מאמר בקורת ע״ד איזה משניות בפ״י דפסחים
| מחבר | דוד צבי הופמן |
|---|---|
| שם בשפת המקור | מאמר בקורת ע״ד איזה משניות בפ״י דפסחים |
| פורסם ב | בית ועד לחכמים |
| גליון | שנה ראשונה |
| עמוד | 17 |
| שנת הוצאה | 1902 |
  | |
מבוא
עריכהלהלן מובא מאמר מחקר בעניין משניות פסחים פרק י' מאת הרב ד"ר דוד צבי הופמן.
הרב הופמן היה מצד אחד רב אורתודוקסי ופוסק הלכה ומאידך מחשובי חוקרי ספרות חז"ל בימיו ומחלוצי משחזרי המדרשים האבודים. במאמר זה ניכרת סינתזה ייחודית של בקיאות בש"ס ופוסקים, ראשונים ואחרונים, ומאידך השוואת גרסאות והיכרות עם כתבי-יד. הוא אפילו העיז לבכר את התוספתא על פני המשנה והציע שהתוספתא משמרת נוסח קדום יותר, בעוד שבמשנה חלו שינויים במשך הדורות.
המאמר הופיע בירחון "בית ועד לחכמים" שיצא לאור באנגליה בשנת תרס"ב (1902). העתקתי אותו מאתר "היברובוקס" (ניתן לעיין בו כאן: "בית ועד לחכמים", עמ' יז - כא, באתר HebrewBooks ), ואני מודה לו על שהעלה אותו, ועל ה-OCR שעזר לי להשתמש בו. כ"כ, אני מכיר טובה לרב אבישי אלבוים, מנהל "ספריית הרמב"ם", ששלח לי העתק של המאמר.
חלק א
עריכהבמשניות פ״י דפסחים יש כמה מאמרים סתומים ועמומים, וע״י שההרגל נעשה טבע יעברו הלומדים עליהם בשלום רב ואין למו מכשול, וע״י דברינו שנברר בעהי״ת נבאר איזה חמורות, ועל ידי זה יראה לעין מה שקשה לכאורה במשניות אלה וישוממו רבים ותרבה הדעת. ידוע כי המשניות אלו נשנו מתחלה בזמן שבית המקדש קיים, (עיין משנה ד׳: הלילה הזה כולו צלי) ונשתנו וניתוספו בה דברים אחר החורבן ובזמן מאוחר, כמו שיבואר לקמן.
וראשית דבר, נחקור איך הייתה הצעת המשנה וסדרה מראשית יסודתה קודם החורבן ולשון התוספתא ילמדנו תחילה לסדר המשניות על מכונן, כמו שהיו עוד לפני מסדר התוספתא. ונציג כסדר בבי התוספתא ולעומתן בבי המשנה השייכים לה:
| תוספתא הלכה ו׳ בבא א׳: | שייך למשנה ג' בבא א׳ : |
| ר' אליעזר אומר חוטפין מצה לתינוקות כדי שלא ישנו. ר׳ יהודה אומר משמו אפילו לא אכל אלא פרפרת אחת אפילו לא טבל אלא חזרת אחת, חוטפין מצה לתינוקות בשביל שלא ישנו. |
הביאו לפניו מטבל בחזרת עד שמגיע לפרפרת הפת. |
| תוספתא הלכה ו' בבא ב׳ : | שייך למשנה ו' (דהיא סוף ההגדה): |
| עד היכן הוא אומר ב"ש אומרים עד אם הבנים שמחה וב"ה אומרים עד חלמיש למעינו מים. וחותם בגאולה אמרו להם ב"ש לב״ה וכי כבר יצאו שמזכירין יציאת מצריים א"ל ב"ה אפילו הוא ממתין עד קרית הגבר הרי אלו לא יצאו עד שש שעות ביום האיך אמר את הגאולה ועדיין לא נגאלו |
עד היכן הוא אומר בש"א עד אם הבנים שמחה ובה"א עד חלמיש למעינו מים וחותם בגאולה ר"מ אומר, אשר גאלנו וכו׳ עד גאל ישראל. |
| תוספתא הלכה ז' | שייך למשנה ג׳ בבא ב׳ : |
| המצה והחזרת והחרוסת אעפ"י שאין חרוסת מצוה ר"א ב"ר צדוק אומר מצוה. במקדש מביאין לפניו גופו של פסח. מעשה ואמר להן ר"א בר"צ לתגרי לוד בואו וטלו לכם תבלי מצווה |
הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין אעפ"י שאין חרוסת מצווה ראב"צ אומר מצוה ובמקדש היו מביאין לפניו גופו של פסח. |
מכאן אנו לומדים בבירוּר שלפני מסדר התוספתא נשנה בבא ב׳ דמשנה ג׳ (הביאו לפניו מצה וחזרת וכו׳) אחר משנה י׳ שהיא גמר ההגדה. וברור כי שם עיקר מקומה של בבא זוּ, ובמשנה שלפנינו נשנו ב׳ בבות ביחד מפני ששניהם מתחילין במלות "הביאו לפניו", ויש ללמוד מהם כמה דינים (עי׳ בגמרא ובירוּשלמי). אך לענין הסדר העיקר הוא כסדר התוספתא, ולתנא דידן צ״ל אין מוּקדם ומאוחר (עי׳ סנהדרין מ״ט ע״ב).
חלק ב
עריכהכתב המרדכי בשם רבינו מאיר וז״ל: בזמן שבית המקדש קיים היו עושין כל הסדר אחר הסעודה ולא היו אוכלין מצת מצוה אלא לאחר שמלאו כריסן מקמח ובציקות ושאר דברים אבל אנו שכל סעודתנו ממצת מצוה, כיון שאנו מתחילין במצותיה אנו עושין מצותיה זוּ אחר זוּ בלא הפסקה, אמנם זכר לפסח אנו אוכלין האפיקומן בסוף כל האכילה ורמז בעלמא הוא למסובין עכ״ל המרדכי. ובהגהות מרדכי בסדר של פסח כתב וז״ל (אחר שכתב דבעינן לחם משנה גם בפסח): ומהאי דהכא לא קשה דקתני הביאו לפניו מצה דמשמע דליכא אלא מצה אחת שלמה, דהיינו דווקא בימיהם שהיו עושין הסדר אחר סעודתן ולכך לא היו צריכין אלא מצה אחת שלימה לעשות הסדר עליה דהא כבר בירכו ברכת המוציא ואכלו כל סעודתן אבל אנו שעושין הסדר בתחילה קודם הסעודה אז ודאי צריך ג' מצות כדפרישית עכ״ל.
והנה, ברמב״ם פ״ח מה׳ חמץ, אין נראה כך, שכתב מברכין על הפסח קודם הסעודה. וכן דעת הכלבו ה' פסח סי׳ נ׳ דף נ"ד ע”ג (ועי׳ יד דוד סוף פסחים), אמנם לדעת הא"ז ה׳ ק״ש סי׳ כ”ה אכלו את הפסח לבסוף אחר הזבח עי׳ שם ובפסחים ע׳ ע״א, ובמכילתא בא פ״י פסוק "ומצות על מרורים" ובירושלמי פסחים פ״ו ה״ד.
ונראה לענ״ד דהעיקר כדעת האומרים דעשו כל הסדר אחר הסעודה כמו שיבורר לקמן בפי׳ דמתניתן. ולפ״ז צ״ל דמצת המוציא והבציקות שאכלו מתחלה בסעודה היו ממצה שאינה שמורה ולבסוף אכלו מצה שמורה לצאת בה ידי חובת מצה כדאמר רב הונא (פסחים מ׳ ע״א) בציקות של נכרים וכו'. ועל־כן, הש״ס בפסחים קי”ד ע״ב אינו מפלפל אלא לענין מרור ולא לענין מצה, וכן כתבו תוס׳ בפסחים ק״ב ע״א ד״ה באחרונה לחד תירוצא, דלהלל היה צריך לחזור על הסופגנין כדי שיברך על אכילת מצה לבסוף כשהיה אוכל עם הפסח עי׳ שם. אח״כ ראיתי בהגהת מרדכי בסוף המסכתא כתב ג״כ דבזמן הבית אכלו מצה עשירה בסעודתן עיי״ש. וכן ראיתי באגודה דף קס״ו ע״ד שכ' ג"כ הלל אכל תחלה מצה עשירה (לפיכך אכל פסח מצה ומרור בסוף סעודתו). אבל אנו אוכלין מצה שיוצאין בה וצריך לברך תחילה ולהכי אנו עושין תחילת אכילה זכר להלל, ועי׳ ג״כ סי׳ תפ״ב בט״ז ס״ק א׳.
חלק ג
עריכהולפ־׳ז נפרש שבבא א׳ של משנה ג׳ כוללת כל הסעודה של פסח שלפני סדר הגדה. והנה, במשנה ברכות מ"ב ע"א מבואר סדר הסעודה: תחלה היו אוכלין פרפראות שלפני המזון להמשיך אכילה והוא מה שקוראין עתה ענטרעע בל"ע https://en.wiktionary.org/wiki/entr%C3%A9e (עי׳ פי׳ רש"י).
שנית היו אוכלין פרפראות שבתוך הסעודה, והן עיקר הסעודה ונקראות פרפרת הפת, משום ד-'ברכת הפת' פוטרתן, כמו שאמרו שם במשנה (ועי׳ תוס׳ ד"ה ברך על הפת) ובש״ס דף מ"א ע"ב.
שלישית הביאו פרפראות שלאחר המזון, הנקרא דעזזערט קינוח, כמו באנגלית - dessert, נאכטיש בל"א לשון אשכנז - יידיש. ואפשר שזה נקרא ג"כ אפיקומין (כן הוא הנוסחא המדויקת) בלשון יווני Epikumion שעיקר הוראתו מין ממיני הזמירות שזמרו אחר הסעודה בשעת אכילת פרפראות שלאחר הסעודה וכפי הירושלמי שם ה״ו "מאי אפיקומן ר"מ בשם ר״א מיני זמר" ומלת פרפראות הוא מלשון יוני Perifora והוראתה היא המאכל שמשימין לפני כל אחד בסעודות (בל״א: גאָגג פאן שפייזען). ומבואר בתוספתא ברכות פ״ד בסדר הסעודה דתחילה מזגו להן את הכוס, ואח"כ הביאו להן הפרפראות (שפייזעגענגע) והבא אחר שלש פרפראות אין לו רשות ליכנס. ובשבת פכ׳ג מ־ב מבואר שהיו הפרפראות לפעמים כתובות בכתב, (מה שקורין היום Menu תפריט באנגלית ). ואיתא בסוכה דף כ"ז ע״א "דא"ל ר"א לאפוטרופוס של אגריפס בכל יום ויום אתה ממשיך במה פרפראות לכבוד עצמך וכו׳".
והנה, מ"ב דפ"י דפסחים מתחיל במזיגת הכוס שלפני המזון שאומרים עליו קידוש. ואח"כ במשנה ג׳ בבא א׳ מדבר מהמשך הסעודה וקאמר 'הביאו לפניו׳ השולחן (בפי׳ התוס׳ בשם ר"ח). ומתחיל מהפרפרת שלפני המזון, ואמר 'מטבל בחזרת׳ כלומר אוכל חזרת לפרפרת שלפני המזון. ונ״ל דטיבוּל נקרא אכילה שאינה לצורך שביעה כי אם להמשיך וכדומה (אנפייכטען בל״א) וע׳ ערוך. ונקט חזרת משום טעמא דאמר הש״ס (קי׳ד ע"ב עיי״ש) והירושלמי. ואמר אח״כ שהיה אוכל והולך עד שמגיע לפרפרת הפת ״דהיינו עיקר הסעודה ועד בכלל (ולאפוקי פרפרת שלאחר המזון)״. ואינו אומר כמה פרפראות הוא אוכל, מפני שכל אחד אוכל לפי עשרו וכבודו, והעני אינו אוכל אלא פרפרת אחת לכבוד קונו. ואחרי כלות עיקר הסעודה מזגו לו כוס שני ואמרו כל הגדה עד גאל ישראל (משנה ד׳ ה׳ ו׳). ואח״כ הביאו לפניו מצה וחזרת ופסח (משנה ג׳ בבא ב') כדי לאכול את הפסח על מצות ומרורים. וזאת היא האכילה האחרונה, ולא היו אוכלין פרפראות לאחר המזון משום דאין מפטירין אחר הפסח אפיקומין.
חלק ד
עריכהעתה נבוא אל שאלות הבן שבמשנה ד׳. ומפני שיש כאן גירסאות שונות, צריך אני לברר גירסא הנכונה.
השאלה, "שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות; הלילה הזה- מרור" אינה מן המשנה, שכן ליתא בכתבי-יד ובירושלמי וברי״ף (דפוס קושטנטינא) וברא״ש, והיא הוספה מאוחרת, דכפי הנראה גם הש״ס בבלי לא הייתה לו נוסחא זו, דאל״כ- למה לא פריך אטו בכל יומי לא סגי בלא שאר ירקות (ע׳ רשב"ם שהקשה כן ותירוצו דחוק). הראשון אשר יש לו נוסחא זאת כפי ידיעתי הוא רב עמרם בסידורו ואחריו נמשך גם הרמב״ם בהגדה שלו, וגם השאלה דכולנו מסובין (דודאי אינה מן המשנה וניתוספה בזמן מאוחר) נמצאת בסדור רב עמרם וברמב"ם. נשארו לנו במתני׳ ג׳ שאלות. וסידרן הוא (כמו שנמצא בירושלמי,
ובסידור רע״ג וברי״ף וברא״ש וברמב״ם): א׳ מטבלין, ב׳ חמץ ומצה, ג׳ פסח. ולפי זה, ברור דג׳ השאלות של הבן מוסבות על מצוות מרור, מצה ופסח. והנה, לעניין שאלת 'מטבלין' יש בירושלמי ב׳ נוסחאות:
| נוסחא א׳ במשנה שבירושלמי: | נוסחא ב׳ בברייתא בירושלמי הלכה ג׳: |
|---|---|
| שבכל הלילות אנו מטבלין פעם אחת והלילה הזה שתי פעמים. |
שבכל הלילות אנו מטבלין אותו עם הפת וכאן אנו מטבלין אותו בפני עצמו. |
ועיין בירושלמי הלכה ג׳ הפלוגתא שבין ב׳ נוסחאות, וכנראה הירושלמי אינו מגיה כבש״ס בבלי (קט"ז ע״א) דס״ל דהמשנה לא אמרה דבכל יומא לא סגיא דלא מטבלא, אלא דהמנהג היה כן לטבל בכל יום. איך שיהיה השאלה הראשונה, דמטבלין- קאי אמצוות מרור. ובאו עוד ב׳ שאלות על מצה ופסח. והתשובות הן לקמן במשנה ה': פסח מצה ומרור- על אחרון ראשון, ועל ראשון אחרון. ואלה התשובות אינם מדברי ר״ג אלא מההגדה הקדמונית שבזמן הבית, ור׳ גמליאל אינו מחדש, אלא שמי שלא אמר שלשה דברים אלו- לא יצא ידי חובתו. ודברי ר״ג הן מאמר מוסגר בתוך ההגדה הקדמונית.
חלק ה
עריכההסדר שבשאלות הבן הוא כסדר האכילה, שבתחילה אכלו בזמן הבית אחר הסעודה חזרת ואח״כ מצה ולבסוף פסח, וכן הוא הסדר בתוספתא פ״ב המובא בירושלמי פ״ח ח״א חזרת, מצה ופסח. וכן משמע במכילתא לפסוק ומצות על מרורים יאכלוהו דדריש דפסח נאכל על השובע מקרא דעל מצות, מרורים יאכלוהו דמשמע הפסח יאכלו על מצות ומרורים דהיינו אחר מצות, ומרורים, ומקרא זה נאמר בפ׳ בהעלותך פסח שני וה״ה לפסח ראשון. והנה, בפסח ראשון כתיב ומצות על מרורים, א״כ לפי המכילתא משמע נמי מצות אחר מרורים, ועל כרחך הסדר תחלה חזרת ואח״כ מצות ואח״כ פסח (אלא דהלל הזקן היה כורכן משום דדרש לקרא דיאכלו הכל ביחד ובתוספתא פ"ב אצל הסדר דחזרת ומצות ופסח מייתי הא דהלל). וכן הדין דחזרת תחלה דהוא זכר לשעבוד ואח״כ מצה דהיא זכר לגאולה ופסח באחרונה משום דנאכל על השובע.
לפ"ז נ"ל דמתחלה בזמן הבית בבא ב׳ דמשנה ג׳ נשנה בלשון זה: ״הביאו לפניו חזרת וחרוסת ומצה וגופו של פסח״ וכל השאר ניתוסף או נשתנה אחר החורבן. מלות ״ושני תבשילין״ חסרות בדפוסים ישנים וברי״ף ובירושלמי ולא היו לפני רוב ראשונים. ופשוט דהפלוגתא אי חרוסת מצוה ניתוספה אח"כ בימי ראב״צ, ותחת ״וגופו של פסח״ נשנה ובמקדש היו מביאין לפניו גופו של פסח (ובגבולין רק ב׳ תבשילין זכר לפסח ולחגיגה). ונ"ל דגם הסדר נשתנה לאחר מכאן שאכלו תחלה מצה למוציא ואח״כ חזרת, מפני שאכלו הסעודה לאחר הסדר ואכלו מצת מצוה בסעודה; ואילו בזמן הקודם שאכלו הסעודה קודם הסדר אכלו מצת מצוה אחר החזרת. ואף שבהגהת מרדכי שהבאתי לעיל אות ב׳ דייק מלשון מצה שלא נטלו אלא מצה אחת משום דהסדר היה לאחר הסעודה, מ״מ נ"ל דהמשנה שלפנינו, אף שנשתנה בזמן
המאוחר בלשונה, לא הקפידה לשנות ״מצות״ בלשון רבים, משום דדרך הלשון הוא לומר כן: ״פסח, מצה, ומרור״ או ״חזרת, מצה, ופסח״; והכוונה על מצות- מצה.
וכנראה עוד בזמן ר׳ אליעזר אכלו הסעודה קודם הסדר. ובזה מבואר מה שר׳ יהודה אומר משמו בתוספתא שהבאתי לעיל, דבמתני׳ קתני דהביאו לפניו חזרת ופרפראות בסעודה, ואח"כ בא סדר ההגדה (כדלעיל אות א׳) ואח״כ הביאו לפניו מצה של מצוה. ועל זה קאמר ר"א ולתינוקות חוטפין מצה (ממהרים להאכיל מצה, כפי׳ רשב״ם) כדי שלא ישנו. ור׳ יהודה מוסיף משמו דאינו צריך להמתין אפילו עד גמר הסעודה אלא אפילו לא אכל אלא פרפרת אחת ולא טבל אלא חזרת אחת חוטפין מצה לתינוקות.
חלק ו
עריכהאך לכאורה קשה לפי הנ״ל דלא הביאו פסח מצה ומרור עד לאחר הסעודה ולאחר ההגדה א"כ מה זה שאמרו במכילתא בא על הפסוק והגדת לבנך בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך על שלחנך דמשמע דבשעת ההגדה מצה ומרור מונחים על השולחן. ועוד קשה דבפסחים קט״ו ע״ב תני׳ לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה משמע ג״כ דעונין ההגדה על המצות, ונ״ל דאדרבה מזה ראיה דלא הביאו את הפסח אלא לאחר ההגדה דאי לאו הכי היה לה למכילתא לומר בשעה, שיש פסח מצה ומרור מונחים לפניך (וידעתי שיש ליישב קושיי זו אך לא לפי פשוטה של מכילתא, וע"כ צ״ל דבאמת מצה וחזרת הביאו קודם ההגדה והא דלא תני במתני׳ אלא חזרת ולא מצה משום דמצה הוי בכלל פרפרת הפת דפת היינו מצה. ואף דכתבתי לעיל (אות ב ) דמתחילה לא אכלו אלא מצה שאינה שמורה מ״מ על השולחן היתה ג״כ מצה שמורה שעונין עליה ההגדה. וע' פסחים קט״ו ע״ב שעקרו את השולחן לפני מי שאמר ההגדה, וזה שמסיים במכילתא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך על שלחנך כלומר לא לפניך ממש אלא על שלחנך (שעקרו מלפניך).
והפסח אין מביאין אלא לאחר ההגדה, ואז מביאין השולחן עם חזרת ומצה שעקרו מלפני בעל הבית ומביאין הפסח על השולחן. ואיתא במכילתא דר׳ שמעון בר יוחאי (שהדפסתי במ״ע מכתב-עת ״הפלס״ שנה א׳ צד 645 ) וז"ל: "בעבור זה עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים"- כל זמן שגופו של פסח קיים. עכ״ל. דרש ״זה״ אפסח ולא כמכילתא שלנו אמצה ומרור (וע' פסחים קט״ז ע״ב); אך לא אמר שגופו של פסח מונח לפניך אלא שגופו של פסח קיים, מוכח מזה דבשעת ההגדה לא היה פסח מונח לפניו. וזה ג״כ ראיה שעיקר סדר המשנה הוא כמו שהיה לפני מסדר התוספתא, וכמו שהראיתי לעיל באות א .
וכבר הראיתי במקום אחר עוד דברים שנשתנו בסדר של פסח בשינוי העתים וחילוף הזמנים. עיין מ״ש במ״ע מכתב-עת ״הפלס״ שנה א׳ צד 269, ובמ״ע מכתב-עת ״מאגאזין פיר דיא וויססענשאפט דעז יודעננטהומז״ שנה י״ג ( 1886 ) צד 191 עד 202 ע״ד הברייתות דארבעה בנים, ועיין במ״ע מכתב-עת ״יידישע פרעססע" 1894 מאנאטזשריפט נר. 4.