מגיד משנה/הלכות טוען ונטען/פרק ג

אין מודה במקצת חייב שבועה וכו'. ראש פרק שבועת הדיינין (דף ל"ח:) הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה ומפרש במשנה שהכפירה בלבד צריך שתהיה שתי כסף וכרב דאמר הכין בגמרא ועוד יתבאר בסמוך: וכמה היא פרוטה משקל חצי שעורה וכו'. הדרך שכתב רבינו ז"ל במשקל הפרוטה ובמשקל שתי כסף הוא דרך הנכון כבר הכריחוהו הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל. ודע שמשקל ל"ב שעורות הוא משקל ארגינץ אחד אבל מה שכתב רבינו ז"ל ולפי שזה שהצריכו להיות כפירת הטענה שתי כסף הוא מדבריהם הוא דבר צריך עיון. דהא משמע התם דמקראי ילפינן לה ומה שאמרו מעין ולא אמרו שקלים פ"ק דקידושין מקשה זה בגמרא ומתרץ לה ואפשר שיש שם לרבינו שיטה אחרת:

שתי מעין ופרוטה וכו'. משנה ומחלוקת רב ושמואל בגמרא פ' שבועת הדיינין ותני ר' חייא כוותיה דרב דכפירה בלבד צריך שתהיה שתי כסף וכן פסקו כל הפוסקים ז"ל ובין לרב בין לשמואל הודאה בפחות מפרוטה לאו כלום הוא:

מאה תמרים יש לי בידך אין וכו'. זה מבואר ויוצא מן הסוגיא שאין יוצא מכלל כפירה שתי כסף והודאה פרוטה אלא כלים בדוקא כמו שיתבאר:

במה דברים אמורים בכסף או במיני סחורות וכו'. שם (שבועות דף מ' ע"ב) טענו שתי מחטין והודה לו באחת מהן חייב לפיכך יצאו כלים למה שהן ויש מי שפירש דבעינן אף בכלים שתהיה ההודאה בפרוטה והכפירה פרוטה ושתי מחטין שאמרו והוא שיהיו שוות שתי פרוטות וכן הוא בירושלמי ואין זה עיקר אלא כדעת הגאונים ז"ל והוא כדעת רבינו שאפילו עשר מחטין בפרוטה חייב וכן הכריע הרשב"א ז"ל: טענו כסף וכלים וכו'. שם א"ר פפא טענו כלי ופרוטה הודה בכלי וכפר בפרוטה פטור בפרוטה וכפר בכלי חייב ופירוש רבינו פשוט:

העיד עליו עד אחד אפילו וכו'. בגמרא (דף מ') על המשנה שאמרה הטענה שתי כסף אמר שמואל לא שנו אלא טענת מלוה והודאת לוה אבל טענת מלוה והעדאת עד אחד אפילו לא טענו אלא בפרוטה (וכפר בה) חייב וכו' ותניא כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה ונחלקו המפרשים אם עד אחד מחייב לשבועה בטענת שמא והרמב"ן ז"ל נוטה לדעת המחייבין ודעת הרשב"א ז"ל כדברי הפוטרין משבועת התורה ואף על פי שאמרו שכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה אינו כלל גמור ולא נתבאר זה בדברי רבינו: וכן בשבועת שומרים וכו'. דין זה אינו מבואר בגמרא ודעת הרב אבן מיגש ז"ל הוא שאין השומרין צריכין שתי כסף ואין כן דעת הרמב"ן ז"ל אלא אף הן צריכין שתי כסף ואין בזה ראיה מכרחת וכבר נזכר זה פ"ב מהל' שכירות:

הודו רבותי שהנשבעין וכו'. מחלוקת רבינו עם רבותיו ז"ל בדין זה אין לאחד מן הצדדים ראיה ברורה מן הגמרא ומה שדימה אותן רבינו לנשבעין בטענת ספק אין טענתו מכרחת ודעת הרמב"ן והראב"ד ז"ל בהשגות כדעת רבותיו של רבינו. ודע שאחד מן הנשבעין ונוטלין הוא השכיר וכבר כתבתי בדינו סוף פרק י"א מהלכות שכירות:

אין מודה במקצת חייב שבועה וכו'. במשנה טענו חטים והודה לו בשעורים פטור ר"ג מחייב ואין הלכה כר"ג וכן מתבאר מן הגמרא: דינר זהב לי בידך וכו'. זה מתבאר בסוגיא שם אליבא דשמואל שהטוען דינר זהב סתמא דוקא קאמר ולא שוה קאמר ומשנתנו שאמרה דינר זהב שלי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף טריסית ופונדיון ופרוטה חייב העמידוה בגמ' דוקא בשטענו בדינר מטבעות ופר"ח ז"ל כגון שטענו דינר זהב נתתי לך ליתן לי אתה מטבעות בו וזה הודה לו באחד ממטבעות הללו וקמ"ל משנתנו דפרוטה היא מכלל מטבע. ודע שלפי פי' זה טענו עשרה דינרים ממטבע זו והודה לו באחר אין ההודאה ממין הטענה וכמו שכתב רבינו וכן הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל:

מנורה גדולה יש לי בידך וכו'. ברייתא שם (דף מ"ג) מנורה גדולה יש לי בידך אין לך בידי אלא מנורה קטנה פטור אזורה גדולה יש לי בידך אין לך בידי אלא אזורה קטנה פטור וכו' מנורה בת עשר ליטרין יש לי בידך אין לך בידי אלא חמש ליטרין חייב והקשו בגמרא מ"ש מנורה גדולה ומנורה קטנה (דפטור) דמה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו אי הכי בת עשר (ליטרין) ובת חמש ליטרין נמי מה שהודה לו לא טענו ומה שטענו לא הודה לו ותירץ רבי שמואל בר רב יצחק הכא במנורה של חליות עסיקינן דקא מודי ליה מינה והקשו אי הכי אזורה נמי ליתני ולוקמה בדליפי פירש באזורים קטנים מחוברים זה בזה אלא (מאי אית לך למימר) בדליפי לא קתני ה"נ דחליות לא קתני ומתוך קושיא זו אמרו אלא אמר ר' אבא שאני מנורה הואיל ויכול לגררה ולהעמידה על חמש ליטרין וסובר רבינו דלפי המסקנא הוא הדין באזור בשהזכירו שניהם מדה מפני שיכול לחתכו וברייתא תנא חדא והוא הדין לאידך וכי אקשי לשמואל אי הכי ליתני אזורה לא מפרקינן תנא חדא והוא הדין לאידך משום דחליות לא מיתני בפירוש בברייתא הילכך לא משתמע חד מאידך אבל במסקנא אזור ומנורה שוין. זה נראה לדעת רבינו וכן נראה מדברי רבינו האי ז"ל:

כור חטים וכו'. בבבא קמא פרק המניח את הכד (דף ל"ה:) מימרא טענו חטים והודה לו בשעורים פטור אף מדמי שעורים והעלו בהל' מהסוגיא אשר שם דאי תפס שעורים לא מפקינן מיניה וכן פסקו הגאונים:

הטוען את חבירו שני מינין וכו'. פרק שבועת הדיינין (שבועות דף מ' ע"ב) אמר שמואל טענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהן חייב וכן העלו שם: התחיל הטוען ואמר כור חטים וכו'. שם מימרא פשוטה כדברי רבינו ז"ל:

כור חטים יש לי בידך אין לך וכו'. זה מתברר מתוך הדין שהזכרתי בסמוך דמשמע דבעינן שיודה ויכפור במה שטענו אלא שלמעלה אמרו שאם נראה לדיינין שהנטען הערים חייב ואף בדין זה כתב כן רבינו מאיר הלוי ז"ל שאם הודה בחטים כמערים קודם שהתובע ישלים דבריו חייב ואף מלשון רבינו נראה שכוונתו היא כשהתובע היה עושה מהן שתי תביעות:

מלא עשרה כדין וכו'. בפרק שני דייני גזלות (כתובות דף ק"ח) משנה וסוגיא דגמרא והעלו בהלכות הפסק כדברי רבינו וכן הסכימו כל הפוסקים ז"ל:

מנה יש לי בידך הלואה וכו'. דין זה לא נזכר בגמ' בביאור אבל המפרשים נחלקו בו ונתלו בסוגיא שבפרק השואל. בהשגות כתוב א"א ואני מורה ובא וכו'. והחלוק הראשון שכתב הר"א ז"ל בטוענו מנה מלוה ומנה פקדון שאם הודה באחד מהם שהוא פטור הוא דבר מתמיה דמי גרע מטענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהם שהוא חייב וכבר השיב עליו הרמב"ן ז"ל אבל הדין שהזכיר רבינו ז"ל במנה מלוה והוא מודה לו בחמשים של פקדון שהוא חייב נראה דעת הרשב"א ז"ל מסכמת לדברי הר"א ז"ל שהוא פטור וגדולה מזו שאם טענו מנה מלוה והודה לו מנה פקדון דהוה ליה כטענו חטים והודה לו בשעורים שהוא פטור כנזכר למעלה והדבר צריך לימוד וכבר נשאו ונתנו בדין זה של הר"א ז"ל הר"ז הלוי ז"ל שהוא חולק עליו וארכו הדברים ביניהם ולא עמדו דברי הר"א ז"ל:

מנה וכלי יש לי בידך וכו'. מדברי רבינו נראה שאף על פי שהכלי שהוא טוענו הוא פקדון אם לא אמר הילך אף על פי שהוא בעין הוה ליה מודה מקצת אבל הרמב"ן והרשב"א ז"ל הוכיחו מן הסוגיא שבפירקא קמא דמציעא דכל פקדון שהוא בעינו והודה לו אפילו הוא באגם הוה ליה הילך דכל היכא דאיתא ברשותא דמריה איתא ואין זה מודה מקצת. ושאר הדברים שכתב רבינו בדין זה פשוטים הם: כל מקום שנאמר וכו'. זה פשוט שכל אלו הדינין לא גרעו מכופר בכל וזה מוסכם: