מגיד משנה/הלכות מלוה ולוה/פרק ג

אלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה וכו'. משנה בהמקבל (דף קט"ו). ועל מ"ש לא בשעת הלואה כתוב בהשגות א"א בשעת הלואה אין זה חובל עכ"ל וכ"כ קצת המפרשים ז"ל והמשנה נאמרה סתם ואין ממשכנין אותן ומ"מ דברי המפרשים נראין ויש לי קצת ראיה לדבריהם ממה שאמרו בגמרא ר"ש אומר עשירה ממשכנין אותה עניה אין ממשכנין אותה [שאם אתה ממשכנה אתה חייב להחזיר לה ומתוך] שאתה חייב להחזיר לה אתה משיאה שם רע בשכינותיה סובר ר"ש שאיסור החבלה לאלמנה אינו אלא בעניה ומפני חשש השאת שם רע בהיות נכנס אצלה תמיד בחצרה ואם היה בכלל הכתוב אפילו שעת הלואה היאך יאמר כן ר"ש והלא בממשכן בשעת הלואה אינו חייב להחזיר כמו שיתבאר בפרק זה ואם תדחה ותאמר זהו לר"ש שאינו מעמיד הכתוב אלא מפני החזרה ומפני כך מתיר בעשירה אבל ת"ק דקי"ל כוותיה כשם שאוסר בעשירה שאין בה חזרה כך אוסר בשעת הלואה זה אינו שא"כ היה להם לחלוק בתרתי ולא מצינו מחלוקת אלא בעשירה בלבד אלא ודאי לדברי הכל בשעת הלואה מותר לא נחלקו אלא שלא בשעת הלואה בעשירה שת"ק סובר שאין אנו דורשין טעם לפסוק כדי לחלק בין עניה לעשירה ור"ש דריש טעמיה דקרא כדאיתא התם אבל במשמע הכתוב אם לא תחבול כולל שעת הלואה אם לאו לא נחלקו כך נ"ל: ואם תודה לו תשלם. פירוש וב"ד מגבין מנכסיה שלא אמרה תורה אלא שלא למשכן אבל לא אמרה שלא להגבות וכן כתבו ז"ל: ואם תכפור תשבע. פירוש בשאין שם שטר: אבד המשכון וכו'. דין המלקות נתבאר בסוגיא דאלו הן הלוקין (דף י"ו) שכל לאו שניתק לעשה אין בו מלקות וזה ניתק לעשה שאמרה תורה אם חבול תחבול ודרשו ז"ל אפילו שלא ברשות ואם אינו יכול להחזיר לוקה כדין כל לאו הניתק לעשה ובהשגות חלוקין במלקות זה ולמטה יתבאר:

וכן המלוה את חבירו וכו'. ג"ז במשנה שם וג"כ נחלקו עליו בהשגות במ"ש בין שהלוהו על המשכון ומהטעם שלמעלה שכל בשעת הלואה אין זה חובל אחר שמרצון הלוה הוא מקבלו ממנו ועל זה הלוהו והרי הוא כמוכרו לו ובאמת שאם לא תחבול האמור באלמנה אינו כולל שעת הלואה אף כי נפש הוא חובל אינו כולל שעת הלואה שלשון הכתוב אחד הוא: כגון הרחים והעריבות וכו'. כתבו ז"ל דדוקא כלים אבל פרה החורשת וחמור וספינה וכיוצא בזה לא וזה דעת רבינו שהזכיר כלים וכבר כתב כיוצא בזה פרק ראשון עוד שנינו בתוספתא היו לו חמש רחיות אינו רשאי למשכן אפילו אחת מהן ואם אינו עושה מלאכה אלא באחת מהן אינו חייב אלא על אותה בלבד ופירש הרשב"א ז"ל דלאו דוקא אינו חייב אלא אפילו לכתחלה רשאי לנוטלן. עוד כתבו ז"ל ודוקא בשעת משכונא אבל בשעת גבייה גובין מהן כמו שגובין משאר כלים ומסדרין לו בהן כדרך שמסדרין בשאר כלי אומנות שלא אסרה תורה אלא שלא לחבול אבל לא שלא לגבות: ואם אבד המשכון וכו'. כבר כתבתי בזה למעלה ולפנינו יתבאר דעתו ודעת ההשגות:

חבל כלים הרבה כו'. דינין אלו ממנין המלקות הם כר"י דתניא כוותיה כדאיתא התם: כשם שהרכב והרחים מיוחדין וכו'. ברייתא שם (דף קי"ו): וכן אם חבל צמד בקר החורש לוקה שתים. בגמרא חבל זוג של ספרים וצמד של פרות יכול לא יהא חייב אלא א' וכו' ופירשו ז"ל שהצמד שלהם היה משני כלים מחוברים ועושין מלאכה אחת וחייב על כל כלי וכלי ולזה נתכוון רבינו לפי הנראה אבל בהשגות כתוב א"א זה אינו ע"כ נ"ל שדעת הר"א ז"ל היה שכוונת רבינו היתה לומר שהצמד לא היה אלא כלי א' ומתוך שמזווג ב' פרות חייב ב' ומתוך כך פרט אותו בביאור או שהיתה כוונתו לחייב על גוף הפרות אם חבלן וכל זה אינו ולא ידעתי מי הביאו לר"א ז"ל בזה ולשונו סתום וצ"ע:

המלוה את חבירו וכו'. משנה שם (דף י"ג): ואפילו שליח ב"ד שבא למשכן וכו'. גם זה שם במשנה ומפורשת בגמ' וכשמואל דקיימא לן כוותיה: אם כן מה בין בעל חוב וכו'. כבר נתבאר זה ומבואר שם: עבר בעל חוב ונכנס וכו'. כבר נתבאר זה למעלה: ואם לא קיים עשה שבה וכו' לוקה ומחשב דמי המשכון וכו'. בהשגות א"א שיבוש הוא זה [אלא] מפני שנתחייב באונסיו וכדכתיבנא לעיל ע"כ ואף דעת רבינו שחייב באונסיו כמו שכתב ומחשב דמי המשכון לבעליו והר"א ז"ל מדמה לאו זה ללאו דלא תגזול דכתיב ביה והשיב את הגזילה אשר גזל ואפילו אין הגזילה בעין כיון שהוא חייב באונסיה ה"ז לאו שניתק לתשלומי ממון ואין לוקין עליו כמו שיתבאר בהלכות גזילה ובהלכות גניבה ואף זה כיון שהוא חייב בתשלומיו אם נאנס פטור הוא מן המלקות ודעת רבינו הוא שאין זה לאו שניתן לתשלומין שהרי לא אסרה תורה זה מחמת הפקעת ממון חבירו שהרי נוטלו בחובו ואין זה לא גנב ולא גזלן אלא גזירת הכתוב היתה שלא לעשות כל אדם דין לעצמו ואין זה לאו שניתן לתשלומין שהרי הלוה והמלוה אין מחלוקתן עכשיו בממון אבל הוא לאו שניתק לעשה ואם לא קיים העשה שבו לוקה וא"ת היאך לוקה ומשלם וכבר נתבאר פ"ג מהלכות גניבה שאין אדם לוקה ומשלם בבת אחת נ"ל שדעתו ז"ל הוא שהלאו הוא בשעת נטילת המשכון ובאותה שעה לא היה מתכוין לגוזלו אלא ליטלו במשכון בחובו וכשנאבד נפקע חובו בכדי שוויו שהרי לכך נטלו. כל זה היה נראה לדעת רבינו אבל הסוגיא שבאלו הן הלוקין לפי גירסת ספרינו מורה בביאור כדברי הר"א ז"ל ומשוה לאו זה ולאו דגזילה וכן כתב שם רבינו מאיר הלוי ז"ל ואפשר שהיה לרבינו גירסא אחרת שם:

אחד הממשכן את חבירו בבית דין וכו'. מפורש שם (דף קי"ד): ואת המחרישה ביום. במשנה שם (דף קי"ג) והקשו המפרשים ז"ל והלא כלי שעושין בו אוכל נפש הוא ואין ממשכנין אותו ותירצו במשכנו בלילה שאינו זמן מלאכת החרישה ולא אסרה תורה אלא שלא למשכנו בשעה שהוא ראוי לעשות מלאכה וכן אמרו בירושלמי דגרסינן התם קרדום ומחרישה שדרכן לעשות מלאכה ביום חובלן בלילה ומחזירן ביום ע"כ בחידושי הרשב"א ז"ל וכ"כ הרמב"ן ז"ל: עבר ולא השיב לו וכו'. מפורש שם ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה: (אם תאמר) א"כ הוא וכו'. ברייתא מבוארת בגמרא שם (דף קי"ד קט"ו): הא למדת וכו' דבר שהוא צריך לו. פירוש שדברים שאינן צריכין לו אין מחזירין לו כלל והרי הוא כעשיר לדבר זה ועוד הוסיפו המפרשים ז"ל שלא אמרה תורה להחזיר אלא בכלי מלבוש ומשכב ובכלים שעושין בהן אוכל נפש מקל וחומר ומה אלו שממשכנים מחזירים אלו שאין ממשכנין לא כ"ש שמחזירין אבל שאר דברים כגון צלוחיות וכוסות שאין עושין בהן אוכל נפש וכל שכן ספרים וכיוצא בהן ממשכנין ואין מחזירין אף על פי שצריכין לו וכן אמרו במכילתא (פרשת משפטים) היא כסותו לבדה זו טלית היא שמלתו לעורו זו חלוק במה ישכב להביא עור מצע עד כאן נראה שאלו דוקא בשצריך להם ושאר דברים אפילו צריכין לו אין מחזירין ולא נראה כן דעת רבינו שלא חלק כך כתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל: בד"א שמשכנו וכו'. בברייתא ומפורשת שם:

שליח ב"ד שבא למשכן וכו'. פירוש שבא למשכן שהלוה מוציא העבוט או שהוא מנתח והדין ברייתא (דף קי"ג) באה בהלכות וסובר רבינו שאפילו כלי אומנות יכול לנתח ואף על פי שמסדרין בהן כמו שנתבאר פרק ראשון זהו בשעת גבייה אבל לא בשעת משכונא וחלוקים עליו ז"ל ואמרו שאע"פ שלא נזכרו בברייתא בביאור כל מה שב"ד מסדרין אין ממשכנין אותו ואין מנתחין אותו בזרוע ואם נתנו לוה מעצמו מקבלין ומחזירין מה שראוי להחזיר זה דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל: ומצע לעשיר ומטה ומפץ וכו'. בברייתא שם וכתב הרמב"ן ז"ל בשלא הורגל לישן בכר וכסת אבל היו לו כר וכסת ורגיל לישן בהן מניח לו כר וכסת וכן פירש"י עכ"ל: היו לפניו שני כלים נוטל אחד ומחזיר אחד. משנה כלשונה שם ופירש"י ז"ל היה לו שני כלים וחובו כנגד שניהם ומשכנו בשניהם נוטל אחד ומחזיר אחד בשעה שהוא צריך ללוה יחזירנו לו משום השבת העבוט [ויעכב את השני] וכשיצטרך לשני יטול זה את הראשון ויחזיר את השני עכ"ל: עד מתי הוא חייב וכו'. במשנה שם ופסק כת"ק פירוש וכל זה כשבא לידו בתורת משכון אבל בתורת גבייה כבר נתבאר פרק ראשון ממה גובין וכיצד מסדרין וכן כתבו ז"ל, עוד כתבו וכשבא לידו בתורת משכון ובא לגבות כיצד הוא עושה מחזיר את הכר ואפילו ביום ומחרישה אפילו בלילה ובא לב"ד ומגבין לו חובו ומסדרין מה שראוי להם: ואם היה המשכון וכו' מניחו עד שלשים יום. בהשגות א"א כמו שאמרו סתם הלואה שלשים יום ע"כ וכן כתבו ז"ל, ודע שזהו כשבא לידו בתורת משכון והרי זה כמלוה עתה על המשכון אבל מלוה שבא לגבות מהלוה והיו ללוה מטלטלין יותר על מה שמסדרין מגבין לו מיד כל שבא בתורת גבייה ואין נותנין זמן ללוה כמו שיתבאר פכ"ב: מת הלוה אינו מחזיר וכו'. משנה שם: מת הלוה אחר שהשיב וכו'. מימרא בגמרא שם (דף קי"ד ע"ב):

הערב מותר למשכנו וכו'. ברייתא שם (דף ק"ד): וכן מי שיש לו שכר וכו'. באותה ברייתא שם:

מי שהיה בידו משכונו של עני וכו'. משנה פרק השוכר את האומנין (דף פ') ופסק הלכה בגמרא שם (דף פ"ב):