מגיד משנה/הלכות שבת/פרק ג

הלכות א-ב

מותר להתחיל במלאכה מע"ש וכו' כיצד פותקין וכו':   ברייתא פ"ק (שבת י"ח) ופי' פותקין פותחין עושין נגר קטן משפת מעין לגנה, ל' רש"י ז"ל:

ומניחין מוגמר תחת הכלים וכו':   באותה ברייתא שם, ופירש"י ז"ל לבונה ומיני בשמים נותנין על האש ומעשנין על הבגדים שיהא ריחן נידף ע"כ:

ומניחין קילור וכו':   באותה ברייתא.

ושורין דיו וסמנין וכו':   במשנה (שם י"ח:) מחלוקת ב"ש וב"ה ופסק כב"ה:

ונותנין צמר ליורה ואונין של פשתן לתוך התנור וכו':   ג"ז במשנה וכב"ה. ובפ' זה יתבאר שאין נותנין הצמר אלא ליורה עקורה מעל גבי האש ופיה טוח בטיט כנזכר בגמ' (שם י"ח:). ופי' צמר ליורה לצבוע ואונין של פשתן אגודת של פשתן מנופץ ונותנין אותה בקדרה בתנור להתלבן, לשון רש"י ז"ל:

ופורשים מצודות וכו':   במשנה וכב"ה:

וטוענין בקורת בית הבד וכו':   משנה שם (דף י"ח). ויש מי שהקשה על דברי רבינו למה לא חלק בין מחוסרין דיכה למחוסרין שחיקה, דמחוסרים דיכה אסור כדאיתא בגמרא (דף י"ט:) לדעת ר"י. ואני אתרץ שנינו במשנה ושוין (פי' ב"ש וב"ה) שטוענין בקורת בית הבד ובעגולי הגת. ואמרינן עלה בגמרא מאן תנא דכל מידי דאתי ממילא שפיר דמי א"ר יוסי בר' חנינא ר' ישמעאל היא דתניא השום והבוסר והמלילות שרסקן מבע"י ר' ישמעאל בר' יוסי אומר יגמור משתחשך ר"ע אומר לא יגמור רא"א ר' אלעזר בן שמוע היא דתנן חלות דבש שרסקן מע"ש ויצאו מעצמן אסורין ור"א מתיר. והקשו בגמ' ר"א מ"ט לא אמר כר' יוסי בר' חנינא ותירצו לאו אתמר עלה אמר רבה בר בר חנה אר"י במחוסרין דיכה כ"ע לא פליגי דאסור כי פליגי במחוסרין שחיקה והני נמי כמחוסרין דיכה דמו הורה ר' יוסי בר' חנינא כרבי ישמעאל. ע"כ בגמ'. ובהלכות הביאו א"ר יוסי בר' חנינא ר' ישמעאל היא וכו'. ואתמר עלה אמר רבה בר בר חנה עד כי פליגי במחוסרין שחיקה הורה ר' יוסי בר' חנינא כר' ישמעאל ע"כ בהלכות. והקשו על ההלכות איך הביאו דברי ר' יוחנן והם חולקים על ר' יוסי בר' חנינא לפי שמשנתנו הם מחוסרין דיכה ולדעת ר"י אין צ"ל לר"ע אלא אפי' לר' ישמעאל אסור והם פסקו כר' יוסי בר' חנינא שמעמיד מחלוקתם אפילו במחוסרין דיכה ומתני' כר' ישמעאל והלכתא כוותיה. אלו דבריהם ז"ל וזה דעת הרמב"ן ז"ל והרשב"א. ועם דבריהם יעלה לנו תירוץ למה שסתם רבינו בכאן את דבריו ולא חלק אבל עדיין יקשה לנו מ"ש פכ"א שחלק בדין שום ובוסר בין מחוסרים דיכה למחוסרין שחיקה וכר"י וכדעת ההלכות. וכן ראיתי בספר העתים. ואני אפרש ויהיו דבריהם קיימין. דע שדעת ההלכות ורבינו ז"ל הוא דיגמור דר' ישמעאל ר"ל יגמור ממש בשבת בידים גומר שחיקתן והלשון מורה כן שאמר יגמור משתחשך. ולא כדברי רש"י ז"ל. ואלו המפרשים שפרשו יגמור מאחר שרסקן וצברן בכובד יניחם בכלים ויצאו מעצמם וזה דוחק גדול אלא ודאי יגמור בידים. וכ"כ רבינו בבירור פ' כ"א ומשנתנו דטוענין היא ענין אחר שאין עושין בו דבר משתחשך ור' יוסי בר' חנינא כי קאמר מתניתין ר' ישמעאל היא לאו למימרא דבמחוסרין דיכה ס"ל דשרי ר' ישמעאל לדוך ולגמור בשבת דא"כ לא הוו גזרי רבנן במידי אלא ודאי מדאורייתא כל שרסקן מותר לגמור ואתו רבנן וגזרו כל שמחוסרין דיכה לכ"ע ובמחוסרין שחיקה נחלקו. א"נ דמדאורייתא נמי אסור כל שמחוסרין דיכה. וא"ת א"כ מאי קאמר ר' יוסי בר' חנינא ר' ישמעאל היא אחר שאין הענינים שוים יש לי לומר דהרי הן מחוסרין דיכה לטוענן ע"ש ולהתיר מה שיצא מהם כמחוסרין שחיקה לגמור משתחשך. וכי אקשו לר' אלעזר מ"ט לא אמר כר' יוסי בר' חנינא תירצו והודיעו דרבי יוסי בר' חנינא לאו מכ"ש מייתי לה אלא בדרך דמיון שמשוה מחוסרין דיכה לענין טעינה מבע"י למחוסר שחיקה לגמרן ומפני כך העמידה ר' אלעזר כר' אלעזר בן שמוע שהוא מדבר בדומה לזה ממש. ויש לי ראיה לזה הפירוש מה שאמרו הורה ר' יוסי כר' ישמעאל ואם איתא דר' ישמעאל היינו דין משנתנו ויגמור דקאמר ר"ל טעינה מבערב היה להם לומר הורה כמשנתנו. ועוד למה לן לאשמועינן פשיטא דהלכה כב"ש וב"ה. וא"ת להודיענו דאפילו במחוסרים דיכה שלא כדעת ר"י ליתא דודאי אפילו לר"י הלכה כסתם מתני'. וע"ק לפירוש המפרשים ז"ל לר"י היכי אפשר דת"ק ור' ישמעאל כלהו ס"ל דלא כב"ש וב"ה. וכ"ת דס"ל דלא אמר מעולם ב"ש וב"ה מאי דוחקין לאוקמיה הכי אלא ודאי יגמור דקאמר ר' ישמעאל ולא יגמור דת"ק יגמור ממש הוא. ואל יקשה עליך הדין הנזכר פכ"ב התחלתו שום שרסקו דהתם או במחוסר דיכה הוא או איסור שחיקתו מפני תערובת הגריסין הוא ואחר שנתערב. זו שטה נכונה למדתיה מלשון רבינו ז"ל כתבתיה לזכות דעתו ודעת ההלכות והמקום ידינני לזכות:

ומדליקין את הנר ואת המדורה וכו':   (שם דף כ') מבואר. בפ' זה יתבארו דין הנר והמדורה:

הלכה ג

מניחין קדרה ע"ג האש:   שם מבואר ועל הדרכים שיתבארו בסמוך:

ויש בדבר זה דברים שהן אסורין וגזירה שמא יחתה בגחלים בשבת:   שם בגמרא מפורש דאפילו ב"ה אית להו הך גזרה:

הלכה ד

כיצד תבשיל שלא בשל כל צרכו וכו':   פי' אין בכל דברי רבינו שבפרק זה עסק להטמנה כלל ואין כונתו שתהיה הקדרה טמונה בגחלים קטומים וכמו שיתבאר פ"ד. אלא הדינין שכתב כאן הם הנזכרים בגמרא פ' כירה (שם ל"ו:) ושלא כפירש"י ז"ל שפירשם לענין הטמנה. ומוכרח הוא שם שאין כאן עסק להטמנה. ומדברי ר"ח ורבינו האי נראה שאפילו נגיעת הקדרה באש לא וכן אנו נוהגים והדינין האלו שהזכיר רבינו בכאן הם כדעת ההלכות וקצת הגאונים ז"ל שדין משנתנו דכירה הוא לשהות ודבריו מבוארים בהלכות ולפנינו אכתוב שטה אחרת:

לפיכך אם גרף האש וכו' הרי זה מותר לשהות וכו':   פירוש אמרו בירושלמי הגורף עד שיגרוף כל צרכו. מן מה דתני הגורף צריך לטאט בידו הדא אמרה עד שיגרוף כל צרכו ע"כ. וכבר באר רבינו לפנינו שא"א שלא ישארו שם ניצוצות וכירה מתוך שהבלה מועט אינה ראויה להתחמם בניצוצות מעטים ומפני כך אין לחוש לחתוי. ודע שאפילו תבשיל שלא הגיע לשליש בשולו מבעוד יום מותר להשהותו ע"ג כירה גרופה או קטומה או באחד מדרכים אלו וכ"כ הרשב"א ז"ל וזה דעת רבינו ז"ל:

הלכה ה

בד"א בכירה שהבלה מועט וכו':   במשנה שם (דף ל"ח:) מפורשים דיני התנור ובגמרא וכדעת ההלכות:

הלכה ו

ולמה אסרו לשהות וכו':   זו סברת רבינו וטעמו נכון:

הלכה ז

הכופח הבלו רב מהבל הכירה וכו':   ג"ז מפורש שם במשנה ובגמ' וכדעת ההלכות: ומותר לסמוך לכירה מבערב ואע"פ שאינה גרופה. בעיא דאיפשיטא שם מכח ברייתא:

ואי זו היא כירה ואי זו היא כופח וכו':   בגמ' שם:

הלכה ח

תבשיל חי שלא בשל כלל או שבשל כל צרכו וכו':   זה מבואר פ"ק (שם י"ח) האי קדרה חייתא אי בשיל שפיר דמי בשיל ולא בשיל אסור ואי שדא ביה גרמא חייא שפיר דמי ע"כ. ופי' תבשיל חי או בשיל לגמרי מותר לשהותו. וכתב רבינו דוקא מצטמק ורע לו. והכרח הוא לפי שטת ההלכות ורבינו שפסקו כמ"ד בפ' כירה (שם ל"ז:) שאפילו לשהות אסור מצטמק ויפה לו אלא בגרוף או קטום בשיל ולא בשיל פי' שלא נתבשל כל צרכו אע"פ שמצטמק ורע לו אסור אא"כ גרף או קטם גזירה שמא יחתה להשלים בשולו ואי שדא ביה גרמא חייא שפיר דמי שנעשה הכל כחי שהסיח דעתו ממנו. זהו פירוש הסוגיא לדעת רבינו וההלכות ומוכרח הוא לפי שטתם:

וכן תבשיל וכו':   כבר נתבאר זה ויש בכל מה שהזכרתי שטה אחרת לקצת הגאונים ז"ל והם פוסקים שכל שהגיע לשליש בשולו שהוא נקרא מאכל בן דרוסאי בגמרא לפי דעתם משהין אותו ע"ג כירה שאינה גרופה וקטומה ואפילו מצטמק ויפה לו. וכן תבשיל חי שלא התחיל להתבשל כלל מותר אבל התחיל להתבשל ולא הגיע לשליש בשולו אסור ואם השליך לתוכו אבר חי מותר וכן הדין בתנור ואצ"ל בכופח. והדינים האלו שהזכרנו מגריפה וקטימה וחלוקי התנור והכירה והכופח על תבשיל חי כולם הם בחזרה בשבת בדוקא ועל הדרך שנזכרו בדברי רבינו בשהייה וגם האחרונים ז"ל נחלקו בזה. ודעת הרמב"ן ז"ל כדעת ההלכות ורבינו. והרשב"א ז"ל כדעת אחרים:

הלכה ט

כל תבשיל שאסור לשהותו וכו'. ואם שכחו אם תבשיל שלא בשל כל צרכו וכו':   ג"ז כדעת ההלכות והם גורסים בבעיא שניה עבר ושכח וקא מיבעיא להו כי קנסו אף על השוכח דוקא בשלא נתבשל כל צרכו אבל נתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו לא או דילמא לא שנא. ואתינן למפשטה מדאמרי' ר' יוסי הלך בצפורי מצא חמין שנשתהו ע"ג כירה ולא אסר להם ביצים מצומקות ואסר להם מאי לאו לאותה שבת אלמא מצטמק ויפה לו אסור. ודחינן לא לשבת אחרת שיזהרו שלא יעשו כן לשבת אחרת אע"פ שהיו שוכחין ולא איפשיטא ולקולא. ובהשגות הקשה הר"א ז"ל אי בשוכחים מ"ש לשבת אחרת ואיך שייך איסור בשכחה והוא ז"ל פירשה בשוגג כסבור שהוא מותר וגורס עבר ושהה ובשוגג. וטפי קשה לפירושו לשון עבר לפרשו על השוגג כיון דל"ג שכח. והרמב"ן ז"ל מפרשה בשוגגין או בשוכחין והכל מותר במצטמק ויפה לו. ולפי השטה האחרת שכתבתי למעלה אין לכל זה מקום לפסק הדין שהרי אפילו לכתחלה אינו אסור לשהות אלא מה שלא הגיע לשליש בשולו והתם ודאי אם שכח או שגג ועבר והשההו אסור:

הלכה י

כל שמותר לשהותו וכו':   ביאור דברי רבינו הוא שתבשיל חי שלא בשל כלל או בשל כל צרכו ומצטמק ורע לו או השליך לתוכו אבר חי שכל אלו משהין אותן ע"ג האש אע"פ שלא גרף ולא כסה כמו שנתבאר דוקא השהיה התירו אבל להחזיר כיון שאינו גרוף ואינו מכוסה לא וזה מוכרח בגמ' (דף ל"ו ל"ז) דלכל הלשונות אין מחזירין אלא בגרוף וקטום וכ"כ הרמב"ן ז"ל להחזיר בלא גרוף וקטום אסור לעולם אפילו מצטמק ורע לו וזה ברור ולפיכך כתב רבינו ואין מחזירין לעולם אלא ע"ג כירה גרופה וכו' ודברים פשוטים הם שם. ובהשגות א"א כמדומה לי שבוש הוא זה וצ"ל כל שאסור ע"כ. הבין הרב ז"ל דברי רבינו בדרך אחרת ואינו אלא כמ"ש. והתמה עוד בדבריו שתקן הדבר אפילו לפי דעתו במקולקל ומה צורך לכתוב שהאסור בשהייה אסור בחזרה והלא ק"ו הוא:

והוא שלא הניח הקדרה וכו':   לפי הנמצא בדברי רבינו ז"ל פסק מימרא (שם ל"ח:) כפשטה דאמר רב תדאי לא שנו אלא שעודן בידו אבל הניחן על גבי קרקע אסור ולא חלק בין דעתו להחזיר לאין דעתו להחזיר. אבל לכל הגאונים ראיתי שפסקו עוד כלישנא קמא דהתם דאיתמר בתר הכי להחמיר שאפי' עודן בידו אם אין דעתו להחזיר אסור ואין בדבריהם ז"ל הכרח אבל עליהם סמכו האחרונים ז"ל. ודע שאם לא הגיע לשליש בישולו לעולם אסור להחזיר שלא הותר לבשל לכתחלה בשבת בגרוף וקטום וכן כתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל ופשוט הוא:

ואין מחזירין לא לתנור:   פירוש דברי רבינו הם אפילו בתבשיל שבשל כל צרכו ומצטמק ורע לו או השליך בתוכו אבר חי שמותר לשהותו בתנור ואסור להחזירו דאי במצטמק ויפה לו כבר נתבאר לדעתו שאסור אפילו לשהותו וכ"ש להחזירו וזה דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל שאסרו להחזיר לתנור ולכופח שהסיקוהו בגפת ועצים אפילו בגרוף וקטום וזה דעת ההלכות:

וכל שאין מחזירין עליו אין סומכין עליו בשבת:   בזה נחלקו עליו קצת מפרשים ז"ל ואמרו בסמיכת כופח אע"פ שהסיקוהו בגפת ועצים מותר לסמוך לו כל שהוא גרוף וקטום ולא אסרו סמיכה בגרוף וקטום אלא בתנור בלבד וזה דעת הרשב"א ז"ל:

הלכה יא

אסור להכניס מגרפה לקדרה והיא על האש:   יתבאר פ"ט שהמגיס חייב כמבשל וברייתא היא ביום טוב (דף ל"ד) פ' המביא כדי יין ושם אכתוב דעת קצת מפרשים ז"ל שלא אמרו אלא בהגסה ראשונה וכאן נראה שרבינו כתב זה ממה שאמרו סוף פ"ק (שבת י"ח ב') ודילמא מגיס. ונ"ל שאין דברי רבינו אמורין במבושל כל צרכו דהתם ודאי אפילו מחזירן ע"ג האש ומבשלן פטור כמו שיתבאר פ"ט כיון שכן אין לגזור בהכנסת מגרפה אבל באינו מבושל ודאי יש לחוש לדעתו ז"ל שכתב פ"ט. ובהשגות א"א הפריז על מדותיו שאסור להוציא אפילו מן הקדרה במגרפה עכ"ל. ומה שנ"ל כתבתי והוא שכל שאין בהגסה ממש חיוב הכנסת המגרפה מותר וכל שיש בהגסה חיוב אסור להכניסה ובפ"ט אכתוב עוד בזה:

ומותר להחזיר מכירה וכו':   ירושלמי סוף פ' במה טומנין:

הלכה יב

לא ימלא אדם קדרה עססיות ותורמוסין וכו':   ברייתא פ"ק לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמוסין ותניח לתוך התנור ע"ש עם חשיכה כיוצא בו לא ימלא נחתום חבית של מים ויניחנה לתוך התנור ע"ש עם חשיכה ואם עשו כן למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו ע"כ. ופירש רבינו שהטעם באלו מפני שהן קלי הבשול ודינן כדין תבשיל שלא בשל כל צרכו, ומכאן אתה למד דלאו דוקא תנור דה"ה כירה וכופח שאין משהין עליהם אלא על הצד שמשהין תבשיל שלא בשל כל צרכו. ואחרים פירשו שהטעם איסור בעססיות והתורמוסין מפני שהן צריכין בשול הרבה ואין היום והלילה די להם והוא רוצה לאוכלם במוצאי שבת ויש לחוש שמא יחתה בהם בשבת כדי שיהיו מוכנים לו למוצאי שבת מיד וזהו הטעם בנחתום שרוצה שיהיו חמין למוצאי שבת כדי ללוש בהן וזהו שהזכירו נחתום ע"כ דבריהם:

הלכה יג

תנור שנתן לתוכו בשר מבעוד יום ושהה אותו בשבת וכו':   פירוש דין זה הוא אפילו כשהבשר חי ובצלי וכן כתבו ז"ל ואין לחוש לחתוי מפני הטעם שהזכיר רבינו שבחמימות התנור די להם. וחלוק מיני הבשר בגמ' (שבת יח ב') איכא דאמרי דגדיא בין שריק בין לא שריק שפיר דמי דברחא נמי ושריק שפיר דמי וברחא ולא שריק רב אשי שרי רב ירמיה מדיפתי אסר ופירוש שריק פי התנור טוח בטיט ובהלכות קא פסקי רבוואתא כרב אשי ואיכא מאן דפסק כר' ירמיה ואנן נמי כר' ירמיה ס"ל. ופירוש ברחא תיש, וכתב רבינו בשר עז או של שור לפי שכ"ש הוא:

הלכה יד

ומפני זה נותנין אונין וכו':   משנה (שם י"ז ב') ב"ש אומרין אין נותנין אונין של פשתן בתוך התנור אלא כדי שיהבילו וב"ה מתירים וכבר נזכר דין זה בראש הפרק. והטעם שכתב כאן רבינו שאם גילהו יפסיד מבואר בגמ':

הלכה טו

נתן גדי שלם לתוך התנור:   שם (כ' א') בגמ' משלשלים את הפסח לתנור עם חשיכה משום דבני חבורה זריזין הם והקשו הא לאו הכי לא והאמר מר גדיא בין שריק בין לא שריק שפיר דמי ותירצו התם מינתח הכא לא מינתח ע"כ. ומותר לשלשל וכו' כבר הזכרתי זה בסמוך:

הלכה טז

אין צולין בשר בצל וביצה וכו':   משנה כלשונה שם (י"ט ב') ופירוש דין זה הוא בכל בשר וכשהבשר עצמו מונח על גוף האש וכל שהוא ראוי לאכילה מפורש שם בגמ' כמאכל בן דרוסאי ומדברי רבינו פ"ט נראה שהוא חצי בשול אבל פירש"י ז"ל שליש בישול:

ומפני זה מניחין מוגמר תחת וכו':   בגמרא (שם י"ח:) מוגמר וגפרית לא מחתי בהו ואי מחתי בהו סליק בהו קוטרא:

הלכה יז

לפיכך אין נותנין צמר וכו':   גם זה שם צמר ליורה ליגזר שמא יחתה ביורה עקורה. ודלמא מגיס ביורה עקורה וטוחה:

הלכה יח

אין נותנים את הפת בתנור וכו':   משנה (שם י"ט:) כלשונו ואין נותנין פת בתנור עם חשיכה ולא חררה ע"ג גחלים אלא כדי שיקרמו פניה ר' אליעזר אומר כדי שיקרום התחתון שלה ובגמרא (דף כ') איבעיא להו תחתון דהאיך לגבי תנור או דלמא תחתון דהאיך לגבי אור ת"ש דתניא ר' אליעזר אומר כדי שיקרמו פנים המדובקים בתנור. ורבינו פסק כר' אליעזר אם מפני שסובר שהוא מפרש דברי ת"ק או מפני ששאלו בגמרא מה היא כונתו נראה שהלכה כמותו:

ואם נתן סמוך לחשיכה וכו' אם במזיד וכו':   דין המזיד פשוט הוא ולמד מן הברייתא הנזכרת למעלה גבי עססיות ותורמוסין וק"ו הוא. ודין השוגג ברייתא פרק כל כתבי (שבת קי"ז:) שכח פת בתנור וקדש עליה היום מציל מהן מזון שלש סעודות ואומר לאחרים בואו והצילו לכם וכשהוא רודה לא ירדה במרדה אלא בסכין:

הלכה יט

עושה אדם מדורה מכל דבר וכו':   ברייתא פרק במה מדליקין (שם כ"א) כל אלו שאמרו אין מדליקין בשבת אבל עושין מהן מדורה וכו':

וצריך שידליק רוב המדורה וכו':   במשנה (שם י"ט כ') מאחיזין את האור במדורת בית המוקד ובגבולין כדי שתאחז האור ברובן ובגמרא תני רבי חייא כדי שתהא שלהבת עולה מאליה. ומה שכתב ואם לא הדליק וכו' הוא מכח הברייתא דעססיות וכ"ש זה שבכאן בעוד שיהנה יש לחוש שמא יחתה:

ואם הדליק עץ יחידי וכו':   מסקנא דגמרא:

הלכה כ

בד"א בגבולין אבל במקדש וכו':   משנה כתובה למעלה ובגמרא כהנים זריזים הם:

הלכה כא

היתה מדורה של קנים וכו':   שם (דף כ') אמר ר"ה קנים צריכין רוב אגדן אין צריכין רוב גרעינין צריכין רוב נתנן בחותלות אין צריכין רוב מתקיף לה רב חסדא אדרבא אפכא מסתברא אתמר נמי אמר רב כהנא אמר רב קנים שאגדן צריכות רוב ע"כ בגמרא לפי גרסת הגאונים וקצת ספרים ולפיכך פסק רבינו כרב חסדא. ופירוש חותלות סלים שעושין מלולבין:

הלכה כב

מדורת זפת או גפרית וכו':   שם תני רב יוסף ארבע מדורות אין צריכות רוב של זפת ושל גפרית של רבב ושל קירה במתניתא תנא אף של קש ושל גבבא. ופי' רבב שומן: