מ"ג שמואל א כב יג

מקראות גדולות שמואל א


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויאמר אלו [אליו] שאול למה קשרתם עלי אתה ובן ישי בתתך לו לחם וחרב ושאול לו באלהים לקום אלי לארב כיום הזה

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיֹּאמֶר אלו [אֵלָיו] שָׁאוּל לָמָּה קְשַׁרְתֶּם עָלַי אַתָּה וּבֶן יִשָׁי בְּתִתְּךָ לוֹ לֶחֶם וְחֶרֶב וְשָׁאוֹל לוֹ בֵּאלֹהִים לָקוּם אֵלַי לְאֹרֵב כַּיּוֹם הַזֶּה.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיֹּ֤אמֶר אֵלָו֙ שָׁא֔וּל לָ֚מָּה קְשַׁרְתֶּ֣ם עָלַ֔י אַתָּ֖ה וּבֶן־יִשָׁ֑י בְּתִתְּךָ֨ ל֜וֹ לֶ֣חֶם וְחֶ֗רֶב וְשָׁא֥וֹל לוֹ֙ בֵּֽאלֹהִ֔ים לָק֥וּם אֵלַ֛י לְאֹרֵ֖ב כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃


רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ושאול לו באלהים" - עשיתו מלך שאין נשאלין באורים ותומים להדיוט

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות

(ט) השאלות (ט - יג) מה חטא דואג והוא הגיד האמת? ומדוע קללו דוד בתהלות סי' נ"ב? למה הפך הסדר הלא תחלה נתן לו צדה ואח"כ שאל באלהים ואח"כ חרב נתן לו ושאול אמר זה בסדר אחר?:

"והוא נצב". ממונה עליהם: "בא נבה אל אחימלך". הנה אם היה דואג מגיד המעשה כמו שהיה באמת, לא היה נצמח שום חשד על הכהנים, כי באמת בא דוד אל בית ה' לא אל בית אחימלך, ודואג שמע שדוד אמר שהולך בשליחות המלך, ושהוא רעב שאחזו בולמוס, וששאל לו באורים דבר סתמי, ולא הודיע להכהן עקר שאלתו באמרו שהמלך צוהו להעלים הדבר, ושלא בקש חרב גלית כלל, רק חרב, ורק מפני שלא היה חרב אחרת נתן לו חרב גלית, מכ"ז מבואר שהכהן עשה זאת בתום לבבו ובנקיון כפיו. אבל דואג לשונו כתער מלוטש עושה רמיה, הוא אמר "שדוד בא אל בית אחימלך", שמשמעותו שבא אל בית הכהן לא אל בית ה', ולזה לא אמר אל בית אחימלך הכהן שאז היה משמע שבא אליו מצד כהונתו, והוא הלשין שבא אליו מצד היותו עמו בקושרים בהיותו בן אחיטוב, ומשפחה זאת המה עם דוד (וכן אמר (תהלות נב, ב) בבוא דואג האדומי ויגד לשאול בא דוד אל בית אחימלך, כי זה היה יסוד המלשינות שבזה השחית את הכהנים). ועל יסוד זה הוציא דבה שנית כמ"ש:

(י) "וישאל לו באלהים". שאם היה מגיד שהיה בבית אלהים הלא היה מוכרח להגיד לשאול מה שאל לו, כי שם היה דואג נעצר לפני ה' ושמע הדברים. אבל בהיות שאול חושב שבא לבית הכהן, חשב שבביתו גלה לו סודו ושאלתו עד שבבואו לבית ה' לשאול לא יכול לדעת מה דברו בבית הכהן בלאט. ג] שבאמת מה ששאל לו באלהים היה לבסוף, ודואג ספר בערמה שתחלה שאל לו באלהים ואח"כ נתן לו חרב וצדה. וזה משני טעמים, א] שאם היה מספר כסדר היה שאול מרגיש שהכהן לא ידע מאומה, שאל"כ למה נתן לו הלחם והחרב בבית ה' לפני דואג ולא בביתו, מדוע לא נשמר מדואג. לכן אמר שתחלה שאל לו באורים ותומים, והיה מוכרח לכנוס לבית ה' לשאול, ולכן לא נשמר מפני דואג גם בהחרב והלחם, אחר שנגלה סודם. ב] שבזה יגדל האשמה על הכהן, שאם תחלה נתן לו חרב ולחם, יאמר הכהן שלא ידע מאומה כי בורח הוא, ואף שאח"כ שאל לו באלהים ובהכרח שאל על עניני הבריחה, אז כבר היה החרב בידו. אבל לפ"מ שאמר שתחלה שאל באלהים, וכבר ידע מתשובת האורים ותומים כי בורח הוא, מדוע נתן לו לחם וחרב. ד] לא ספר שאחזו בולמוס ושמטעם זה נתן לחם קדש, שבזה גם אם היה הכהן יודע כי בורח הוא היה מוכרח להשיב את נפשו, כי לא הורשה להכהן לגרום מיתתו. רק אמר וצידה נתן לו, שמשמע צידה לדרכו לימים רבים, שזה מורה שהחזיק בידו. ה] לא ספר שדוד שאל חרב סתם ולא היה לו חרב אחר עד שחרב גלית היה מקרה, והוא אמר ואת חרב גלית נתן לו שמורה שכיון בעצם לתת לו דוקא חרב הזאת. ו] שמלבד זה העלים כל הספור העקרי שדוד אמר בפי' שהוא שליח המלך על דבר סתם, ולכן אין בידו לא צידה ולא חרב כי היה דבר המלך נחוץ, שבכ"ז היה הכהן יוצא נקי בדינו:

(יב) "בן אחיטוב". קראו כן לבזותו, גם לכלול את אביו בכלל המרד:

(יג) "בתתך לו לחם" וכו'. שאול שהאמין לדברי דואג וחשב שבא אל בית הכהן, לא הוצרך לסדר הדבר כסדר שהיה (כמ"ש דואג שהוצרך לזה לחזק המלשינות), רק סדר עונותיו מן הקל אל החמור, שנתן לו לחם, ויותר מזה חרב, ויותר מזה ששאל לו באלהים, וכ"ז היה על תכלית "שיקום עלי לאורב כיום הזה", ר"ל שהרי היום יצא הדבר אל הפועל ואגלאי מלתא למפרע:


 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"בתתך" - במה שנתת לו לחם וגו' נראה שקשרתם עלי להקימו לאורב