מגיד מישרים יתרו

פרשת יתרו מהדורא קמא:

אור ליום השבת י"ז לשבט, ה' עמך וכו' והא שדרוני לגלאה לך רזא דומשה עלה אל האלהים, דהיינו לומר דסליק במלכות אי נמי דסליק בגבורה משום דתורה מפי הגבורה נתנה, ויקרא אליו ה' דהיינו תפארת מן ההר דהיינו בינה, כה היינו מלכות. לבית יעקב היינו נשייא דמסטרא אתו, ותגד כלומר דתמשיך שפע ברכאן מספירין עילאין. לבני ישראל דאתו מסטרא טבא. ואשא אתכם על כנפי נשרים, היינו שלוחי דמטרוניתא דאיקרון כנפי נשרים, ועתה אם שמוע תשמעון בקולי כלומר דתחברון כולהו ספירן במלכות, דשמיעא לישנא דכנושי הוא מלשון וישמע שאול, בקולי היינו מלכות, ושמרתם את בריתי כלומר דתחברון יסוד עם מלכות. דמלת ושמרתם היינו מלכות, בריתי היינו יסוד, והייתם לי סגולה. כלומר תסלקון בדרגא דבינה דבהכי רמיז סגולה לעילא, ויען כל העם וכו' כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, הכא איכא למידק היאך יעשו קודם שישמעו. ותו היכי קאמר כל אשר דבר דאיהו לשון עבר, הא אכתי לא מילל ולא פקיד להו אורייתא והכי הוה להו למימר כל אשר ידבר. ואפשר לומר על דרך הפשט דכיון דאמרו חז"ל דשבת ודינים במרה איפקד, משו"ה אמרו כל אשר דבר ה' במרה נעשה. וקאמר כל משום דהוה תמן חק ומשפט, לאכללא תרווייהו קאמר כל, ונשמע מה דיימר לן מכאן והלאה:

אבל רזא דמילתא דישראל דההוא דרא הוו אתו מסטרא דיובלא ואורייתא כתובה במרום היתהן ואשתכח דעד לא אתו לעלמא שמעה נשמתהון אורייתא, ומשום הכי כל אשר דבר ה' לנשמתין דילן עד לא אתינא לעלמא נעשה, והשתא גם כן נהדר למישמע בהאי עלמא כדי לשעבדא גופים דילן והכי נמי כל חד וחד מישראל יכיל למימר כל אשר דבר ה' לנשמתין עד לא ייתי לעלמא וכמה שאמרו חז"ל מלמדין אותו כל התורה כולה ואוף משביעין ית זרעיה לקיימא אורייתא וכדאיתא בזוהרא קדישא על פסוק נפש כי תחטא וכו' ושמעה קול אלה וכו' נעשה ואוף נשמע מילי דאורייתא ונילוף יתה בהאי עלמא לשעבדא נמי גופין דילן, ואתה שלום:

וישמע יתרו וכו' מה שמועה שמע, מר אמר מלחמת עמלק, כלומר דבההיא מלחמה אתידע דכנסת ישראל שלטא על כל אינך סיטרין דהא תברת תוקפיהון ומשו"ה אתא למיעל תחות גדפהא, ומר אמר קריעת ים סוף שמע. כלומר דקודם לכן הוו סברין דאיכא תרי אלהות חד פועל הרעות וחד פועל הטובות וכד חזא דבקריעת ים סוף טבע למצראי ושיזיב לישראל ידע דפועל רע וטוב חד הוא, וזה שאמר עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים, ומה שאמר כי בדבר אשר זדו עליהם, כלומר כיון דדן יתהון מדה כנגד מדה ושזיבת ישראל אתברר דאלהא חד הוא ומכילן ריבוייא דיליה. לאו אינון ריבוייא ביה, אלא לכל חד כליל במכילה דאיצטריך, והיינו ויחד יתרו שייחד יחוד גמור, והיינו ויקח יתרו עולה דרמיזא לבינה ליחדא כולא בה, וזבחים לאלהים כלומר דאעבר מדעתיה שולטנתא דאלהים דהא הוא בשמא דה' שליט על כולא ואיהו חד ושמיה חד, ויבא אהרן דאיהו סיטרא דחסד, וכל זקני ישראל דרמיזין לשאר מכילין, לאכול לחם היינן כנסת ישראל ברזא דכי אם הלחם אשר הוא אוכל, עם חותן משה, והא משה רמיז בתפארת, לפני האלהים, כלומר לאפוקי ממאי דהוה סבר דאלהים הוא שלטנותא בפני עצמו חס ושלום, ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם, דהכי איצטריך למיעבד בההוא יומא, כמא דפרישית דכל יומא ויומא הוא מיוחד למילתיה, ואתה שלום:

ליל שבת כ"ט לשבט. אכלתי ושתיתי הרבה ולא שניתי משניות בתחילת הלילה, וישנתי כל הלילה וקמתי באור היום והתחלתי לגרוס משניות, והנה קול דודי דופק ואומר ה' עמך וכו' אע"פ שהיה ראוי לעזבך ולנטשך בסיבת מה שעשית לאכול לשבעה ולשתות יותר מדאי ולהתבטל מתלמוד תורה כי מי שיודע סוד הימים והלילות וגריעותן ושלימותן יודע בגרעון וחסרון לילה אחת אין לה תשלומין, ומה לך לילך אחר מאכל ומשתה, דהא כתיב צדיק אוכל לשובע נפשו כלומר אינו אוכל אלא לקיום נפשו בלבד, ודבר מועט שהוא אוכל הוא שבע וזהו שאמר לשובע וזהו שאמר ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך כלומר כשתאכל יהיה לשם שמים לקיום גופך ולא להתענג תשבע במה שתאכל לחם צר ומים לחץ מאחר שאין כוונתך גאכילה להתענג אלא לקיום גופך, ואם היה אפשר להתקיים הגוף בלי שתקבל שום הנאה. מאד היית חפץ בדבר כדאמרית לך בההיא הנאה נמי כמי שכפאו שד אז תהיה ראוי לברך את ה', ובטן רשעים תחסר, כלומר הרשעים כוונתם באכילה להתענג, ולכן כתיב בהו ובטן רשעים תחסר, מפני שכוונתם למלאת בטנם תחסר כלומר תמיד הם חסרים ותאיבים כי אפילו שיאכלו כל מעדני עולם. תמיד הם מתאוים התענוגים יותר ויותר, כי אותם התענוגים שהתענגו נראה בעיניהם שאינו כלום וצריכין להתענג בעניינים אחרים ומזונים משונים באופן שתמיד הם חסרים, אבל הצדיק אוכל לשובע נפשו לקיום נפשו ולא להתענג תמיד ולהכי איתקריאת נפשו משום דאיהו נפישא וכל מאי דתתן בה איהי סבלא ולכך האוכלים למעדנים תמיד הם חסירים, אבל הצדיק אפילו הוא אוכל פת חריבה הוא שבע, ועל כן היה ראוי לעזבך ולנטשך אבל אני לא אעשה כן כי לא אעזבך ומני הטוב לא אמנע מפיך, וטובי לא אפסיק ממך אפילו רגע אחת רק הזהר מכאן ולהלאה מהמאכל והמשתה, ולא תאכל אלא לקיום גופך ונפשך בלבד ותמיד תהרהר במשניותי ויראתי ועבודתי ולא תפסיק אפילו רגע וכל מעשיך לא יהיו אלא לשם שמים, ולא תתענג ולא תהנה משום דבר שאתה עושה לקיום הגוף ותתאוה לזולת אותה הנאה כי תהיה אותה הנאה מאוסה בעיניך ויהיה בעיניך נבזה מעט הדבש הזה, ותמיד יהיה בעיניך כאילו חרב מתוחה על ראשך וגיהנם פתוחה לך מתחתך להענש אם תתענג בהנאה הבאה לך אפי' מדבר שאתה עושה לקיום הגוף, וצא וראה סופם של המתענגים והנהנים מה עלתה בידם, אני אני המשנה המדברת בפיך המתקשטת בעדי עדיים וקשורי המשניות שאתה גורס תמיד כי אתה עולה במרכבת המשנה, כי דבר אחד הוא לגרוס הדבר, ודבר שני הוא לידע אותו:

והא איכא למידק במאי דכתיב בהאי פרשתא קדישתא דא במאי דכתיב לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב מאי אתי ומאי לכם, ותו מאי דגבי אלהי כסף כתיב אתי וגבי אלהי זהב כתיב לכם, ותו מאי מזבח אדמה תעשה לי דלאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה, פתח באלהי כסף ואלהי זהב וסיים בעשיית המזבח, ותו דמשמע שאין מזבח כשר אלא מאדמה, והא הוה מזבח הזהב ומזבח הנחושת. ותו אמאי הוה מזבח הזהב ומזבח הנחושת ולא הוי מכסף המזבח, ותו ועשית עליו את עולותיך ואת שלמיך, ואמאי לא קאמר נמי דיעבדו חטאות ואשמות וכל שאר קרבנות, ותו מאי מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחלליה, ותו מאי ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו:

אבל פירושא דמילתא, משום דשלשה אהבות נינהו, אהבת הערב, אהבת המועיל, אהבת הטוב, אזהר הקב"ה לישראל דלא יסטון בתר אהבת הערב, והיינו אלהי כסף כלומר למיזל בתר כיסופין דעלמא ובתר הנאין דעלמא, וקאמר אתי כלומר דלא תשתתפון בתר כיסופין דעלמא לאהבה דילי וכד תעבדון פיקודא דאית בה הנאה, לא תעבדון יתה משום הנאה דאית בה, אלא אי הוה אפשר לכו למיעבד ההוא פיקודא בלא הנאת הגוף הייתם חפצים מאוד, ואלהי זהב דהיינו אהבת המועיל לא תעשו לכם, למיהוי רהוטים למרחם ממונא, מזבח אדמה דהיינו אהבת הטוב דהא לא מתקשטין ומתגאין בני נשא באדמה, וקרי ליה מזבח אדמה לומר שאע"פ שאינך מתגאה כמו אוהבי המועיל ולא מתהנה וכמו אוהבי הערב אותם דברים שתעשה לקיום גופך ההנאה שבהם תהיה זביחה שתחפוץ מאוד שלא היית נהנה אלא שאתה מוכרח לעשות הדבר ההוא לקיום גופך, ועשית עליו את עולתיך כלומר כל מחשבותיך העולות על לבך תעשה עליו כי זהו סוד העולה שהיא באה על הרהור הלב, ועל כן עולה העולה הרומזת בבינה, ואת שלמיך, שהם הדברים שאתה עושה לקיום גופך ושלימות נפשך וגופך, ועולותיך שהם המחשבות הכל תעשה עליו, כלומר שהכל תעשה לשם שמים בלי שתוף שום דבר אחר בעולם, בכל המקום שתהיה לא תפריד מחשבותיך ממני, אשר אזכיר את שמי כלומר כשאתה תזכיר את שמי אני אהיה המזכיר כי תהיה מחנה שכינה והשכינה תדבר בפיך, ועל כן אבוא אליך מלא וטעון ברכות וברכתיך, ואם מזבח אבנים תעשה לי, שגם האבנים אדמה הם חשובים ומ"מ יש בהם צד להתגאות, שהרי אבני גלל ושיש הם חשובים ויקרים, לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליהם וכו', שהברזל נברא לקצר ימיו של אדם וכו', ולא תעלה במעלות על מזבחי וכו' כלומר במצות שיש בהם הנאה וכן בדברים שאתה צריך לעשות לקיום הגוף, לא תתכוין להנאתך כלל שאם תכוון להנאתך תגלה ערותך עליו כי לא ישאר בידך זכות דמצות אלא הנאת הגוף הנגוף ואין לו ערוה גדולה מזו ושלום:

אור ליום שבת ח"י לשבט, ה' עמך וכו' אנכי ולא יהיה לך. ולא תעשה לך פסל. איבון לקבל לא תרצח לא תנאף לא תגנוב דהא מאן דגונב כאלו מכהיש מציאות השי"ת, ומאן דנואף הוי לקבל לא תעשה לך פסל. דהא איתעבד מתמן ממזרת או ממזר דאיהו פסל, ומאן דקטל הא איהו ממעט את הדמות, ומגבר תוקפא דאינון סכרין ולהכי הוי לקבל לא יהי' לך וכו':