מגיד משנה/הלכות שבת/פרק ב

הלכה א

דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות וכו':   במשנה פ' אחרון דיומא (דף פ"ג) כל ספק נפשות דוחה שבת:

ספק שהוא צריך לחלל עליו את השבת ספק אינו צריך וכן אם אמר רופא וכו':   כבר נתבאר זה בגמ' שם. והיכא שהרופאים יותר משנים ונחלקו יתבאר פ"ב מהלכות שביתת עשור:

הלכה ב

אמדוהו ביום השבת וכו':   מפורש בגמ' (שם פ"ד:) מימרא על המשנה:

מדליקין וכו':   כל זה מבואר, ופרטי המלאכות שהזכיר הדלקת הנר פרק מפנין (שבת דף קכ"ח:) גבי חיה:

מכבין הנר:   פ' ב"מ (שם כ"ט:): שוחטין ואופין ומבשלין. פ"ק דחולין (דף ט"ו:):

ומחממין לו חמין וכו':   ברייתא פ' אחרון דיומא (דף פ"ד:) מחממין לו חמין בין להשקותו בין להברותו:

הלכה ג

כשעושין דברים וכו':   ברייתא שם וגיר' ההלכות והגאונים ואין עושין דברים הללו לא ע"י נכרים ולא ע"י קטנים אלא בגדולי ישראל ואין אומרים לעשות דברים הללו לא ע"י נשים ולא ע"י נכרים מפני שמצטרפין לדעת אחרת. ומה שכתב רבינו כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם נראה שהוא פירוש למה שאמרו מפני שמצטרפין לדעת אחרת ואע"פ שכלל רבינו עמהם קטנים ונכרים אין הטעם הזה אלא לנשים ועבדים:

ואסור להתמהמה וכו':   מבואר שם. ובירושלמי הזריז הרי זה משובח והשואל הרי זה שופך דמים: ומ"ש שנאמר אשר יעשה וכו'. שם מימרא דשמואל ומסקנא דגמרא שם דמהתם ילפינן לה:

הא למדת שאין וכו':   דברי רבינו ז"ל:

הלכה ד

החושש בעיניו והוא וכו':   מימרא בע"ז פרק אין מעמידין (דף כ"ח:) ופרטי החליים שכתב שם בגמרא ואמרינן התם לאפוקי סוף אוכלא ופצוחי עינא דאין מחללין. וטעם החלול בחליים האחרים משום דשורייני דעינא בליבא תלו כדאיתא התם:

הלכה ה

וכן מי שיש לו מכה בחלל וכו':   ומכה שהיא בגב היד וגב הרגל. הכל מבואר שם (דף כ"ח) מימרות פסוקות. ובהלכות הובאו פ' ח' שרצים ובחדושי הרשב"א ז"ל פי' מכה של חלל שנתקלקל אחד מן האברים הפנימים מחמת מכה שיש בו או מחמת בועה שנעשית בו אבל מיחושים אינן נקראין מכה ואין מחללין עליהם את השבת אלא א"כ הוא מיחוש שיש בו מכה. מורי הרב נר"ו. וכתב הרמב"ן ז"ל פי' מכה של חלל דקא אמרינן אינה צריכה אומד לומר שאפי' אין שם בקיאים וחולה נמי אינו אומר כלום עושים לו כל שרגילין לעשות לו ממאכלים ורפואות ומחללין שבת ואין נשאלין כלל. אבל כשיודעין ורגילים באותו חולי שהוא ממתין ואין צריך חלול ודאי אסור לעשות לו וכ"ש בחולה או ברופא אומרין אינו צריך דאין מחללין אע"פ שהיא מכה של חלל הא במכה שאינה של חלל נשאלים בבקי או בחולה ואין מחללין עד שיאמר אחד מהם צריך הוא לחלול זה או שנעשה אצל אחד מהם ספק נפשות עכ"ל:

וכן כל חולי שהרופאים אומרין וכו':   זה פשוט ביומא (דף פ"ב) ובכמה מקומות:

הלכה ו

הבולע נימא של מים מחממין לו וכו':   פרק קמא דע"ז (דף י"ב:) ופירש"י ז"ל נימא עלוקה:

וכן מי שנשכו כלב שוטה או אחד מזוחלי וכו':   מפורש בגמ' פ' אחרון דיומא (דף פ"ד) שנשיכת הכלב השוטה ממיתה. ושאר זוחלין פ' כל כתבי (שבת דף קכ"א):

הלכה ז

חולה שאמדוהו רופאים להביא לו גרוגרת אחת ורצו עשרה בני אדם:   מימרא פ' ר' ישמעאל במנחות (דף ס"ד):

הלכה ח

חולה שהיה צריך לשתי גרוגרות ולא מצאו אלא שתי גרוגרות בשני עוקצים ושלש גרוגרות וכו':   שם בעיא דאפשיטא:

הלכה ט

המבשל לחולה בשבת ואכל החולה והותיר אסור לבריא לאכול מן וכו':   פסק הלכה בגמ' פ"ק דחולין (דף ט"ו:) ומ"מ הסכימו המפרשים ז"ל שלמוצאי שבת מותר לבריא לאלתר ואין צריך להמתין בכדי שיעשו ודברי רבינו ז"ל אינן אלא בשבת עצמו ופשוט הוא:

אבל השוחט לחולה בשבת מותר לבריא לאכול ממנו בשר חי וכו':   גם זה שם פסק הלכה אמר רב דימי הלכתא השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא מ"ט כיון דא"א לכזית בשר בלא שחיטה כי קא שחיט אדעתא דחולה קא שחיט: ובהשגות אמר אברהם והוא שיהיה לו חולה מבעוד יום ע"כ. באור דבריו דאי לאו הכי אסור משום מוקצה וכבר נזכר כן שם בגמ' למעלה מזה. ומ"מ עיקר הדבר דלדידן דקי"ל כר"ש אין מוקצה בשבת אלא מוקצה מחמת איסור שדחה בידים כגון נר שהדליקו באותה שבת אבל אם לא דחאו בידים כגון בכאן מותר ואע"פ שהבהמה היתה מוקצה מחמת איסור שחיטה לא דחאה הוא בידים וזה דעת הרב ר' יונה ז"ל וזהו שלא הזכיר רב דימי כן וכ"נ מן ההלכות שלא הביאו אלא מימרא דרב דימי בלבד. ודעת קצת המפרשים כדברי הר"א ז"ל:

הלכה י

חולה שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו ע"י נכרי כיצד אומרין וכו':   מימרא פ' מפנין (שבת דף קכ"ט) ופירוש דוקא בדבר שיש בו ממנו חולי לכל גופו של אדם כגון חיה ל' יום וכגון לכחול העין בסוף האוכלא שהוא נופל למשכב או מצטער וחולה ממנו אבל חושש והוא מתחזק והולך כבריא אין מתירין לו אפילו שבות דדבריהם ואפילו ע"י נכרי ולא עוד אלא דברים שאין בהם מלאכה ולא כלום בעולם גזרו משום שחיקת סמנין ע"כ כתב הרשב"א ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל ודברים ברורים הם יתבארו בדברי רבינו פ' כ"א:

וכן כוחל עיניו מן הנכרי בשבת אע"פ שאין שם סכנה וכו':   פרק שני דביצה (דף כ"ב) מימרא דאמימר ומעשה שם:

ואם היו דברים שאין בהם מלאכה עושין אותן אפילו ישראל וכו' לפיכך מעלין אזנים:   פי' גידי האוזן פעמים שיורדין למטה ומתפרקים הלחיים וצריך להעלותן. ודעת רבינו שאין סכנה בדבר, והדין פרק אין מעמידין (ע"ז דף כ"ח:) ושם שני לשונות איכא מ"ד ביד אבל לא בסם ואיכא מאן דאמר בסם אבל לא ביד. וכתב הרשב"א ז"ל נראה שדעת רבינו כלישנא קמא דאמר דוקא ביד ובפרק כ"א יתבאר. ורש"י ז"ל פירש פירוש אחר:

ומעלין אונקלי:   שם ואמרינן מאי אונקלי אסטומכא דליבא פי' אלמעידה עד כאן בהלכות:

ומחזירין את השבר:   פ' חבית (שבת קמ"ז קמ"ח) פסק הלכה בגמרא, וכבר נתבאר לך בדברי רבינו שכל שבות מותר בחולי שאין בו סכנה כיון שהוא חולי כולל כל הגוף בין שבות דאמירה לנכרי בין שבות הנעשה על ידי ישראל אבל באבר אחד כיון שאין בו סכנה לא הותר לישראל אפילו שבות גמור וזהו שלא התירו לכחול אלא מן הנכרי אף על פי שאין בכוחל אלא משום שבות כנזכר פ' כ"ג אבל מלאכה גמורה בישראל לא הותרה אפי' בסכנת אבר אחד אלא בסכנת נפשות. אבל הרמב"ן ז"ל חלוק בדין הראשון ואומר שלא התירו כל שבות בחולי שאין בו סכנה אלא דוקא שבות שיש בו שנוי ונעשה כלאחר יד אבל שבות הנעשה ע"י ישראל והוא נעשה כדרכו לא התירו והביא ראיה לזה ממה שאמרו פרק המילה (שם קל"ד) אין טורפין יין ושמן לחולה בשבת ר' שמעון ב"א אומר משום ר"מ טורפין והוא ז"ל פוסק כת"ק אבל אם יש בו סכנת בטול אותו אבר שנשבר מותר ע"כ דבריו. נראה מהם שהוא מפרש מעלין אזנים שיש בהם סכנה. וכן פירש"י ז"ל וכן דעתו באונקלי שאם לא כן יהיו אסורין בלא שנוי אע"פ שאינן אלא משום שבות או יפרש שיש בהן סכנת אבר. ומ"מ מדברי ההלכות נראה שאין הלכה כת"ק דאמר אין טורפים יין ושמן לחולה אלא כר"מ וזהו שלא הביאום בהלכות ולא הוצרכו לכתוב אהיתר דר"מ מפני שכבר נתבאר בכמה מקומות שהשבותין מותרין בחולי שאין בו סכנה ואף הסוגיא שבפ' המילה לכאורה ריהטא כר"מ ואף מדברי רבינו נראה כן ודעת הרשב"א ז"ל כדעת הרמב"ן ז"ל:

הלכה יא

היולדת כשכורעת לילד הרי היא בסכנת נפשות וכו':   משנה פ' מפנין (שבת דף קכ"ח:) וחתיכת הטבור מחלוקת שם ופסק הלכה בגמרא (שם קכ"ט:) שהוא מותר. ואם היתה צריכה לנר וכו'. ברייתא שם ומפרש בגמרא אפי' סומא דאמרה אי איכא מידי חזיין חברותי ועבדין לי:

ואם היתה צריכה לשמן וכיוצא בו מביאין לה וכו':   ברייתא שם:

וכל שאפשר לשנות משנין וכו':   שם מבואר השנוי הזה ואמרו כמה דאפשר לשנויי משנינן. וכתב הרמב"ן ז"ל ושמעינן מינה דכל צרכי חולה אע"פ שיש בו חולי סכנה היכא דאפשר למעבד לה למלאכה בשנוי שלא יתחלל בה שבת משנין ואין מחללין והוא שלא יתאחר צרכו של חולה כלל בשנוי זה, ותנן נמי גבי מילה (שם דף קל"ג) ונותנים עליה אספלנית וכמון לא שחק מערב שבת לועס בשיניו ונותן לא טרף יין ושמן נותן זה בעצמו וכו'. וש"מ אע"פ שסכנה היא לו אין מחללין את השבת לעבור על דברי תורה אלא עושין המלאכות בשינוי בדבר שהוא משום שבות ובלבד שיעשה כל צרכו של חולה בזריזות עכ"ל. ומלשון רבינו ז"ל נראה שאין חולה שיש בו סכנה בכלל השנוי אלא החיה וזהו שכתב הרי היא בסכנת נפשות ולא הזכיר השינוי בחולי שיש בו סכנה וכתב למעלה כללו של דבר שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול לכל הדברים וכו'. והטעם בזה נראה מפני שכאב היולדת וחבליה הם כדבר טבעי לה ואין אחת מאלף מתה מחמת לידה ולפיכך החמירו לשנות במקום שאפשר ולא החמירו בחולה. ודין המילה הוא לפי דעת רבינו מפני טענה אחרת מפני שהן מכשירין שהיה אפשר לעשותן מערב שבת כמו שהזכיר רבינו פרק שני מהלכות מילה:

הלכה יב

אין מילדין וכו':   בפרק אין מעמידין (דף כ"ז) מבואר בגמרא. ואמרו שם הטעם שיכולה להשמט ולומר לה שיש בזה חלול ולדידן דנטרי שבתא מחללין עלייהו שבתא לדידכו לא:

אבל מילדין בת גר תושב וכו':   זה פשוט שהרי אנו מצווין להחיותו כדאיתא פרק אחרון דע"ז:

הלכה יג

חיה משיתחיל דם וכו':   בגמרא פרק מפנין (שבת דף קכ"ט) יש מחלוקת אביי אמר משעה שתשב על המשבר ר"ה בריה דרב יהושע אמר משעה שהדם שותת ויורד וסבור רבינו שהוא השיעור הקודם ופוסק בספק נפשות להקל. וכן עיקר אע"פ שלא פסקו כן בהלכות:

ואחר שתלד עד שלשה ימים וכו':   זמנים אלו מפורשים שם כנהרדעי, ומבואר בהלכות וכתב רב אחא דכל שלשה אפי' היא ורופאים אומרים לא צריכה מחללין דההיא בריותא לאו בריותא הוא ועבדינן לה מדורה ומחמין לה חמין וכל צרכי דעבדינן לחיה עבדינן. והרמב"ן ז"ל נחלק עליו ואמר שלא נאמרו דברים אלו אלא כשאין שם חכמה ובקי וצרכי החיה ידועים לכל אבל יש שם ואומרים לא צריכה אין מחללין והרבה שבחול אינן עושות מדורה וחמין בכל יום ע"כ דבריו:

הלכה יד

עושין מדורה לחיה וכו':   מימרא שם ופי' ר"ז תוך שלשה או תוך שבעה בשלא אמרה איני צריכה ולמטה בסמוך יתבאר:

אבל אין עושין מדורה לחולה להתחמם בה:   בגמרא אר"י אמר שמואל עושין מדורה לחיה בשבת סבור מינה לחיה אין לחולה לא בימות הגשמים אין בימות החמה לא אתמר אמר ר' חייא בר אבין אמר שמואל הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה אפילו בתקופת תמוז עכ"ל הגמרא. וסובר רבינו דהא דאייתי שמואל דהקיז דם לא בא אלא לדחות מה שאמרו בימות החמה לא מפני שהחיה הרי היא כהקיז דם דודאי שפעה דם הרבה ומחמת כן הצנה קשה לה הרבה אבל מה שאמרו לחולה לא כדקאי קאי, ודעת הרמב"ן ז"ל שהביא זה לדחות דאפילו לחולה בימות החמה עושין דלא גרע מהקיז דם ונצטנן וכן מבואר בהלכות וכן פירש"י ז"ל. ובהשגות א"א ובפרק יום הכפורים (יומא פ"ד) תניא בהדיא מחמין חמין לחולה בשבת בין להשקותו בין להברותו וכו' ואפשר דבחולה שיש בו סכנה היא עכ"ל, ומדבריו נראה שסובר שדברי רבינו הם בחולה שאין בו סכנה ודחק באפשר דההיא דפרק יה"כ שיש בו סכנה הוא. ובודאי מוכרח הוא שם וסיפא דההיא ברייתא וספקו דוחה את השבת וכבר כתבה רבינו למעלה בראש הפרק בדין חולה שיש בו סכנה וכן יראה מדברי הר"א ז"ל דלחיה כל ל' עושין לה מדורה דכל ל' לענין מדורה [חולה] שיש בה סכנה [היא] ואני הייתי סבור לפרש דחיה דוקא תוך שבעה וכמו שכתבתי למעלה וחולה לדעת רבינו אפי' יש בחולי סכנה אין בצנה סכנה ואפשר בבגדים. ומחממין לו חמין מלתא אחריתא ואין דומה לעשיית מדורה אבל אני מבטל דעתי מפני דעתו לפי שאם הוא שיש בו סכנה הא משמע דלכל צרכיו מחללין ואע"פ שאין במניעת דבר שעושין לו סכנה:

הקיז דם ונצטנן וכו':   מימרא כבר זכרתיה:

מרחיצין את הולד בשבת ביום שנולד וכו':   מימרא סוף פרק מפנין (שבת קכ"ט):

וכן מרחיצין אותו לפני המילה וכו' ולאחר המילה וביום השלישי ואפילו בחמין שהוחמו בשבת מפני הסכנה:   פסק הלכה בגמרא פרק מילה (קל"ד:) ומבואר בהלכות כדברי רבינו ז"ל. וכן הסכימו האחרונים. ובהשגות א"א נ"ל שאין מחממין לו חמין אלא ע"י נכרי חוץ מאחר המילה ויום השלישי ובהדיא גרסינן בפסחים לא שנא בריא ול"ש חולה אין מחממין לו חמין להברותו למולו עכ"ל. ואני מוסיף שאפי' לומר לנכרי להחם לקודם המילה אין עושין וכן כתבו ז"ל לפי שמכשירי המילה אינן דוחין את השבת ואפי' ע"י נכרי במלאכה גמורה אלא תדחה המילה וכן דעת רבינו ז"ל בביאור פרק שני מהלכות מילה ושם כתב ואין מחממין לו חמין קודם המילה ואם מלו ונשפכו החמין מחממין לפי שלאחר מילה סכנה היא לו, וכאן אין כונתו וכונת ההלכות לומר להחם לו חמין ואפי' ע"י נכרי קודם המילה אלא להרחיצו בחמין שהוחמו בשבת כגון שחממן נכרי מאליו או עבר ישראל ואמר לו או עבר ישראל וחממן הוא בעצמו או הוחמו למי שיש בו סכנה בכל אלו מרחיצין אותו לפי שכל אלו מותרין אפי' לבריא דבר תורה ואין בהם אלא משום גזרת מרחצאות ובמקום מצוה לא העמידו גזרתם וכן כתבו ז"ל. ודעת רבינו מבואר כן בפרק שני מהלכות מילה ומ"מ לאחר מילה בו ביום אם נשפכו החמין וכן ביום השלישי מחממין לכתחלה מפני שסכנה היא לו. ונראה מדברי רבינו שביום שני אין מחממין ובאמת בגמרא לא הוזכר אלא יום שלישי ואחר מילה שר"ל בו ביום וכן דעת קצת מפרשים ז"ל אבל דעת קצתם דכל שכן יום שני ויום שלישי לרבותא נקטינהו וזה דעת הרשב"א ז"ל וכ"נ דעת הרב רמב"ן ז"ל:

הלכה טו

האשה שישבה על המשבר ומתה מביאין סכין בשבת אפי' דרך רה"ר וכו':   מימרא בערכין (דף ז') סוף פרק הכל מעריכין:

הלכה טז

מפקחין פיקוח נפש בשבת ואין צריך ליטול רשות מבית דין וכו'. כיצד ראה תינוק שנפל לים וכו':   ברייתא פרק בתרא דיומא (דף ס"ד:):

שמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה להעלותו והעלה דגים בלבד פטור וכו':   זהו פשוט במנחות (דף פ"ד):

נתכוין להעלות דגים והעלה תינוק ודגים פטור אפי' לא שמע שטבע הואיל והעלה וכו':   פירוש אם העלה דגים בלבד פשיטא דחייב אבל כיון שהעלה תינוק פטור. ומחלוקת הוא שם במנחות ריש פרק רבי ישמעאל דרבה ורבא. ובהשגות אמר אברהם הנך מילי וכו' אע"ג דתלמיד הוא לגביה דרבה ע"כ. וגירסת ספרינו הפך דרבה הוא דאזיל לקולא. ומכל מקום אפילו לגירסת הר"א ז"ל י"ל דהלכה כרבא משום דהוא בתרא ולא אמרו אין הלכה כתלמיד במקום הרב אלא כשנחלקו במשא ומתן של הלכה פנים בפנים כגון שנזכר בגמ' א"ל רבא לרבה אבל כשנחלקו שניהם כשני חולקין דעלמא איכא למימר דהלכה כבתראה, וזה דעת הרשב"א ז"ל בסוף פרק תולין:

הלכה יז

נפל תינוק לבור עוקר חוליא וכו':   ברייתא פרק יוה"כ ביומא (דף ס"ד:):

ננעל דלת וכו':   שם באותה ברייתא ובגמ' עביד צריכותא לכולהו:

נפלה דליקה ויש שם אדם חושש וכו':   באותה ברייתא שם:

וכל הקודם וכו':   באותה ברייתא:

הלכה יח

מי שנפלה עליו וכו':   משנה שם (פ"ג) ומבואר בגמ' (דף פ"ה) דאפי' ספק ספקא כגון ספק יש אדם אם לאו ואם יש שם ספק ישראל ספק עובד כוכבים ומזלות ואם הוא ישראל ספק חי ספק מת מחללין. ורבינו ז"ל לא חשש להזכיר זה מפני שיזכיר בסמוך ואפי' תשעה עובדי כוכבים ומזלות ואחד ישראל מפקחין. וכן ממה שיזכיר מצאוהו חי מתבאר שאין ידוע להם אם הוא חי אם מת:

מצאוהו חי וכו':   שם במשנה ובגמרא:

הלכה יט

בדקו עד חוטמו וכו':   פירוש וחוטמו בכלל וברייתא היא שם (פ"ה) ופסק כת"ק:

בדקו ומצאו וכו':   שם בברייתא:

הלכה כ

היתה חצר שיש וכו':   מימרא דר"י שם (פ"ד:) תשעה עובדי כוכבים ומזלות ואחד ישראל באותה חצר מפקחין וכו' וכתב רבינו פירש אחד מהן מחצר זו לחצר אחרת ונפלה עליו אותה חצר מפקחין עליו שמא זה שפירש הוא הישראל והנשארים עובדי כוכבים ומזלות נעקרו כלם מחצר זו לחצר אחרת ובעת עקירתן פירש אחד מהם ונכנס לחצר אחרת ונפלה עליו ואין ידוע מי הוא אין מפקחין עליו שכיון שנעקרו כלן אין כאן ישראל קבוע וכל הפורש מהן כשהן מהלכים ה"ז בחזקת שפירש מן הרוב לפיכך אם היה הרוב ישראל אע"פ שנעקרו כלן ופירש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו החצר מפקחים עליו עכ"ל רבינו. ובגמרא שם אמר שמואל לא הלכו בפיקוח נפש אחר הרוב והקשו התם היכי דמי אי דאיכא תשעה עובדי כוכבים ומזלות ואחד ישראל פשיטא דה"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ותירצו לא צריכא דפריש חד מנייהו לחצר אחרת מהו דתימא כל דפריש מרובא פריש קמ"ל דלא הלכו בפיקוח נפש אחר הרוב והקשו והאמר ר"י תשעה עובדי כוכבים ומזלות ואחד ישראל באותה חצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין לא קשיא הא דפרוש כלהו הא דפרוש מקצתייהו. ועוד שם בגמרא אבל זה לבדו נכתב בהלכות. ונ"ל שדעת רבינו לפרש דפרוש כלהו ובעת פרישתן בעודן מהלכין נכנס אחד מהם לחצר אחרת בכה"ג אין מפקחין וזו היא דר"י לפי שבטל הקביעות הא דפרוש מקצתייהו ונשארו האחרים במקומן ואותו מקצת שפירש נכנס לחצר אחרת בין שיהיה המקצת רוב כלם או אחד מהם מפקחין עליו וזו היא דשמואל. וא"ת אכתי פשיטא דהרי זה כתשע חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאי זה מהן לקח ספקו אסור מדין קבוע. יש לי לומר דהתם אירע הספק בקבוע אבל כאן בעת פרישתו ספקו אם היה ישראל אם עובד כוכבים ומזלות לא היה צריך לנו בדבר ולא אירע הספק עד שנפלה עליו מפולת בחצר אחרת וה"ז דומה למה שאמרו גבי חנויות ובנמצא הלך אחר הרוב ומן הדין היה שלא לפקח והודיענו שמואל שמפקחין ואין הולכין אחר הרוב. זה נ"ל לדעת רבינו. ויש מי שפירש בהפך דפרוש כלהו ואחד מכלן בעת מהלכן נכנס לחצר אחרת מפקחין מפני שהוחזק ישראל בכאן ואין צ"ל פירש מן החצר וזו היא דשמואל. פירשו מקצתן כגון ד' או ה' ופירש אחד מאלו לחצר אחרת אין מפקחים שלא הוחזק באלו ישראל וזו היא דר"י. וזה דעת הרמב"ן ז"ל וכן דעת הראב"ד בהשגות וכתב הרמב"ן ז"ל שכונת רבינו היתה לפרש כך אלא שלא פסק כשמואל מסוגיא דשמעתא דהוינן עלה ומי אמר שמואל הכי וכו' והאריך לפרש הסוגיא ללמוד דלא כשמואל אלא הולכין בפקוח נפש אחר הרוב וכן פירש"י ז"ל וגירסתם לא צריכא דפרוש לחצר אחרת והרמב"ן ז"ל פסק כשמואל וכפי פירוש שכתבתי ואמר שכן דעת ההלכות לפסוק כשמואל ומה שנ"ל כתבתי ואחר כן מצאתי כדברי להרב ר' אהרן הלוי ז"ל בפירושו להלכות וזכיתי להסכים לדעתו והכרח הוא לפי גירסת ההלכות שאמרו ל"צ דפריש חד מנייהו כמ"ש למעלה ודבר ברור הוא וכן מצאתי בתשובה לרבינו שהוא מפרש הא דפרוש כלהו אהא דר' יוחנן וכמו שכתבתי אלא שכתב דפליג אדשמואל בעלמא דסבר ר"י דלא כותיה כמו שאכתוב פט"ו מהל' א"ב:

הלכה כב

המהלך במדבר וכו':   מימרא פרק כלל גדול (שבת ס"ט:) ובחדושי הרמב"ן ז"ל פירשו רבותינו הצרפתים ז"ל שמותר לו לילך חוץ לתחום אפילו באותו יום שהוא מקדש לפי שתחומין מדבריהם ואפילו למ"ד תחומין דאורייתא כיון שאינו איסור סקילה לא החמירו וזהו שלא אמרו דמינכר ליה בתחומין. ואין לומר ששאר הימים אינו הולך חוץ לתחום שא"כ לעולם יעמוד במדבר ויחלל שבתות וימות בארץ גזרה ע"כ:

ואם היה יודע וכו':   מימרא שם. ובהשגות א"א פירוש יום אחד וכו'. ופשוט הוא שזו כונת הלשון ולא ניתן ליכתב:

הלכה כג

עובדי כוכבים ומזלות שצרו על וכו'. ובעיר שסמוכה לספר:   מימרא וברייתא היא בעירובין פ' מי שהוציאוהו (דף מ"ה):

ובכ"מ וכו':   שם:

וכשיצילו את אחיהם וכו':   שם משנה וגמרא (מ"ד מ"ה):

הלכה כד

וכן ספינה המטורפת בים וכו':   תוספתא ומשנה וברייתא בתעניות (דף י"ט) פרק סדר תעניות האלו (האמור) :

וצועקין ומתחננים וכו':   משנה שם ופסק כת"ק:

ואין צועקין על הדבר וכו':   שם (דף י"ט וכ"ב:) כת"ק:

הלכה כה

צרין על עיירות וכו':   ברייתא פ"ק דשבת (דף יט:). ומ"ש אע"פ שהיא מלחמת הרשות, מפורש בספרי: