מגיד משנה/הלכות חמץ ומצה/פרק ב

הלכה אעריכה

אפרוח שנולד ביו"ט אסור וכו'. שם (ביצה ד'.) אתמר אפרוח שנולד ביו"ט רב אמר אסור ושמואל אמר מותר אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב וכי מה בין זה לעגל שנולד ביו"ט אמר להו הואיל ומוכן אגב אמו לשחיטה אמרו ליה וכי מה בין זה לעגל שנולד מן הטרפה שתיק רב אמר רבא ואיתימא רב יוסף מאי טעמא שתיק רב נימא להו הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים ונשאו ונתנו בזה והעלו כן. מכאן אתה למד שמה שכתב רבינו אם היתה אמו עומדת לאכילה לא בא למעט אם היתה טרפה לפי שהטרפה עומדת היא לכלבים אלא בא למעט אם היתה עומדת לחרישה או לחלבה שאסורה בין לאדם בין לכלבים משום מוקצה כנזכר פרק ראשון. ודין העגל שמותר ביומו כתוב בהלכות והוא דקים ליה שכלו חדשיו וגו' ומבואר זה בדברי רבינו פ' ד' מהל' מאכלות אסורות ועגל שנולד בשבת יש מי שאסרו אותו ביו"ט הסמוך לו ויש מתירין ואפילו ביומו מותר לחולה וכן עיקר ולזה הסכים הרשב"א ז"ל:

הלכה בעריכה

בהמות שיוצאות ורועות חוץ לתחום וכו'. סוף משילין (דף מ'.) אין שוחטין את המדבריות אבל שוחטין את הביתיות ובגמ' נחלקו תנאים בפירוש מדבריות וביתיות וכן נחלקו בעיקר הדין. ומבואר בהלכות כדברי רבינו שכל שלנות בתוך התחום קרויות ביתיות ואם אין לנות בתוך התחום קרויות מדבריות וקיימא לן דיש מוקצה ביום טוב:

הלכה געריכה

וכן בהמת קדשים שנולד בה מום ביו"ט הואיל וכו'. דעת רבינו הוא שאפילו מומין שנולדו מערב יו"ט אין רואין אותן ביו"ט ותדע לך שהרי אמר אבל רואה מערב יו"ט ולמחר מתיר או אוסר ואם היה מותר לראות ביו"ט מומין שנולדו בערב יו"ט לא היה צריך לראותן מבערב וזה ברור. ומה שכתב שנולד בה ביו"ט ר"ל שמה שאסרו שלא לראות מומין בכלל היה מפני מומין שנולדו ביו"ט שאין שוחטין עליהן מדין מוקצה ולזה אסרו אף בנולדה מעיו"ט כל זמן שלא ראה אותן חכם מבערב. ולא נתבאר בדברי רבינו אם עבר ובקר זה שנולדו בו מבערב מה דינו ונחלקו המפרשים בזה יש מתירין לשחטו ויש אוסרין וגם בהלכות לא נזכר זה החילוק. ודע שיש נותנין טעם אחר לאסור ראיית המומין יש מי שאמר מפני שיבא לטלטל לפעמים מה שאינו ראוי כלומר שאם ימצא שאין המום מום נמצא שאין הבהמה ראויה ואי אפשר שלא יטלטלנה ויש מי שכתב משום דמחזי כמתקן:

הלכה דעריכה

בכור שנולד ומומו וכו'. כך היא מסקנא דגמרא בפרק אין צדין (דף כ"ו:) ושם נזכרו דינין אלו בהלכות והטעם שזה מוכן לפי שלא היה לו חזקת איסור מעולם ועוד שהיה מוכן אגב אמו ולכתחלה אין מבקרין אותו משום נולד מערב יו"ט וכולה חדא גזרה היא. כך יש לומר לפי טעם רבינו:

בכור שנפל לבור וגו'. מפורש שם (דף כ"ז) דלדידן דקיל כמד אין רואין מומין אפילו נפל לבור לא ירד מומחה לבור לראות אם יש בו מום כדי להעלותו אלא עושה לו פרנסה במקומו כדי שלא ימות:

אותו ואת בנו שנפלו לבור וכו'. פ' משילין (דף ל"ז.) ברייתא אותו ואת בנו ר' אליעזר אומר מעלה את הראשון על מנת לשחטו והשני עושה לו פרנסה במקומו כדי שלא ימות ר' יהושע אומר מעלה את הראשון על מנת לשוחטו ואינו שוחטו וחוזר ומעלה השני רצה זה שוחט רצה זה שוחט וקל דר' אליעזר ור' יהושע הלכה כר' יהושע. ובירושלמי נראה דאפילו אינו שוחט אחד מהם מותר ורבינו הביא ברייתא כפשטה בגמרא שלנו וכ"כ הרשב"א ז"ל שראוי להחמיר ולשחוט אחד מהם:

בהמת חולין וכו'. דין באיזה צד היא צריכה בדיקה מבואר פרק תשיעי מהלכות שחיטה.

ומ"ש שמותר לשוחטה ביו"ט בעיא פרק המביא (דף ל"ד) ולא אפשיטא ויש מי שפסק בה להחמיר ורבינו פסק להקל וכבר הוכיח הרשב"א ז"ל כדבריו בספרו:

הלכה העריכה

אווזין ותרנגולים ויונים וכו'. ברייתא שם אמר ר"ש בן אלעזר מודים ב"ש וב"ה וכו' בדא ביוני שובך ויוני עליה וצפרים שקננו בטפיחין ובביראות אבל אווזין ותרנגולין ויוני הרדסיאות מותרין מפני שהן ברשות אדם ואינן צריכין זימון והוא בהלכות פ"ק:

אבל יוני שובך וכו'. משנה פ"ק (דף י') גבי יוני שובך בית שמאי אומרים לא יטול אלא אם כן נענע מבעוד יום ובית הלל אומרים עומד ואומר זה וזה אני נוטל וקיל כבית הלל. ודע שדעת קצת מפרשים שמשנתנו וכל הדינין שיתבארו בדין הזימון הם ביוני שובך שאינן יכולין לפרוח אלא שהם מדדין או מפריחין מעט ואינם מחוסרים צידה ומותר ללקחן אלא שצריכין זימון אבל מפריחין מחוסרין צידה ואסור לצודן ואין זימון מועיל להן ונתלו בזה בסוגיא דאין צדין ויש מתירין בזימון בכל גונא לפי שאין יוני שובך צריכין צידה מעליא וכן דעת העטור והרשב"א כתב כדברי האוסרין ומדברי רבינו יראה כדעת העטור:

הלכה ועריכה

זימן שחורים ולבנים וכו'. שם (דף י':) זימן שחורים ומצא לבנים לבנים ומצא שחורים שנים ומצא שלשה אסורין שלשה ומצא שנים מותרין בתוך הקן ומצא לפני הקן אסורים ואם אין שם אלא הם מותרין ע"כ במשנה. ובגמרא שחורים ומצא לבנים וכו' פשיטא ותירץ רבה הבע כגון שזימן שחורים ולבנים ומצא שחורים במקום לבנים ולבנים במקום שחורים מהו דתימא איתהפוכי איתהפוך קמל דהנך אזלו לעלמא והני אחריני נינהו. וכתב רבינו וכל ספק מוכן אסור ומחלוקת תנאים היא פ' אין צדין (דף כ"ד) ונפסקה הלכה שם כמי שאוסר. ודע שכל דין מוקצה ונולד בכלל זה והטעם מפני שהוא דבר שיש לו מתירין או שרצו חכמים להחמיר בספק זה. והרשב"א ז"ל חלק ואמר שכיון שהמוקצה והנולד מדבריהם הולכין בספיקן להקל ולא אמרו אסור אלא בדבר שקרוב ליגע בשל תורה כגון ספק נצוד ביו"ט ספק נצוד מערב יו"ט אבל שאר ספקות מותרין זו היא סברתו בספרו. ואני תמה מזה שאם כן ספק ביצה אם נולדה ביו"ט או מערב יו"ט למה היא אסורה ובודאי שאסורה היא כמו שכתבתי פרק ראשון וכן פסק הוא עצמו ז"ל ועוד דברייתא דאין צדין סתמא מתניא ספק מוכן רבן גמליאל מתיר ור' יהושע אוסר ואמר שמואל הלכה כר' יהושע וכולא סוגין דפק מוכתא דספק נולד להחמיר ודבריו צ"ע. ונראין דברי רבינו שלא חלק:

זימן שנים ומצא שלשה וכו'. כבר נזכר זה:

זימן בתוך הקן ומצא לפני הקן אם אין וכו'. שם (דף י' י"א.) במשנה הנזכרת ובגמרא ואם אין שם אלא הם מותרין היכי דמי אי במפריחין איכא למימר הנך אזלו לעלמא והני אחריני נינהו אלא במדדין והיכי דמי אי דאיכא קן בתוך חמשים אמה אידדויי אידדו אי דליכא קן בתוך חמשים אמה פשיטא דמותרין דאמר רב עוקבא כל המדדה אין מדדה יותר מחמשים אמה ותירצו לעולם דאיכא קן בתוך נ' אמה וקיימא בקרן זוית מהו דתימא אדדויי אידדו קמל כל היכא דכי מדדה הדר חזי ליה לקיניה מדדי ואי לא לא מדדי ע"כ ונתבארו דברי רבינו:

הלכה זעריכה

דגים שבביברין גדולים וכן חיה ועוף שבביברין גדולים וכו'. ר"פ אין צדין (דף כ"ג כ"ד.) אין צדין דגים מן הביברין ביו"ט ואין נותנין לפניהם מזונות אבל צדין חיה ועוף ונותנים לפניהם מזונות רשב"ג אומר לא כל הביברין שוין זה הכלל מחוסר צידה אסור שאינו מחוסר צידה מותר ואמרו בגמ' הלכה כרשבג ואמרו שם היכי דמי מחוסר צידה אמר שמואל כל שאומרין הבא מצודה ונצודנו וזה לבדו נכתב בהלכות. ויש מחלקין בפירוש מחוסר צידה בין חיה לעופות מחמת אוקימתא דרב אשי דלעיל מימרא דשמואל ודעת ההלכות ורבינו להשוותן ועיקר. והנה דעת רבינו דרשב"ג אדגים חיה ועופות קאי וזה הכלל אכולא קאי ותנא קמא שהיה מחלק ביניהם אין הלכה כמותו אבל הרא סבור דרשב"ג לא קאי אלא אחיה ועופות אבל דגים בכל ביבר אסורין. ולזה כתב בהשגות אא אינו נכון וכו'. וכד הרשב"א ז"ל. ואני אומר שרבינו נסמך על מה שיתבאר שהסוכר אמת המים מערב יו"ט ולמחר השכים ומצא בה דגים שמותרין ומה בין זה לביבר קטן ואם ביבר קטן שאינו צריך למצודה דגים שלו אסורין אלו למה מותרין אלא ודאי כל שאינו מחוסר צידה מותרין ואמת המים אפילו ארוכה כמה כיון שאינה רחבה כל כך דגים שבתוכה כנצודין הן וכן הדין בביברים קטנים וכן דעת רש"י ז"ל בספר האורה שלו:

וכן חיה שקיננה בפרדס וכו'. שם (דף כ"ה.) חיה שקיננה בפרדס אינה צריכה זימון ומסקנא דגמרא ובהלכות דילדיה כשהן קטנים וכן בפרדס סמוך לעיר אינן צריכין זימון ואם הפרדס רחוק מן העיר צריכין זימון הא לאו הכי אסורין. ועל זה דוקא בקטנים אבל אם היו צריכין צידה אפילו קרובין וזימנן אסורין לצודן ביום טוב. וכל זה מבואר בלשון רבינו בקצור:

הלכה חעריכה

מצודות חיה ועופות ודגים שפרסן מעיו"ט לא יטול וכו'. משנה שם (דף כ"ד) כלשון רבינו ונחלק רשב"ג ואמר שבספק מותרין והלכה ספק מוכן אסור כמו שנתבאר למעלה ומבואר בגמרא שאם מצא המצודות מקולקלות מעיו"ט בידוע שמערב יו"ט ניצודו ולא נזכר בהלכות וגם לא הזכיר רבינו לפי שדבר הכרחי הוא ופשוט הוא ולא נזכר בגמרא אלא בגררא שאם אין ידוע שהוא אסור:

הסוכר אמת המים מעיו"ט וכו'. מימרא שם (דף כ"ה.) כלשון רבינו והטעם שכתב שכבר נצודו וכו' מבואר בהלכות:

הלכה טעריכה

בית שהוא מלא פירות וכו'. משנה פרק המביא כדי יין (דף ל"א:) בית שהוא מלא פירות סתום ונפחת נוטל מן הפחת ר"מ אומר אף פוחת לכתחלה ונוטל ולא קיי"ל כר"מ. וכבר שאלו המפרשים כיון שהיה סתום מעיו"ט נמצא שהפירות היו מוקצין מחמת הבית והיאך הותרו בשנפחת ביו"ט. וכתב הרשב"א ז"ל יראה לי שלא נאמרו דברים הללו אלא בבית רעוע שדעתו שיפחת. אבל הרמב"ן ז"ל כתב שאפילו בריא ונפחת ביו"ט מותר לפי שאין הפירות מוקצין מחמת עצמן ואינן בסיס לדבר האסור וכן עיקר וזה דעת ההלכות ורבינו:

העומד על המוקצה מעיו"ט וכו'. משנה שם (דף ל"ד) אמר רבי אליעזר עומד אדם על המוקצה ערב שבת בשביעית ואומר מכאן אני נוטל למחר וחכא עד שירשום ויאמר מכאן ועד כאן. ופירש"י ז"ל בשביעית שאין מעשר נוהג בה ואינו מחוסר אלא הזמנה והוא הדין במעושר ובשאר שני שבוע אלא אורחא דמילתא נקט דסתם מוקצה לאו מעושר הוא דגרוגרות וצמוקים הן סתם מוקצה ואין רגילין לעשר קודם גמר מלאכתן עכ"ל. וכן נראה בבאור מן הגמרא שם והטעם ג"כ ששבת קובעת למעשר בשאר שני שבוע אפילו אכילת עראי כנזכר בהלכות מעשרות פרק חמישי. ורבינו כתב דין זה ביו"ט בדוקא ולא בשבת לפי שאין לנו מוקצה בשבת לפי דעת ההלכות ודעתו כנזכר פ"א:

הלכה יעריכה

כותי שהביא תשורה לישראל. פ' אין צדין (דף כ"ד כ"ה.) אמר רב פפא הלכה כותי שהביא דורון אם יש מאותו המין במחובר אסור ולערב נמי אסורין בכדי שיעשו ואם לאו בתוך התחום מותרין חוץ לתחום אסורין והבא לישראל זה מותר לישראל אחר. ובהלכות גרסינן פרק בכל מערבין (עירובין מ') ההיא ליפתא דאתאי למחוזא חזייה רבא דמכמשא אמר הא ודאי מאתמול עקירא מאי אמרת מחוץ לתחום אתאי הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר וכל שכן הא דאדעתא דכותים אתו הנהו בני גננא דגזו להו כותים אסא ביו"ט לאורתא שרא להו רבא לאורוחי לאלתר אתו ושיילוה לרבה אמר להו בעינן בכדי שיעשו ע"כ. ופירוש הבא בשביל ישראל במחוץ לתחום כשם שאסור לו כך אסור לכל בני ביתו דאדעתא דכולהו אתי וכן מוכיח שם בעירובין וכשמותרין לישראל אחר דוקא תוך ארבע אמות וכל העיר כארבע אמות אבל להוציאן לא לפי שחפצי הכותי קונין שביתה ויתבאר זה פ' חמישי. ופירוש כדי שיעשו יש מי שכתב כדי שילך לפרדס או לגן שממנו היו הפירות וילקוט ויביא כאן. ויש מי שכתב שאם הוא רחוק שרי כשיעור שהיית חוץ לתחום. והראשון נראה יותר וכן כתב רבינו פרק עשירי מהלכות שבת. ודבר שאין במינו במחובר שהביאו כותי השרוי בעיר מותר ואין חוששין שמא היום בא אלא אומרים כאן נמצאו וכאן היו. היו הפירות מחוץ לעיר ואין ידוע אם מחוץ לתחום אם לאו בזה נחלקו המפרשים ודעת הגאונים ז"ל שחוששין שמא באו מחוץ לתחום וכן דעת רבינו פרק ששי מהלכות שבת בדין החלילין:

הלכה יאעריכה

עצים שנשרו מן הדקל ביו"ט וכו'. פ"ק מפורש שם (ביצה ד':) שאפילו נשרו בשבת אסור להסיק בהן ביו"ט וכבר נתבאר זה פ' ראשון ששבת ויו"ט דינן לכל דבר שבמחובר כיום אחד:

ואם נשרו בתוך התנור וכו'. שם מימרא כלשון רבינו ואמרו שם דמשום שהן נשרפין מותרים בבטול ברוב מה שאין כן בדבר אחר שיש לו מתירין שאינו בטל כנזכר פרק ראשון:

ערימה של תבן ואוצר וכו'. משנה פרק המביא (ביצה ל'.) מתחילין בערימת התבן אבל לא בעצים שבמוקצה ובגמ' בלישנא בתרא אמר רב כהנא זאת אומרת אין מתחילין באוצר תחלה מני רבי יהודה היא והקשו אימא רישא מתחילין בערימת התבן אתאן לר"ש ותירצו כולה ר"י היא ורישא בתיבנא סריא והקשו והא חזי לטינא פי' ואינו עומד להסקה ותירצו דאיתא ביה קוצים וכתב הרשב"א ז"ל ואנן קיי"ל במוקצה ביו"ט כר' יהודה:

אין מבקעין עצים וכו'. משנה שם (דף ל"א:) ופירשוה בגמרא אין מבקעין עצים מן הסואר של קורות ולא מן הקורה שנשברה ביו"ט לפי שאינו מן המוכן. ופי' רש"י ז"ל סואר של קורות סדר של קורות המושכבין לארץ שלא יתעקמו ועומדין לבנין עכ"ל:

הלכה יבעריכה

וכן כלים שנשברו ביו"ט וכו'. פרק במה מדליקין (שבת דף כ"ט.) אמר רב מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים דברי ר' יהודה ורש מתיר וקיי"ל כר"י במוקצה ביו"ט וכפי דעת רבינו וההלכות כנזכר פ"א וכן נזכר בהלכות פ' המביא שאין מסיקין בשברי כלים:

אבל מסיקין בכלים וכו'. כבר נזכר זה למעלה מסיקין בכלים שם בבמה מדליקין (דף כ"ט.) שאלו לרב יוסף לרב יהודה דאמר מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים כיון דאדליק בהו פורתא הוו להו שברי כלים וכי קא מהפך באיסורא קא מהפך ואהדר ליה דעביד להו כרב מתנה דאמר עצים שנשרו מן הדקל לתנור ביו"ט מרבה עליהן עצים מוכנין ומסיקן. ומתוך זה כתב הרשב"א ז"ל כשאמרו מסיקין בכלים ובלבד שלא יהא מהפך בהן לאחר שאחזה בהן האור ואכלה בהן קצתם לפי שנעשה שברי כלים והרי הן כנולד וכשהוא מהפך באיסור הוא מהפך ואם רבה עליהם עצים מוכנין מותר להפך בה שבהיתר הוא מהפך עכ"ל. ולא נזכר זה בהלכות ולא בדברי רבינו ואפשר שהיה להם גרסא אחרת או פירוש אחר בזה:

או כלים שנשברו מעיו"ט וכו'. זה מבואר בירושלמי ופשוט הוא וכן כתבו ז"ל. ודע ששבר כלי העושה מעין מלאכתו הראשונה הרי הוא כלי גמור ושלם ומסיקין בו וכן כתבו ז"ל:

אגוזים ושקדים וכו'. שם מסיקין באגוזים ואין מסיקין בקליפתן דברי ר' יהודה ור"ש מתיר מסיקין בתמרים ואין מסיקין בגרעיניהן דברי ר"י ור"ש מתיר ושם מצא רבינו נסחאות אלו שכתב. ובהשגות כתב על הנוסחא השנית. א"א מעולם לא שמענו זאת הנוסחא ע"כ. ובאמת שהראשונה נראית עיקר וכן נראה מספרינו אבל אין אומרין למי שלא ראה את החדש יבא ויעיד אלא למי שראה את החדש ורבינו ז"ל ראה הנסחא וכתבה:

הלכה יגעריכה

קוץ רטוב וכו'. שם בהמביא (ביצה ל"ג.) חיזרא רנ אסר ורב ששת שרי ברטיבא כע לא פליגי דאסור כי פליגי ביבשתא והלכתא יבשתא שרי רטיבא אסור ובהלכות חיזרא פי' מין ממיני הקוצים רנ אסר ליטול מהן עץ להכניסו בתוך הבשר כמין שפוד לצלות בו את הצלי עכ"ל:

הלכה ידעריכה

נוטלין עצים הסמוכין לדפני הסוכה וכו'. שם משנה (דף ל':) אין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה. ומה שכתב רבינו הסמוכין לדופני הסוכה מפורש בגמרא מאי שנא מן הסוכה דלא משום דקא סתר אהלא מן הסמוך לה נמי קא סתר אהלא ותירצו אמר רב יהודה אמר שמואל מאי סמוך סמוך לדפנות:

אבל אין מביאין עצים מן השדה וכו'. במשנה (דף ל"א.) ומביאין עצים מן השדה מן המכונס ומן הקרפף ואפילו מן המפוזר ובגמ' אמר שמואל מתניתין יחידאה היא ואין מביאין עצים אלא מן המכונסין שבקרפף:

אבל מגבב הוא בשדה מלפניו וכו'. שם במשנה (דף ל"ג.) ר' אליעזר אומר אבל מגבב הוא מן החצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן הוא וחכא מגבב משלפניו ומדליק. ונראה שרבינו מפרש שחכמים לא הזכירו חצר לפי שהן סוברין שבכל מקום יכול לגבב משלפניו ולהדליק שם ולא נאסרו אלא להביאן וזהו שאמרו במשנה של מעלה ובגמרא מביאין ואין מביאין ויש פירוש אחר בזה:

ומביאין מן המכונסין שברשות היחיד ואפילו היתה מוקפת וכו'. זהו קרפף שכתבתי למעלה שמביאין מן המכונסין שבו ואמרו שם במשנה איזהו קרפף כל שהוא סמוך לעיר דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר כל שנכנסין לו בפותחת ואפילו תוך תחום שבת ושאלו בגמ' ר' יוסי אי לקולא קאמר דקאמר ר' יהודה כל שסמוך לעיר והוא דאית ליה פותחת ואתא ר' יוסי למימר כיון דאית ליה פותחת אפילו בתוך תחום שבת נמי או דלמא לחומרא קאמר וכו' ואסיקו דלקולא קאמר והלכתא כותיה. ויש מי שפירש דכל שהוא סמוך לעיר לא בעי ר' יוסי פותחת. וכתב הרשב"א ז"ל סמוך לעיר בתוך שבעים אמה ושירים יותר מכן בתוך התחום בעינן פותחת וזה דעת ההשגות והפריזו עוד שנראה מהם שכל שהוא בתוך חצי התחום לא בעינן פותחת. וכן כתוב שם:

א"א ואיכא למימר וכו'. ורבינו ז"ל סובר שבכל גונא בעינן פותחת וכן נראה מן העיטור ואין הכרע באחד מן הפירושים ודברי רבינו נל יותר:

הלכה טועריכה

עלי קנים ועלי גפנים וכו'. שם (דף ל"א:) אמר רבא עלי קנים ועלי גפנים אע"פ דמכנפי להו כיון דמדלי להו זיקא ומבדר להו כמפוזרין דמו ואסורין ואי אתנח מנא עלייה שפיר דמי ע"כ וכן בהלכות:

הלכה טזעריכה

בהמה שמתה ביו"ט אם היתה וכו'. משנה פ' אין צדין (דף כ"ז:) וגמ' ומסקנא שם ובהלכות דבמסוכנת בבהמת חולין מותר לדברי הכל ודוקא מסוכנת אבל חולה לא כיון שיש לנו מוקצה ביו"ט:

בהמת קדשים וכו'. שם מפורש דבהמת קדשים אפילו מסוכנת לא יזיזנה והטעם משום דלא קיימא לכלבים כיון שהיא של קדשים. ודין התרומה ג"כ מבואר שם:

הלכה יזעריכה

דגים ועופות וחיה וכו'. ריש פרק אין צדין דגים (דף כ"ג:) ופ' האורג בשבת (דף ק"ו:) בברייתא גבי חיה ועופות וכבר נתבאר למעלה בפ' זה באי זה צד הן מוקצין וכן פירש"י ז"ל שטעם איסור המזונות מפני שהן מוקצין. וכן מפורש בירושלמי שהטעם שאין עושין תקנה לדבר שאינו מן המוכן וכן עיקר. ודע שאעפ שאסור באלו שבמינן ראויין לאכילה אלא שהן מוקצין אינו אוסר בבהמה טמאה ועופות טמאין:

וכל שאסור וכו'. זה מפורש בהרבה מקומות:

הלכה יחעריכה

המכניס עפר מערב יו"ט וכו'. פ"ק (ביצה ח'.) אמר ר"י מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בו כל צרכו דרש מר זוטרא והוא שייחד לו קרן זוית ע"כ וכן בהלכות:

וכן אפר שהוסק וכו'. שם (דף ב' ודף ח') אפר כירה מוכן הוא ואמרו בגמרא כשאמרו אפר כירה מוכן הוא לא אמרו אלא שהוסק מעיו"ט אבל ביו"ט אסור ואם ראוי לצלות בו ביצה מותר:

מי שהיה לו דקר נעוץ וכו'. שם (דף ז' ח') מלשון רבינו שכתב כאן וראש פג נראה בבאור שאין מותר לשחוט על סמך דקר נעוץ שכך כתב ונתקו וכו' וככ פג ואם אין לו עפר מוכן או אפר כירה וכו' וכן נראה מן הגמרא, ובדיעבד שכתב רבינו שהוא מכסה בעפר תיחוח בדוקא מפורש שם בגמרא ובהלכות: