מגיד משנה/הלכות טוען ונטען/פרק טו

מי שערער על שדה וכו'. פרק גט פשוט (דף קס"ט:) ת"ר הבא לידון בשטר ובחזקה נדון בשטר (ואינו נדון בחזקה) דברי רבי רבן שמעון בן גמליאל אומר (נדון) בחזקה ומסקנא הלכה כרבי ואף רבי לא אמר אלא לברר ופירשו בהלכות כלומר כיון שהביא את שטרו אומרין לו ברר את שטרך אף על פי שיש עמו חזקה ואם א"א לברר כגון שמתו עדיו או שהלכו למדינת הים אפילו לרבי נדון בחזקה ע"כ. וזה מבואר בדברי רבינו ומכלל דבריהם שאם נמצא שטר מזוייף הרי חזקתו בטלה ולכך אנו מצריכין אותו לברר ודבר פשוט הוא והטעם דהחזקה מכח שטרא קא אתי וכבר כתבתי כיוצא בזה פ"ו:

עדי חזקה שהעיד וכו'. פרק חזקת (דף כ"ז:) מימרא: העיד האחד שאכלה שנה ראשונה וכו'. מפורש בסוגיא שם ופירשוה כגון במקום שמובירין שנה וזורעין שנה שנתבאר פרק י"ב שבמקום זה עולה להם חזקה אע"פ שאינן רצופין שאל"כ מאי איריא מכחישין אפילו שניהם מעידין שאכלה אג"ה או מעידין שאכלה בד"ו אין חזקתו כלום וזה ברור:

מי שירד לשדה בחזקת שהוא יורש וכו'. מעשה שם (דף ל"ג) קריביה דרב אידי בר אבין שכב ושבק דיקלא אתא רב אידי בר אבין ואמר אנא קריביה אתא ההוא גברא ואמר אנא קריבנא טפי אזל רב אידי אייתי סהדי דאיהו קריביה טפי אוקמיה רב חסדא בידיה א"ל רב אידי ליהדר לי פירי דאכל מההוא יומא עד השתא אמר (רב חסדא) וכו' אמאן קא סמיך אהאי הא קאמר אנא קריבנא טפי אביי ורבא לא סבירא להו הא דרב חסדא כיון דאודי אודי וגרסא אחרת יש בזה ולדברי הכל דינו של רבינו אמת ואע"פ שאין שם עדים כמה אכל כיון שהוא הודה כמה אכל ויש עדים שהאחד קרובו יותר או הודה לו הוא מוציאין ממנו מה שאכל וזה מוסכם ויש גירסא אחרת בזה גורס ר"ח ז"ל אזל רב אידי אייתי סהדי דאיהו קריביה ולא גרסינן טפי וכיון שהיו עדים לרב אידי שהוא קרובו ולאחר לא היו עדי קורבא הוה ליה רב אידי בירושה ודאי והאחר ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ומוציאין ממנו הפירות שהודה לו שאכל. ובכיוצא מדין זה מספק וודאי נתבאר פרק חמישי מהלכות נחלות בדין המתחיל ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי אבי היבם:

שנים שהיו עוררין על השדה וכו'. שם (דף ל"ד:) זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי אמר רב נחמן כל דאלים גבר וכתב רבינו או שהביא כל אחד מהן עדים וכו'. ודבר פשוט היא שכל זמן שראיותיהן שוות חזר הדין לאין להם ראיה כלל וכן כתבו ז"ל. ומה שכתב רבינו והשנים שהעידו אלו הן השנים עצמן שהעידו בהן אלו. הוא מפני שאם היו השנים מוחלפים ושני חזקה של האחד ראשונים להתחלת שני האחר מעמידין אותה ביד האחרון וזה ברור: ואם בא שלישי וכו'. שם מסקנא דגמ' דרב אשי סבירא ליה הכין:

הביא האחד עדים וכו'. שם (דף ל"א) זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה היא ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה א"ר נחמן אוקי אכילה בהדי אכילה ואוקי ארעא בחזקת אבהתא וכו'. הדר אייתי האי סהדי דאבהתיה היא אמר רב נחמן אנן אחתינן ליה ואנן מסלקינן ליה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן. ופירשוה בהלכות בשלא היה אחד מהם מוחזק ועכשיו חזר הדין לכל דאלים גבר וכמו שכתב רבינו וכן עיקר:

זה אומר של אבותי וכו'. שם (דף ל"ג:) זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה אמר רבה מה לי לשקר אי בעי אמר מינך זבנתה ואכלתה שני חזקה וכו'. אביי (ורבא לא סבירא ליה האי דרב חסדא) מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן ועוד נזכר שם זה באותו הפרק. ויש מקשים והלא כל טענת יורש היא בשמא וטוענין ליורש וא"כ נטעון לזה שיש לו עדי חזקה שאבותיו לקחוה מזה המערער או מאבותיו. ויש מתרצים דהכא אין לו ראיה שהחזיקו בה אבותיו אפילו יום אחד וכל כיוצא בזה אין חזקתו חזקה כנזכר פרק ארבעה עשר. ויש אומרים שכל זמן שהיורש טוען ברי באי זה דבר שיהיה אין אנו טוענין לו שום דבר וגם זה עיקר: חזר זה המחזיק ואמר וכו'. שם מבואר בגמ' בסוף מעשה זה:

ראובן שהיה בתוך שדה וכו'. שם (דף ל':) ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א"ל מפלניא זבנתה ואכלתיה שני חזקה אמר ליה והא נקיטנא שטרא דזבנה לי הא ארבע שנין א"ל מי סברת שני חזקה תלת שנין קאמינא שני חזקה טובא קאמינא אמר רבא עביד איניש דקרי לשני טובא שני חזקה והני מילי דאכלה שבע שנין דקדים חזקה דהאי לשטרא דהך אבל אכלה שית (שנין) אין לך מחאה גדולה מזו ויש מפרשים דה"ה אם אמר אכלתי אותה שלש שנים יכול לחזור ולטעון שני חזקה טובא קאמינא כיון שלא אמר ולא יותר ויש מקשים אפילו אכלה פחות משבע שנים למה לא תעלה לו חזקה לזה והלא כבר נתבאר פרק י"א שצריך שלא תהיה בין מחאה למחאה שלש שנים גמורות ואם כן כשאכלה זה שש שנים שהם שלש אחר הקנייה כבר החזיק בה שלש שנים בלא מחאה. ותירצו דהתם דוקא בשלא מכרה המערער לאחר דהתם כל זמן שעמד זה שלש שנים ולא מחה לא נזכר הלה בשטרו אבל במוכר לא היה לו שוב למחות שהרי מכר דינו והלוקח ג"כ אע"פ שלא מחה אין לו היזק בכך כיון שאין זה בא מחמתו. וזה תירוץ מוכרח בדין זה. ודע שקצת המפרשים סוברין שאינו צריך להביא ראיה על אכילת כל השבע אלא על שלש אחרונות ובכך נאמן לומר אכלתיה שבע מגו דאי בעי אמר מינך זבינתה ואכלתיה שני חזקה. ויש אומרים שאין כאן מגו שהרי זה כשהשיבו לא היה יודע מאי זו טענה היה מערער עליו. ולפיכך צריך הוא להביא ראיה שאכלה שבע וכן מורה לשון רבינו ועיקר:

וזה אומר של אבותי וכו'. זה ברור וכבר נתבאר למעלה קרוב לזה:

הביא המערער עדים וכו'. שם (דף ל"ב:) ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא אמר ליה מינך זבנתה והא שטרא אמר ליה שטרא זיפא הוא מיהו שטרא מעליא הוה לי ואירכס ואמינא אינקוט בידאי כל דהו אמר רבה מה לו לשקר אי בעי אמר שטרא מעליא הוא אמר ליה ר"י אמאי קא סמכת אהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא וכיוצא בזה יש שם מעשה אחר גבי שטר הלואה וכבר נזכר פי"ד מהל' מלוה ולוה ובגמ' פסקו הלכה כרבה בדין קרקע דהיכא דקיימא תיקום וכרב יוסף בדין ההלואה ושניהם פירש אותם רבינו בששטר זה הוא מקויים ויש מפרשים שעדיין אין השטר מקויים ובקרקע נזקקין לו לקיימו וכבר הארכתי בסברא זו בדין ההלואה:

הביא המערער עדים וכו'. זהו מעשה (דף כ"ט:) דשכוני גואי הנזכר שם בראש הפרק וכפי הפירוש הנזכר בהלכות וכבר הקשו על פירוש זה ואמרו שכיון שהיה עומד במקום שאין שם חירום כל אותן הימים היה לו למחות וכיון שלא מחה בודאי שמכרה לו לזה באותו הזמן והוא בא בכאן או זה הלך לשם או על יד שלוחו מכר לו וכיון שיש לזה עדי חזקה אי זו ראיה הוא צריך ואפשר שאין דעת רבינו וההלכות להצריך ראיה להחזיק אלא כשהדבר נודע שהמערער לא היה עמו במדינה באותו זמן רוצה לומר סמוך לזמן שהלה טוען שקנאה הא לאו הכי ודאי אין על המחזיק להביא ראיה ומ"מ כך הסכימו הרמב"ן והרשב"א דכל שיש לו עדי חזקה אינו צריך לראיה אחרת והם ז"ל פירשו המעשה הנזכר בגמ' שהמערער היה טוען שהוא היה בארץ מרחקים והיה במקום שלא עלתה חזקה כנגדו על הדרך שנזכר פרק י"א ולפיכך הצריכו למחזיק להביא ראיה שהמערער היה במקום שתעלה חזקה כנגדו והם המפרשים שצריך לברר שהיה עמו בסוף שני חזקה אבל אם היה עמו בתחלה או באמצע ובסוף הלך למקום רחוק לא עלתה לו חזקה אלו דבריהם ז"ל:

מי שהלך למדה"י ואבדה דרך שדהו וכו'. בכתובות פ' אחרון (דף ק"ט) משנה מי שהלך למדה"י ואבדה דרך שדהו אדמון אומר ילך לו בקצרה וחכמים אומרים יקח לו דרך במאה מנה או יפרח באויר ובגמ' הקשו שפיר קאמר אדמון פי' דקס"ד שהיה המקיפו אדם אחד מתחלה ועד סוף ותירצו כגון שהקיפוה ד' בנ"א והקשו א"כ מ"ט דאדמון ותירצו בארבעה דאתי מכח ארבעה א"נ בארבעה דאתו מכח חד כ"ע לא פליגי דמצו מדחו ליה פירוש ואף אדמון מודה לחכמים כי פליגי בחד דאתי מכח ארבעה אדמון סבר מצי אמר ליה אורחאי עלך הוא ורבנן סברי מצי אמר ליה אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרי למרייהו ולא מצית לאשתעויי דינא בהדייהו וקי"ל כחכמים ונתבארו כל דברי רבינו. ומ"ש ואם החזיק בדרך וכו'. נראה שהוא כשמחזיק בו שיעור חזקה כדינו הא לאו הכי ודאי לאו כל כמיניה להחזיק בעל כרחו של זה וזה ברור: