מ"ג שמואל א כד ה
<< · מ"ג שמואל א כד · ה · >>
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויהי אחרי כן ויך לב דוד אתו על אשר כרת את כנף אשר לשאול
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ עַל אֲשֶׁר כָּרַת אֶת כָּנָף אֲשֶׁר לְשָׁאוּל.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַֽיְהִי֙ אַֽחֲרֵי־כֵ֔ן וַיַּ֥ךְ לֵב־דָּוִ֖ד אֹת֑וֹ עַ֚ל אֲשֶׁ֣ר כָּרַ֔ת אֶת־כָּנָ֖ף אֲשֶׁ֥ר לְשָׁאֽוּל׃
מלבי"ם (כל הפרק)
"הנה היום אשר אמר ה' אליך". חשבו, אחר שדוד נמשח על פי נביא, ואחר שא"א לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, ובפרט ששאול רודפו ובודאי יפול הוא ביד דוד שהובטח לו המלוכה מאת ה', בודאי זה סבה מאת ה' ששאול יבא הנה ויפול ביד דוד, וזה כאילו א"ל ה' שיתן את אויבו בידו, ובשגם שעפ"י הדין יכול להרגו כי רודף הוא, וז"ש "ועשית לו כאשר ייטב בעיניך: ויקם דוד". גם דוד היה מסופק בזה, אם כבר נשלמה מלכות שאול, ואם רצון ה' שיומת ע"י הנרדף, ובחן זה ע"י שכרת כנף מעילו, שזה קצת
מן המעשה למרוד בו ולבזות בגדי מלכותו. והנה הרגיש כי: