מגיד משנה/הלכות נחלות/פרק ט

האחין שעדיין לא חלקו וכו'. זה מבואר פ' מי שמת (דף קמ"ג:) במשנה ובגמרא ובירושלמי סתם אחין שותפין עד שלשה דורות. ומ"ש רבינו וכן בשאר היורשים פשוט הוא ולא הזכירו בגמרא אחין אלא שדברו בהווה:

היו היורשין גדולים וקטנים וכו'. שם משנה הניח בנים גדולים וקטנים השביחו גדולים את הנכסים השביחו לאמצע ואם אמרו (גדולים) ראו מה שהניח לנו אבא הרי אנו עושין ואוכלין השביחו לעצמן ובגמרא לא שנו אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים אבל שבחו נכסים מחמת עצמן השביחו לעצמן. והקשו והאמר ר' חנינא אפי' לא הניח להן אביהן אלא אודיני השכר לאמצע והא אודיני דמחמת עצמו הוא ותירצו שאני אודיני דלנטירותא הוא דעבידא ואפילו קטנים נמי מצו מנטרי ליה ע"כ הגרסא בכל הספרים ובהלכות ובפי' הרב אבן מיגש ז"ל ולא ראיתי אחד מן המפרשים שיהיה לו גירסא אחרת. וזהו ביאור גירסא זו השביחו לאמצע ואפי' שכר טרחן אין נותנין להן דאחין מסתמא מחלי להדדי. כך הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל ובזה מודה רבינו. ואם אמרו גדולים ראו פירוש אפילו שלא בב"ד ובפני עדים ואע"פ שיש מי שפירש בפני ב"ד כך הוא עיקר דלא צריך ב"ד ואף כן נראה מדעת רבינו. השביחו לעצמן יש מי שפירש שאפי' מה שהשביחו בחלק הקטנים הוא שלהן הכל כיון שאין הקטנים יכולין להשביח ויש מי שפירש שמה שהשביחו בחלקן הוא לעצמן ובחלק הקטנים שמין להן כאריסי העיר אם למחצה אם לשליש ולרביע וזה דעת הרמב"ן ז"ל והראשון נראה מלשון רבינו ע"כ פירוש המשנה ובגמ' לא שנו פירוש דהשביחו לאמצע אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים פירוש כגון ששכרו פועלים מממון תפיסת הבית והגדולים לא עשו אלא שטרחו להכניס פועלים ולהוציא פועלים ולקנות ולסחור ולישב בחנות וכיוצא בזה. אבל שבחו נכסים מחמת עצמן פירוש שהוציאו הוצאות הגדולים משלהם. וכן אם טרחו בגופן לחפור ולבנות וכיוצא באלו המלאכות שאין אדם טורח ומוחל לאחרים השביחו לעצמן ויש פירוש אחר וזה נכון והוא דעת אבן מיגש ז"ל. והקשו מאודיני ופירש אבן מיגש ז"ל שהוא כסא גדול וגבוה ויושבין עליו שומרי הגנות והפרדסין ורואין בכל הגן ואלו שהניח להן אביהם אודיני זה והשכירו עצמן לישב עליו ולשמור וקתני השכר לאמצע אע"פ שהשכר בא מחמת עמלן ותירצו שאני אודיני דאפילו קטנים מצו מנטרי ולא אמרו השבח לעצמן אלא במלאכות שאין הקטנים יכולין לעשות ע"כ. ולפי מה שנמצא בספרי רבינו גירסתו מוחלפת משלנו והוא גורס לפי הנראה בתירוץ קושית אודיני אלא אי איתמר הכי איתמר לא שנו אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים אבל שבחו נכסים מחמת עצמן השביחו לאמצע ופירוש מחמת נכסים מחמת הוצאה מנכסים אחרים ומחמת עצמן פירוש מחמת עצמן של אותם נכסים וזה מורה לשון רבינו ז"ל ועל כן כתוב בהשגות א"א אין זו הגירסא שלנו ולא של הרב וזה שבוש הוא ע"כ ואילו היו קצת הספרים מסכימין לגירסת רבינו יכול הייתי להעמידה:

וכן אם היתה אשתו של מת היא וכו'. גם זה מבואר שם שדינה כדין שאר היורשין וכבר כתבתי חלוף הגירסאות בדין היורשין והאשה כמותן:

מי שירש את אביו וכו'. מעשה דמרי בר איסק בפרק המפקיד (דף ל"ט:) ודברי רבינו בזה כדברי ההלכות ממש וממ"ש ואם היו גדולים הואיל ולא ידע שיש לו אחין שמין לו כאריס, נראה שאם ידע אין שמין לו כאריס אלא השביח לאמצע והטעם שכל שלא אמר ראו מה שהניח לנו אבא הרי דין גדולים וגדולים כל שלא חלקו כדין גדולים וקטנים אבל כל שלא ידע שמין לו כאריס דשמא אם היה יודע היה מחזיק בחלקו בלבד ובשאר היה יורד כאריס דהא קי"ל דמורידין קרוב לנכסי שבוי גדול וזה האח כשבוי הוא שאחר שהיה במדינה אחרת מת אביו ולא הניח זה נכסיו לדעת וכן הוא דעת ההלכות ועל זה כתוב בהשגות א"א ואם ידע מה בכך וכו'. ואין זו קושיא שכל שלא חלקו וזה משביח בנכסים מן הסתם משביח הוא לאמצע ואין זה דומה למה שאמרו שותף כיורד ברשות דמי דהתם הוא בשנשתתפו מדעת אבל כאן שאין האח כאן וזה יודע שיש לו אח ומשביח בסתם השביח לאמצע וכן הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל:

אחד מן האחין שלקח מעות וכו'. בפרק מי שמת (דף קמ"ד) רב ספרא שבק אבוה זוזי שקלינהו עבד בהו עסקא אתו אחוה תבעוה בדינא קמיה דרבא אמר ליה רבא רב ספרא גברא רבא הוא לא שביק גרסיה וטרח לאחריני ע"כ. ויש מי שפירש דרב ספרא לא נטל אלא ריוח חלקו ובשל אחיו נטל כמתעסק אחד אבל לא שיהיה הכל שלו וזה דעת הרמב"ן ז"ל ויש מפרשים שהכל היה שלו וכ"נ דעת רבינו:

אחד מן האחין שמנהו המלך וכו'. משנה וברייתא שם (דף קמ"ד:) ובירושלמי מפורש דה"ה להפסד שאם נטל ממנו המלך מחמת ממון האחים ועשרם ההפסד לכולם ואם מחמת ממון עצמו שכבר היה עשיר ההפסד לעצמו וזה לשון הירושלמי (דף י"ז) ר"נ וכו' נתפס לבולי [אתא עובדא קומי ר' אמי] אמר אין [אית] בנכסוי דנחמן שנתפס לבולי ינתן לו משל נכסיו ואם לאו ינתן לו משל אמצע ע"כ:

אחד מן האחין וכו'. פ' חזקת (דף נ"ב) מפורש שם כדעת רב והברייתא ופסק הלכה כן בהלכות: וכן אלמנה שהיתה נושאת וכו'. שם (דף נ"ב:) ברייתא ופירוש כשהזכיר רבינו ממכר עבדים הוא הדין לממכר קרקעות ולשון הגמ' והיו אונות ושטרות יוצאות על שמה:

במה דברים אמורים באחים ובאלמנה וכו'. מימרא שם וכתב הרשב"א שמדברי רבינו חננאל ז"ל נראה שמה שאמרו שמא מעיסתו קמץ ובלבד אם ראו בית דין שהיה יכול לקמץ מעיסתו באותו סך עכ"ל ואין נראה כן מדברי שאר המפרשים ז"ל אלא יש לומר שמן המועט שקמץ אסף הרבה ולמה לא וכמה פעמים נראה כן: וכן אם מת וכו'. שם ופסק הלכה כן בהלכות וכן פסק רבינו חננאל ז"ל וכן הסכים הרשב"א ז"ל:

אחד מן האחין ששטר חוב יוצא וכו'. פ' גט פשוט (דף קע"ג) נחלקו אביי ורבא באותיות אם צריך להביא ראיה על המסירה דרבא אמר אינו צריך ואייתי ראיה מדתניא אחד מן האחין שהיה יוצא שטר חוב מתחת ידו עליו להביא ראיה אחין הוא דשמטי מהדדי אבל אחריני לא וכתב הרב אבן מיגש ז"ל דאע"ג דלא קי"ל כמאן דאמר אותיות נקנות במסירה אלא דוקא בכתיבה ומסירה מ"מ קי"ל כרבא דאין צריך להביא ראיה אלא באחין בדוקא אבל באחר נאמן לומר שטר קנייה היה לי ואבד והן הן דברי תלמידו רבינו וכבר כתב רבינו פ"ו מהלכות מכירה דבר זה זה לשונו ואינו צריך עדים לענין קנייתו אבל צריך עדים לענין תביעה שהרי הנתבע אומר לו מי יאמר שבעל דברים שלי כתב ומסר לך עכ"ל בכאן מבואר שמה שהוא סובר שגובה ואינו צריך להביא ראיה הוא כשהלוה רוצה לפרעו אבל אם הלוה טוען לאו בעל דברים דידי את טענתו טענה וכן הודה לו שם הר"א ז"ל בהשגות לפי הנראה וגם בפירושיו נראה שהוא סבור כדעת הרב אבן מיגש ז"ל אבל כאן חזר בו והסכים לדעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל דכיון דקי"ל צריך כתיבה ומסירה כל שלא הביא ראיה אינו כלום וברייתא דקתני אחין בדוקא אתיא כמאן דאמר אותיות נקנות בכתיבה אבל לדידן לא שנא אחים ולא שנא אחרים כולן צריכין להביא ראיה וכבר כתבתי בדין זה פ"ו מהלכות מכירה ופט"ז מהלכות מלוה ולוה:

אחד מן האחין וכו'. ברייתא וגמרא פרק מי שמת (דף קמ"ד:):

מי שמת והניח בנים וכו'. משנה (דף קל"ט) פרק יש נוחלין ופירש ז"ל מתפרנסים צרכי כסות ומלבוש והגדולים צריכין יותר ניזונין מזונות והקטנים צריכים יותר שאוכלין פעמים מרובות ביום וכתב הרשב"א ז"ל ודוקא בשמיחו אבל בסתם נזונין ומתפרנסין אלו עם אלו דסתמן שותפין נינהו ומוחלין זה את זה והביא ראיה מן התוספתא: נשאו גדולים לאחר מיתת אביהם. משנה שם וביאר בגמרא:

השיא האב את בנו וכו'. ברייתא מפורשת פרק מי שמת (דף קמ"ד:) נשתלחה לאביו שושבינות כשהיא חוזרת חוזרת מן האמצע והכריח אבן מיגש ז"ל שהוא בשהשיא האב אחד מבניו. ומ"ש רבינו אבל הוציא הבן במשתה משלו וכו'. דבר פשוט הוא דכל שהוצאת ימי המשתה משל בן ותועלת השושבינות שנשתלחה לו היה לבן כשהיא חזורת ודאי משלו חוזרת וכן כתבו אבן מיגש ז"ל והרשב"א ז"ל:

האב ששלח שושבינות וכו'. שם משנה וברייתא שלח לו אביו שושבינות כשהיא חוזרת חוזרת לו שלח אביו שושבינות סתם כשהיא חוזרת חוזרת לאמצע. ופירוש שלח לו אביו בשמו. וכתב רבינו ואין זה שנשתלחה לו חייב להחזירה וכו'. כך כתב רבו ז"ל והאריך בטעם זה. אבל מה שכתב לפיכך אם שמח עם מקצתן וכו' והרי הוא לאמצע. אין נראה כן מלשון רבו ז"ל אלא ה"ז ששמח עמו נוטל כל חלק זה שכך כתב אבל אם שמח עם אחד מהן ולא שמח עם כולן אינו חייב לשלם השושבינות כולה אלא משלשים אותה ומי ששמח עמו נוטל חלקו ומי שלא שמח עדיין עמו אינו נותן כלום עד שישמח עמו עכ"ל. ואף בהשגות כתוב. א"א לא ידעתי מהו ולמה לאמצע והלא אינו מחזיר לו אלא חלקו וכשישאו האחרים נשים יחזיר להם חלקם ע"כ. ואני אומר כן הדין עם רבינו דשמא לא ישאו האחרים נשים או אם ישאו לא ישאו אותן כדרך שנשא הלה שנשתלחו לו ויכול זה לומר איני רוצה לעשות עמכם אלא כדרך שעשיתם עמי כמבואר פ"ז מהלכות זכיה ומתנה ונמצא שמשושבינות זו שמא לא יחזיר להם אלא זה החלק ונמצאו האחין מפסידין חלקם מזה ואין אומרין להם להניח את הודאי על סמך הספק. ועוד דפשטא דברייתא הכין משמע דקתני חוזרת לאמצע ואפשר שדעת אבן מיגש והר"א ז"ל הוא שדעת האב כך היה שכל אחד יגבה חלקו לכשישא אשה. ודברי רבינו נראין. וענין השושבינות מהו נתבאר בארוכה פרק ז' מהלכות זכיה ומתנה:

גדול האחין שהיה לובש וכו'. מימרא פרק יש נוחלין (דף קל"ט) אמר רבינא האי גדול אחי דלבש ואיכסי מביתא מאי דעביד עבד וכו'. x (ניחא להו כי היכי דלשתמעו מילי) עד כאן. ומ"מ אם מיחו בידו הרשות בידן וכן כתב הרשב"א ז"ל פ"ק דב"ק: