מאירי על הש"ס/כתובות/פרק א/דף ב

והמשנה הראשונה ממנו אמנם באה לבאר ענין החלק הראשון, והוא שאמר:

"בתולה נישאת ביום הרביעי ואלמנה ביום החמישי. שפעמים בשבת בתי דינין יושבין בעיירות ביום השני וביום החמישי, שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין".

אמר הר"ם, אשר חייב שתינשא הבתולה ליום ד' ולא תינשא באחד בשבת, כדי שיכין החתן ויטרח שלשה ימים קודם החופה, ואי אפשר פחות מזה לבנות ישראל. ואלמנה ביום חמישי כדי שישמח עמה ג' ימים: חמישי, וששי ושבת. וזה כלו במקומות אשר אין בית דין יושבין זולת שני וחמישי. אולם, כאשר היה בית דין קבוע בכל יום הנה יינשאו באי זה יום שתרצה, לבד יום האחד ויום השבת שלא יבוא לידי חילול שבת מפני צורך הסעודה. ושאר הימים מותרין ובתנאי שיכין בסעודת החופה ג' ימים קודם לזה. ואין ראוי לעשות מלאכה בג' ימים אם נשא בעולה, ואם נשא בתולה ז' ימים, שהם ימי משתה. ואין הפרש בנישואין בין בחור ואלמון לעניין שמחה, ואולם לענין ברכה יש חילוק. שאם היה החתן בחור, ואף על פי שהיא בעולה, או הייתה הכלה בתולה ואף על פי שהוא אלמון, יתחייב להם הברכה ז' ימים. ואם היה אלמון שנשא אלמנה הנה הברכה יום אחד לבדו, ר"ל ברכת חתנים. וביאור טענת בתולים חשד הבתולות, והוא שיטעון שלא מצא אותה בתולה.

אמר המאירי: פירשו בגמרא שמשנה זו לאחר תקנת עזרא היא שנויה, שמקודם תקנותיו היו בית דין יושבין בכל יום והיתה אשה נישאת בכל יום חוץ מחולו של מועד, ומטעם עירוב שמחה בשמחה. וחוץ מאחד בשבת וערב שבת לדעת קצת מפרשים, מחשש שמא יחלל שבת בתיקון סעודה, כמו שיתבאר. אבל שאר הימים אשה נישאת בכל יום. ומכל מקום, אחר שראה עזרא שלא היו בית דין יכולין להיות יושבין קבועים בעיירות בכל יום, ולא היה להם יום קבוע לישיבתם או שלא היו יושבין כלל, והיו סומכין על ישיבתם שבכרכים לילך שם ותקן שיהיו קובעין להם מקום אף בעיירות בשני ובחמישי, כמו שביארנו ענין זה עם שאר תקנות שלו בשביעי של קמא. תיקנו חכמים בבתולה שתינשא ברביעי ולא בשאר הימים, מפני שמן הסתם אדם כונס ביום ומתיחד בלילה, ואם יארע שתהא לו טענת בתולים יהא משכים לבית דין ויפרישוהו מן האיסור. ואילו קבעת לו זמן ביום אחר, היתה דעתו מתקררת ויקיימנה, ושמא זינתה תחתיו ברצון ואסורה לו. ומכל מקום לא תקנו לה ליל רביעי, רוצה לומר שעבר רביעי, שאין תקנה לכנוס בלילה, ועוד דליכא כתובה דלא רמו עלה תיגרא, ואלו יכנוס בלילה לא יתיחד עד לילה של מחרתו, שאף עכשיו שכונסין ברביעי רגילים לשהות בה עד שעבר מן הלילה הרבה, וכמו שאמרו במסכת נדה פרק תינוקת: שאני כתובה דמאחרי בה טפי. ומכל מקום כנס ברביעי ולא בעל בלילה, אין אומרים לדחותו מביאה עד ליל רביעי האחר, שלא קבעו אלא על סתם בני אדם שכונסין ביום ומתיחדין בלילה. וזהו ששאלו אם מותר לבעול בתחילה בשבת, רוצה לומר למי שיכנוס ברביעי ונזדמן שלא בעל עד ליל שבת. ולמדת ממילא שטעם הנזכר במשנתנו, רוצה לומר שפעמיים בשבת בתי דינים יושבין בעיירות שני וחמישי, על זמן הבתולה שברביעי הוא מוסב.

ושאלו בתוספות: ומה לנו לקבוע זמן מטעם זה? תתקרר דעתו, ואנו אין לנו, שהרי אף כשיבא לבית דין ויאמר שלא מצא בתולים, אנו אומרין לו: אף לדבריך שאתה אומר שזינתה מותרת היא לך, שאין כאן אלא ספק ספקא, ספק תחתיו ספק אינה תחתיו, ואם תמצא לומר תחתיו ספק באונס ספק ברצון. ותירצו בה, שמאחר שבאשת כהן, או בבת ישראל שקיבל אביה קידושיה פחותה מבת שלש, אין שם אלא חדא ספיקא, ונמצא שבית דין יאסרוה לו, וצריך להשתדל באלו שלא תתקרר דעתן ויעמדו באיסור, לא חלקו בה בין בתולת כהן או בת ישראל שקדשה אביה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד לשאר בתולות. ופחותה מבת שלש שנים שהזכרנו פירושו שנשאה הוא משגדלה, שאם לא כן כבר אמרו: פיתוי של קטנה אונס הוא. ומכל מקום גדולי הרבנים פירשו, שאף באשת ישראל, שמא זינתה תחתיו ברצון, וכשיבא לבית דין יחקרו בדבר, מתוך פרסום הענין יבאו עדים על כך ויאסרוה. ומכל מקום יש לתמוה בפירושם ממה שאמרו בפרק זה, אמר ר' אלעזר: האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאסרה עליו, והעמידוה באשת כהן או באשת ישראל שקבל אביה קדושיה פחותה מבת שלש שנים, שאין בה אלא חדא ספקא, ואמרו על זו: אמר אביי, אף אנן נמי תנינא: בתולה נשאת ליום רביעי, הא בחמישי לא, מאי טעמא? איקרורי דעתא, למאי וכו' אלא לאסרה עליו. ואם כדבריהם, מה סיוע יש מזו? והרי משנתנו לא באה אלא שמא יתברר בעדים, הא כל שלא יתברר בעדים לא תהא אסורה. ומכל מקום תירצו בתוספות לפירוש זה, שר' אלעזר לא בא אלא להודיע שהאומר פתח פתוח מצאתי אין אומרים שטועה הוא בכך, אלא ודאי קים ליה, וכמו שאמרו בסוגיא על דבריו: מאי קא משמע לן, דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא? תנינא: האומר לאשה קידשתיך והיא אומרת לא קידשתני, הוא אסור בקרובותיה וכו'. ותירץ, מהו דתימא התם הוא דודאי קים ליה אבל הכא דדילמא לא קים ליה אימא לא, קא משמע לן. ועל זו הוא מביא ראיה ממשנתנו, שאילו היינו מחזיקים אותו בדלא קים ליה, מה לנו לתקן לו להשכים לבית דין? אלא שבודאי אנו מחזיקין אותו בקים ליה, ויש טענת בתולים, אם לאסרה עליו מיד באשת כהן ובאשת ישראל שקידשה אביה פחותה מבת שלש שנים, אם באשת ישראל שנתקדשה משגדלה ולאסרה אם יתברר בעדים. ולמדת ממילא שאין טענת בתולים ליאסר שלא בעדים אלא באשת כהן או באשת ישראל שנתקדשה פחותה מבת שלש שנים:

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.