מגיד משנה/הלכות שביתת עשור/פרק א

הלכה א

מצות עשה מן וכו'. זה מבואר בכתוב ונזכר בגמרא בכמה מקומות: ומהו חייב על עשיית וכו'. משנה פרק קמא דכריתות (דף [ב'] ע"ב):

הלכה ב

וכל שחייבין וכו'. פק דמגיל' (ז':) משנה אין בין שבת ליוהכ אלא שזה זדונו בהכרת וזה זדונו בסקילה. ובמשנה זו נתבאר כל מה שהזכיר רבינו עד ומותר לקנב וכו':

הלכה ג

ומותר לקנב וכו'. פ' אלו קשרים (שבת קט"ו:) יוה"כ מותר בקניבת ירק מן המנחה ולמעלה ופירש רבינו מהו הקנוב שיסיר העלים המעופשות וכו' וכן פירשי זל כדבריו והביאו ראיה שקניבה הוא חתיכה ממה שאמרו פרק כלל גדול (דף ע"ג:) האי מאן דקניב סלקא חייב שתים אחת משום קוצר ואחת משום נוטע. ופירוש שחותך סלקא מן המחובר וחוזרת ומצמחת כמבואר פ"ח מהלכות שבת וביוה"כ הותר בתלוש שאין בו אלא משום שבות. והקשו על פירושם דאי להסיר העלים הרעים היינו בורר והיינו מלאכה גמורה. ויש לי לתרץ לדעתם דלא מקרי בורר אלא מתוך פסולת גמור או מין אוכל ממין אוכל אחר כנזכר פ"ח מהלכות שבת אבל זה הכל מין אוכל אחד ואין העלין האלו פסולת גמור ולא ראויין להקרא פסולת ואפשר שראויין לאכילה ע"י הדחק וכיון שכן אין בזה אלא משום שבות בשבת והותר ביוה"כ ואע"פ שאמרו מחבץ חייב משום בורר וכן משמר התם בדברים לחים. ופירוש יקצץ השאר אינו ר"ל דק דק שא"כ הרי זה תולדת טוחן כנזכר פ"ז מהלכות שבת. אבל הרמב"ן והרשב"א ז"ל פירשו הדחת ירק ואמרו שנזכר בירושלמי שמותר להדיח כבשין ושלקות וכן נזכר בתוספתא ואמרו שזו היא קניבת ירק האמור בגמרא שלנו:

וכן מפצעין וכו'. מימרא פרק אלו קשרים מפצעין באגוזים ומפרכין ברמונים מן המנחה ולמעלה מפני עגמת נפש ופירוש דוקא מן המנחה ולמעלה אבל קודם לכן לא דנראה כמתקן לצורך היום אי נמי דילמא אתי למיכל אבל מן המנחה ולמעלה כיון שהוא סמוך לערב דומה כמי שיש לו פת בסלו ולא אתי למיכל. ופירוש מפני עגמת נפש שחשו חכמים שלא יצטרך לערב לתקן הכל ותהיה נפשו עגומה:

ויוה"כ וכו'. מחלוקת שם (דף קי"ד:) בקניבת ירק ופסק כדברי האוסרים דאינון בתראי ותניא כותייהו:

וכבר נהגו וכו'. יש בגמרא (דף קט"ו:) רמז למנהג זה וכו' שאמרו דרבא חזא לבני ביתו דהוו מקדמי לפני המנחה ואסר להו וכדי שיאמינוהו אמר להם אתא אגרתא ממערבא דאסור. ולפי שנהגו כן לא נזכרו דינין אלו בהלכות:

הלכה ד

מצות עשה וכו'. מבואר בכתוב ופ' יוהכ ביומא (ע"ד:) העלו דעינוי זה הוא מאכילה ושתיה ודרשו כן וזהו שכתב רבינו מפי השמועה למדנו וכו'. וכל האוכל וכו'. שם ברייתא לא ענש אאכ הזהיר והוכיחו כן. וחיוב החטאת פק דכריתות (דף ב'.):

הלכה ה

וכן למדנו וכו'. דע שזה אינה מצוה מיוחדת מן התורה שאכ היה ראוי לימנות במנין המצות ואין לומר שהוא בכלל להתענות לפי שאין דעת רבינו להוכיחה אלא משבת שבתון אבל זה לרבינו הוא מפי השמועה ונקרא דברי סופרים אחר שהוא ענין מיוחד בפני עצמו וזהו דעתו בסהמ ודברים ארוכים הם אבל העירותי על דעתו זל והרוצה לעמוד על תוכן דעתו יעש. ומש כאן הוא בפ' יוהכ (יומא ע"ד:) תנו רבה ורב יוסף בשאר ספרי דבי רב מנין ליוהכ שאסור ברחיצה ונעילת הסנדל ובסיכה ותשמיש המטה תל שבתון שבות. ופירוש מפי השמועה למדו פרטי דברים אלו כמו שיתבאר פב ושם מבואר שאינו ענוש כרת אלא על אכילה ושתיה בלבד. ומש מכת מרדות כבר הוכחתי כן פא מהלכות שבת:

הלכה ו

כשם ששבות וכו'. זה פשוט ומבואר שם (יומא דף פ"א ע"ב): וצריך להוסיף וכו'. מדברי רבינו נראה שאין תוספת דבר תורה אלא בעינוי אבל לא בעשיית מלאכה לא ביוהכ ולא בשבתות וזהו שכתב מתחיל לצום ולהתענות וזהו שלא נזכר בדבריו בהלכות שבת תוספת כלל מן התורה. ובפרק יוהכ נראה שהדבר במחלוקת תנאים ששם יש מי שדרש יכול יהא מוזהר על תוספת מלאכה תל וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה על עצומו של יום הוא מוזהר ואינו מוזהר על תוספת מלאכה וברייתא אחרת שנו שם ועניתם את נפשותיכם וכו' מכאן שמוסיפין מחול על הקדש וכו'. ימים טובים מנין תלמוד לומר תשבתו שבתות מנין תל שבתכם הא למדת שכל מקום שנאמר שבות מוסיפין מחול על הקדש. ושם אמרו דאיכא מאן דמוקים לה להאי קרא לדרשא אחריתא והיא ידועה בגמרא שכל האוכל ושותה בתשיעי ונתענה בעשירי מעלה עליו הכתוב כאילו נצטוה להתענות ט' ועשירי והתענה ולזה כתב רבינו תוספת בענוי בלבד. אבל ההלכות נראה דעתם לפסוק כדברי הברייתא ששונה תוספת לכל יום קדש והביאו משני הברייתות מקצתן כאילו הן ברייתא אחת ופרק קמא דראש השנה (דף ט') אמרו דר' ישמעאל דורש תוספת מועניתם ורע דורש לכל האוכל ושותה וסובר רבינו שהם חולקים וידוע דהלכה כרע מחבירו. אבל דעת שאר המפרשים שתוספת יש מן התורה אפילו בשבתות וימים טובים וכן נראה מן ההלכות: וכן ביציאתו וכו'. שם (ע"ב) מפורש:

הלכה ז

נשים שאוכלות וכו'. ביוט פרק המביא (דף ל':) תוספת יוהכ דאורייתא וקא חזינן לנשי דאכלו ושתו עד שחשכה ולא אמרינן להו ולא מידי ואמרו שם טעמא מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. וכתב רבינו וכן כל הדומה לזה ומבואר שם והכונה בכל דבר שאינו מפורש בכתוב ונהגו בו היתר ומסור לכל. והקשו המפרשים והיאך אפשר להן לצמצם שלא יוסיפו כלום ותירצו נראה מכאן דתוספת עינוי של יוהכ יש לו שיעור ולא ידעינן ליה ותירוץ אחר יש שאין פורשות אלא מחמת ספק בין השמשות ולא קודם לכן וכבר כתבתי פה מהלכות שבת שזמן תוספת קודם לבין השמשות: