פתיחת התפריט הראשי

מגיד מישרים משפטים

פרשת משפטים מהדורא קמא:

ביום שבת כ"ב לשבט, ה' עמך וכו' דברי תוכחות כמנהג, ובפרשתא קדישתא דא איכא למידק וא"ו של ואלה, ותו מאי משפטים, דהא משפט אחד הוא כמא דאת אמרת משפט לאלהי יעקב, וכתיב משפט אחד יהיה לכם, ותו כיון דמשפט חד הוא, היכי כתיב משפט עבדו ומשפט עמו:

אבל רזא דמילתא דתפארת איקרי משפט, והכי נמי איקרי יסוד וכן איקרי הק כמה דאת אמר כי חק לישראל הוא. כלומר יסוד משפט בישראל הוא, אבל משפט דהיינו תפארת הוא מתעלה לעילא לאלרי יעקב, והכי נמי חק איקרי תפארת כמא דאת אמר את החוקים ואת המשפטים, וזהו סוד משפט עבדו דהיינו יסוד, ומשפט עמו דהיינו תפארת, והשתא קאמר דואלה המשפטים דהיינו תפארת ויסוד תשים לפניהם, כלומר תעלה ותדביק יתהון לעילא בדרגין. דמלת לפניהם רוצה לומר דלפניהם שהם דרגין עילאין:

(חסר) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, כלומר מה שדברתי עד הנה הם דברים נוגעים בגופם ממש אופן הנהגתם באכילתם ושתייתם והנהגותיהם, ואלו הם תלויים בגופם ולא לפניהם, אבל אלה המשפטים שבין אדם לחבירו נופל לומר אשר תשים לפניהם, כי תקנה עבד עברי וכו' מאחר שאין השמיטה מוציאתו למה יוצא בשנה השביעית, אבל סוד הענין תלוי במה שאמרו חז"ל המהלך במדבר ואינו יודע אימתי הוא שבת, מונה ששה ימים ושובת וכן לעולם מפני שכל שביעי הוא שבת כי כל הספירות שבת הן, וכן הענין בזה, ותו הא רמז לבר נש דשש שנים יעבוד בהאי עלמא, כלומר שית עשיריות שנים יתקיים בעלמא, ובעשר שביעאה יצא לחפשי חנם, כמא דאת אמר ערום יצאתי מבטן אמי כו', אם אדוניו יתן לו אשה, אשה יראת ה' דהיינו אורייתא וכנסת ישראל. וילדה לו בנים הבנות דהיינו מצות ומעשים טובים, האשה וילדיה תהיה לאדוניה והוא יצא בגפו, כלומר דלית בה כל כך זכו בהנהו עובדין דאיהו עביד משום דלא עבד להו מאיתערו דידיה, אלא מאיתערו דאשה יראת ה' ולזה כתיב האשה וילדיה וכו' דמשמע דאיתערו מסטרא דילה הוה, ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדני וכו', כלומר אנא בעינא לאיתקיימא בהאי עלמא טפי לאעסוקי בהאי אשה יראת ה' למפלח לקודשא בריך הוא, והגישו אדוניו אל האלהים, לשון דין כלומר כד יתקיים בר נש בעלמא טפי משבעין שנין אית ביה כמה מרעין וכל ימיו יהיו מכאובים והיינו ורצע אדוניו את אזנו במרצע כלומר דלא שמע ולא חזי ולא יכיל למיפלח לקודשא בריך הוא, לכן בעוד בר נש בתוקפיה איבעי ליה למיתב קמי קודשא בריך הוא, וכי ימכור איש את בתו, איש זה הקב"ה, בתו היא בתו של אברהם אבינו, שארה דהיינו מזונא, כסותה ועונתה לא יגרע, שהם רמז לנפש רוח נשמה, שהמזון רמז לנפש שהיא נהנית מהמזון, כסותה רמז לרוח שהוא למעלה מהנפש שהוא במכוסה, ועונתה רמז לנשמה שהיא ניזונת בחשאי ובהעלם כעין העונה, ואם שלש אלה לא יעשה לה ויצאה חנם אין כסף, מלשון נכספה. כלומר כל הנאות וכיסופין שנהנה האדם בזה העולם לא יועילוהו ולא יצילוהו ולא ישא את כל מאומה בידו אדרבה הם יהיו בעוכריו, לכך צריך האדם שלא ליהנות מזה העולם כי אם על דרך שהוריתיך פרשת יתרו בדרוש לא תעשון אתי אלהי כסף וכו', ואתה שלום:

אור לשבת משפטים כ"ט לשבט, חזק ואמץ וכו' וייסרני מלפסוק מלהרהר תמיד במשניות ודברי תורה ויראת שמים והוכיחני למה אני איני כותב מה שהוא מחדש לי, התחיל ואמר שפרשה זו רומזת על האדם שילך בדרכי קונו, דעבד עברי היינו רוח שהוא ודאי משועבד בתוך הגוף וקאמר קב"ה לגוף כי תקנה עבד עברי דהיינו רוח, לא תעביד ליה דיהך בתר תפנוקי גופא דהא קיומא דגופא דעלמא לא יהא אלא שש שנים דהיינו שתין. ובשביעית כלומר כד יימטון שבעין שנין יצא מהאי עלמא לחפשי חנם, אם בגפו יבא כלומר כד ייעול בהאי שתין שנין ייעול יחידאי בלא תורה ומצות, יחידאי יפוק מהאי עלמא, אם בעל אשה הוא כלומר דאיתחבר בתורה אשה יראת ה' והוא בעל דידה לא יפוק בלחודוי מהאי עלמא דהא איהי וכל אוכלסאה יפקון לקדמותיה, והיינו דכתיב ויצאה אשתו עמו כלומר ההיא אשה יראת ה' היא תיפוק לקדמותיה:

אם אדוניו יתן לו אשה, כלומר אם הקב"ה יתן לו האי אשה יראת ה' דהיינו אורייתא, וילדה לו בנים, כלומר דאתעסק בה ועביד פיקודהא דהיינו בנין דצדיקייא, האשה וילדיה דהיינו אורייתא ופיקודהא תהיה לאדוניה דעל ידהא יתחבר בר נש בקודשא בריך הוא, ואם לא יתעסק בה הוא יצא בגפו, ואם אמר יאמר העבד כלומר אם יתעסק בר נש בהאי עלמא טפי משבעין שנין, ויחשב דבההוא זימנא יפלח לקב"ה והיינו דקאמר אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני הא לאו הכי דבההוא זימנא כמה מרעין בישין רדפין בתריה דע"י כן לא יכיל לאתעסקא אלא בצורכי גופא, והיינו והגישו אדוניו אל האלהים והגישו אל הדלת, דהא סבייא יתבין תדיר בתר תרעא מגו מרעין דאית בהו או מגו אינון סבין, ורצע אדוניו את אזנו וכו' הא כד ייעול בהנך יומין ירדפון כמה מרעין בתריה דיהא עויר וחגיר וחרש, ונקיט חרשות דאזנו משום דבחרשו נותן לו דמי כולו, דחרשו הא שקיל כנגד הכל, וטעמא דנפיק עבדא בשביעית רמיז דאיהו איזדבן לאחרא דוגמת המשתעבד לאינך סטרין, והיינו ולא עבדים לעבדים דאינך סטרין אינון עבדים ממש וכד ימטי שביעית דרמיז למלכות יצא לחפשי דבהכי מתקן מאי דפגים, דהא בהכי משפיעין עליה יובילא עילאה, דהא יובל איהו מפיק עבדים לחירות, וכד משפע במלכות איהי נמי מפקא להון, וטעמא לדין שמיטה אלא שנה שביעית, היינו ברזא דשמיטין דכל חדא וחדא איהי שמיטה, ברזא דמהלך במדבר ואינו יודע מתי הוא שבת וכו', ואם אמר יאמר העבד וכו' ועבדו לעולם שהוא עולמו של יובל דהא איהו יפוק לחירו על כל פנים, ושלום:

והא רזא דמרעין דנטרי בהו גבול שבעת ימים איהו בהאי רזא דיומא קדמאה דמרעא רומז לחסד ותניינא לגבורה, וכן לכולהו עד דיימטי שביעי דרמיז למלכות, ותמן איתדן דיניה בההוא דינא. אי זכי אי לא זכי הא איתדן למימת דהא אילנא דמותא, ואי זכי הא אתבקע עליה זיעא רמז דנגדי עליה מי החסד ואיתסי, וכד לא אתסי בשביעית הדר לאתגלגלא עליה דינא דשבע ספירין דמלכות, והיינו רזא דארבע עשר דאיהו גדול, ורזא דיום רביעי דאיהו מבשר ליום שביעי רזא דנצח דאיהו רביעי, ועוד דאיהו מסטרא דחסד איהו מבשר טוב לשביעי וכו', ואתה שלום:

אור לי"ז בחשון ביום שבת קודש, ה' עמך וכו' כוין בתפילתך ומעט בהנאות וטוב לך ותהרהר במשניותי תמיד ואפי' בשעה שאתה מדבר עם בני אדם, ובשעה שאתה אוכל בכל לגימא ולגימא תהרהר במשניותי, וזהו סוד ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימך כלומר אם בשעה שאתה אוכל ושותה תהרהר בכל לגימא ולגימא בדברי תורה, יברך לחמך ומימך דכיון דיהא מעוטף בדברי תורה לא יזיק לך דאפי' דמיא מזיקי לך. כד תשתי יתהון בהרהורא דמשניותי לא יזיקו לך והיינו את מימך וכן אפילו כד לא תאכל אלא לחם בלחודי לא יזיק לך, והיינו את לחמך, והיינו והסירותי מחלה מקרבך, דהיינו במעיך דלא יזיקו לך. כי אני ה' דהיינו כנסת ישראל, ה' דהיינו תפארת כד יתחברון כחדא, יהא רופאיך, ובכן אתה שלום:

אור ליום שבת כ"ג לכסליו ה' עמך גבור חיל אזדהר ממיכלא ממישתא ומהנאה, בעת שתתענג במאכל ובמשתה בהסתכל מיאוס האוכל בעת לעיסתו וכל שכן מיאוס של האוכל שנעשה בעת הוצאתו:

אור ליום השבת כ"ה לאדר שני, ה' עמך וכו' הלא הזהרתיך כמה פעמים ממאכל וממשתה, ובפרט משתיית יין הרבה כי שתיית היין מעורר האדם ליצר הרע, והיינו דכתיב ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו כלומר דאף על גב דחזו את האלהים דאינון מידת הדין הוה חזי להו דידחלי מיניה ולא דחילו ומשום הכי הוה חזו דישלוט בהוא ידא, אי נמי דהכי קאמר דאילו לא אכלו ושתו הוו חזו דקא שרי עלייהו נבואה דאיתקרי יד ה'. והיינו דכתיב ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו רוצה לומר כד"א ויד ה' היתה על אליהו, וכן היתה עלי יד ה', דבעי בר נש כד איהו על פתוריה ומתאוה למיכל ולמשתיה יתיר דלא ישלים תאותיה, והאי הוא קורבנא לקב"ה דנכיס יצריה, והיינו דאמר רבנן דשולחנו של אדם מכפר כמזבח דבהאי גוונא הוא מזבח ממש, וזהו שאמרו שאסור לאדם לטעום כלום עד שיתפלל, וזהו סוד שכתב וזכור את בוראך בימי בחרותיך כלומר בצפרא דאינון דוגמת ימי בחרות זכור את בוראיך לבטלא אינון הרהורין דמעלי בך יצר הרע, עד אשר לא יבואו ימי הרעה כלומר וע"י כך לא תאונה אליך רעה בכל ההוא יומא כמא דאמור רבנן כל הסומך גאולה לתפלה אינו ניזוק כל אותו היום:

עוד לפרשת משפטים. איכא למידק בהאי פרשתא קדישתא דקב"ה אמר למשה הנה אנכי שולח מלאך לפניך ולא קפיד מ"ר ע"ה וכי א"ל בפרשת כי תשא ושלחתי לפניך מלאך קפיד, וכי מפני שעשו את העגל רצה להרוויח, ותו דמשמע שקיבל הקב"ה תפלת משה רבינו ע"ה שלא ישלח מלאך דאמר ליה גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה, והרי אשכחן דשלח מלאך ליהושע אני שר צבא ה', ויש לומר דמעיקרא לא קפיד משום דהוה משמע שלא יסלק קב"ה מהם וכל הדברים יהיו נעשים ע"י השגחתו יתברך וכד דייקי לישנא דקראי מדברים בעדו ית', והטעם שישלח מלאך הוא מפני שאם לא היה עושה על ידי מלאך אלא כמו במצרים אני ולא מלאך היו מיד השבעה עממים מתגורשים מיד, וזהו שאמר הכתוב לא אגרשנו מפניך בשנה אחת פן תהיה הארץ שממה וכו' כי נתן טעם למה אנכי שולח מלאך כדי שלא יתגורשו אלא מעט מעט, ומכל מקום השגחתו יתברך לא תמוש מהם, לכן לא הקפיד, אבל בפרשת כי תשא אמר שרוצה לסלק השגחתו מהם כדכתיב כי לא אעלה בקרבך, ולכן הקפיד, ואם תאמר מה טעם הוא פן תהיה הארץ שממה וכו'. והוה ליה לקב"ה למנוע חית השדה, ויש לומר שכל מה שאפשר שלא לשנות הטבע עושה הקב"ה, מפני שהטבע שלוחו של הקב"ה ואינו רוצה לשנותו היכא דלא אפשר, ואם תאמר מאחר שקיבל הקב"ה תפילתו של משה רבינו ע"ה שאמר לו גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה משמע שהקב"ה היה בלי שליחות המלאך אלא כמו במצרים אני ולא מלאך וא"כ איך לא נתגרשו מפניו בשנה אחת, ויש לומר שאין הכי נמי שכן היה שנאמר שנתקבצו כל המלכים להלחם עם יהושע פה אחד, ואלו לא היה אני ולא מלאך לא היו מתקבצים פה אחד להלחם והיו עוברים כמה שנים עד שהיה כובש אותם ומכל מקום לא נתגרשו כל העמים בשנה אחת לפי שראה הקב"ה שהיה צריך להניחם לנסות בם את ישראל:

(עוד יש לומר שלא הקפיד מרע"ה אלא על מה שאמר לו כי לא אעלה בקרבך דהיינו שיסלק השגחתו מהם, וזהו שאמר אם אין פניך הולכים וכו' ועל זה נתרצה לו, אבל אם לא יסלק השגחתו מהם אע"פ שישלח מלאך לפניהם לא הקפיד כמו שלא הקפיד בתחילה, וזה נראה לי):

לעת המנחה בעוד שליח ציבור קורא בספר תורה אמר לי ידוע תדע יוסף האהוב והחביב כי המלך התוגר יגבר ימינו על אדום, ואתה עמוד על עמדי פה על יד ימיני אל תירא ואל תחת כי הנני עומד להצילך עם היות שהשר קצקפ"וני עם זוגתו צרעית"א מקטרגים עליך בכל לבבם, אנכי אתן אותם נגפים לפניך, אם תחזיק בתורתי וביראתי ועבודתי, ואתה שלום: