מ"ג במדבר ט ד
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וידבר משה אל בני ישראל לעשת הפסח
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשֹׂת הַפָּסַח.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֛ה אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַעֲשֹׂ֥ת הַפָּֽסַח׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וּמַלֵּיל מֹשֶׁה עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעֲבַד פִּסְחָא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וּמַלֵיל משֶׁה עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל לְמֶעֱבַּד יַת נִכְסַת פִּסְחָא: |
רש"י
ונראה דרז"ל (סיפרי כאן) דרשו כן, דלא הוי למכתב כלל "וידבר משה אל בני ישראל לעשות הפסח", רק הוי למכתב 'ויעשו בני ישראל את הפסח', כיון שבדבור שאמר הקדוש ברוך הוא למשה לא כתיב רק "ויעשו בני ישראל את הפסח" (פסוק ב), ואין סברא שיכתוב "וידבר משה אל בני ישראל וגו'", כיון שבצווי לא כתיב "דבר", שאם בצואה הוא סומך על זה שכיון שכתב "ויעשו את הפסח" בודאי יהיה משה מדבר להם המצוה, דאם לא כן מנא ידעי, הכי נמי לא הוי צריך למכתב רק 'ויעשו בני ישראל את הפסח', וממילא אמר להם. ואדרבה, בכל מקום נאמר בצואה "דבר אל בני ישראל", כמו במצוה שאחר כך נאמר (פסוק י) "דבר אל בני ישראל", ולא נאמר שדיבר משה לישראל, שהכתוב סומך על זה בודאי שדיבר, וכאן איפכא, שלא נאמר בצואה כלל 'דבר אל בני ישראל', ויראה לומר, מה שלא נאמר כאן בצואה 'דבר אל בני ישראל', לפי שלא היה כאן דבור רק לעשות הפסח, ובשביל כך לא נאמר בזה 'דבר אל בני ישראל', שכל מקום שנאמר "דבר" הוא על ענין חדוש, ללמוד להם המצוה, וללמוד המצוה לא היו צריכים, שהרי יודעים היו המצוה, ולא היה חסר להם רק העשיה לעשות המצוה, לכך כתב "ויעשו", ולא נזכר שום דבור. ואם כן למה כתב גבי משה "וידבר", ומדכתיב אצל משה "וידבר", שמע מינה דעתה הזהיר על עיקר המצוה, לכך כתיב "וידבר משה לעשות הפסח", ורצה לומר שהזהיר אותם על עיקר מצות הפסח, והשתא מקשה והלא כבר דבר להם מועדי ה', ואהא מתרץ כששמע פרשת המועדות דיבר, והשתא ציוה להם בשעת מעשה גם כן:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
דבר אחר מלמד ששמע פרשת מועדות מסיני ואמרה לישראל חזר ושנאה להם בשעת מעשה.
ד”א אמר להם הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות החג בחג מכאן אמרו משה תקן להם לישראל להיות שואלים ודורשים בענין.
מלבי"ם - התורה והמצוה
יז. וידבר משה אל בני ישראל לעשות הפסח , הנה בסוף פרשת המועדים דפרשת פינחס, סיים ויאמר משה אל ב"י ככל אשר צוה ה' את משה, ובסוף פרשת המועדים דפ' אמור סיים וידבר משה את מועדי ה' אל ב"י , ופירשו חז"ל בספרא ( אמור רח) שמה שכפל זה בפ ' אמור ובפ' פינחס ומה שתפס בפ' אמור לשון דבור ובפ ' פנחס לשון אמירה, מפני שהיו בזה שני ענינים [א] שה' אמר למשה בסיני שתי הפרשיות כאחד וכן אמרן לישראל כאחד, ובו בלשון אשר שמע, וזה משמיע בפ' פינחס, שעל זה אמר לשון אמירה שמורה על הלשון שבו שמע כמ”ש בהבדלים שבין דיבור ואמירה ( ויקרא ג). ולכן אמר ככל אשר צוה, כי א"ל שני הפרשיות כאחד בלשונם. וז”ש בספרי ששמע פ' מועדות בסיני ואמרן לישראל וחזר ושנאה להם בשעת מעשה. הינו שאמרן כולם בלשון ששמע, שע"ז מורה לשון אמירה ולשון ככל אשר צוה.
[ב] מה שבכל חג וחג למד להם בארוכה הלכות החג ההוא. ועז"א בסוף אמור וידבר משה. שהדבור מציין הדבור באורך שלמדם כל פרטי ההלכות ורק של החג ההוא. וז"ש דבר אחר א"ל הלכות פסח בפסח וכו'. ובוה לא אמר הלשון ששמע לבד, כי הציע הכל באורך כדרך הדורש. שזה מציין במלת וידבר, ועי' מ"ש בפירוש התו”ה שם ותכין.
ומ"ש כאן וידבר משה אל בני ישראל לעשות הפסח הוא ענין שלישי שהזהירם על הזמן. שזה תלוי בחלות ניסן בזמן האביב, שבזה תלוי תקוני כל המועדות. וז”ש שמרו את הפסח בזמנו. ולפ"ז שמרו את הפסח הוא טעם לכאן. ומ"ש ד"א מלמד ששמע פרשת מועדות הוא טעם לפ' פינחס, ומ"ש ד"א א"ל הלכות פסח בפסח וכו' הוא טעם למ"ש וידבר משה בסוף מועדות דפ' אמור.