מגיד משנה/הלכות טוען ונטען/פרק א

הטוען את חבירו במטלטלין וכו'. בפרק שבועות הדיינין בשבועות (דף ל"ח:) במשנה ובהרבה מקומות: וכן אם כפר וכו'. שם ובגמ' מבואר מה שהזכיר רבינו שלמדו מפי השמועה כלשונו ממש וכן מבואר בהרבה מקומות:

אין לך מחוייב שבועה וכו'. ראש פרק בשבועות (דף מ"ד) כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין וידוע שאלו השלשה בלבד הן הנשבעין מן התורה: אבל כל הנשבעין ונוטלין וכו'. שם (דף מ"ד:) ואלו נשבעין ונוטלין וכו' וכן מבואר שם שהנשבעין בטענת ספק שבועתן מדבריהם: וכל אלו השבועות וכו'. זה מוסכם מכל הגאונים ז"ל ששבועת המשנה היא כעין שבועת התורה בנקיטת חפץ וטכסיס אחד להן וכן כתוב בהלכות בסוף הכותב וכן הסכימו הרבה מן האחרונים ז"ל:

הטוען מטלטלין על חבירו וכפר וכו'. כופר בכל מפורש במשנה פרק שבועות הדיינין (דף ל"ח) שהוא פטור משבועת התורה ודין מודה במקצת ואומר הילך הוא מחלוקת בגמרא פ"ק דבבא מציעא (דף ג' ד') ופסקו בהלכות פרק שבועת הדיינין כרב ששת דאמר הילך פטור. ומ"ש רבינו או שאמר אמת שהיה לך אצלי וכו'. מפורש בהרבה מקומות שכל טענה שפוטר עצמו מן הכל הוא פטור משבועת התורה ובמשנה החזרתיו לך פטור. ודין טענו חטים והודה לו בשעורים משנה שם פסק כסתם מתני' וכן מוכרח בגמרא: אבל חכמי הגמרא וכו'. שם (דף מ':) על המשנה שאמרה מנה לי בידך אין לך בידי פטור א"ר נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת וקיימא לן הכי כמבואר בהלכות ואם בזו תקנו שבועת היסת כ"ש בשאר החלקים שהזכיר רבינו וכן מבואר בגמרא שם דלהאי לישנא כ"ש בטוען החזרתיו שהוא חייב שבועת היסת וא"צ לומר באומר הילך או במודה בשעורים שהוא מודה באי זה דבר וזה פשוט:

כל מי שנתחייב שבועה וכו'. שם בדאורייתא נחתינן לנכסיה ומדברי רבינו נראה שאין הנתבע יכול להפך שבועה שהוא חייב מן התורה על התובע [ופסק זה תמצאנו בהלכות הרב האלפסי שם בפ' שבועת הדיינין ובסנהדרין פ' זה בורר ובחולין פרק בהמה המקשה] וכן פסקו הגאונים ז"ל דלית הלכתא כמר בר רב אשי דאמר בדאורייתא מפכינן שבועה: ויש לו להחרים וכו'. כבר כתבתי בכמה מקומות שבכל מקום שנזכר בדברי רבינו חרם סתם הוא מתקנת הגאונים ז"ל: אבל מי שנתחייב וכו'. שם בגמרא אמרו בדרבנן מפכינן שבועה אבל פירשו הגאונים ז"ל שלא אמרו אלא בשבועת היסת אבל בשבועת המשנה אין מהפכין אותה וזהו מ"ש רבינו וכן הסכימו קצת מן האחרונים ז"ל: והורו רבותי שאם אמר התובע וכו'. זו סברא נכונה בטעמה שהרי זה שאמרו שנשבע ונוטל אם רצה לפחות דינו ולהיות כשאר תובעין שהנתבע נשבע היסת ונפטר נראה שהרשות בידו ודאי דלא גרע משאר תובעין וא"כ חזר דינו כדין התובע תביעה שהנתבע נשבע בה היסת ודינו כמוהו וכ"כ רבינו מאיר הלוי ז"ל ועיקר:

היה מחוייב שבועה וכו'. שם מבואר דלדברי חכמים בשבועה דרבנן לא נחתינן לנכסיה אלא משמתינן ליה עד דמטי נגדיה מנגדינן ליה ושבקינן ליה ומתבאר שם שמתירין לו נדויו אחר כן כמו שכתב רבינו:

כל המחוייב שבועת היסת וכו'. זהו מה שאמרו שם בדרבנן מפכינן שבועה והוא בשבועת היסת כמו שכתבתי למעלה וטעם הפוך הוא לפי ששבועה זו קלה ויפו בה חכמים את הנתבע שאם רצה להפכה על התובע הרשות בידו. ומ"ש רבינו ואין לך מי שנשבע היסת ונוטל מחבירו אלא זה הוא כדברי רבו אבן מיגש ז"ל ודברים ברורים הם:

אין משביעין שבועת היסת וכו'. זה דבר מוסכם מכל הפוסקים ז"ל ודקדקו כן ממה שאמרו גבי ההיא דרב נחמן דאמר ומשביעין אותו שבועת היסת מאי טעמא חזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו אלמא בטוען טענת ברי היא בדוקא וכן הדין שהרי אף מודה מקצת ששבועתו מן התורה אינו נשבע בטענת שמא כמו שיתבאר פרק רביעי. ועל מ"ש רבינו שהאומר אמר לי אבא שיש לו אצלך מנה שהוא בטוען שמא כתוב בהשגות א"א בזה איני מודה לו כי היא טענת ברי ועל זו א"ר אליעזר בן יעקב פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו שהעמידו אותה בבא מחמת טענת אביו והוא שאמר וכו'. ודע שאין דבריו ז"ל מחוורין במה שפירש שדעת ראב"י היא לחייב באומר כך צוה לי אבא דודאי כל זמן שהוא עצמו אינו טוען יודע אני אינה טענת ברי ע"פ אחר וכן הכריע הרמב"ן ז"ל וכן כתב רבינו מאיר ז"ל ועוד יתבאר זה פ"ד ודעת רבינו עיקר: מנה יש לי בידך וכו'. זה בהרבה מקומות ועיקרו בכתובות פ"ק (דף י"ב:) מחלוקת אמוראים וק"ל כרב נחמן ור' יוחנן דאמרי מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור אוקי ממונא בחזקת מריה וכתב רבינו ז"ל הרי הנתבע נשבע היסת וכו' וכן פירשו ז"ל ודבר פשוט הוא שאם לא כן בטלת שבועת היסת שיאמר הנתבע איני יודע ויפטר אלא ודאי כשם שכופר בודאי נשבע היסת כך אומר איני יודע נשבע היסת וזה ברור ועוד אכתוב בדין זה למטה בפרק זה:

כור חטים יש לי בידך וכו'. דין חיוב שבועת היסת דבר ברור הוא דלא גרוע אומר איני יודע אם חטים אם שעורים מאומר איני יודע אם יש לך חטים או אין לך כלום שהוא חייב היסת כמו שהכרחתי למעלה. אבל על מה שכתב רבינו ז"ל ומשלם שעורים כתוב בהשגות א"א זה אינו שאינו משלם שעורין וכו'. וכבר הארכתי פרק חמישי מהלכות שאלה ופקדון לבאר דברי הר"א ז"ל בדין זה ושם כתבתי שאף בעל העיטור ז"ל סובר כן אלא שכתב שבבא לצאת ידי שמים חייב בשעורים וכאן נראה שהראב"ד נוטה לדעת האומרים שכיון שתקנו שבועת היסת חייב בשעורים ובאמת שהדעת נותנת בדין זה שיהא חייב במה שהוא הפחות שבשנים אלא שהסוגיא שבהמניח את הכד קשה לזה כמו שכתבתי בהלכות שאלה ופקדון וצריך עיון ודעת הרב הבבלי כרבינו:

מנה לי בידך בודאי וכו'. פרק הגוזל זוטא (דף קי"ח) משנה האומר לחבירו גזלתיך והלויתני הפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך אם לאו חייב לשלם ומבואר בגמרא ובהלכות החלוק שכתב רבינו בין יש לו תובע לאין לו תובעין. ומה שכתב בשיש לו תובע שאין התובע צריך שבועה דבר ברור הוא ואני תמה למה לא כתב רבינו למעלה בדין מנה יש לי בידך בודאי והנתבע אומר איני יודע שאם בא לצאת ידי שמים חייב לשלם שהרי שם בפ' הגוזל אמר ר"י מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב בבא לצאת ידי שמים וכן מבואר בהלכות שם וכן ראיתי לקצת המפרשים ולא ידעתי טעם נכון למה לא כתב כן רבינו:

מנה לי בידך וכו'. זהו באור מ"ש בדרבנן מפכינן שבועה שאם לא רצה הנתבע לישבע מהפכינן על התובע על כרחו ואם לא רצה לישבע הולך לו ופשוט הוא:

הורו רבותי שכל מי שנתחייב שבועה וכו'. כבר באר רבינו בדבריו שדין זה הוא תקנת רבותיו ז"ל. וכבר כתבתי שכל מקום שהזכיר רבינו חרם סתם הוא מדברי הגאונים ז"ל:

כל מי שנתחייב שבועה וכו'. בקדושין (דף כ"ז:) מנין לגלגול שבועה מן התורה וכו' ובפרק כל הנשבעין (דף מ"ח:) אמרו מהו לגלגל בדרבנן ופשטו שמגלגלין אף בדרבנן. ודע שמפורש הוא פ"ק דקדושין שמגלגלין בין בטוען התובע טענת ברי בין בטוען שמא בין על הגלגולים בין על עיקר השבועה ואע"פ שלא נזכר בביאור כאן בדברי רבינו מתוך שסתם לשונו נראה כן וגם במקומות אחרים מבואר בדבריו: ועד היכן הוא כח הגלגול וכו'. פ"ק דקדושין (דף כ"ח) מימרא הובאה בהלכות פ' כל הנשבעין: וכבר ביארנו שאין מגלגלי' וכו'. פי"א מהל' שכירות:

מי שנתחייב שבועה וכו'. בהלכות פ' כל הנשבעין ירושלמי חד בר נש אזל בעא למידן קומי רבי זעירא חייביה שבועה על תרין דינרין אמר ליה לאו תרין דינרין אנא חייב לך הא טריפין לך א"ל עוד אתה חייב מילת פלן ופלן א"ל ר' זעירא או הב ליה כל מה דתבע לך או לישתבע ליה על כל מה דהוא מגלגל עלך וכתב בהלכות גם כן שהלכה כדברי האומר בפרק המפקיד אמר הריני נשבע ראה אותן מגלגלין עליו חזר ואמר הריני משלם חוששין כלומר ונשבע על הכל או משלם. וכתב רבינו או שטען מטענות הודאות כלומר שאם טען עליו התובע טענת ספק ורצה הלה לשלם עיקר תביעתו אינו חייב על הגלגולין לשלם וכן כתבו קצת בעלי הוראה ולזה הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל פ' השואל. ובהשגות א"א ואם זה שנתחייב היסת וכו'. ואיני רואה בכאן השגה על דברי רבינו כלל לפי שלא נזכר דין זה בגמרא ואין תימה אם לא כתבו כי כמה דינין יש בדיני ממונות לא נכתבו בדבריו ולא בדברי שום מחבר ולעיקר הדין כבר קדם בו רבינו אלפסי ז"ל שכתב בתשובה שבועת היסת דמהפכינן דוקא דלית בה גלגול שבועה אצל הנתבע אבל אית בה גלגול לא מפכינן עד כאן. והיא כתובה בעיטור וכוונתה כדברי הר"א ז"ל:

הטוען את חבירו טענות הרבה וכו'. כן כתב רבינו האי בשערי השבועות ויש לזה סמך בקצת מקומות: נתחייב שתי שבועות וכו'. גם זה בדברי הגאון ז"ל והביא סמך לזה ממה שאמרו היה חייב שתי מיתות נדון על שתיהן בחמורה. ודבר ברור הוא:

כל הטוען על חברו וכו'. זה דבר פשוט ואינו צריך לראיה:

אתה חבלת בי לא היו דברים וכו'. דעת רבינו לפטור שבועה על מה שאין בו חיוב ממון גמור פשוט הוא ודבריו בדין החבלה בנויין על מ"ש פ"ה מהל' חובל ומזיק ושם האריך בזה. וג"כ הארכתי שם לתמוה על דברי רבינו שכתב שאינו משלם קנס ע"פ עצמו והוא על נזק וצער כמו שמבואר שם. ובהשגות א"א איני מוצא קנס בחבלות וכו'. ודין חלוק המקומות מבואר פ"ה מהל' סנהדרין:

בד"א שהמודה בקנס וכו'. זה פשוט בגמ' בהרבה מקומות שאם הודה בקנס גמור שנתחייב בו בבית דין ודאי חייב לשלם על הודאת פיו ומכל מקום כבר כתבתי שאין זה בקנס ובכל גוונא חייב כמו שנתבאר פ"ה מהל' חובל ומזיק: