מ"ג במדבר ה א
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וידבר יהוה אל משה לאמר
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וּמַלֵּיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימַר׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: |
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
השאלה הא' למה בא בזה וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וגומר כי זה הצווי היה ראוי שיכתב למעלה בספר ויקרא אצל הטומאות והטהרות:
השאלה הב' באמרו וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש כי הנה אין שלשתם שוים בדין השלוח כי הצרוע היה שלוח מכל המחנות והזב היה מותר לשבת במחנה ישראל והטמא נפש היה מותר לשבת במחנה ישראל וגם במחנה לוים כי לא היה משולח רק ממחנה שכינה:
השאלה הג' בפרשת איש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל וגו' כי הנה הפרשה הזאת מהגוזל ונשבע לשקר כבר נאמרה בסדר ויקרא שנאמר ומעלה מעל וכחש בעמיתו ולמה א"כ נשנית פעם אחרת ולמה נסמך אל הקודם אליו:
השאלה הד' בפרשת סוטה למה נכתבה במקום הזה ומה היחס אשר לה עם שאר הפרשיות אשר קדמו כי הנה יראה שהיה דינה מתורת כהנים בספר ויקרא:
השאלה הה' בענין הסוטה שהתורה מצד אחד תאמת שנטמאה כמ"ש ומעלה בו מעל ושכב איש אותם שכבת זרע ואמר והיא נטמאה ומצד אחר שם הדבר בספק כמ"ש ונעלם מעיני אישה ונסתרה ואמר ועד אין בה והיא לא נתפשה ואם הבעל לא ראה הזנות בעיניו ועד אין בדבר והיא לא נתפשה עם הבועל מאין ידענו שנטמאה:
השאלה הו' בכפל הדברים אשר באו בסוטה כי הנה אמר והקריב אותה הכהן והעמידה לפני ה' וחוזר לומר והעמיד הכהן את האשה לפני ה':
השאלה הז' במי המרים למה קודם השתיה קראם מי המרים המאררים ואח"כ בכתיבת האלות אמר אל מי המרים ולא קראם אז המאררים ובפועל אמר ובאו בה המים המאררים למרים הרי שפעם קראם מאררים בלבד ופעם מרים ופעם מרים המאררים:
השאלה הח' מה ששאלו חז"ל למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה כי הנה הטעם שנתנו בזה לומר לך כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין מפני שמביא לידי ניאוף הוא בלתי מספיק לפי שמאותו טעם היה לו לתלות הנזירות באשה לבד לא באיש ג"כ והפרשה הזאת תבאר קרבן הנזיר ואיך לא נזכר בתורת כהנים המיוחד לקרבנות בסדר ויקרא:
השאלה הט' למה בא כאן צוויי ברכת הכהנים לישראל כי הנה בפרשת ויהי ביום השמיני כתוב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם והברכה היתה זאת שנזכרה כאן. יברכך. יאר. ישא. ולמה לא נזכר שמה עליה ונזכר כאן אחרי מנין העם והלוים: והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:
וידבר ה' אל משה וגו' וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וגו' עד פרשת הנזיר. הנה נסמכה הפרשה הזאת לפרשת מחנות הדגלים והלוים לפי שכבר נאמר בספר ויקרא לענין המצורע בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. האמנם עד שלא נבדלו בני ישראל והלוים במחניהם לא הוצרכו לשלוח טמאים כי הענין תלוי בהם כמו שאמרו ולא יטמאו את מחניהם אבל עתה אחרי שסדר כל המחנות איש על מקומו כהנים במשמרתם ולוים במושבם וישראל במעמדם. צוה את העם שיעשו מה שכבר צוה אותם בענין המצורעים וכל טמא לנפש שבדד ישבו מחוץ למחנה מושבם ויהיה כל אדם בגורלו אך ראוי לדעת שלא היו כלם משולחים במדרגה אחת כי כבר ביארו חז"ל במס' פסחים שהמצורע הי' משולח מג' מחנות מחנה שכינה ומחנה לויה ומחנה ישראל. והזב היה מותר לשבת במחנה ישראל אך היה משולח ממחנה לויה וממחנה שכינה והטמא נפש והוא הנוגע במת בנפש אדם היה מותר לשבת במחנה ישראל ובמחנה לויה אך היה משולח ממחנה שכינה בלבד. ומפני זה אמר הכתוב וישלחו מן המחנה ולא מן המחנות לפי שלא היו כולם משולחים מכל המחנות בשוה. והותרו בזה השאלות הא' והב'. אך כל שאר הטמאים ישולחו מחצר המשכן בלבד מזכר עד נקבה שנאמר ואל המקדש לא תבא וגו' וכן דרשו (שם) חכמינו זכרונם לברכה וישלחו מן המחנה הרי מחנה אחת אל מחוץ למחנה תשלחום הרי שתי מחנות. ולא יטמאו את מחניהם ריבה שלש מחנות. מכאן אמרו שלש מחנות הן מחנה ישראל מחנה לויה מחנה שכינה. מפתח ירושלים עד הר הבית מחנה ישראל. מפתח הר הבית עד העזרה מחנה לויה. מהעזרה ולפנים מחנה שכינה. וכבר הוכיחו שהטמא מת היה מותר בהר הבית ממה שאמר הכתוב ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחנה לויה. ואמרו ולא יטמאו את מחניהם ירצה שיראה בהם דבר טמא ומגונה כי ימנעו הנפש הטהורה מקדושתה כמו שאמר והיה מחנך קדוש וסבת הקדושות כלם הוא אמרו ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם והוא ע"ד כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך רומז אל ארון האלהים ושכינת השם עליו. בקרב המחנה דומה ללב בקרב הגוף החי. לכן כל הקרב אל הלב צריך שיהיה יותר נקי ונבחר. ובמדרש (במדבר שם פ' ז') דרשו הפרשה הזאת על הגליות צו את בני ישראל על שעברו בני ישראל במצות נתחייבו גלות ושלוח כמא דתימא שלח מעל פני ויצאו. וישלחו מן המחנה זו ארץ ישראל ששם שכינה חונה כל צרוע וכל זב רמז להם שעל ג' עבירות נתחייבו גלות. צרוע זו עבודת כוכבים שמטמ' כצרעת. זב זו גלוי עריות שמטמא ע"י שכבת זרע. וכל טמא לנפש זו שפיכות דמים. וספר הכתוב שכן עשו בני ישראל רוצה לומר שקודם נסיעת הדגלים טהרו מחניהם מכל טומאה מאלה. וכבר זכרו חז"ל שבמחנה היוצא על האויב לא היה בישראל אשה ולא נערים לפי שהיה הארון ביניהם וע"כ היה להם יד לצאת שמה. והנה נסמכה שם פרשת איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל וגו' לפי שנזכר למעלה כסף פדיום העודפים מהבכורות וצוה שינתן לכהן. הזכיר ג"כ מתנות אחרות שיהיו לכהנים מאת העם ואמר איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם והם חמשה הנזכרים בספר ויקרא בפרשת נפש כי חחטא ומעלה מעל בה' והענין שכחש ונשבע לשקר כי זהו המעל שנזכר כאן. וחדש במצוה הזאת כאן שני דברים. הא' אמרו והתודו את חטאתם אשר עשו רוצה לומר שהאיש או האשה אינם חייבים בחומש ואשם בדבר שנודע מפי עדים אלא במה שהתודה הוא באשמו אם לחי או למת כי אז ישיב את אשמו בראשו רוצה לומר שבראשונה יפרע ויתן הקרן לאשר אשם לו רוצה לומר למי שנגזל ממנו והוא ע"ד הגנב שישלם שנים. והחדוש הב' הוא שאם אין לאיש גואל להשיב אליו מה שנגזל ממנו מפני שהוא גר שאין לו בישראל קרובים אז יהיה האשם המושב רוצה לומר הקרן והחומש לכהן שבאותו משמר וכן כל תרומה המורם מישראל להקריבו לשי לכהן יהיה רוצה לומר לאותו כהן שבא בחלקו באותה משמרה שבאותה שבת לא שיהיה הדבר ברצון הכהן שירצה ללקחו שהוא יקחנו על כרחו של הבעל כי הנה איש את קדשיו לו יהיו רוצה לומר שברצונם יתנם לאחד מן הכהנים אשר יבחר. ואמר איש אשר יתן לכהן לו יהיה להגיד שאע"פ שאדם יתן את קדשיו למי שירצה מן הכהנים לא יחשוב בלבו שלא יחשב לו לצדקה כיון שהוא יחדו לכהן אשר רצה. אין הדבר כן כי כל איש אשר יתן דבר מקדשיו לכהן לו יהיה. ומלת לו חוזרת להקב"ה שלו יהיה עבודתו ומתנתו. ולכן הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו. ובמדרש (שם פ' ח') דרשו זה על מעשר כספו ובהמתו ושלמים ונטע רבעי ותודה ופסח שהבעל אוכל אותם בירושלים. וכתב הרמב"ן כי בעבור שנמנו ישראל למשפחותם לבית אבותם ונבדל מהם הערב רב שהיה בתוכם זכר כאן דין הגוזל את הגר שעל כן נאמר כאן ואם אין לאיש וגו' שאי אפשר שיקרה זה אלא בגר. ומדברי המדרש (שם) הוא שאמרו כבוד עשה הקב"ה לגרים שאחר פרשת שלוח טמאים כתב פרשת אזהרת הגרים ללמדך לחוטאים שבישראל הרחיק הקב"ה מחוץ למחנה ולגרים הבאים בתורתו הקריב אליו שכל הגוזל להם כגוזל את ישראל ולזה נשנית הפרשה הזאת שהיא כנגד הגרים. והזהיר כל תרומה. להגיד שאם נתנו תרומה לכהנים תהיה שלום והגוזל אותה ממנו נדון כדין אשם גזלות. וכבר נאמר במה שעבר מלאתך ודמעך לא תאחר אבל לא נתפרש שם ענין התרומה ולכך השלים בה פה תורת הכהנים. ובכל אחד מהדרכים האלה הותרה השאלה הג'. והנה נכתב אחר זה פרשת הסוטה לפי שיחס העם למשפחותם לבית אבותם כדי שיודע השתלשלותם באמת ובאמונה וכדי שלא יחשוד אדם את אשתו ויהיה בלבו חשדה על בניו אם בני זנונים המה. ואם הם בני איש משבט או בית אב אחר לכן נתן להם דת ודין לדעת הממזרים שאינם בני בעלי אמותיהן כאשר יהיה חשד בלב האיש על אשתו וז"ש איש איש כי תשטה אשתו ר"ל איש איש ישראל או לוי או כהן כי תשטה אשתו רוצה לומר שלא תלך במעשיה בדרך ישרה ונכונה אבל תשטה ותטה מדרך היושר בעיניו ומחשבתו שיחשבה לכך. והוא מלשון שטה מעליו ועבור ובמדרש דרשו (שם פ' ט') תשטה מלשון שטות שאין האשה מזנה אלא א"כ נכנסה בה רוח שטות. ומעלה בו מעל והוא שתאהב לאיש זולתו כי זהו המעל והבגידה בחיקו ושכב איש אותה לפי מחשבתו וסברתו אבל נעלם מעיני אישה רוצה לומר שהוא בעיניו לא ראה אמתת הדבר אבל ראה שנסתרה בחדר עם האיש החשוד עמה ועד אין בה שאם היו בה עדים מות יומתו שניהם הנואף והנואפת גם לא נתפשה עם האיש בעודה עמו בנואפם יחד. ומפני שלא היה בדבר עדות ראיה לא לבעל ולא לעדים אלא אמחתלאות לכן עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיה אפשר שנטמאה או שלא נטמאה בהסתר ההוא. הנה התבאר שאמרו ושכב איש אותה אינו אלא כפי מחשבתו של הבעל שאמרו והיא נטמאה אינו בודאי אלא שהיה כן במחשבתו ולכך יביאה לנסיון והותרה השאלה הד' והה'. ובמדרש אמרו ומעלה בו מעל שתי מעילות נאמרו בסוטה אחד לבעלה שאומר' שהבן אשר תלד הוא שלו ויירשנו. והב' להקב"ה שצוה שיירשו את הארץ איש לבית אבותיו. וזו מביאה מומר לרשת את הארץ שאינה שלו ולפי שהיא אסורה לו עד שתבדק במי המרים אמר והביא האיש את אשתו אל הכהן שחייב האיש לבדוק את אשתו אם יש בלבו חשד עליה. והביא את קרבנה עליה רוצה לומר בעבורה כי הוא אינו חוטא בדבר לשיתחייב קרבן. וצוה שתהיה מנחתה קמח שעורים לגנות ענינה שתעשה מעשה בהמה שאין לה יחוד עם בעלה. ואמר מנחת קנאות הוא מנחת זכרון לפי שכל שולח מנחה או דורון לאדון לרצותו ולישא פניו הוא מהדר המנחה בכל כחו. אבל המקנא את אשתו לא יביא את מנחתה לאותו תכלית כי אם מרוב קנאתו ולכך ירצה שתהיה המנחה בזויה כדי שיכעוס עליה האדון ה' ולהזכיר את עונה בדרך המשל יביא קמח ולא סולת משעורים ולא מחטים בלי שמן ובלי לבונה. לפי שהוא מנחת קנאות קנאת הבעל וקנאת המקום ברוך הוא והיא מנחה להשם שיקנא קנאתו וינקום נקמתו ממנה. וכתב הרמב"ן שע"כ היתה המנחה משעורים שתהיה שערת ה' חימה יוצאה עליה וכענין צליל שעורים האמור בגדעון שפתרו אותו לצער ומהומה רבה. והוא אמרו מזכרת עון שיזכור עונה האדון ה' כדי להענישה. ואמרו אחר זה והקריב אותה הכהן והעמידה לפני ה' אינו חוזר לאשה אלא למנחה שיקח הכהן אותה מידו של בעל ויקריב אותה מנחה לפני ה' רוצה לומר קרוב למזבח. ואחר זה יקח הכהן מים קדושים מכיור העזרה שנתקדשו שם ומן העפר אשר בקרקע העזרה יתן אל המים ואז יעמיד הכהן את האשה לפני ה' כי ההקרבה הראשונה נאמרה על המנחה ולכך לא נאמר שם והקריב הכהן את האשה אלא והקריב הכהן אותה כי על המנחה ידבר. וההקרבה השנית נאמר על האשה כמו שאמר והעמיד הכהן את האשה והותרה בזה השאלה הו'. והנה צוה שיעשה הכהן בענין הזה שש פעולות. האחד שיקח המים מכיור המקדש. הב' שישליך שמה מעפר קרקע המשכן. הג' שיפרע את ראש האשה לפני ה'. הד' שישביע אותה באלה ובשבועה. והיא תשיב אמריה אמן אמן. הה' שיכתוב את האלות ההם בספר ומחה אל המים. הו' שיקריב מנחתה אל המזבח. והיו הדברים ההם כלם רומזים אל גנות מעשה האשה כי המים רומזים לתורת השם שהזהירה על העריות והיא עברה עליה בטומאתה. ועפר קרקע המשכן היה רמז לכבוד בית ה' ומשכנו שלא יבא שמה אתנן זונה ומחיר כלב. ולכן שמה ראוי שתענש על חטאה גם תרמוז בזה שעפר היא ואל עפר תשוב שמה. כי כן צוה בכלי חרס סימן שהיא תשבר ככלי חרס. ופריעת ראש האשה היה רומז לערותה כי יראה שכסתה כלימה פניה ומפני הבושת תכסה פניה בשערה גם כי שערות ראשה ערוה. והשבועה והאלה היא תפלת הכהן על עניניה והודאתה באלתו אמן אמן לקיים הדבר וכתיבת האלות על ספר היה יותר חזוק וקיום וכמו שאמר ומאמר אסתר קיים דברי הפורים האלה ונכתב בספר כי הדברים הנכתבים הם כמסמרות נטועים והיה נמחק השם המפירש הנזכר בשבועה במים ההם להגיד שמפני מעשי' נמחק השם הנכבד ההוא והיא לרוע מעשיה בזתה התורה והמקדש וביישה פני בנות ישראל ועל הכל השם הנכבד הנמחק שם בסבתה. ואמנם הקרבת המנחה הוא כאלו היתה היא מעידה על גנות מעשיה ושטיפת זמתה. ובמדרש (שם פ' ט') אמרו למה מים מן הכיור לפי שהכיור נעשה ממראו' הנשים הצובאות פתח אהל מועד לחסידותם וקדושתם. ולמה מים ועפר וכתב השם הנכבד מים לרמוז שבא' מטפה סרוחה. ועפר שהולכת למקום עפר ורמה. והכתב לפני מי היא עתידה ליתן את הדין באותה שלשה שזכר עקביא בן מהללאל והיתה האלה והשבועה אם שטית טומאה ר"ל אם לא נטית מן הדרך הישר ולא באת לידי טומאה שהוא בפועל המשכב הנקי תהיי נקיה מהמים ההם שהם ימררו את חיי השותה אותם אבל אם נטמאת יהיו המים ההם לצבות בטן ולנפיל ירך רוצה לומר שעם היות שהמים האלה בטבע אין בכחם לצבות בטן ולנפיל ירך. הנה בהשגחת השם ועל דרך נס ובכח השבועה והאלה הזאת יבואו במעיך לצבות בטן ולהוליד נפח גדול בו ולנפיל ירך שלא תוכל להלוך ברגליך באופן שתהיי לאלה ולשבועה בתוך עמך שיאמר המקלל לכל אשה תהיי כפלונית. והיתה הירך נופלת כנגד השכיבה בעת המשגל והבטן צבה ר"ל לנפוח מחולי השקוי מהפסד הכבד לפי שאם חשבה לזנות כדי שתהר תהיה בטנך צבה תהר עמל ותלד שקר. ולפי שהיו הקללות שתים היתה תשובת האשה אמן ואמן אמן לנפילת הירך ואמן להצבות הבטן או יהיה אמן יהיה כדבריך אם נטמאתי ואמן יהיה כדבריך שאנקה אם לא נטמאתי. ואם לא רצתה לומר אמן אמן דינה כאלו הודה ולא ימחה שמו במים ותחנק בב"ד כי הוא עדות נאמנה על מעשי' וחז"ל אמרו שהיו ב"ד הגדול אומרים לה בתי הרבה עשו כן היין עושה הרבה והצחוק עושה הרבה ילדו' עושה הרבה שכנים רעים עושים הרבה ואומרים לה הרבה קדמוך ואנשים גדולים ויקרים תקף יצרם עליהם ונכשלו ומגידי' לה מעשה יהודה ותמר ומעשה ראובן ופלגש אביו ומעשה אמנון ואחותו עד שתודה ולא תגרו' לשם הנכבד שימחה על המים ואם הודת שובר' כתובתה ויוצאה ולדעת אחרים תהרג והוא הנכון ואמנם למה נקראו המים מי המרים המאררים. נראה לי שמפני העפר שהיה בתוך המים או מפני דיו האלות שנמחק בהם קראם מי המרים כי הם בעצמם היו מרים לחיך השותה אותם. ובבחינת הפועל אשר יעשו באשה כשנטמאת קראם מאררים כי ישימו בה מארה וקללה ומרה באחרונה. והנה בראשונה אמר וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים רוצה לומר המרים בעצמם והמאררים בפעולתם וכן בשבועה אמר הנקי ממי המרים המאררים האלה שהם תארי המים כפי הבחינות שזכרתי. וכן אמר ובאו המים המאררים האלה במעיך שהם תארי המים שזכר כן כדי להפחידה אבל אחר כך בענין השם אמר וכתב את האלות האלה הכהן בספר ומחה אל מי המרים לפי שאז קודם השתיה היו מים בטבעם ועדין לא היו מאררים כפי פעולותיהם. אבל בשתית האשה אמר והשקה את האשה את מי המרים המאררים כי בשתייתה אותם יתחברו שתי הבחינות וכן אמר ובאו בה המים המאררים למרים ענינו שבתוכה ובבטנה יהיו המים המאררים ההם עושים פעולותיהם הנסיים מהמארה כמו שהיה המרירות בטבע בהם. ובמדרש אמרו וביד הכהן יהיו מי המרים מגיד שאין המים נהפכים למרים אלא ביד הכהן. וכן אמר אבוה דשמואל צריך שיתן דבר מר בתוך המים ולמה ירכך נופלת ובטנך צבה היא פשטה לו ירכה לפיכך ירכה ניפלת. היא קבלתו על ברכיה לפיכך בטנה צבה. וכבר זכר הרמב"ן שאין בכל משפטי התורה דבר כלו נס מפורסם כענין הזה שהוא פלא קבוע שיעשה השם בישראל בהיות רובם עושים רצונו של מקום כי חפץ למען צדקו ליסר בנות ישראל ולנקות אותם מבנים ממזרים כדי שיהיו ראוים להשרות שכינתו ביניהם ולפיכך פסק הנס הזה משעה שנתקלקלו העם בעבירת העריות וכן ארז"ל משרבו הנואפים פסקו מי סוטה שנאמר לא אפקיד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה כי הם עם הזונות יפרדו ועם הקדשות יזבחו ועם לא יבין ילבט. וכן אמרו (שם פ' ט') ונקה האיש מעון בזמן שהאיש נקי מעון מים בודקים את האשה אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקים את אשתו. ואמר הכתוב כאן ואחר ישקה את האשה את המים. להגיד שהקרבת המנחה קודם לשתיית המים. וחז"ל אמרו אחר שתמחה הספר א"א שלא תשתה כי משקין אותה בעל כרחה אפי' שהודה ולכך סמך למחייה ההשקאה. והיה אם טהורה היא שלא שכב איש אותה זולת בעלה ונקתה רוצה לומר תנקה האשה ממי המרים המאררים אשר שתתה שלא יזיקוה ונזרעה זרע שתהר מאישה אם היתה עקרה קודם לזה. ואמר ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה. להגיד שכאשר תמצא האשה טהורה ונקייה לא נחשוב שיש על בעלה עון פלילי בהיותו חושד בכשרים אין הדבר כן כי עשה מה שראוי לחשוד אותה אחרי אשר נסתרה. ולכן ונקה האיש הבעל מהעוע ואם נמצא שנטמאת היא תשא את עונה וענשה כאמור. וי"מ שאף שתמצא טהורה עכ"פ תשא את עונה. לפי שהיא בסבת הסתרה עם האיש הזה הזר הביאה חשד בלב בעלה עד שהוצרך לכל הנסיון הזה והותרה השאלה הז':
מלבי"ם - התורה והמצוה
א. צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה בגטין (דף ס) תני, לוי שמונה פרשיות נאמרו ביום שהוקם המשכן וחשיב פרשת טמאים ופרשת שלוח טמאים. ונדחקו רש”י ותוס' בפי' פרשת טמאים. ולדעתי כוון על פרשת תזריע ומצורע, ששם צוה על טומאת יולדת ומצורע וזב וזבה, וקיימא לן דלידה ונגעים וזיבה שלפני הדבור אין מטמאין, כמה שאמרו בספרא ( תזריע ב תזריע לו מצורע קכא מצורע קסח ). ואם כן בהכרח שבעת שצוה לשלח הטמאים הקדים לומר פרשת טמאים, והם פרשות תזריע ומצורע, וכן פ' טומאת מת שנכלל בפ' פרה נאמרה גם כן בו ביום.
ויקשה לפי זה שאם כן למה הוצרך לצוות שנית על שלוחם, שבמצורע אמר בדד ישב וכו' ובזב אמר והזרתם את בני ישראל מטומאתם ולא ימותו וכו' ובמת אמר ואיש אשר יטמא ולא יתחטא את משכן ה' טמא ונכרתה. וממילא מובן שצריך לשלחם, וזהו שאמרו למה נאמרה פ' זו, ותפס פסוק שגבי מת לדוגמא. ומשיב מפני שבכל אלה לא נאמר רק עונש כמו גבי זב ומת או רק עשה במצורע , לכן נאמרה פרשה זו לאזהרה, והגם שביולדת נאמרה אזהרה ואל המקדש לא תבוא לא נדע אזהרה על שלוח ממחנה לויה .