מגיד משנה/הלכות נחלות/פרק ז
אין היורשין נוחלין וכו'. משנה ביבמות פרק האשה שלום (דף קט"ז קי"ז) שאע"פ שהאשה אומרת מת בעלי ומתירין אותה לינשא אין האחין נכנסין לנחלה על פיה והוא הדין לשאר הדינין שהאשה נשאת וכן מתבאר בסוגיא בהמפקיד (ל"ח ל"ט) כמו שאזכיר בפרק זה:
האשה שאמרה וכו'. זהו דין המשנה שהזכרתי: אמרה מת וכו'. מימרא שם ביבמות:
מי שטבע וכו'. דברים אלו אינן מבוארין בגמ' אבל הדעת נוטה להם והר"א ז"ל כתב בהשגות א"א ויש מי שאומר וכו'. נראה שמודה הוא שהיורשין נכנסין לנחלה בעדיות כאלו אבל אין האשה נוטלת כתובתה מפני מדרש כתובה ודברים נראין הן ואף רבינו מודה בזה שהאשה כל זמן שאינה נשאת אינה נוטלת כתובתה אבל נזונת מן הנכסים וזהו שלא הזכיר רבינו זה בהלכות אישות ולפי דבריהם ז"ל מצינו פעמים שהאשה נוטלת כתובתה ואין היורשין נכנסין לנחלה ופעמים שהיורשין נכנסין לנחלה ואין האשה נוטלת כתובתה והטעם מבואר בדברי רבינו במ"ש כאן ובספר נשים:
שבוי שנשבה ושמעו וכו'. בהשגות א"א אני תמה על דבריו וכו'. נראה שהוא ז"ל סבור שדעת רבינו הוא שאלו היורשין ירדו לנחלה שלא על דעת למכור ולהחזיק בשלהם אלא להתעסק בהן כאריס וזה שהקשה עליו ממ"ש דלכתחלה בלא שמעו שמת מורידים ומה צורך היה לומר שאם ירדו אחר ששמעו שאין מוציאין ואני תמה עליו ז"ל אחר שהוא סובר כן בכוונת רבינו למה לא הקשה עליו מדבריו לדבריו שהרי בסמוך באר רבינו שמורידים קרוב בנכסי שבוי בקרקעות אפילו בלא שמעו בו שמת וא"כ מה צורך לומר בששמעו שמת שאין מוציאין ובודאי אין כוונת רבינו כמו שחשב הר"א ז"ל חוץ מכבודו והדין שכתב כאן הוא שהיורשין נכנסו על דעת לירד ולמכור ולא חלק בין קרקע למטלטלין וזהו שכתב וירדו יורשיו לנחלה וחלקו אותה ביניהן והוא דוקא בשמעו בו שמת כמו שהזכיר ודין מורידין קרוב הוא אף בלא שמעו שמת ולהתעסק בהן כאריס וכוונתו זאת ברורה היא בדבריו ז"ל. ומ"מ יש לחקור מאין יצא לו זה שכתב כאן ואולי שהוא מפרש הברייתא שאמרה היורד לנכסי שבויין אין מוציאין אותן מידו ואלו הן נכסי שבויין הרי שנשבה אביו או אחיו או אחד מן המורישין ושמע בהן שמתו וכו' שהוא ביורד על דעת להחזיק ולנחול ולזה אמרו היורש ולא מורידין ולפירוש זה יש לדחוק הסוגיא והברייתא עצמה ועל כן נראה שהוא סבור דכיון דבשבוי מורידין קרוב לנכסיו בלא שמעו בו שמת להתעסק בהן כאריס כששמעו בו שמת מעלין הקרוב מדרגה אחת שאם ירד בתורת נחלה אין מוציאין מידו והיוצא לדעת כיון שבלא שמעו בו שמת אין מורידין קרוב אפילו באריס כששמעו בו שמת אין מעלים אותו כל כך שאם ירד בתורת נחלה שלא נוציא מידו אבל מעלין אותו שמורידין אותו לקרקעות כאריס וכמ"ש בסוף הפרק זהו דעתו ז"ל:
שבוי וכו'. שם ב"מ (דף ל"ט) [אמר רב נחמן] אמר שמואל שבוי שנשבה מורידין קרוב לנכסיו יצא לדעת אין מורידין קרוב לנכסיו ורב נחמן [דידיה] אמר בורח הרי הוא כשבוי והעלו בגמ' בבורח מחמת סכנת נפשות ולמעלה מזה אמרו שמין להן כאריס עוד שם שבוי שנשבה והניח קמה לקצור ענבים לבצור [תמרים לגדור] זיתים למסוק ב"ד יורדים לנכסיו ומעמידין אפוטרופוס וקוצר ובוצר [וגודר ומוסק] ואחר כך מורידין קרוב לנכסיו וממימרא זו יש ללמוד שאין מורידין קרוב למטלטלין והקשו בגמ' ולוקים אפוטרופא לעולם ותירצו אפוטרופא לדיקנני לא מוקמינן ונתבארו דברי רבינו אלא שהר"א ז"ל חולק על מ"ש רבינו שכשיבאו השבוי והבורח שמין לאלו הקרובים שהורידו בית דין מה שעשו ומה שאכלו וכתב בהשגות א"א איני אומר כן וכו'. וכבר הסכים הרמב"ן ז"ל לדעת רבינו ועיקר: ולמה לא יעמידו וכו'. זו היא הקושיא שהקשו בגמרא ולוקי אפוטרופא וכו' וכבר הזכרתיה בסמוך והרשב"א ז"ל כתב מסתברא לי שכשאמרו מורידין קרוב דוקא כשאין אחר רוצה לפקח בהן בתורת אפוטרופסות אבל אילו רצה אחר לפקח בנכסים בתורת אפוטרופסות מעמידין ביד האפוטרופא ואין מורידין בהן את הקרוב ומיהו דוקא בשלא שמעו בו שמת אבל שמעו בו שמת שומעין לו ליורש ואפילו יש מי שרוצה להיות אפוטרופוס ומורידין קרוב לתלוש ולאכול אבל לא לירד ולמכור ודוקא קרקע אבל מטלטלין בכל גונא אין מעמידין אותן ביד קרוב ע"כ דבריו בקוצר וכבר כתבתי למעלה שרבינו מחלק חלוק אחר בין שמעו שמת ללא שמעו:
נשבה השבוי וכו'. מימרא הזכרתיה למעלה: והוא הדין בחצרות וכו'. זה אינו מבואר שם אבל ממה שאמרו שם שמין להן כאריס תקינו להן רבנן כי היכי דלא ליפסדינהו משמע שאין זה אלא בשדות וכרמים ודברים העשויין לאריסות וההפסד מצוי בהן אבל החצרות והבתים שאינן נתנין באריסות ואין ההפסד מצוי בהן אין מורידין להן קרוב זהו דעת רבינו ודברים נכונים הם:
מי שיצא וכו'. שם יצא לדעת אין מורידין קרוב לנכסיו וכבר הזכרתיה למעלה עוד מבואר שם (דף ל"ח) היורד לנכסי רטושין מוציאין אותן מידו ופירוש רטושין שהלכו להם מדעת כנזכר שם:
שמעו בו שמת הרי וכו'. דעת רבינו הוא שדין שמעו בו שמת ביוצא לדעת הוא כדין לא שמעו שמת בשבוי ואין לזה ראיה וכבר חלקו עליו בזה הרמב"ן ז"ל והרשב"א אבל כתבו שאם באו קרובים להוריד בהן רחוק ע"פ ב"ד בתורת אריסות כדי שלא יפסדו הנכסים שומעין להם שחוששין לשמועה זו לעשות מעשה כזה להוריד בהן אחר אבל הקרובים לא ירדו אלו דבריהם ז"ל: