דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •
וידבר ה' אל משה וגו' וישובו ויחנו עד ויאמר ה' אל מש' מה תצעק אלי. צוה ה' למשה שיצוה לבני ישראל שישובו מאיתם שכבר היו שמה ויחנו לפני פי החירות שהוא המחוז אשר משם ישפך ים סוף אל תוך לשון ים ארוך ורחב הנקרא חירות ומקום השפיכה הוא מקום צר ולכן נקרא פי החירות והראה להם מקום תחנותם שיהיה בין מגדול איתם ובין הים ובפרט לפני בעל צפון והוא בית הע"א העומד לצד צפון של מגדול מצרים ואמר נכחו תחנו שישימו מגמתם ללכת נכח בעל צפון ולחנות שם עליהם וצוה זה כדי שיחשוב פרעה שבמקום ההוא יהרגם כלם כאיש אחד כי ממגדול שהיה מגדל גבוה למצרים ילחמו בם וכן מבעל צפון ולא יהיה להם פלטה כי אם בהכנסם בים וטביעתם בו כי הוא רוצה לומר פי החירות היה מקום ומעבר קצר ובזה יתחזק לב פרעה לרדוף אחריהם כי אם היו הולכים תמיד לדרכם היה פרעה מתיאש מהם לחושבו כי לא ישיגם ואם ישיגם יהיה רחוק ממצרים ואולי יעזרום אנשי אומה אחרת מצורף שכבר נפלה אימת ה' עליו וכשיתחברו כל הסבות האלה יהיה יותר התרשלות לפרעה מלרדוף אחריהם ולזה צוה יתברך שיחנו לפני פי החירות כי יבטח פרעה שלא יהיה להם לנטות ימין ושמאל וזהו אמרו ואמר פרעה לבני ישראל נבוכים הם בארץ כי בודאי אחרי שהם שבים לאחוריהם אינם יודעים דרך המדבר לצאת ממנו ואם כן נשיג אותם ולא ימלטו מידינו וזהו סגר עליהם המדבר כי הם בו כאלו הם במסגר אסור וזה הוא ענין וחזקתי את לב פרעה כי השם יתברך לא יסיר הבחירה מבני אדם אבל יסבב סבות באופן יתחזק לבו. ולא יתכן לפרש כדברי המפרשים שהחזרה לאחוריהם היא לשיבין פרעה שהם בורחים כי הבורח לא יחזור להלוך הדרך שעבר בה. אבל האמת הוא מה שפרשתי שיאמר פרעה לבני ישראל ר"ל על בני ישראל כשישמע לכתם באותם המקומות נבוכים הם בארץ שלא ידעו אנה ילכו כי הנה משה שאל דרך שלשת ימים במדבר לזבוח לה' והיה ראוי שידע הדרך והמקום אשר ילכו שם לזבוח ועתה ששבו אחורנית בדרך אשר הלכו בה מורה שמשה בערמה דבר כל מה שדבר ושלא היתה כוונתו לזבוח כי אם לברוח ושלכן שאלו מהמצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות לברוח עמהם ולכן לא ידעו אי זה דרך ילכו ועקש דרכים ילכד. ועם היות שבמכות אשר קבל פרעה במצרים היה ראוי שיחלוש זדונו ותרפנה ידיו ויפחד מגשת להלחם עם ישראל אמר ה' הנה עתה אני אחזק את לב פרעה לא שאכריח את בחירתו לעשות כן. אלא שאתן לו חוזק ואומץ לב והוא מעצמו ורשעתו ירדוף אחר בני ישראל כאלו שכח כל המכות אשר ראו עיניו ובפעם הזאת אכבדה בפרעה ובכל חילו כי בשאר המכות לא נענש פרעה בגופו אבל במכה הזאת אכבדה בפרעה המלך עצמו ובכל חילו שלא ישאר בחיים מהם איש וזה יהיה לי כבוד גדול בעולם שיכירו וידעו כל יושבי תבל ושוכני ארץ שיש אלהים שופטים בארץ ושישראל (ישעיה מ"ה י"ז) נושע בה' תשועת עולמים. ובמקום שאמר פרעה ועבדיו לא ידעתי את ה' עתה ידעו הנשארים במצרים כלם כי אני ה' בורא העולם ועושה נפלאות גדולות לבדו משגיח על אוהביו ומשנאיו יצמיתם. ויעשו כן בני ישראל ששבו אחורנית ואחז"ל שהגיד הכתוב בזה שבחן של ישראל ששמעו לקול משה ולא אמרו איך נתקרב אצל רודפינו ואנו צריכין לברוח אבל אמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם. והנה בחר הקב"ה להחריב ולהמית הנשאר למצרים באופן הנפלא הזה לפי שהוא יתברך לקיים שבועתו אשר נשבע לאבות יצא דבר מלכות מלפניו להרבות את זרעם ולהוציא' ממצרים ולהעלות' אל ארץ טובה ורחבה וראה שהיה העם היוצא ממצרים בזוי ושסוי חלש ואין לבוא אל גוים היושבים בארץ המה ועריהם היו חזקים מאד וכמאמר משה אדונינו (דברים ט׳:א׳) שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת גוים גדולים ועצומים ממך ערים גדולות ובצורות בשמים וגו' ומפני זה היה הדבר קשה מאד כפי טבעם ולכן היה החסד האלהי לעשות בפרעה ובמצרים מכה בלתי סרה מפורסמת לכל האומות באופן שלשמעם תצלנה אזניהם ורגזו וחלו מפניו. כי הנה בנס קריעת ים סוף נכבשה כל ארץ כנען לפני ישראל וכמו שנא' בשירת הים נחית בחסדך עם זו גאלת שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת אז נבהלו אלופי אדום וגו' נמוגו כל יושבי כנען וגו' עד יעבור עמך ה' וגו' וכן אמרה רחב הזונה (יהושע ב' ט') ידעתי כי נתן ה' לכם את הארץ וכי נפלה אימתכם עלינו וכי נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם בצאתכם ממצרים ונשמע וימס לבבנו ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם. הנה אם כן מלבד שהיתה טביעת המצריים כפי שורת הדין מפני השלכת ילדי בני ישראל ביאורי מצרים היתה חכמה גדולה מהי"ת להפחיד ולאיי' כל יושבי כנען כדי שיכבשו לישראל בנקלה והותרה בזה השאלה הה'. ואמנם אמרו ויוגד למלך מצרים כי ברח העם אפשר לומר שקצת הערב רב שעלה אתם נפשם קצה במדבר באותן המסעות מועטות וישובו מצרימה והם הגידו לפרעה כי ברח העם רוצה לומר שלא זבחו לאלהיהם כאשר אמרו אבל שמתחלה היתה מחשבתם לברוח ולכן אמר כי ברח העם ולא כי בורח והרמב"ן כתב שהוגד לו ששבו לאחוריהם ומשם הבין שהיו בורחים ואין בזה ראיה כלל כי אולי צוה ה' לשוב ולחוג שם וכבר פרשתי כי נבוכים הם בארץ אינו לראיה שהם בורחים אלא לבטחון שישיגום וטעם ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם כי היתה עדיין יראת אלהים ופחד המכות על פניהם ועתה כשראה כי ברח העם ושהוליכו עמהם ממונם אז נהפך לבם בקרבם לערער על הליכתם באמרם מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו הנה כי הדברים האלה היו מפרעה ועבדיו וידוע שהם לא השאילו לישראל כלים ושמלות אלא המון העם ממצרים השאילו אותם ולכן פרעה ועבדיו לא היו מתרעמים מהכלים והשמלות אלא משלוח העם שהיו להם לעבדים ולכך הסכימו לרדוף אחריהם ולהחזיק בם כעבדים ועל זה נאמר ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם והיו ככלב שב על קיאו ומפני זה היו ראוים להטבע בים בעון הזה והותרה השאלה הו'. וזכר שהיתה כל כך חמת פרעה ותאותו בנקמה שהוא בעצמו אסר את המרכבה ולפי שהיו מעמו אנשים יראים את דבר ה' הכריחם פרעה בחזקה ללכת עמו אחריהם והוא אמרו ואת עמו לקח עמו והיה פרעה כל כך מבזה את ישראל שהלך אחריהם באנשים מועטים שש מאות רכב בחור רוצה לומר נבחרים וכל רכב מצרים כי אלה הם מה שאמר ואת עמו לקח עמו ושלישים על כלו שהיו שרי צבא אחד על שלשים איש כדי להנהיגם כרצונו. והנה אמר אחר זה ויחזק ה' את לב פרעה וירדוף להגיד שעם היות שרבים מעבדי פרעה היו מאיימים אותו באמרם השמר לך מלחרחר ריב עם בני ישראל כי גואלם חזק ויקבע את קובעיהם נפש. הנה השם נתן בלב פרעה חוזק ואומץ לב לשלא נחשב בעיניו דבר ולא נתן לב לכל מכות מצרים אשר ראה ומה שגרם אל פרעה לרדוף אחריהם היה שבני ישראל היו יוצאים ביד רמה ונתכעס מזה פרעה ויאמר להשמידם. וספר הכתוב שרדפו המצריים אחרי בני ישראל והשיגו אותם חונים על הים ואמר שצבא פרעה בא כולו מסודר ומתחבר כאחד והוא אמרו כל סוס רכב פרעה ובפרשיו וחילו כי כלם באו שם יחד והנה יראו בני ישראל מאד כאשר ראו את המצרים באים עליהם לפי שידעו שהיו רבים מהם מרי נפש על מות בכוריהם ועל הגזל אשר עשו בבתיהם בשאלם מהם את כליהם. ואמנם אמרו ויצעקו בני ישראל אל ה' ויאמרו אל משה וגו' מאשר הוקשה להרמב"ן איך יתכן שהיו צועקים אל ה' ומבעיטים בישועתו פירש שהיו בשתי כתות כת החסידים אשר קרא בשם בני ישראל שהיו צועקים אל ה' ובוטחים בו. וכת הפחותים המכונים בשם העם שהוא תמיד תואר לגנאי יבעטו בשי"ת ובישועתו ולכך נאמר וייראו העם את ה' ויאמינו בה' רוצה לומר שאפילו העם שהם הפחותים האמינו וזה הפירוש בלתי מתישב כי הוא מחלק המחובר לפי שהכתוב אומר ויצעקו בני ישראל אל ה' ויאמרו אל משה מורה שהצועקים הם עצמם אמרו זה אל משה ואיך יפרידם הרב לב' כתות ועוד כי אם היו האומרים המבלי אין קברים בועטים בה' ובישועתו איך נתפייסו במה שאמר להם משה התיצבו וראו את ישועת ה' כי אין זו נחמה לבלתי מאמינים בה אבל אמיתת הענין הוא שאמרו ויצעקו בני ישראל אל ה' אינו ענין תפלה כי אם ענין תרעומת ותלונה מלשון ויצעקו אל פרעה לאמר למה תעש' כה לעבדיך וכמוה (נחמיה ה׳:א׳) ותהי צעקת העם ונשיהם גדולה אל אחיהם היהודים רוצה לומר שהיו מתרעמים עליהם בקול גדול וצעקה ולכן תרגם אונקלוס כאן ויצעקו וצעקו מענין תרעומת ויהיה ענין הכתוב שהם חשבו כאשר אמר יתברך וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם ואכבדה שבבוא המצריים עליהם ירעם אל בקולו נפלאות אש וגפרית ורוח זלעפות מנת כוסם באופן שלא יקבלו ישראל מהמצריים נזק ולא צער וכאשר ראו שפרעה הקריב אז אמרו ישר' בלבבם לא ימלט הדבר הזה מהחלוק או חפץ ה' להמיתנו להיותו פועל הרעות כדברי פרעה שאמ' ראו כי רעה נגד פניכם וע"ז צעקו אל ה' ונתרעמו ממנו אם מידו היתה זאת. או יהיה משה הסבה בדבר ולא ה' פעל כל זאת כי אולי היתה הכונה האלהית בפקידה להקל את עולינו במצרים ולהושיבנו שם בשובה ונחת במיטב הארץ בארץ רעמסס שהיא כגן ה' ושעל זה באו כל מכות מצרים כדי להרויח להם מעבודתם ושמשה מדעתו הוציאם משם ואולי שעל זה צעקו אל ה' שגם אויביהם ישלים עמהם וישובו עמהם בשלום למצרים כי לא שיערו אופן אחר מהישועה וגם ה' לא ביאר להם ענין הים. ולכן התרעמו על משה ואמרו לו המבלי אין קברי' וגו' והמפרשים פירשו שענינו המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדב' שיש שם קרקע הרבה לקברים ואינו נכון לעשות מהשלילה חיוב לכן נראה לפרש שבמדינות הגדולות ורבות העם לא ימצא מת שאין לו קברים לפי שאנשי הארץ כדי לטהר אותה ישישו כי ימצאו קבר לכל מת. אמנם במדבר שלא עבר בו איש ימצאו המתים כדומן על פני האדמה ואין קובר ולכן אמרו בני ישראל אל משה האם חשבת שבהיותינו מתים או נהרגים במצרים לא נהיה שם באין קברים כי המצריים יקברונו לטהר את הארץ ומפני זה לקחתנו למות במדבר כדי שלא יתנו אותנו שם לקבורה ולמה תחפוץ במיתתנו ושגם קבורה לא תהיה לנו. ולפי שהיה הדבור הזה המשליי חזרו לבארו באומרם מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים מדעתך. ולפי שלא יאמר משה עד עתה הייתם חפצים ביציאה ממצרים ועתה תתחרטו ממנה מפחד האויבים לכן אמרו עוד הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים והמאמר הזה הוא מה שאמרו לו ולאהרן ירא ה' עליכם וישפוט אשר הבאשתם כי כח מאמרם היה שבערכם היה מעט מזיק העבודה במצרים ואמרם כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר הוא פירוש ותוספת שעתה הוסיפו על מאמרם כי הם במצרים אמרו בלבד חדל ממנו ונעבדה את מצרים ועתה הוכיחו שהיה מאמרם צודק לפי שבלי ספק טוב היה להם לשוב ולעבוד את מצרים משילכו במדבר השמם ההוא אע"פ שיצילם ה' מהמצריים לפי שבלי ספק ימותו בו ברעב ובצמא ובחוסר כל והורו בזה שלא היו רוצים להלחם עם המצריים כי אם להכנע לפניהם ולחזור עמהם למצרים לעובדם. והנה משה רבינו השיב לדבריהם כל מה שדברתם הוא מיראת המצריים אל תיראו מהם ואל תלכו להכנע לפניהם התיצבו במעמדכם וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום כי לא יהיה כמו שחשבתם לשוב ולעבוד את מצרים כי הנני מודיעכם כי אשר ראיתם את מצרים היום רוצה לומר כל המצריי' האלה שאתם רואים אותם היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם כי כאן ימותו כולם ולא תראו אותם עוד ואין צורך שתלחמו אתם עמהם כי הנה ה' ילחם לכם רוצה לומר בעבורכם ועיניכם תראינה ואז תחרישון מהדברים האלה אשר אמרתם והוא מלשון (איוב י"ג ה') מי יתן החרש תחרישון ותהי לכם לחכמה. הנה התבארו הפסוקים האלה והותרו בזה השאלות הז' והח' והט'. ובמדרש אמרו ד' כתות נעשו ישראל על הים אחת אומרת נפול לים ואחת אומרת נחזור למצרים ואחת אומרת נעשה מלחמה כנגדן ואחת אומרת נצווח ונצעק כנגדן. לזו שאומרת נפול לים אמר משה התיצבו וראו. לזו שאומרת נחזור למצרים אמר להם כי אשר ראיתם וגו' ולזו שאומרת נעשה מלחמה אמר ה' ילכם לכם. ולזו שאומרת נצווח כנגדן אמר ואתם תחרישון. וראיתי מי שפירש בזה שהיתה התלונ' הזאת ראויה ותלונת המאמינים בה' ובישועתו והיתה ברוב ענות המתלוננים והכירם מעוט זכותם. וביאור זה שמחוק המשפט האלהי הוא להציל עשוק מיד עושק ולזה חשבו ישראל שהוציאם ממצרים אבל אחר זה אין עליו מצד המשפט להצילם עוד אבל ראוי שישתדלו הם בכל עוז להמלט על נפשם כי השר שיוצי' את האסור מבית האסורים בכח זרועו כבר השלים מה שעליו לעשות ואם נתרשל האסור אח"כ באופן שישיגהו אויביו דמו בראשו ואין על השר אשם ולזה חשבו ישראל שלא יצילם ה' עתה כי אין מוטל עליו זה מצד ההוצאה כי כבר הוציאם ואלו היה זה מוטל על הקדוש ברוך הוא מכח ההוצאה לא היה פרעה רודף אחריהם כי לא הגיד להם משה נבואת וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם ואכבדה אמנם עתה שראו שמצרים נוסע אחריהם ר"ל סמוך להם ולזה אמר ופרעה הקריב כי הקריב עמו אליהם להתחבר עמם ולהכותם כשראו את מצרים קרובים להם שחשבו שאין הצלתם מוטלת על השם יתברך מצד ההוצאה צעקו אל ה' העונה בעת צרה שיצילם על צד החסד ואלו היו חושבים שהצלתם מוטלת עליו יתברך מצד מה שהבטיחם בהוצאה למה יצעקו אליו אבל ראוי שישמחו בזה ויבטחו בו שיצילם כמו שהבטיחם להצילם מיד מצרים וכן אמר וייראו מאד ויצעקו ובידוע שלא היו צועקים אם לא היו יראים ואם היו מאמינים בלי ספק שהשם יתברך יצילם לא היו יראי' כלל ואמרו מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים ענינו מה תועלת עשית לנו ביציא' ממצרים כי הנה ההוצאה לבדה לא תועלת כלל אחרי שאין לנו כח להמלט ואין זה אלא כמי שהוציא את השבי מבית השבי והוא נכה רגלים שאין ספק שלא הצילו בהוצאה לבדה אחרי שלא יוכל לברוח ומשה השיבם לכל זה אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום כי היום יעשה התשועה ולא נעשית ביציאת מצרים. ומה שפירשתי ראשונה הוא יותר נכון בעיני:
