) כמו שיתבאר, אבל מה שכתב שהוא מפני שהוא מפרק והיא תולדה דדש הוא מסברתו ז"ל וכמו שכתבתי למעלה שאע"פ שאין דישה אלא בגידולי קרקע זהו דוקא למעט חלזון וכיוצא בו ר"ל דגים הגדלים בים שאינם נקראים גידולי קרקע אבל בהמה חיה ועוף קרויים הם גידולי קרקע. זה דעת רבינו ז"ל וחלקו עליו. ורש"י פי' שהחיוב בחבלה הוא מפני שהוא צובע. ויש מי שפירש שהוא מפני נטילת נשמה שבאותו מקום. ולדברי שניהם אין צריך כגרוגרת אלא בפחות מכאן חייב:

והוא שצריך לדם וכו':   פרק האורג (שם דף ק"ז) תני רבי אבהו קמי רבי יוחנן כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר אמר ליה ר"י פוק תני לברא חובל ומבעיר אינה משנה ואת"ל משנה חובל בצריך לכלבו מבעיר בצריך לאפרו וזה מבואר:

והוא שיהא בדם כו':   כיון שדעת רבינו שהחובל הוא משום מפרק ודאי שיעורו כגרוגרת וכמו שנזכר למעלה ששעור הדש כגרוגרת אבל כבר כתבתי דעות אחרים:

הלכה חעריכה

בד"א בחובל בבהמה וחיה וכיוצא בהן וכו':   פירוש דעת רבינו הוא לחייב אף בחובל בבהמה של חברו דרך נקמה שאע"פ שאינו צריך לדם חייב מפני שנתקררה דעתו וכמו שיתבאר פרק י' גבי הקורע בחמתו ובפרק י"ב גבי המבעיר גדישו של חבירו. והדין הזה יצא לו מסוגיא שבפ' האורג (שם ק"ה ע"ב) ששנינו שם הקורע בחמתו ועל מתו פטור וכל המקלקלין פטורין והקשו מברייתא דתניא הקורע בחמתו ובאבלו על מתו חייב ואע"פ שחלל שבת יצא ידי קריעה ודחקו בתירוץ מתו (וחמתו). ולבסוף תירצו גבי חמתו הא ר' יהודה הא ר"ש מתני' ר"ש דפטר מלאכה שאינה צריכה לגופה ברייתא ר' יהודה דמחייב. פירש"י ז"ל שזה התירוץ עולה אפילו לקושית מתו (וחמתו) והקשו אימר דשמעת ליה לר' יהודה במתקן במקלקל מי שמעת ליה ותירצו הא נמי מתקן הוא דקא עביד נחת רוח ליצרו ואקשינן וכה"ג מי שרי והא תניא ר"ש ב"א אומר הקורע כליו בחמתו כו' יהי בעיניך כעובד גלולים ותירצו לא צריכא דקא בעי למירמי אימתא אאינשי ביתיה. וממ"ש מתקן הוא דקא עביד נחת רוח ליצרו למד רבינו שכיון שהוא פוסק כר' יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה שהוא חייב עליה כל שהוא עושה הדבר דרך נקמה וכעס הרי זה נקרא מתקן אצל יצרו וחייב. ומ"ש וכה"ג מי שרי לא רצו להקשות על הדין שאמרו שהוא מתקן אצל יצרו אלא לומר ובחול נמי מי שרי כלומר שהיה להם לומר בברייתא ודבר זה אף בחול אסור וכמו שהזכירו בכיוצא בזה בברייתא פרק המצניע (שם צ"ד ע"ב) גבי נוטל פי הזוג ואזכירה פרק ט'. ועוד שבכאן שנו קורע בחמתו אצל קורע באבלו על מתו ונראה שכשם שבחול זה מותר כך מותר זה ולא היה להם לשנות סתם דבר שהוא אף בחול כעובד גלולים ותירצו שהברייתא מדברת בדבר שהוא מותר גמור בחול או שחלק ממנו מותר גמור בחול וכגון דקא בעי למרמי אימתיה אאינשי ביתיה ולפיכך לא הזכירו איסור קצת הדבר בחול ולענין חיוב שבת כולן שוין. כנ"ל לדעת רבינו. אבל רש"י ז"ל והמפרשים האחרונים פירשו שהוא מקשה על התירוץ לומר דכיון דלא שרי לאו מתקן הוא ותירצו דברייתא דמחייב בגוונא דשרי הוא בדוקא וכגון דקא עביד למירמא אימתא אאינשי ביתיה. וזה דעת ההשגות וכ"כ שם א"א כמה נפלאים דבריו ומתמיהים אסופותיו שהרי אפילו קריעת בגדיו אם לא להטיל אימה קראוהו עובד גלולים כ"ש חובל בחבירו ואפילו לנקמה, ע"כ:

הלכה טעריכה

שמנה שרצים האמורים בתורה וכו':   משנה (שם דף ק"ז) שמנה שרצים האמורים בתורה הצדן והחובל בהן חייב ושאר שקצים ורמשים החובל בהן פטור וכו' חיה ועוף שברשותו החובל בהן חייב:

ואחד החובל בבהמה חיה ועוף או וכו':   בברייתא שם אי זו היא חבורה שאינה חוזרת נצרר הדם אע"פ שלא יצא. מדברי רבינו נראה ששאר שקצים ורמשים אפי' הוציא מהן דם פטור אבל בפרק א"ט גבי ריאה שהאדימה אמרו בגמרא מי לא תניא ושאר שקצים ורמשים עד שיצא מהן דם. ופירש"י ז"ל ושאר המפרשים שאינו חייב בחבלתן בצרירת הדם עד שיצא. אבל אם הוציא דם חייב. וכתב רש"י ז"ל הך מתני' לא ידענא היכא מיתניא. וכבר הקשו מזה לרבינו ז"ל ואפשר שהוא סבור דההיא ברייתא אתיא דלא כהלכתא לפי ששנינו במשנה החובל בהם פטור סתם ולא חלקו בין יצא מהן דם ללא יצא. ואף לדברי רש"י ז"ל שפירש שחיוב החבלה משום צובע צריכין אנו לומר כן. ומכל מקום אין זה משמעות הסוגיא ודברי רבינו צ"ע:

הלכה יעריכה

הסוחט את הפירות וכו':   פרק חבית משנה (שבת קמ"ג ע"ב) אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין. ואמר רבא דבר תורה אינו חייב חיב אלא על דריכת זיתים וענבים בלבד וכן תנא דבי מנשה. ושיעור כגרוגרת כבר נתבאר שהדש הוא בכגרוגרת:

ומותר לסחוט אשכול של ענבים וכו':   (שם קמ"ד ע"ב) אמר רב יהודה אמר שמואל סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה אמר רב חסדא מדברי רבינו נלמוד חולב אדם עז לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה אלמא קסבר משקה הבא לאוכל כאוכל הוא. ובהלכות פירשו הקדרה יש בה אוכל והקערה אין בה אוכל ושם בהלכות פירשו מימרא דשמואל אפי' בשבת ודרב חסדא דוקא ביו"ט אבל בשבת אסור לחלוב אפי' לתוך הקדרה ויש דעות אחרות לאסור הכל בשבת ויש מתירין הכל ודברי ההלכות עיקר:

והחולב לתוך האוכל או היונק בפיו פטור ואינו חייב וכו':   בר נתבאר זה שמה שהתיר רב חסדא לא התיר אלא ביו"ט וכדעת ההלכות. אבל יש תימה בדברי רבינו למה לא כתב ההיתר בהל' יו"ט וצ"ע. ומ"ש היונק בפיו פטור מפורש בפרק אע"פ בכתובות (דף ס') דיונק מפרק כלאחר יד הוא ואיסורו מדרבנן:

הלכה יאעריכה

הזורה או הבורר כגרוגרת חייב והמחבץ וכו':   פרק המצניע (שבת צ"ה) מחבץ חייב משום בורר וכבר נזכרה למעלה ברייתא השנויה שהמחבץ כגרוגרת והזורה והבורר והמרקד שיעור אחד להם לפי שענין אחד הם וכמ"ש. ופירש"י ז"ל מחבץ עושה כלי כמין גומא ונותן הקום לתוכו ומי החלב שהן נסיובי נוטפין, עכ"ל:

וכן הבורר את השמרים וכו':   פ' תולין (שם קל"ח) אמר רב כהנא שימר חייב חטאת ואמרינן משום מאי מתרינן ביה רבה אמר משום בורר ר"ז אמר משום מרקד:

ומפני מה מנו אותם וכו':   פרק כלל גדול (שם ע"ג ע"ד) היינו זורה היינו בורר היינו מרקד אביי ורבא דאמרי תרוייהו כל מלתא דהואי במשכן אע"ג דאיכא דדמיא לה חשיב לה:

הלכה יבעריכה

הבורר אוכל מתוך פסולת וכו':   דברי רבינו ז"ל בדינין אלו הם כפירוש ר"ח ז"ל שפי' הסוגיא והברייתא שבפרק כלל גדול (שם ע"ד) דבבורר לאכול לאלתר ביד מותר אוכל מתוך פסולת בדוקא ובקנון בתמחוי פטור אבל אסור בנפה ובכברה חייב חטאת ובורר לבו ביום אפילו ביד חייב חטאת ופסולת מתוך אוכל לעולם חייב וכן הסכים הרמב"ן ז"ל וכן נראה מן ההלכות שפסולת מתוך אוכל לעולם חייב ושני מיני אוכלין הרי הן כאוכל מתוך פסולת ולבאר זה מן הגמרא יאריכו הדברים:

הלכה יגעריכה

והבורר תורמוסין וכו':   מימרא דחזקיה שם:

הבורר אוכל מתוך פסולת וכו':   אוקימתא דאביי שם, שם. ופירוש לאלתר כתב ר"ח ז"ל שיעור מה שמיסב על השלחן באותה סעודה בלבד ע"כ. ודע שלדבריו ודברי רבינו אוקימתא דאביי ופלוגתא דרב אשי ורב ירמיה כולן לאלתר הן:

היו לפניו שני מיני אוכלין וכו':   שם וכפי מה שנתבאר:

הלכה ידעריכה

משמר יין או שמן זית או מים וכן שאר משקין במשמרת שלהן חייב והוא שישמר כגרוגרת:   כבר נתבאר זה:

אבל מסננין יין וכו':   פ' תולין (שם קל"ט ע"ב) משנה נותנין מים ע"ג השמרים בשביל שיצולו ומסננין את היין בסודרין ובכפיפה מצרית ונותנין ביצה במסננת של חרדל, ע"כ. ופירש הרשב"א ז"ל מסננין את היין יין עכור שאינו צלול שאם היה צלול אף במשמרת היה מותר כמו שיתבאר וגם אין בו שמרים כלל ע"כ דבריו ז"ל. וכתב רבינו בפירוש המשנה טבע הביצים שטורפין אותן ונותנין אותם בדברים העכורים ויזככו אותם ויבדילו העב מן הדק, עכ"ל. ובגמ' אמר זעירי נותן אדם יין צלול ומים צלולים לתוך המשמרת בשבת ואינו חושש אבל עכורין לא מיתיבי רשב"ג אומר טורד אדם הבית חבית יינה ושמריה ונותן לתוך המשמרת בשבת ואינו חושש (ומסיק לפני האורחים ואינו חושש) תרגמה זעירי בין הגתות שנו, ע"כ:

חרדל שלשו מע"ש וכו':   פסק הלכה (שם דף מ') חרדל שלשו מערב שבת למחר ממחו בין ביד בין בכלי, ע"כ:

וכן יין מגתו וכו':   כבר נתבאר זה:

הלכה טועריכה

הטוחן כגרוגרת חייב וכו':   כל אלו השיעורין שהן במלאכת האוכלין נראה שהן שוין וכגרוגרת. ובפ' כלל גדול (שם ע' ע"ב) קצר וטחן כגרוגרת וזה מבואר:

וכל השוחק תבלין:   זה מבואר בהרבה מקומות שחיקת סמנין. ובודאי שהוא משום טוחן:

המחתך ירק תלוש וכו':   פרק כלל גדול (שם ע"ד ע"ב) מימרא נזכרה פרק שביעי:

וכן הנוסר עצים וכו':   שם אמר רב מנשה האי מאן דסלית סלתי חייב משום טוחן. וחלוקי השיעורין למד רבינו מחלוקיהן בהוצאה וכמו שיתבארו פי"ח שהוצאת האוכלין כגרוגרת והמתכות בכל שהוא והעצים כדי לבשל כגרוגרת מביצה קלה:

הלכה טועריכה

והמרקד כגרוגרת חייב וכו':   כבר הזכרתי זה:

הלש כגרוגרת חייב וכו':   כבר הזכרתי שכל אלו הן כגרוגרת ואמרו פרק המוציא (שבת פ' ע"ב) מאי שנא דכל שיעורי שבת בכגרוגרת:

הטוחן כגרוגרת חייב וכו':   מבואר פ"ק (שם דף י"ח) בברייתא וסוגיא שלדברי הכל חייב בגיבול עפר. והשיעור למד רבינו משיעור ההוצאה שהמוציא טיט כשיעור הזה חייב כמבואר פרק י"ח:

הטוחן כגרוגרת חייב וכו':   מהסוגיא שבפ' מי שהחשיך (שם קנ"ה ע"ב) נראה בביאור שאין חיוב גיבול דבר תורה במורסן שכך אמרו שם אמר אביי אמריתה קמיה דמר מתני' דנותנין מים למורסן אבל לא גובלין מני ואמר לי ר' יוסי בר' יהודה היא דתניא אחד נותן את הקמח ואחד נותן לתוכו מים האחרון חייב דברי רבי ר' יוסי בר' יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל דילמא ע"כ לא קאמר ר' יוסי התם אלא בקמח דבר גיבול הוא אבל במורסן דלאו בר גיבול הוא אפילו ר' יוסי מודה פירוש דזהו גיבולו בנתינת מים ואסור. תניא בהדיא אין נותנין מים למורסן דברי רבי ור' יוסי בר' יהודה אומר נותנין ואידחי סברא דמ"ד דבמורסן דלאו בר גיבול הוא אפילו ר' יוסי מודה דנתינת מים אסור ואדרבה מותר. והטעם משום דאינו בר גיבול ולכך אפי' יגבול לא יהא בו חיוב אלא אסור מדבריהם ומתוך כך הותר נתינת מים ואם היה גיבולו דבר תורה היה אסור נתינת מים מדבריהם. והסברא הראשונה היתה דעת אביי בפרקא קמא ושם לא העלו בדחייתא. ולפי זה מה שנזכר בברייתא (דף י"ח) פ"ק גבי אפר אינו חייב עד שיגבול ר"ל הדבר הראוי לגיבול אבל באפר לדברי רבי יוסי בר' יהודה אינו חייב בשום צד והלכה כמותו ויעיד על זה מה שאמרו ביו"ט פרק המביא וקיטמא שרי ופירושו בהלכה שהאפר אינו בר גיבול ולפיכך מותר לגבלו ביו"ט, ע"כ. ובהשגות א"א כמדומה אני וכו' ובנתינת מים לבדה חייב, ע"כ. וכדעתו דעת האחרונים ז"ל:

והנותן זרע שומשמין וכו':   בזבחים פ' דם חטאת (דף צ"ד ע"ב) גבי שריית בגד במים בשבת אלא זרע פשתן מ"ט פירוש מ"ט חייב השורה זרע פשתן במים ושקלו וטרו בהא ואסיקו משום דקא עביד לישה כמבואר שם: