מ"ג שמואל ב יד ח


כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויאמר המלך אל האשה לכי לביתך ואני אצוה עליך

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל הָאִשָּׁה לְכִי לְבֵיתֵךְ וַאֲנִי אֲצַוֶּה עָלָיִךְ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיֹּ֧אמֶר הַמֶּ֛לֶךְ אֶל־הָאִשָּׁ֖ה לְכִ֣י לְבֵיתֵ֑ךְ וַאֲנִ֖י אֲצַוֶּ֥ה עָלָֽיִךְ׃


מצודות

לפירוש "מצודות" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

 

מצודת דוד

"אצוה עליך" - אצוה את מי מאנשי לדרוש ולחקור בדבר אם האמת אתך

מלבי"ם

לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

השאלות (ח - יב) מה היה הויכוח הזה, שתחלה א"ל לכי לביתך והשיבה עלי העון, ולא נודע מה רצתה בזה, ואמר שנית

המדבר אליך והבאתו אלי? ומה השיבה ע"ז עד שאמר שלישית חי ה'? והוא לכאורה פטפוטי דברים בלא חכמה ושכל:

"ויאמר המלך, לכי לביתך". הנה בדבריה אלה כללה שתי השאלות, א] שלא ימיתו גואלי הדם את בנה גם אם ישיגוה, ב] שעכ"פ ירפו ממנה ולא יכריחו אותה לגלות מקומו, ולא להוציא נחלתו מתח"י. ובדבר הזה השני זכתה מן הדין, שלא יוכלו לעשות לה מאומה אחר שאינו חייב מיתה בד"ת כנ"ל, אבל בדבר הראשון אין הדין אתה, כי מדין תורה רשות או מצוה ביד גואל הדם להמית את הרוצח בפגעו בו, ולא יכול המלך להעביר משפטם, ולכן לא התרצה לה המלך תחלה רק על מה שנוגע לה, מה שרוצים להכריחה שתמסור אותו בידם ושתמסור להם הנכסים. אולם גם בזה הגם שאין לגואלי הדם יכולת ע"ז, כבר כתב הרמב"ם (פרק ב מהלכות רוצח הלכה ד) שכל אלו הרצחנים שאינם מחויבים מיתת ב"ד אם רצה מלך ישראל להרגם בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו, ולכן אמר לה "לכי לביתך ואני אצוה עליך", ר"ל אין לך לירא מגואלי הדם המפחידים אותך כי אין יכולים לעשות לך מאומה כפי הדין, ובכ"ז אני אצוה עליך, ר"ל שאחקור ע"י שרי המלך ושופטיו אם ראוי להמיתו מדין המלכות שאז תצטרך לגלות מקומו למלך ולמסור את נכסיה, ואם אין צורך שעה לכך תפטר: