מ"ג במדבר יט א
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וידבר יהוה אל משה ואל אהרן לאמר
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וּמַלֵּיל יְיָ עִם מֹשֶׁה וְעִם אַהֲרֹן לְמֵימַר׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וידבר וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרן לְמֵימָר: |
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
השאלה הא' אם היתה זאת המצוה מתורת כהנים ובמדבר סיני נצטוו ישראל עליה כדבריהם ז"ל וכפי קבלתם באחד בניסן שבו הוקם המשכן קבל אותו היום עשרה עטרות ובו ביום נשרפה הפרה למה לא נזכרה מצותה כי אם במקום הזה אחרי ענין קרח ועדתו והמלינים ושאר הספורים והמצות שנזכרו למעלה מזה:
השאלה הב' למה אחרי זכרון המצוה הזאת לא אמרה התורה ויעשו כן בני ישראל כאשר צוה ה' אותם ביד משה או ויעש כן אלעזר כאשר צוה אליו משה ולא לשון אחר דומה לזה כמו שהוא דרך התורה לומר אחרי הצווים שנעשתה המצוה כמו שצוה:
השאלה הג' באמרו זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר כי אם אמר זה על מצות הפרה אדומה מה ראה הכתוב לתאר אותה כאן בחקה מה שלא נאמר כן במצוה אחר' והיה ראוי שיאמר זה הדבר אשר צוה ה' לעשות אותו ומה צורך לקרא אותה חקה במקום הזה האם מפני שהשטן מקטרג עליה גם על שעיר המשתלח ועל עגלה ערופה ומצות אחרות יקטרג ולא נקראו חקה וכל שכן שתלה החקה בתורה והנה נאמר זאת חקת הפסח ולא חקת התורה:
השאלה הד' מה טעם שתהיה הפרה נקבה ולא פר זכר. ואם היה לכפר על עון העגל היה ראוי שיהיה זכר ולא נקבה. ומה טעם להיות אדומה כי בפר החטאת של יום הכפורים או של שגגת העדה ושגגת הכהן גדול וכן בשעירי יום הכפורים ושאר החטאות לא צותה התור' שיהיה מצבע מיוחד אדום או שחור ומה טעם אשר לא עלה עליה עול:
השאלה הה' באמרו ונתתם אותה אל אלעזר הכהן ופרש"י מצותה בסגן ויש לחקור ולמה לא נצטווה בה אהרן הכהן גדול ונצטווה בנו הסגן. כל שכן שמשה עשה הפרה אדומה ראשונה במדבר. וארז"ל שהפרה השנית עשה עזרא. ושמעון הצדיק כ"ג עשה שתים. ויוחנן כהן גדול עשה שתים אחרות. הרי שלא נתיחסה מלאכת הפרות לסגנים כי אם לכהנים הגדולים ולמה אם כן נתיחסה הפרה הזאת אל אלעזר הכהן:
השאלה הו' במה שצוה שישחוט אותה אל מחוץ למחנה ומשם יזה אלעזר מדמה שבע פעמים נוכח פני אהל מועד ולמה לא היתה שחיטתה והזאת דמה במקדש ושרפת גוף הפרה יהיה מחוץ למחנה כמו שהיה בפר חטאת הכ"ג של יה"כ:
השאלה הז' ולמה לא צוה שיקריב חלב החטאת ע"ג המזבח כמו שנאמר בחטאת יה"כ ואת חלב החטאת יקטיר המזבח ומה צורך שישרפו עורה ופרשה טלפיה וקרנותיה כי עם היות שכן צוה בפר חטאת יום הכפורים הדבר קשה בעצמו וצריך לתת בו טעם או רמז:
השאלה הח' למה זה צוה שיתן הכהן אל תוך שריפת הפרה עץ ארז ושני תולעת ואזוב ולא צוה כזה בפר החטאת של יה"כ ולא בקרבן אחר אלא בקרבן המצורע והתורה קראה אל אפר הפרה חטאת שנא' למי נדה חטאת היא ולמה א"כ נשתנה ענינה מענין שאר החטאות:
השאלה הט' למה זה במצות הפרה ועבודתה היו מתחטאים ג'. הא' הוא הכהן גדול שנא' וכבס בגדיו הכהן וגו' וטמא הכהן עד הערב. הב' השורף את הפרה. והג' האוסף את אפר הפרה. ואמנם בפר ושעיר חטאת יה"כ לא חייב לטמא אלא השורף אותם לבד וכמ"ש והשורף אותם יכבס בגדיו ורחץ בשרו במים וגו' וגם לא אמר בו וטמא עד הערב:
השאלה הי' למה נקראו המים הניתני' על אפר הפרה מי נדה והיה ראוי שיקראו מי פרה או מי אפר הפרה או מי טהרה לא מי נדה. ופרש"י מי נדה מי הזאה כמו וידו אבן בי לשון זריקה חטאת הוא לשון חטוי כפשוטו ואינו נכון כי למה יקראו המים ההם מהמקרה שהיא ההזאה ולא מהעצמי שהוא אפר הפרה או הטהרה:
השאלה הי"א למה תלה יתברך טהרת הטמאי' כל הנוגע במת באפר הפרה אדומה שעושה בזה הדרך שנזכר כאן ומה היחס אשר יש לאפר ההוא עם הטהרה ההיא ואין ספק שזה היה סוד הפרה אדומה וקטרוג השטן עליה ולכך נקראת חק וגזרת מלך אבל עכ"ז ראוי להשתדל לתת בדבר טעם או רמז מה מתיישב על הדעת:
השאלה הי"ב למה היה אפר הפרה מטהר את הטמאים ועם זה היה מטמא את הטהורים וכמו שאמר ומזה מי הנדה יכבס בגדיו והנוגע במי נדה יטמא עד הערב והם א"כ פעולות הפכיות ועם זה היה מעומק טעם המצוה הזאת וקטרוג הרבים עליה:
והנני מפרש הפסוקים האלה באופן יותרו השאלות האלה כלם ולא אלך בדרכי הרלב"ג שעשה למצוה הזאת רמז למציאות הצורות כי הם דרכים מעוותים:
וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר זאת חקת התורה עד ויבואו בני ישראל כל העדה מדבר סין. כפי מה שקבלו קדמונינו ז"ל הנה משה רבינו ע"ה עשה הפרה הראשונה כשהיה משרת במקדש בכהונה הגדולה וביום הראשון מניסן שהוקם המשכן נעשתה הפרה כדי לטהר כל מי שיש בו טומאת מת מפני המקדש שלא יחללוהו כי בעבור הקמתו ושמחת העם בו הוצרך לטהר כל טמא באופן שלא יבואו לחלל המקדש וקדשיו ומאותו אפר היו מטהרים כל ימי המדבר. אמנם בסוף ארבעים שנה שהיו מעותדים להכנס לארץ ראה יתברך שבמלחמת העמים ירבו חללי ה' ורבים מבני ישראל יגעו במת לכל נפש אדם בערי' שיכבשו גם על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר ויטמאו להם ואפר הפרה שעשה משה לא יספיק להם לכן צוה עתה ית' למשה ולאהרן אופן עשיית הפרה גם שבסבת הנשרפים פתח אהל מועד מקרח ועדתו מן המתים במגפה במתלוננים רבים מעמי הארץ היו מתטמאים וגם הם ימעיטו אפר הפרה שעשה משה ועל כל הדברים האלה באה הצוואה במקום הזה ממצות הפרה ומפני זה לא נזכר כאן בכתוב שעשו ישראל או אלעזר כאשר צוה משה לפי שהמצוה נאמרה כאן במקום הזה אבל המעשה לא נעשה אז. כי היה עקר הדבור והמצוה שבעת הצורך כן יעשו אותה. ולפי שכבר עשה משה רבינו המצוה הזאת זה כמה שנים לכן הוצרך ית' לומר למשה ולאהרן זאת חקת התורה רוצה לומר באופן שעשית אתה הפרה ככם תעשו אותה בכל פעם שתצרכו אליה כי מה שאתה עשית ישאר לחק ולמנהג קבוע לאומה לעשותו. גם רמז באמרו זאת חקת התורה דבר נכבד מאד. והוא שענין הפר' אדומה הוא רמז והוראה לענין התורה האלהית וכמו שיתבאר אחר זה וע"כ אמר זאת חקת התורה רוצה לומר מה שאצוה בענין הפרה והוא רמז אל החק המוטל עליך בתורת האלהים והותרו במה שפירשתי בזה ג' שאלות הראשונות הא' והב' והג'. והנה אמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה להגיד שהפרה תהיה משל צבור. ולפי שהיתה באה בדרך קרבן על כל העדה לכן צוה ית' שתהיה הפרה נקבה רומזות אל האומה כי כן נקרא ישראל פרה כפרה סוררה סרר ישראל ולרמוז שעדת ישראל תגבר ותנצח אויביה ותכבוש את כל הארץ ולא יכבוש אותה אדם אחר אמר שתהיה אדומה מלשון דודי צח ואדום דגול מרבבה. ואמר מדוע אדום ללבושך ואמר תמימה שלא תהיה פרה סוררה אלא תמימה אשר אין בה מום ולא עליה עול אלהים אחרים. הנה התבאר שבאו התנאים האלה בהיות הפרה עם תנאיה רמז אל עדת ישראל. ולפי שצפה הב"ה שקודם שיעשו פרה אחרת ימות אהרן ויכהן אלעזר בנו תחתיו לכהן גדול לכן אמר ונתתם אותה אל אלעזר להגיד כי הוא יעשה אותה כי כמו שביארתי לא באה המצוה הזאת במקום הזה לצוותם שיעשו הפרה ההיא אז בזמן ההוא אלא להודיעם שכן יעשו אותה בהצטרכם אליה וידע ית' שכאשר יעשו אותה אחרי זאת המצוה כבר יהיה אלעזר כ"ג. והרלב"ג כתב שאמר ונתתם אותה אל אלעזר להגיד שתהא שריפת הפרה בהיות הכהן מלובש בגדי לבן לא בבגדי זהב ולכך אמר אל אלעזר שאלעזר יעשה המצוה הזאת למעט את אהרן שעבודתו בבגדי זהב. ואינו נכון והותרו בזה השאלות הד' והה'. והנה פר החטאת של כ"ג בי"ה לפי שלא היה ענינו בשלא יבא אל המקדש היתה שחיטתו והזאת דמו והקרב' חלבי על גבי מזבח השם אבל הפרה אדומה יהיה ענינה לרמוז אל האומה בהיותה בטומאה שאין ראוי שתכנס למקדש ולכך צוה שתהיה שחיטתה מחוץ למחנה ומשם תהיה הזאת דמה כי לא יכנס דמה למקדש להזאת כהזאת דם פר החטאת. והיה נכח פני אהל מועד לכוון שתהיה נכח הכפורת ולפני הכפורת כי היתה עבודתה כעבודת פר החטאת אם לא שהיתה היא מחוץ למחנה ועבודת הפר היתה במקדש להעיר כוונת הפרה שהיא להביא המרוחקים ממחנה שכינה להתקרב אליה ולזה עצמו לא היה נקרב חלבה על המזבח כחלב הפר לפי שלא יוכל להכנס שם והותרו בזה השאלות הו' והז'. והנה צוה שתשרף הפרה כמו שהיתה נשרפת כל עולה וכמו שהיה נשרף פר החטאת של י"ה. והיתה אותה שריפה כוללת עורה ובשרה ודמה ופרשה לפי שהיתה הפרה רומזת אל העדה. והיו בה מדרגות אנשים מהם נכבדים ומהם נקלים כאיברים בגוף הפרה וכלם נשרפים לרמוז שכך היה ראוי שיהיה ענשה ודינה שישרפו על חטאתה הקטנים עם הגדולים שר וגדול ריש ונקלה. וצוה שישליך אל תוך שריפת הפרה עץ ארז ואזוב ושני תולעת אם לרמוז שהיתה הפרה רומזת אל כל העדה כקטן כגדול ולכן זכר הארז שהוא היותר גבוה שבעצים והאזוב שהוא הנמוך שבכלם. וכמ"ש מן הארז אשר בלבנון עד האזוב היוצא בקיר וכן התולעת הוא נמוך מאד. ואם לפי שאפר הפרה היה בלבד לטהר את הטמאים ממגע מת. וכבר ביארתי בסדר ויהי ביום השמיני שהטומא' היותר חמורה מכל הטומאות היא טומאת מת אדם כי להיות מזגו יותר ישר ושוה ממזגי כל המורכבי' היה שביציאו מן השווי יתעפש יותר משאר הב"ח ולכן הנוגע במת האדם אשר ימות יתעפש בעצמו מהמגע ההוא ואם אינו מרגישו וישתנה ריחו ומראהו כמו שיקרה למצורע בהיותו כמת. ובעבור זה חששה תורה מאד שהטמא מת מהמין הזה מהטומאה לא יכנס למקדש שיחללהו. ולרמוז שעם אפר הפרה תוסר ותבטל הטומאה ההיא וכל הדברים הרעים העלולים ממנה. צוה יתברך שישליכו בתוך שריפתה עץ הארז שלא יכנס בה העפוש בשום זמן. והאזוב שריחו טוב. ושני תולעת שמראהו אדום ומשובח להגיד כי עם מי הנדה יותר עפושו וריחו הנבאש ומראהו הירוק בסבתו עפוש דמו וכמו שביארתי זה בקרבן המצורע במקומו. אמנם בפר חטאת כ"ג שלא היה חשד לדבר מזה לא הוצרך לעשות כן והותרה השאלה הח'. וצוה בכל המתעסקים בפרה שיתטמאו כי הנה אלעזר הכהן או כהן אחר שיעשה את הפרה מפני שנגע בדמה והזה ממנה יטמא עד הערב ויצטרך טבילה וכבוס בגדים וכן השורף את הפרה יהיה מי שיהיה יטמא גם כן לפי שנגע בה בשרפתה. וכן אחרי השרפה שיאסוף איש טהור את אפר הפרה יטמא עד הערב מפני שנגע באפרה. האמנם בפר חטאת יום הכפורים ופר חטאת העדה לא חייב להטהר כי אם השורף לבד לפי שאחר הודוי היו עליו עונות בני ישראל אבל קודם השריפה לא היה הפר מטמא ולאחר השרפה הפר לא היה מטמא גם כן ולכן לא נטמא בו אלא השורף בלבד. אמנם הפרה אדומה שרומזת לעדה בטומאתה היתה מנודה וטמאה בעצמה וע"כ כל הנוגע בה יטמא עם היות שאמר ואסף איש טהור את אפר הפרה והניח מחוץ למחנה. אחז"ל שג' חלקים היה מתחלק האפר ההוא אחד ניתן בהר המשח' ואחד מתחלק לכל המשמרות. ואחד ניתן בחיל. זה של משמרות היה חוץ לעזרה ליטול ממנו בני העיירות וכל הצריכים להטהר. וזה שבהר המשחה כ"ג מקדשים ממנו לפרות אחרות. וזה שבחיל נתון למשמרת מגזרת הכתוב והיתה לעדת בני ישראל למשמרת. והנה יונח האפר ההוא חוץ לעזרה ולמחנה לבא שמה טמאי נפש להתחטא בשלישי ובשביעי ושוב יבואו בכפרתם בעזרה כי אם נכנס למשכן ומי נדה לא זורק עליו טמא הוא עוד טומאתו בו וחייב כרת על כניסתו למקום הקדש ואף אם טבל וכבס בגדיו. ואמרו למי נדה חטאת נראה שקרא נדה הפרה אדומה כי לפי שהרחיקוה והוציאוה מן המחנה כדבר טמא קראה הכתוב נדה מלשון נודדת מקנה כמו שנקראת האשה בזמן וסתה לזאת הסבה עצמה והמים שהיו נותנים על האפר קרא מי נדה כלומר מים נתונים על אפר הנדה אבל ענין המעשה הזה כלו מהו אמר חטאת היא ר"ל קרבן חטאת הוא בעד כל העדה וכן פר המטאת של י"ה היה בא על טומא' מקדש וקדשיו והותרו בזה השאלות הט' והי'. ואחר שהשלים הכתוב לצוות על מעשה הפרה ביאר מי הוא הצריך להטהר במי הנדה. ואמר הנוגע במת לכל נפש אדם. ר"ל הטמא במגע אדם מת לא ב"ח אחר או שרץ שמת. ואמר הוא יתחטא בו ביום הג' וביום הז' יטהר לפי שביום הג' כבר סר ממנו עקר הטומאה ונשאר מעט שיתמיד עד היום הז' וכן הם חלאי האדם כקדחות החדות שהגבול היותר מהיר הוא היום הג' ואחריו היום הד'. וכן דין האבל על מת יש גבול לאבלו עד היום הג' לבכי. ומשם עד הז' למלאכתו מלאכתו נעשת ע"י אחרים ובצנעה אם אין לו. ואם לא יתחטא במי הנדה ביום הג' והנה אז ביום הז' לא יטהר. ונתן הכתוב עונש העובר על זה באמרו כל הנוגע במת ר"ל לכל נפש אדם אשר ימות ולא יתחטא במי הנדה ובא אל המקדש האיש אשר כזה את משכן ה' טמא ונכרתה וגו' כי כיון שמי נדה לא זורק עליו לא יועיל לו רחיצת גופו ולא כבוס בגדיו אבל טמא יהיה עוד טומאתו בו. ולפי שלא יטעון אדם אני לא נגעתי בגוף המת כי עם היות שהייתי באהל קרוב אליו לא נגעתי בבשרו לכן כדי לבטל הטענות האלה אמר הכתוב זאת התורה אדם כי ימות באהל כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא ר"ל וכל אשר באהל או בבית בגדים או כלים או אוכל ומשקה הכל יטמא וכל כלי חרס פתוח שאין כסויו צמיד ומחובר עליו כפתיל מהודק מלשון ויצמד ישראל והענין שלא תוכל הטומאה לבא בתוכו. וכן כל אשר יגע על פני השדה בחלל האדם שמת על ידי חרב או חנית או קשת כי זכר חרב לפי שדבר הכתוב בהווה. או במת רוצה לומר אדם שמת בשדה מעצמו והיה מושלך שמה או בעצם אדם אם נמצאו שם עצמות בפני עצמם או בקבר. והוא קבר המת והוא מאהיל עליו כלם צריכים טהרה מי אפר הפרה וכל זה היה אזהרה לישראל בעבו' המלחמות שהיו עתידים לעשות בכבוש הארץ שכל הנוגעים באלו יתחטאו רוצה לומר כל אדם מעלה יטמא שבעת ימים ויטהר. ועתה יפרש אופן טהרתו וזה שאמר ולקחו לטמא רוצה לומר ולקחו הכהנים לצורך הטמא הבא להטהר מעפר שריפת הפרה שהוא החטאת אשר זכר ונתן עליו מים חיים אל כלי רוצה לומר מים נובעים ויהיה זה בכלי אחד. ולקח הכהן המטהר או אדם אחר טהור יהיה מי שיהיה אזוב וטבל במים ההם והזה על האהל ועל כל הכלים ועל הנפשות אשר היו באהל אשר שם המת ועל הנוגע בשדה בחלל או בעצם מעצמיו או במת שמת מעצמו והושלך בשדה או בקבר כי הנה בהזאת הטהור על הטמא ביום הג' וביום הז' יטהר לגמרי בשביעי ההוא וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב. והנה הוצרך לומר שנית ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה וגו' בהיות שכבר אמר זה למעלה לפי ששם נאמר על הבא באהל המת וכאן נאמר על הנוגע בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר על פני השדה ואמרו והנוגע במי הנדה יטמא עד הערב יראה שאין ענין לו אחרי שכבר אמר ומזה מי הנדה יכבס בגדיו וחז"ל אמרו שהמזה טהור וזה בא ללמד שהנושא אפר הפרה כשעור הזאה מטמא טומאה חמורה לטמא בגדי' שעליו מה שאינו כן במגע. ועל דרך הפשט נראה שמזה מי הנדה אינו מטמ' לפי שאינו נוגע באפר הפרה ולא במים אבל טובל האזוב בהם ומזה בו והוא אינו נוגע בדבר ולכך לא אמר בו יטמא אלא בלבד יכבס בגדיו אבל הנוגע במי הנדה יטמא עד הערב לפי שנגע בהם ובאפר המעורב במים ההם ויטמא כמו שאר כל העוסקים במלאכת הפרה ולהודיע כמה היתה חומרת טומאת המת אמר וכל אשר יגע בו הטמא יטמא אפי' הנפש הנוגעת בטמא מת הוא אב הטומאה ויצא מזה כי הטמא מת הוא אבי אבות הטומאה. וממה שביארתי בפרשה יצאה לנו תשובת השאלה הי"א למה יחס יתברך טהרת הטמאים באפר פרה אדומה. שהיה לפי שהיא היתה קרבן העדה ונעשית חוץ למחנה שמפני טומאתה אין ראוי שתכנס במחנה ישראל והיה הנטהר באפר הזה כמתודה על חטאו מטומאתו כאלו יאמר ככה ראוי להיות גופי מפני טומאתי ולכן נטהר בזה. ואמנם היה האפר הזה מטמא את הטהורים לפי שכל מה שיגע בו הטמא יטמא. ובהיות הפרה טמאה כפי הנרמז בה היה הנוגע בה טמא ובעבור זה בא פסוק וכל אשר יגע בו הטמא יטמא בסוף זאת הפרשה והותרו השאלות הי"א והי"ב. ורש"י העתיק מיסודו של ר' משה הדרשן לפרש הפרשה הזאת על מעשה העגל ויקחו אליך משלהם כשם שהם פרקו נזמי הזהב לעגל כך יביאו זה לכפרה משלהם. פרה אדומה משל לבן שפחה שטנף פלטרין של מלך ואמרו תבא אמו ותקנח צואת בנה. כך תבא פרה ותכפר על מעשה העגל. אדומה על שם אם יאדימו כתולע שהחטא קרוי אדום. תמימה על שם שהיו ישראל תמימים ונעשו בעלי מומים. תבא זה ותכפר עליהם ויחזרו לתמימותם. לא עלה עליה עול על שם שפרקו מעליהם עול מלכות שמים. אל אלעזר הכהן כשם שנקהלו על אהרן שהיה כהן לעשות העגל. ולפי שאהרן עשה העגל לא נצטוה לו עבודה זו שאין קטיגור נעשה סניגור. ושרף את הפרה לפניו כשם שמשה שרף את העגל. עץ ארז ואזוב ושני תולעת ג' מינים כנגד ג' אלפי איש שנכשלו בעגל. וארז הגבוה מכל האילנות. ואזוב הוא השפל והנמוך שבכלם סימן לגבוה שנתגאה וחטא ישפיל עצמו כאזוב וכתולעת ויתכפר לו. למשמרת כמו שעון העגל שמור לכל הדורות לפורענות שנא' וביום פקדי ופקדתי כי אין לך פקידה שאין בה מפקידת העגל. וכמו שהעגל טמא כל העוסקים בו כך פרה אדומה תטמא כל העוסקים בה. וכשם שנטהרו באפרו של עגל שנא' ויזר על פני המים כך ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת עכ"ל. והיא באמת הערה ורמז נאות כפי הענין. אבל לפי דעתי היתה הפרה אדומה קרבן בעד כל עדת בני ישראל לטהר אותם מטומאת מת כדי שלא יחללו המקדש וקדשיו. האמנם אמר השם למשה ולאהרן כשרצה ללמדם אופן המצוה זאת חקת התורה ואח"כ אמר ענין הפרה להודיע שדומה הוא מה שיצוה ויהיה בענין הפרה במה שראוי לעשות בתורה האלהית. לא שתהיה התורה משל לפרה כי הפרה היא בעצמה כפשוטה אלא שדוגמת מה שיעשו בפרה הוא החק שיעשו לתורה. ולכן בא זאת חקת התורה קודם דבר אל בני ישראל ויקחו אליך. ובזה לא נצטרך לסרס הכתוב דבר אל בני ישראל זאת חקת התורה כמ"ש הרמב"ן. וביאור זה כי כמו שהיתה תורת ה' תמימה מבלי מום כך צוה שתהיה הפרה אדומה תמימה אשר אין בה מום. וכמו שאדם אוכל פירות תורתו בעוה"ז ובעוה"ב כי טוב פריה מחרוץ ומפז כן הקרבן הזה היה כפרה שהוא הפרי הטוב. וכמו שמי שמקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול דרך ארץ כי לא יעלה עול על התורה. כן צוה בפרה אדומה אשר לא עלה עליה עול. וכמו שהתורה צריכה בלמודה אל עזר אלהי והיה נמצאת בשלמות בשכל הכהן שנאמר כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כן נאמר בפרה אדומה ונתתם אותה אל אלעזר הכהן. וכמו שהעיון האמיתי בתורה הוא בהיות האדם יחידי ומתבודד כן צוה בפרה והוציא אותה אל מחוץ למחנה. וכמו שצריך למעיין שבתורת ה' חפצו שלא לבד ישיג ויבין ממנה החיצוני אלא ג"כ הפנימי והנסתר אשר בה כן צוה בפרה שישחט אותה ויוציא את דמה אשר בפנימיותה. וכמו שבעיון התורה ראוי שלא יורה אדם דבר שלא כהלכה ולא ישא פני התורה אלא כפי אמתת המקובל. כן צוה בפרה שיזה את דמה אל נכח פני אהל מועד נכח ארון העדות ששם התורה. וכמו שרשי התורה והקבלה יהיו ההזאות. וכמו שבתורה בני רשף יגביהו עוף והשריפה הוא ההגיה בה תמיד והשגת תעלומיה לפני המלמד אותה כי השכל יכונה בשם שריפה עד שהשכלים הנבדלים נאמר עליהם שרפים עומדים ממעל לו כן צוה בפרה שישרוף אותה הכהן לעיניו. וכמו שצריך בשריפת ועיון התורה שיובחנו היטב האותיות והמלות החיצוני והפנימי שבה כן צוה בפרה שישרפו את דמה ואת בשרה על פרשה רוצה לומר החלק המשובח והחלק הפחות. ולהוסיף עוד בדמוי הזה צוה שישרפו עמה עץ ארז הגבוה מכל האילנות ואזוב הנמוך והשפל שבהם. וכן שני תולעת שהוא נכבד בערך האזוב שהוא נקלה. וכמו שהרב המלמד תורה וכן התלמיד הלמד לפניו והמשמש לפניהם צריך שיהיו בעלי מדות טובות ונקיים מהדברים המגונים כן צוה בפרה שהכהן שיעשה אותה והשורף אותה כמאמרו והמאסף את אפר הפרה כלם יכבסו בגדיהם שהוא דומה לתקון המדות וירחצו את בשרם במים ואחר יבואו אל המחנה הקדוש. וכמו שהתורה מטהרת את הטמאים והיא באמת מים חיים. כן צוה בפרה שיתנו באפרה מים חיים ויטהרו הטמאים. וכמו שהתורה האלהית ראוי שיזהרו החכמים בדבריהם שלא ישגו כי שגגת למוד עולה זדון. כן צוה בפרה שהנוגע בה ובאפרה יטמא ויצטרך לטבילה וכבוס בגדים. הנה התבאר שענין הפרה אדומה הוא עצמו חקת התורה ולכך אמר יתברך כשירצה לצוות על המצוה הזאת זאת חקת התורה רוצה לומר היקל בעיניכם מצות הפרה ועניניה דעו כי היא דוגמת התורה והמנהג המחוייב להתנהג בלמודה: