ליקוטי הלכות/אורח חיים/הלכות תפילה/הלכה ד

הלכה ד

אות א

על פי המעשה נוראה של הבעל תפלה. עיין שם כל המעשה הזאת מתחלתה ועד סופה:

וזהו בחינת תפלה בצבור דהיינו בעשרה. כי מבואר שם שהמלך עם אנשיו היו עשרה. שהם המלך והמלכה, הבת מלכה והתינוק. המליץ והאוהב נאמן. הממונה וכו'. והם בחינת עולם התיקון. והנה מי שיש לו עינים לר אות יכול להבין מעט שסוד מעש זאת נוגע בענין מיתת המלכים ושבירת כלים ותיקונן. וכבר אמרנו כמה פעמים שכל מה שאנו מוצאין בהמעשיות הוא רק רמז בעלמא, פחות מטפה מן הים ואפילו במקום שהשם יתברך בעזרנו לכוין האמת, היינו שזה אמת שגם ענין זה נרמז בסוד המעשיות. אבל סוד גוף המעשה בעצם רחוק ונשגב מאד מדעתנו. כי גאו המים נחל נובע אשר לא נוכל לעבור בו:

אות ב

אבל על כל פנים זה מובן בביאור שם שמרומז בענין המעשה הזאת מענין שבירת כלים ותקונן. והם עשרה בחינות כנגד עשר ספירות אשר בהם היה השבירה והפגם והביטול כמבואר בעץ חיים. שאף על פי שהשביהר לא היתה כי אם בבחינת ז' מלכים. אבל אף על פי כן גם בג' ראשונות היה בחינת פגם וביטול עיין שם. כי על ידי שבירת כלים משם נמשכין כל התאוות והמדות רעות וכל הטעיות והמבוכות של כל באי עולם הרחוקים מהשם יתברך. שכל אחד נתעה למקום שנתעה על ידי תאוותיו שהתעו אותו לדעות זרות כוזביות. שזהו בחינת כל עניני השטות והטעיות של כל הכתות המבוארים שם. שכולם נתעו ונבוכו מאד מאד על ידי תאוותיהם הרעות. כי זאת הכת נתעו מדעה לדעה ומסברא לסברא עד שאמרו שעיקר התכלית הוא כבוד. והיה להם סברות גדולות והוכחות על זה שעיקר התכלית הוא כבוד. וכת אחרת נתעו ואמרו שעיקר התכלית הוא רציחה וכו' והיה לה גם כן סברות רבות על זה. וכיוצא בזה בשאר הכתו. וכל אחת היה להם סברות רבות על טעותם עד שאפשר באמת לטעות בהם.כמו שאמר רבינו ז"ל שאינו רוצה לגלות כל הסברות שיש לכל כת וכת. כי יש להם כל כך סברות שאפשר לטעות בהם באמת. וכל זה נמשך מבחינת שבירת כלים הנ"ל. שהם בחינת המדות העליונות הקדושות שלא יכלו הכלים לקבל אורם. ועל ידי זה נשברו ונפלו הכלים למטה למדור הקליפות. עד שנתהפך אצלם כל המדות טובות מהיפך אל היפך והפכו דברי אלקים חיים עד נעשה אצלם סברות להיפך מן האמת. והכל מחמת הנצוצות קדושות של המדות העליונות שנפלו בהם. שעל ידי זה נתאחזו בהם הקליפות ומקבלים מהם כח להפוך את האמת לשקר גמור מעין אותו האמת. בבחינת כל שקר שאין בו אמת בתחלתו אינו מתקיים בסופו. כי כל כת וכת מהכתות הרעות הנ"ל שהיו להם סברות בדויותוכוזביות להיפך מן האמת, כל זה נמשך בשרשו מאיזה צד אמת בשרשו ובמקומו. אבל אצלם נתקלקל הזה האמת ונתעו על ידי זה לדעות זרות מאד. כל אחד מעין אותה המדה שנפל אצלם על ידי בחינת השבירה:

אות ג

למשל הכת שאמרו שעיקר התכלית הוא כבוד. והיה להם הוכחות וסברות רבות על זה, זה הטעות נמשך מנפילת הכבוד דקדושה. כי יש כבוד דקדושה שהוא כבוד השם יתברך וכבוד תורתו הקדוה וצדיקיו האמתיים. שכל העולמות נבראו בשביל זה הכבוד כמו שאמרו רז"ל (יומא ל"ח) כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא בראו אלא לכבודו. שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו וכמבואר בכמה תורות בדברי רבינו ז"ל שכבוד דקדושה הוא שורש כל הבריאה שורש כל הנפשות בחינת (בראשית ל"ט) בסודם אל תבא נפשי בקהלם אל תחד כבודי וכו'. עיין שם בהתורה על פסוק ואיה השה לעולה (בסימן י"ב), והבתורה חבלים נפלו לי בנעימים (בסימן ע"א) בלקוטי תנינא ובשאר מקומות. ומחמת שכבוד דקדושה הוא שורש כל הבריאה שנברא בשביל הכבוד. על כן מעת שהיה שבירת כלים ומיתת המלכים שאז נפלו כל המדות הקדושות למטה, ואז נתבלבלו כל העולמות כולם כידוע. שזהו בחינת מה שכתב בהמעשה הנ"ל. שפעם אחת היה רוח סערה שבלבל והפך את כל העולם כולו וכו'. שכל זה הוא סוד בחינת שבירת כלים וכו' שאז נתבלבלו כל העולמות ונתהפכו מסדרן האמת כידוע. ועל כן אז אחר הרוח סערה הנ"ל שהוא בחינת שבירת כלים, אז נתהוו כל הכתות רעות המבוארין שם. שנתעו ונבוכו בדעות זרות שלהם. שכל זה נמשך מנפעילת הנצוצות ממדות הקדושות שנפלו אליהם על ידי שבירת כלים שעל ידי זה טעו והפכו האמת מהיפל אל היפך ואמרו שעיקר התכלית הוא כבוד מה שבאמת אדרבא הדבר הוא בהיפך מש. כי עיקר התכלית של הבריאה הוא רק כבוד השם יתברך ותורתו וצדיקיו האמתיים. שאי אפשר לזכות לזה. כי אם כשממעטין בכבוד עצמו לגמרי וברוחים מן הכבוד לגמרי באמת. ויודעין פחיתותו ושפלותו והוא נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד אז דייקא יזכה להגיע אל התכלית האמתי לעתיד להכלל בכבוד ה' באמת. בבחינת (ישעיה נ"ח) כבוד ה' יאספך, בחינת (שמואל א' ב') כי מכבדי אכבד וכו'. שאין אדם זוכה לזה כי אם כפי מה שמבטל כבודו באמת לגמרי ומשתדל ומתייגע כל ימיו להרבות כבוד המקום שהוא כבוד התורה והצדיקים האמתיים. ואינו חושש על כבוד עצמו כלל וכו' כמבואר במקום אחר. והם הפכו האמת מהיפך אל היפך ואמרו שעיקר התכלית הוא כבוד לרדוף אחר הכבוד ח"ו. רחמנא ליצלן מהאי דעתא:

אות ד

וכן כת האחרת שטעו בסברותיהם הרעות ואמרו שעיקר התכלית הוא רציחה והיה להם סברות והוכחות רבות על זה. ובאמת אף על פי שלכאורה קחוק להאמין שימצאו אנשים כאלה שיהיה להם סברות שרציחה היא מצוה. אבל באמת יש טעותים כאלה בעולם. עד שיכולין לטעות גם בזה. כי יש סברות רעות כאלה שיוכלו לטעות על ידם לומר שרציחה היא מצוה. כאשר כבר שמעתי מפי רבינו ז"ל קודם שסיפר מעשה זאת. שאמר. שיש שהיה אצלם סברות והוכחות שרציחה היא מצוה. וכפי הנראה מדבריו היה שראה כתוב באיזה ספר שנמצאו והיו אנשים כאלה שאמרו שרציחה היא מצוה. והיה להם סברות רבות על זה. וגם זה הטעות נמשך מנפילת נצוצות מגבורה דקדושה. כי בקדושה יש כעס ונקמה שהיא מצוה גדולה כמו שכתוב אל קנא ונוקם ה'. שזהו בחינת ד' מיתות בית דין ול"ט מלקות. שמצוה על הבית דין לדון בם את מי שנתחייב בהם. והוא תיקון העולמות מאד. כי על ידי מצות ד' מיתות בית דין מייחדין ד' אותיות שם הוי' ברוך הוא וד' אותיות שם אדני וכו'. ושאר יחודים גדולים ותיקונים עליונים נוראים שנעשו על ידם. ואצלם נפלה זאת המדה עד שבאו לידי כעס ורציחה ממש. והפכו דברי אלקים חיים על ידי תאוותיהם הר אות ונטו מסברא לסברא עד שנתגעו ואמרו שרציחה מצוה היא, והיא התכלית:

אות ה

וכן הכת שאמרו שניאוף הוא התכלית. זה הטעות כבואר לכל מהיכן הוא נמשך. כיידוע שמצות פריה ורביה היא מצוה ראשונה שבתורה כי לא תהו בראה לשבת יצרה (ישעיה מ"ה). והשם יתברך חפץ בקיום העולם על כן מצוה לפרות ולרבות. אבל אין צריכין לעסוק בזה כי אם בשביל קיום המצוה לבד בקדושה ובטהרה גדולה כמבואר בכל הספרים הקדושים. והם מגודל תאוותם הטו את דעתם מן האמת עד שאמרו שזה עיקר התכלית. רחמנא ליצלן מהאי דעתא ומכל דעותיהם הרעות. רחמנא לישזבן:

אות ו

וכן הכת שאמרו שזה שאוכל מעט ואינו ניזון ממאכלים של שאר בני אדם הור ראוי להיות מלך. ובחרו להם לפי שעה עשיר למלך. זה הענין יכולין להבין קצת ענין הטעות הזה מהיכן נמשך. כי יש צדיקים אמתים שהם קדושם באמת ושברו תאוות אכילה באמת לגמרי עד שאינם יכולים לאכול כי אם מעט דמעט וגם זה המעט שאוכלין הוא בקדושה נוראה עד שכל מאכלים ומזונם אינו מאכל ומזון שהעולם ניזונין ממנו. כי מאכלם הוא בבחינת מן שהוא בחינת (תהלים ע"ח) לחם אבירים אכל איש. שהוא מזון שהמלאכי השרת ניזונין ממנו והוא בחינת מאכל הצדיקים האמתיים בבחינת (מכילתא בשלח) לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. וכמבואר בספר הא"ב ( אות א' אכילה סימן ה'). מי שלימודו במוחין זכים עד שהוא ניזון ממאכל שהמלאכים ניזונין ממנו וכו'. וכן מבואר בדבריו ז"ל שיכולין לזכות על ידי ריבוי התבודדות וכיסופין להשם יתברך שעל ידי זה עושה נפשות וכו'. ועל ידי זה זוכין שיהיה כל מאכלו בבחינת לחם הפנים. כמובאר בהתורה אית לן בירא בדברא (בסימן ל"א). וכן מבואר בהתורה תפלה לחבקוק (בסימן י"ט). שעל ידי שלימות לשון הקדש שעל ידי זה זוכין לשמירת הברית. על ידי זה זוכין שכל מאכליו ותענוגיו אינו כי אם מההתנוצצות ה אותיות הקדושים שב אותו הדבר שהוא אוכל ושותה וכו'. נמצא שזה הצדיק שזוכה לזה אינו אוכל ושותה מאכל ומשקה של שאר בני אדם כלל. רק הוא אוכל ושותה אותיות קדושות שהם בחינת נפשות קדושות שהוא בחינת פנימיות חיות המאכל שמשם עיקר החיות הפנימי וכו'. וכבר מבואר אצלינו מעשה נוראה מענין הצדיק שזכה לזה. שראה בשעת אכילתו שכל הלחם שהיה מונח לפניו היה כולו אותיות וכו'. נמצא שיש צדיקים אמתיים גדולים כאלו שמאכלם אינו כלל מאכל של זה העולם. ומזה נמשך הטעות של הכת הנ"ל שאצלם נפל האמת כנ"ל. עד שחברו בצבועים ושקרנים המתדמין עצמן כקוף בפני אדם, ומרגלין עצמן לאכול מעט מחמת גדלות וגסות הרוח כדי להתכבד ולהתיקר על ידי זה מחמת שרואין שזה הדבר חשוב עכשיו. ובשביל זה מקבלין אותו לרבי ומנהיג כשרואין שאוכל מעט בדקות בחן של שקר. אשר באמת עדיין לא התחילו לילך בדרכי ה'. ועדיין לא נגעו בהקדושה והבתורה הקדושה כלל. ועדיין לא התחילו לשבר שום תאוה ומדה כלל. וגם אפילו תאוות אכילה עדיין לא התחילו לשבר כלל רק ממעטים באכילה בשביל כבוד. וכל זה ויותר מזה מרומז בדברי רבינו ז"ל בהמעשה הנ"ל בהכת שטעו בו ובחרו להם שראוי לקבל מלך מי שיש לו שפע מזונות הרבה ואינו ניזון ממזונות של שאר בני אדם. רק ממזונות דקים וכו'. והבן:

אות ז

וכן הכת שאמרו שמליצה ודיבור הוא התכלית דהיינו שידע כמה לשונות ויהיה מליץ נאה וכו'. זה הטעות מבואר גם כן קצת. כי ידוע את כל המעשה הרע הנעשה תחת השמש עכשיו על ידי המליצים הפושעים.כמו שאמר רבינו ז"ל בדרך צחות כששבח את המליצה מאד. ואמר אחר כך אבל יש מליצים שהם פושעי ישראל כמו שכתוב (ישעיה מ"ג) ומליציך פשעו בי. כי כל המחקרים והפלוסופים והאפיקורסים רובם ככולם הם מליצים גדולים. ובחרו בדרכי המליצה מאד ללמוד לשונות רבות ולדבר צחות. ולהיות בעל לשון ומליץ נאה. כידוע ומפורסם כל זה. ובאמת בשרשו שבקדשוה המליצה טובה מאד. וכאשר שבח רבינו ז"ל בעצמו את המליצה מאד. ואמר שהמליצה יש לה כח גדול מעורר את האדם. וגם למעלה יכולין לפעול לעורר רחמים וישועה גדולה על ידי המליצה. כי אמר שגם המלמד זכות למעלה נקרא על שם זה מליץ על שם המליצה דייקא. כי זה הזכות בעצמו שהוא מלמד על איזה אדם אם היה אומרו כך בלי דרכי המליצה לא היה פועל כלום לעורר רחמים עליו. כי הלא גם בלעדו יודעין מזה הזכות אך עיקר כחו של המלמד זכות לפעול ישועה ורחמים הוא עלידי המליצה על ידי שאומר אותו הזכות וכיוצא שמלמד בדרך מליצה. דהיינו שמציע הדבר יפה בטענות נ אות ונכונות ובדיבורים יפים ובמליצה נאה. על ידי זה יש לו כח לעורר למעלה רחמים וישועה. וכן למטה רואים בחוש כח המליצה. כי אם היו אומרים לאדם סתם שפלוני מת לא יתעורר כל כך לבכות הרבה. אבל אם יעוררו עליו בדרך המליצה להציע הדבר ולהרחיבו. כמה נאה היה אדם זה וכמה נאים מעשיו וכו' וכיוצא בזה כדרך המליצים אז יש כח על ידי המליצה לעורר ולשבר לב הבאדם מאד. כל זה נשמענו מפי רבינו ז"ל. ואחר כך סיים אבל יש מליץ שהוא פושעי ישראל בחינת ומליציך פשעו בי כנ"ל. והנה ענין זה של מעלת המליצה הוא נצרך מאד לכל אדם החפץ חיים אמתים ונצחיים. הרוצה לגשת אל הקדש לילך בדרכי ה' לשוב אליו יתברך. אשר העצה הכללית שהוא יסוד כל העצות. הוא ההתבודדות והשיחה בינו לבין קונו כמבואר אצלינו כמה פעמים. דהיינו שירגיל עצמו בכל יום לילך למקום מיוחד להתבודד שם ולפרש שיחתו לפניו יתברך כאאשר ידבר איש אל רעהו. ולהרבות בטענות והפצרות ובקשות ופיוסים בלשון שמדברים בו. (דהיינו במדינתינו בלשון אשכנז שאנו מדברים בו). שיעזרהו השם יתברך ויזכהו לשוב ממעשיו הרעים ולהתקרב אליו יתברך וכו'. ולענין זה הוא דבר גדול ענין המליצה. דהינו שירגיל עצמו להרחיב שיחתו ולהרבות בטעות ולבקש למצוא לעצמו בכל פעם דברי תחנונים ופיוסים חדשים וטענות נ אות ודברי התעוררות של רחמים הרבה. כדרך המפצירים. כדרך הבאים לפני מלכים ושופטים להתחנן על נפשם כשיודעים בעצמם שהם חייבים והם באים לפייסם. שאז מגודל מרירות נפשם יוצא מלבם ממילא דברי תחנונים ופיוסים הרבה עד שלפעמים מעוררים לב המלך או השופט עד שמתחיל לבכות עמהם גם כן מגודל הרחמנות וכיצא בדיבורים אלה הרבה. כי לענין שיחה בינו לבין קונו. שהוא עיקר התכלית האמת שצריכין לזכות על ידי זה לחיים נצחיים לעולמי עד ולנצח נצחים. ולהנצל מבאר שחת ומטיט היון וכו' וכו'. לענין זה צריכין כל מיני דיבורים שבעולם תחנות ובקשות וריצויים ופיוסים והפצרות ורחמנות וחנינה וטענות וכיוצא בזה הרבה. וכל עניני דיבורים אלה וכאלה הם כולם כלולים בבחינת מליצה. כי כל זה נמשך בשרשו מבחינת מליצה העליונה שמשם יסוד דוד המלך עליו השלום ספר תהלים ברוח קדשו שזהכה על ידי רוח קדשו למליצה דקדושה באמת. עד שזכה שספרו הקדוש בפר תהלים כלול מכל לשונות המליצה הקדושה, ועל כן באמת יש לו כח גדול לעורר לב האדם ולעורר רחמים העליונים כשאומרים אותו בכוונת הלב ולקרב את האדם להשם יתברך. והנה מחמת שבקדושה המליצה יקרה מאד. מזה נמשך שאצל הכת הנ"ל נפלה המליצה עד שהפכו דברי אלקים חיים. ובחרו במליצה לרעתם לבלות כל ימהים על דרכי מליצה. כדי להמשיך לב ישראל ח"ו לדרכי המחקרים והפלוסופים אשר כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים אשר על ידי זה עוקרין את עצמן ואת בניהם ותלמידיהם ההולכים בעקבותם משני עולמות כידוע ומפורסם דרכיהם הרעים למה שבאים על ידי מליציהם הפושעים אעד שמחללים שבת בפרהסיא. ומדברים סרה על ה' ועל תורתו הקדושה על תנאים ואמוראים. ומתלוצצים מאגדת רז"ל שבגמרא ומדרשים. והולכים בדרכי העובדי כוכבים ובמנהגיהם ומכריחים את עצמם ומרגילים את עצמם בכל עת ללכת בדרכיהם ובמנהגיהם דייקא הן בעניני הדירות וכלים ובמלבושיהם ובכל תנועותיהם כמפורסם. אשר התורה הקדושה הזהירנו על זה (ויקרא י"ח) ובחוקותיהם לא תלכו. שאסור להתדמות להם בשום דבר כמבואר בשולחן ערוך (יורה דעה סימן קע"ח). ולבלות ימים על מליצה כזו שאינה מקרבת להשם יתברך ולעבודתו. אדרבא מרחקות ועוקרת את האדם מלגמרי רחמנא ליצלן בוודאי אין שגעון יותר מזה. והוא ממש ענין הכת הנ"ל. שבחרו באיש צרפתי משוגע למלך בשביל שהיה מליץ נפלא והיה יודע כמה לשונות והיה מדבר תמיד אפילו לעצמו. ואף על פי שהם רוצים לכסות השקר והאפוקורסות שלהם באמת. דהיינו שבתחלה מטעים את בני ישראל ואומרים שרוצים ללמדם מקרא היטב בכל דקדוק הלשון. אבל באמת כל כוונתם להרע וזה עיקר האפיקורסות שלהם שכופרים בתורה שבעל פה לגמרי כמו הקראים ממש. וכשכופרים בתורה שבעל פה אזי ממילא הם כופרים בתורה שבכתב. כי אין יודעים שום דבר מתורה שבכתב בלי דברי רז"ל בגמרא ומדרשים שהוא תורה שבעל פה. ותיפח רוחם ונשמתם שמכריחים עצמם תמיד לפרש המקרא על פי דרך הפשוט דייקא בלי שום דרשה מדרשות רז"ל ופנימיות כוונתם הרעה ניכר לעין כל למי שבקי בהם קצת ובדרכיהם הרעים. שכל כוונתם לפרש המקרא על פי דרכי המליצה לבד כאלו אין בה שום פנימיות ח"ו. והם משבחים את משה רבינו עליוה שלום מאד ואומרים עליו שהיה מליץ ובעל לשון גדול מאד. וקצת נביאים אין נרא להם דברי מליצתם. אוי להם אוי לנפשם ואם ידלגו על ההרים ואם יקפצו על הגבעות לא יוכלו לפרש את התורה הקדושה שתהיה מתיישבת על פי דרכי המליצה. כי יש הרבה מקר אות בתורה בלי שיעור שאין סובלים פירוש על פי פשוט כלל. ובפרט שהם סותרים הדין כפי המקובל בידינו מפי משה רבינו עליו השלום בעצמו. כגון (דברים ט"ז) ששת ימים תאכל מצות וכו'. וכן (שם) ובשלת ואכלת בפסח שבאמת אינו נאכל אלא צלי. וכן (שם כ"ה) ארבעים יכנו וכו'. וכיוצא בזה הרבה. ובפרט כל הסיפורי מעשיו שבתורה שכל אותו אות ובכל נקודה ונקודה של כל התורה הקדושה יש רזין עילאין רזין גניזין רזין ורזין דרזין לעילא ולעילה עד אין סוף ואין תכלית. וכבר מבואר בזוהר הקדוש שמקלל הרבה את הכופרים שאומרים שאין בהתורה כי אם הפשוטו. ועל כן באמת אין צריכין ללמוד מקרא כי אם עם פירוש רש"י לבד. שרש"י הקדוש מכריח עצמו מאד לפרש המקרא על פי פשוטו. אבל בכל המקומות שאי אפשר לפרשו על פי פשוטו מחמת שקבלת רז"ל הוא מפרשו על פי דברי רבותינו ז"ל. וגם בהמקומות שמפרש המקרא על פי פשוט מביא על פי רוב דברי ז"ל במדרשים וגמרא. לידע ולהודיע שיש עוד כמה דרשות בזה המקרא. והפורש עצמו מפירוש רש"י ללמוד ביאור שלהם הרע וכיוצא באלו הפירושים הוא פורש מן החיים. ועוקר את עצמו מחי החיים ומתורתו הקדושה. ואי אפשר להאריך בזה כאן. כי יקצרו המון יעריעות לספר בגודל מרירות הצרה הזאת שנתהוה עכשיו בדורותינו שנתפשטה הנגע הזאת גם במדינתינו. ועיקר מעלת המליצה הוא בשביל התכלית האמתי לזכות להתקרב על ידה להשם יתברך. ומי שזוכה לליצה כזאת ומבלה ימיו להמליץ דבריו לפני השם יתברך בתפלה ותחנונים וכו'. או להמליץ דבריו לישראל לעוררם לעבודתו יתברך באמת. בודאי אשרי לו אשרי חלקו. ומי שאינו זוכה לזה בשלימות אינו מעכב לעבודתו. כי אן הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו. ואינו חפץ מהאדם שיעה זמה שאין ביכלתו. ויכול להתקרב להשם יתברך על ידי שיחתו איך שהוא ואיך שדבר יהיה נחשב בעיני השם יתברך למליצה יפה ונאה. כי אצל השם יתברך העיקר הוא האמת שיהא כוונת לבו באמת. ומי שמכווין לבו באמת. אזי אף על פי שאינו מליץ ולא למד דרכי המליצה מעולם. אף על פי כן ממילא נפתח פיו ולבו. ויוכל לדבר דיבורים נאים וטענות נכונות להשם יתברך וכו'. שהם נמשכין מבחינת מליצה דקדושה. ועל כל פנים לא יקלקל בדבריו. אבל אלו הנ"ל המרגילים בניהם ללמוד מקרא על פי דרכי המליצה שלהם, שבאים על ידי זה לכפירות גדולות ורשעות מפורסם כנ"ל. על זה נאמר ומליציך פשעו בי כנ"ל. ועל זה נאמר (ערכין ט"ו) ומה יתרון לבעל הלשון. וכמו שכתוב (עמוס ה') הסר מעלי המון שיריך וכו'. וכתיב (יחזקאל ל"ה) העתרתם עלי דבריכם. וכתיב (תהלים ע"ה) אל תרימו למרום קרנכם תדברו בצואר עתק. וכתיב (שם ל"א) תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק בגאוה ובוז. וכמו שאמרו רז"ל תאלמנה יתפרכון יתרחשון ישתתקון הדוברות על צדיקו של עולם וכו'. הכלל שעל ידי שיש מליצה דקדושה שהיא דבר יקר מאד על ידי זה נתעו על ידי תאוותם הרעות עד שאמרו שעיקר התכלית הוא דברן ובעל מליצה. ובחרו להם איש צרפתי משוגע שהיה יודע כמה לשונות, למלך. ובוודאי הוליך אותם בדרך הישר. אוי להם:

אות ח

וכן הכת שאמרו שעיקר התכלית שמחה ושכרות מבואר גם כן קצת. כי שמחה דקדושה הוא בוודאי דבר גדול מאד. דהיינו לשמוח בה' ובתורתו הקדושה שזה עיקר שלימות העבודה. כמו שכתוב (דברים כ"ח) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה וכו'. כי שמחה דקדושה הוא הנקודה הקדושה של כל המצות שכמו שכתוב (תהלים י"ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב. כי העיקר הוא לזכות לשמוח בה' בבחינת (שם ק"ד) אנכי אשמח בה'. וכמו שכתוב (שם ל"ג) כי בו ישמח לבנו וכו'. וכתיב (שם מ"ג) ואבואה וכו' אל אל שמחת גילי. וכתיב (שם ל"ב) שמחו בה' וגילו צדיקים. וכתיב (שם צ"ג) ה' מלך תגל הארץ וכו'. ישמחו השמים ותגל הארץ וכו'. ועל זה אמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ח') ושבחתי אני את השמחה אשר אין טוב לאדם וכו' כי אם לאכול ולשתות ולשמו שדרשו רבותינו ז"ל לאכול ולשתות ולשמוח בשבתות וימים טובים. כי באמת מי שהוא בכלל האמונה הקדושה האמתיית יש לו לשמוח כל ימיו בכל עת ובכל רגע. כשיזכור את עצמו הטובה והחסד הנפלא שעשה השם יתברך עמנו על ידי משה רבינו עליו השלום אשר פתח את עיניו והמשיך עלינו את האמונה הקדושה להאמין בה' ובמשה עבדו. לקיים תורתו ומצותיו הקדושים בכל יום. אשר אפילו פושעי ישראל מלאים מצות כרמון. וכולנו מאמינים באלקים חיים ומלך עולם, חי לעד וקים לנצח. אדון כל לעילא מן כולא ולית לעילא מיני'. יתברך שמו בפי כל חי לנצח. ואי אפשר לבאר בכתב ובעל פה עוצם השמחה האת. כי לגדולתו אין חקר. כי השמחה הזאת הוא לכל חד כפטום מה דמשער בלבי' בבחינת נודע בשערים בעלה וכו' כמבואר מזה במקום אחר. ומהשמחה הקדוה הזאת כשנפגמת ח"ו. מזה נשתלשל הטעות של הכת הנ"ל שבחרו בהשמחה של הוללות ושכרות שעל זה נאמר (קהלת ב') ולשמחה מה זו עושה. וכמו שאמרו רז"ל בפרק במה מדליקין (דף ל'), ולשמחה מה זו עושה זו שמחה שאינה של מצוה. ושבחתי אני את השמחה זו שמחה של מצוה. ללמדך שאין השכינה שורה מתוך עצבות וכו' אלא מתוך שמחה של מצוה:

אות ט

וכן בענין החכמה. שהיתה כת אחת שחקרו ואמרו שעיקר התכלית הוא חכמה. זה הטעות מבואר מאד מהיכן נמשך. כי בוודאי הוא אמת שחכמה דקדושה יקרה מאד. כי כל הבריאה היתה על ידי החכמה כמו שכתוב (תהלים ק"ד) כולם בחכמה עשית. והחכמה היא חיות הכל כמו שכתוב (קהלת ז') החכמה תחליה. אבל עיקר החכמה היא ליראה את ה' ולעבוד אותו יתברך כמו שכתוב (תהלים קי"א) ראשית חכמה יראת ה' וכו'. כי עיקר אמתיית החכמה הוא לדעת שרחוק ממנו החכמה. בבחינת (קהלת ז') אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממנו וכו'. כמבואר בדברי רבינו ז"ל שעיקר החכמה שישכיל שרחוק ממנו החכמה.כי באמת אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'. ועיקר החכמה האמתיית הוא מי שזוכה לשכל האמת להבין ולהשכיל האמת שהעיקר הוא לעבוד אותו יתברך בתמימות ובפשיטות גמור. ועל ידי זה דיקיא יזכה לעיקר החכמה האמתיית דהיינו לדעת אותו יתברך באמונה שלימה באמת. שזה עיקר החכמה. כמו שכתוב (ירמיה ט') אל יתהלל חכם בחכמתו וכו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי. וכתיב (משלי א') יראת ה' ראישת דעת. אבל מי שחכמתו מרובה ממעשיו. מכל שכן הכופרים לגמרי במצות מעשיות רחמנא ליצלן. עליהם נאמר (ירמיה ח') הנה בדבר ה' מאסו וחכמת מה להם. כי אין שטות ושגעון יותר מזה. כשאדם ילוד אשר קרוץ מחומר רוצה לחקור ולהשיג בשכלו דרכי ה'. ורוצה להתחכם על ה' לידע טעמי מצותיו על פי שכלו או לידע דרכי הנהגותיו יתברך. ועל זה נאמר (משלי כ"ו) ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו. וכתיב (ישעיה ה') הוי חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבונים. וכיוצא בזה הרבה. ושלמה המלך עליו השלום לרוב חכמתו אמר (משלי ל') כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי. ואפילו על קצת הטעות שטעה ורצה להתחכם מעט כנגד תורת משה. התחרט אחר כך מאד ואמר לאיתיאל ואוכל וכו' כי בר אנכי וכו' מי עלה שמים וכו' כמו שאמרו רז"ל. מכל שכן וק"ו שאר אנשים. הכלל שעיקר החכמה שיקרה מאד היא בחינת יראת ה' בחינת (תהלים קי"א) ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושהים. ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם (ברכות י"ז) ועל ידי זה דייקא זוכה לחכמה האמתיית דהיינו לדעת ולהשיג אותו יתברך בחינת (דברים ד') וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים וכו'. שזה הדעת הקדוש אי אפשר להשיג כי אם על ידי תורה ומצות ומעשים טובים בתמימות ובפשיטות. שזהו בחינת חכמת תורתינו הקדושה שהוא עיקר החכמה האמתיות. כמו שכתוב (משלי ח') אני חכמה וכו' אני בינה וכו'. ואצלם נפל החכמה הזאת דקדושה. עד שאמרו שהחכמות שלהם שהם חכמות חיצוניות הם עיקר התכלית. אשר על ידי חכמות כאלו הם עוקרים עצמן ואת הנמשכין אחריכם מעולם הזה ועולם הבא. ואין להם שום חיות לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. כמבואר בדברינו במקום אחר שמי שאין לו אמונה אין לו שום חיים כלל וכמו שכתוב (איוב ה') לוכד חכמים בערמם. שהחכמים נלכדים בחכמתם של עצמם וכמבואר בדברינו בכמה מקומות. נמצא שגם אלו שחברו בחכמה לתכלית צריכין גם כן תקון גדול להשיבם מחכמות שלהם אל החכמה האמתיית, שהוא תורה ומצות ומעשים טובים וכנ"ל:

אות י

וכן הכת שבחרו להם שלמלך מי שאוכל הרבה. גם זה נמשך מחמת שבקדושה ודאי מצוה שיאכל האדם כפי ההכרח כדי שיהיה לו כח לעבוד את ה'. וגם יש אכילה של מצוה ממש, כגון אכילת שבת ויום טוב ואכילת מצה וקדשים. ומזה נמשך ונפל להם הטעות שאמרו שהתכלית היא האכילה ושצריכין לאכול הרבה. ונשתגעו בשגעון שלהם שזהו עיקר התכלית וכבר מובא בספרים שהיה מלך אחד שהיה בטעות של הכת הזאת. שאמר שהתכלית היא האכילה והיה מתפלל ואומר אלקי תן לי בטן שאוכל לאכול הרבה. כאשר שמעתי סיפר זה מפי רבינו ז"ל בפעם אחר קודם שסיפר מעשה זאת:

אות יא

וביותר נתעו ונבוכו אותה המדינה של עשירות שנפלו לתאוות ממון כל כך. עד שכל החשיבות והגדולה והכבוד שלהם הכל היה כפי ריבוי הממון שיש לו וכו'. ומי שיש לו ממון מעט היה נחשב אצלם לחיה או לעוף וכו'. והיה להם כוכבים ומזלות ומלאכים עד שבאו לידי עבודה זרה ממש. שעשו לעצמן את הבעלי ממון הרבה לאלהים אחרים והקריבו להם קרבנות וכו' ככל המבואר שם במעשה הנ"ל. ומבואר שם שמכל התאוות יכולין להוציא אבל לא מתאוות ממון. כי אם על ידי הדרך שיש להגבור וכו'. כי זה הטעות והמבוכה של הכת והמדינה שבחרו בתאוות ממון. זה הטעות גדול יותר מכל מיני טעיות של כל הכתות הרעות הנ"ל. כי מחמת שהממון המוכרח הוא הכרח גדול להאדם. על כן שם מתגבר הטעות והמבוכה ביותר. עד שנדמה להם שהממון עיקר התכלית ח"ו. ושצריכין לבלות כל ימיו על זה כאשר מצוי ברוב העולם רחמנא ליצלן אשר באמת הוא בהיפך ממש. כי באמת עיקר הפרנסה הוא רק מהשם יתברך לבד. כמו שכתוב (תהלים ע"ה) כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים כי אלקים שופט וכו'. וצריכין למעט בעסק ולעסוק בתורה ולבטוח בה' שיצליחו במעט העסק שעוסק. ויזמין לו פרנסתו בסבה קלה. ויהיה לו אמונה שלימה בהשם יתברך שהכל ממנו יתברך לבד:

אות יב

וזה בחינת תפלה. כי עיקר התיקון של כל המדות הנפולין. שהם בחינת כל הכתות רעות הנ"ל. הוא על ידי תפלה כנ"ל. כמבואר בכתבים שעיקר תקון ובירור כל המדות הוא על ידי תפלה דייקא. וזה בחינת תפלה בעשרה כדי לברר ולתקן כל הכתות הנ"ל על ידי הבעל תפלה עם שאר אנשי המלך הנ"ל. שכולם יחד הם מספר עשרה כנ"ל. כי בכל מקום שמתקבצין מנין עשרה להתפלל נמשך עליהם הארה מעשרה בחינות הנ"ל של אנשי המלך הנ"ל. שהם בחינת עולם התיקון שעל ידי זה מתקנים כל הכתות רעות הנ"ל. שזהו עיקר בחינת תיקון ועליית העולמות והמדות. כי כל אחד מאנשי המלך הנ"ל יש לו כח מיוחד לתקן מדה מיוחד. כגון המליץ של המלך צריך לתקן בחינת המליצה הנפולה שהם הכת הרעה שבחרו מליצה ודיבור לתכלית שבחרו להם תחלה איזה מליץ רע למלך ואחר כך מצאו את המליץ של המלך הנ"ל. וקבלו אותו למלך ועל ידי זה המליץ נתתקנו אחר כך וכיוצא בזה בשאר הכתות שכל אחת זכתה אחר כך לקבל למלך אחד מאנשי המלך השייך להם לפי מדתם שעל ידי זה נתתקנו אחר כך. אך עיקר התיקון היה על ידי הבעל תפלה שעל ידו נתקבצו ונתאספו וחזרו ונתחברו יחד המלך עם כל ביתו ואנשיו כמבואר שם בהמעשה הנ"ל. וגם אחר כך שלחו את הבעל תפהל בכחם לכל הכתות הנ"ל לתקנם כמו שכתוב שם. כי עיקר התיקון על ידי תפלה כנ"ל. ועל כן כשמתקבצין עשרה להתפלל. הם בחינת עשרה אנשים הנ"ל. שהם המלך ואנשיו כנ"ל. ועל ידי זה מתקנים בחינת פגם המדות של כל הכתות רעות הנ"ל. שעיקר התיקון על ידי התפלה כנ"ל ועל כן העיקר הוא הבעל תפלה שהוא השליח צבור והחזו העובר לפני התיבה הוא נקרא בעל תפהל שמוציא את הרבים ידי חובתן כי עיקר התקון כל ידי הבעל תפלה כנ"ל:

אות יג

כי כל הכתו רעות הנ"ל הם בחינת מדות הנפולין כנ"ל. והם בכל אדם ובכל זמן כנראה בחוש את כל המעשה הרע הנעשה תחת השמש על ידי פגם המדות רעות הנ"ל. שהוא בחינת פגם וטעיות ומבוכה של כל התכתות הנ"ל. כי יש בני אדם שלהוטים ביותר אחר הכבוד. ורודפים אחר הכבוד מאד. ואובדים עולמם הנצחי וגם העולם הזה בשביל כבוד מעט שרוצים להשיגו. זה רוצה להתכבד על ידי עשירותו. שיהיה לו שם וכבוד בין נגידים וקצינים וחורי ארץ וכו'. וזה רוצה להתכבד ולהתיקר על ידי תורתו ועבודתו. וחותר כל ימיו שיהיה נתקבל לרב ומנהיג בעיר גדולה וכו'. ויש שמתגבר בהם ביותר מדת הרציחה. כגון רוצחים ממש. או שאינם רוצחים ממש. רק שיש להם בחינת רציחה. שהם בעלי מחלוקת ושנאה וקנאה. ורודפים את האדם עד לחייו וכו'. שזהו גם כן בחינת רציחה. שזאת הרציחה שכיחא מאד בעולם רחמנא ליצלן. וכן בשאר הכתות. כמובן למעיין מאליו. ואפילו באדם אחד נמצאים בחינות מכל הכתות הנ"ל. כי האדם בטבעו יש לו כל המדות רעות קנאה ותאוה וכבוד ושארי תאוות ומדות הרעות שכולם נמשכין מבחינת הכתות הרעות הנ"ל. רק שאצל זה האדם מתגבר זאת המדה רעה ביותר. ועל כן נקרא על שם כת זאת. ואצל אדם אחר מתגברת מדהת רעה אחרת. על כן נקרא על שם אותה הכת האחרות וכן כולם. ומי שרוצה לבעלי להטעות את עצמו ולחשוב על התכלית האמתי תכלית הנצחי. אי אפשר לזכות לזה כי אם כשיזכה להיות מהכת הקדושה של הבעל תפלה הקדוש. שרק הם בחרו בתכלית האמתי והנצחי. שהוא תפלה ושירות ותשבחות להשם יתברך וכו'. ועל ידי התפלה זוכין לשבר כל המדות רעות שיש בכל אדם שנמשכין מכל הכתות הנ"ל. שכולם מתבטלים ונתתקנים על ידי התפלה דייקא כנ"ל. וזהו בחינת תפלה בעשרה כנ"ל:

אות יד

ועיקר התפלה הוא לתקן את הכת שנפלו לתאוות ממון ביותר. שעליהם נתייגע הבעל תפלה ביותר ויותר לתקנם. כמובן ומבואר שם במעשה הנ"ל. כי רוב המעשה מדברת שם מענין תאוות ממון. שזה טעות והמבוכה של תאוה זאת גרועה מכל הטעיות של כל הכתות. כי תאוות ממון הוא עבודה זרה ממש כמו שכתוב שם שעשו עצמן אלהות וכו'. כי בזה הטעות של תאוות ממון טועים העולם ביותר עד שרובם ככולם מבלים ימיהם ושנותיהם בשביל ת אות ממון ומאומה לא ישאו בעמלם כי אין אדם מת וחצי תאוותו בידו. ואין מלוין לו לאדם בשעת פטירתו לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד. ועיקר התפלה הוא בשביל לתקן תאוות ממון שהוא עבודה זרה ממש. כי התפלה הוא בחינת אמונה כמו שכתוב (שמות י"ז) ויהי ידיו אמונה ותרגומו והוו ידוהי פרישן בצלו. כמבואר במקום אחר (בלקוטי א' סימן ז'). ואמונה הוא היפך העבודה זרה והכפירות שהוא בחינת תאוות ממון שהוא עבודה זרה וכפירות כנ"ל. וכמבואר בהתורה צוית צדק (בסימן כ"ג). שכל העובודות זרות תחובים בממון עיין שם. ובשביל זה צריכים ליתן צדקה קודם התפלה. כי עיקר שבירת ת אות ממון שהוא בחינת התפלה כנ"ל. הוא על ידי צדקה כמו שכתוב בהתורה אשרי העם השגחה (בסימן י"ג) עיין שם:

אות טו

ועל כן בתחלת התפלה אומרים פרשת הקרבנות שנחשב כאלו הקרבנו הקרבנות. כי עיקר שבירת וביטול ת אות ממון הוא על ידי קרבנות. כי הקרבנות שמקריבין הם נקראין בחינת מאכלין דמלכא כמבואר בזוהר הקדוש. וזה בחינת המאכלים המבוארים בהמעשה הנ"ל. שעל ידים עיקר התיקון של הכת נפלו לתאוות ממון. כמבואר שם שמכל התאוות שאפשר להוציא אבל מת אות ממון אי אפשר להוציא כי אם על ידי אלו המאכלים המבוארים שם שהוליך אותם עד שהגיע להם הריח של אלו המאכלים ונתאוו להם מאד וכו'. ואחר כך כשנתן להם מאלו המאכלים אז ראו מיאוס סרחון ת אות ממון עד שמאסו בחייהם. וברחו וקברו את עצמן בחפירות וקברים מחמת בושה וכו' עיין שם. ואלו המאכלים הם בחינת קרבות שעיקרם בחינת הריח. בחינת (במדבר כ"ח) אשר ריח ניחוח לה'. והם נקראים מאכלים דמלכא כנ"ל. כי מבואר בכוונת פרשת התמיד שעל ידי הקרבנות נכנע העבודה זרה. וזהו בחינת צו את בני ישראל. אין צו אלא עבודה זרה וכו' עיין שם. היינו שהקרבנות מכניעין ומבטלין העבודה זרה של ת אותממון הוא עיקר העבודה זרה. כי כל העבודה זרה הם בממון כנ"ל. וזה שאמרו ר"ל (ת"כ) על פסוק צו את אהרן וכו' הנאמר בפרשת העולה. אין צו אלא זירוז מיד ולדורות. ביותר צריך לזררז במקום שיש חסרון כיס. היינו כנ"ל. כי הקרבנות הם חסרון כיס. שזהו בחינת שבירת ת אות ממון על ידי שמחסרים ממונם בשביל השם יתברך שקונים קבנות מממונם. שזהו עיקר שבירת תאוות ממון כשמוציאין הממון על דבר שבקדושה. כמבואר בהתורה צוית צדק הנ"ל. וזה צו וכו' ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס. שהוא בחינת שבירת תאוות ממון שזוכין על ידי הקרבנות שהם נדבת לב בחינת צדקה. כי על שבירת תאוות ממון בחינת חסרון כיס בשביל דבר שבקדושה. צריכין לזרז על זה ביותר מאד מאד. כי להוציא מתאוות ממון קשה ביותר מכל התאוות כנ"ל. נמצא שצו הנאמר בקרבנות מרמז על שבירת תאוות ממון. שזהו בחינת אין מצו אלא זירוז ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס כנ"ל. וזהו בעצמו בחינת אין צו אלא עבודדה זרה. כי שבירת תאוות ממון הוא ביטל העבודה זרה. כי כל העבודה זרה הם בת אות ממון כנ"ל:

אות טז

וזהו בחינת קטרת, כי קטרת ישמח לב (משלי כ"ז) היפך תאוות ממון שהוא בחינת עצבות ומרה שחורה בחינת (בראשית ג') בעצבון תאכלנה. וכן מבואר בהתורה אשרי העם (סימן י"ג) ששבירת תאוות ממון הוא בחי' קטרת ישמח לב. ועיקר הקטרת הם בחינת הריח הקדוש. זה בחינת הריח של המאכלים הנ"ל שעיקר שבירת תאוות ממון הוא על ידי זה. וזה בחינת קטרת מעשרת (יואמ כ"ו) היינו בחינת תיקון העשירות דקדושה שהוא בחינת שבירת תאוות ממון. כי זה הנופל לתאוות ממון אין לו שום עשירות לעולם. כי הוא בעל חוב תמיד ת אותו. וכל מה שיש לו חסר לו בייותר ויותר. בחינת (אבות פרק ב') מרבה נכסים מרבה דאגה וכו'. ואין אדם זוכה לעשירות באמת כי אם כשמשבר תאוות ממון ומאמין בהשם יתברך שיזמין לו פרנסו בסבה קלה והוא שמח בחלקו. שזהו עיקר העשירות. כמו שאמרו רז"ל (שם פרק ד') איזהו עשיר השמח בחלקו כמבואר כל זה בהתורה צוית צדק הנ"ל והעשירות דקדושה כזאת שהוא בחינת שבירת תאוות ממון זוכין על ידי קטרת בחינת קטרת ישמח לב בחינת קטרת מעשרת כנ"ל:

אות יז

וזה בחינת הקרבן פסח שאינו נאכל אלא צלי. שהוא סיון פרשיות ומשניות הקרבנות שאומרים בבקר בעשת התפלה. כי צלי ריחו נודף. כדי להכניע ביורת עבודה זרה של הממון שהכנעתה על ידי הריח של המאכלים ה"ל שהם בחינת מאכלין דקורבנין כנ"ל. וגם צלי שולט בו האש ביותר. כי עיקר הכנעת העבודה זרה שהוא תאוות ממון הוא על ידי האש המבואר בהמעשה הנ"ל. וכמבואר בכוונות שהעבודה זרה הם קליפות קשות מאד. שאי אפשר לבערם כי אם על ידי האש. ועל כן הקרבן פסח הוא צלי אש דייקא. כי הקרבן פסח הוא עיק שבירת תאוות ממון שהוא העבודה זרה. כי קרבן פסח נצטוו ישראל ביציאתן ממצרים ועיקר יציאת מצרים הוא בחינת שבירת תאוות ממון ולזכות לתקון העשירות דקדושה. בחינת (בראשית ט"ו) ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. כי מצרים מלאה גלולים ועבודה זרה שזהו בחינת תאוות ממון ששם כל העבודות זרות כנ"ל. וכן מבואר בסוף המעשה הנ"ל. שמצרים הוא המדינה שסברו בעלי תאוות ממון שהם כולם אלהות מריבוי הממון שלהם. עד שאמרו שהם כולם אלהות ונוסעים עם מלאכים שהסוסים שלהם הם מלאכים מחמת שמצופין בעשירות גדול. עיין שם מה שכתוב שכל המעשה נוראה מרומזת בישעיה קפיטל ל"א הוי היורדים מצרים לעזרה ועל סוסים ישענו וכו' עיין שם. נמצא שמצרים הוא עיקר בחינת העבודה זרה של תאוות ממון וזה עיקר בחינת יציאת מצרים בחינת שבירת תאוות ממון. וכן מבואר בהתורה תקעו א' בליקוטי תנינא שפסח הוא תיקון תאוות ממון וזהו בחינת הקרבן פסח שהוא צלי אש וכנ"ל. כי הקרבן פסח היה מן הצאן שזה היה העבודה זרה של מצרים שבשביל זה נצטוינו להביא הקרבן פסח מן הצאן כדי להכניע ולשבר העבודה זרה שלהם כמו שאמרו רז"ל (שמ"ר פרק י"א) כי המצרים שהיו שקועים בעבודה זרה שהוא תאוות ממון היו עובדים לצאן שהוא בחינת העשירות כמו שכתוב ועשתרות צאנך שמעשרות את בעליהן (חולין פ"ד). על כן נמשכו בטעיות שלהם עד שעשו הצאן שהוא בחינת עשירות לעבודה זרה ממש ועל כן נצטוינו להביא הקרבן פסח מן הצאן כדי להכניע העבודה זרה זאת של ממון ועשירות. וזהו בחינת שני כבשים של התמידים בכל יום שהם מן הצאן. כדי לשבר ולבטל בכל יום ויום תוקף הקליפה והעבודה זרה של ממון והעשירות. שצריכין להקריב שני תמידין מן הצאן בכל יום ערב ובוקר כדי שבר עבודה זרה זאת של ממון שקשה מאד לשברה כי אם על ידי המאכלים הנ"ל שהם בחינת קרבנות כנ"ל. ובשביל זה היו יעקב אבינו והאבות רועי צאן כדי לברר העשירות מן הקליפה כדי להניע תאוות ממון שהוא בחינת העבודה זרה של מצרים שהיו צאן כנ"ל. ועל כן זכה יעקב על ידי זה לעשירות דקדושה, כי זכה להכניע העבודה זרה זאת של ממון שעל ידי זה דייקא זוכין לעשירות אמתי דקדושה כנ"ל. וזה שמבואר בפרשה של כניסתן למצרים שאמר להם יוסף שיאמרו שהם רועי צאן כי תועבת מצרים כל רועי צאן (בראשית מ"ו). כי כל עיקר כניסתן למצרים היה להכניע ולשבר תאוות הממון והעשירות שהוא בחינת צאן שמעשרות את בעליהן וכנ"ל:

אות יח

ובשביל זה אומרים קריאת שמע אצל הקרבנות. כי קריאת שמע היא אמונת היחוד שזה עיקר בחינת הקרבנות שמכניעין העבודה זרה והכפירות שהוא בחינת תאוות ממון ששם מכל העבודה זרה כנ"ל ולזכות לאמונה הקדושה בהשם יתברך שזהו עיקר בחינת קריאת שמע:

אות יט

ואחר הקרבנות אומרים פסוקי דזמרה. כי אחר שמכניעין ומשברין העבודה זרה והקליפה הקשה של תאוות ממון אחר כך מעלין כל נצוצות הקדושה של העשירות על ידי פסוקי דזמרה שהם מבררין הטוב מהרע כמבואר בדברי רבינו ז"ל (סימן נ"ד) שעיק הבירור הוא על ידי בחינת ניגון וזמרה וכו'. כי פסוקי דזמרה אחר פרשת הקרבנות הם בבחינת מה אמר רבינו ז"ל בהתורה אשרי העם השגחה (סימן י"ג). על מאמר הזוהר הקדוש רוחא נחית לשכך חמימא דלבא. ולבא מקבל לי' בחדוה דנגונא דליוואי וכו' עיין שם. מבואר שם שרוחא הוא בחינת רוח נדיבה צדקה שמשבר חמימות הלב של תאוות ממון ואז זוכה להיות שמח בחלקו. וזה בחינת ולבא מקבל ליה בחדוה דנגונא דליוואי זה בחינת משא ומתן באמונה. בחינת שאו זמרה ותנו תוף בחינת שמח בחלקו וכו' עיין שם. וזהו בחינת קרבות ופסוקי דזמרה אחר כך. כי קורבנות הם בחינת רוחא הנ"ל. שהוא בחינת רוח נדיבה צדקה. שזהו בחינת קרבנות שהם בחינת נדבת לב. כמו שכתוב (שמות כ"ה) איש אשר ידבנו לבו וכו'. ועל ידי ההוא רוחא בחינת קרבנמות משככין חמימות הלב של תאוות ממון. ואחר כך אומרים פסוקי דזמרה. זה בחינת ולבא מקבל לי' בחדוה דנדגונא דליוואי כי פסוקי דזמרא הם בחינת חדוה דנגונא דליוואי שהם היו עוסקים בשיר על הדוכן שהם פסוקי דזמרה כי כל נגינה וזמרה הוא מסטרא דליוואי כידוע. ועל כן מתחילין הודו שהם הפסוקים בעצמן היו אומרי הלוים לפני הארון כמובא. ועל כן אומרים פסוקי דזמרה אחר הקרבנות. כי אחר שזוכין לשבר תאוות ממון על ידי הקרבות שזהו בחינת רוחא נחית וכו' כנ"ל. אחר כך זוכין לבחינת חדוה דנגונא דליוואי שהוא בחינת משא ומתן באמונה וכו' כנ"ל. שזהו בחינת פסוקי דזמרה שהם בחינת חדוה דנגונא דליוואי כנ"ל:

אות כ

ועיקר פסוקי דזמרה שהם בחינת עשרה מיני נגינה נמשכין מבחינת כנור של דוש שהיתה רוח צפונית מנשבת בו שמשם נמשכין כל פסוקי דזמרה שיסד דוד המלך עליו השלום. וכל זה הוא בחינת היד הנ"ל המבואר בהמעשה הנ"ל עיין שם ענין הנפלא והנורא הזה מה שמבואר שם שהיה אצל המל "יד" שהיתה מפת כל העולמות היינו (לאנד _ קארט) של כל העולמות. שהיה כתוב שם כל הדרכים וכל הנתיבות ממקום למקום ומעיר לעיר וממדינה למדינה וכל בני אדם וכו' עם כל המאורעות שיארע להם וכו'. וכל הדרכים מעולם לעולם וכו'. וכל הדרכים שיש מן הארץ לעלות לשמים. הן הדרך שעלה בו משה ואליהו וכו'. הכל כאשר לכל היה כתוב על היד נ"ל. דהיינו בשרטוטי היד היה מצוייר ומבואר כל זה וכו'. שים לבך היטב שם לדברים האלה ותעמוד מרעיד ומשתומם ותתבונן נפל אות אל. הנשמע כזאת וכו'. והנה מבואר שם שעיקר תיקון של המדינה הנ"ל שנפלו לתאוות ממון עם תיקון כל שאר הכתות הנ"ל הכל היה על ידי היד הנ"ל ששם היה כתוב הדרך שיש להגבור לקבל גבורתו שעל ידי הדרך הזה דייקא יכולין להוציא מתאוות ממון וכן היו כתובים שם כל הדרכים של כל אנשי המלך הנ"ל. מהיכן יקבל כל אחד ענינו ומדתו מה שהוא צריך. כגון המליץ כהראה לו המלך הדרך מהיכן יקבל מליצה דקדושה. וכן החכם וכן כולם. וכל אלו הדרכים היו כתובים על היד הנ"ל ועל ידי זה תקנו אחר כך את כל הכתות שנתעו כנ"ל. כי כל אחד תיקון הכת שלו על ידי מדתו בקדושה שיבלו על ידי דרכו שהשיג וקבל מן המלך עלידי היד הנ"ל ששם היו כתובים הדרכים כנ"ל. נמצא שעיקר התיקון של כל הכתות הנ"ל. ובפרט תקון תאוות ממון שהוא העיקר. הכל היה על ידי היד הנ"ל. וזה בחינת פסוקי דזמרה שהם בחינת היד הנ"ל שכתובים שם כל הדרכים וכל העולמות וכל אשר בהם וכו'. כי פסוקי דזמרה הם נמשכין מבחינת כנור של דוד כנ"ל. שעיקרן נמשך מבחינת היד בבחינת ונגן בידו וטוב לך וכמבואר זה בהתורה ויהי מקץ (בסימן נ"ד) שנגון וזמרה הם בחינת יד בחינת (שמואל א' י"ט) ונגן בידו וכו', כי בהפסוקי דזמרה אנו מהללים ושבחים אותו יתברך על כל ברואי מעלה ומטה על כל אשר פעל ועשה ויצר וברא והאציל את כל הנאצלם והנבראים והנוצרים והנעשים כמו שנזכר כמה פעמים פל אות הבריאה כולה בפסוקי דזמרה. כמו שכתוב עושה שמים וארץ את הים ואת כל אשר בם וכו'. ובפרט במזמור הללו את ה' מן השמים ששם חושב הכל. כמו שכתוב הללו את ה' מן השמים הללוהו במרומים וכו'. הללוהו שמי השמיים וכו' כי הוא צוה ונבראו וכו'. הללו את ה' מן הארץ וכו'. ועל ידי שאנו מזמרים להשם יתברך ומשבחין ומפארין אותו יתברך על כל הבריאה. ומגלין ומפרסמין ומודיעין לכל כי הוא יתברך ברא הכל כמו שכתוב כי הוא צוה ונבראו וכו'. על ידי זה מגלין ומאירין הדרכים והנתיבות של כל העולמות כולם, שזהו בחינת היד הנ"ל שהוא (הלאנד קארט) של כל העולמות. כי כל הדרכים והנתיבות שיש ממקום למקום מעיר לעיר ומכפר לכפר וממדינה למדינה ביבשה ובים וכן מעולם לעולם. מן הארץ לשמים. ומשמים לשמי השמים וכו'. הכל הוא בחינת חיבור והתאחדות בפרטי הבריאה שנתאחדין ונתחברין יחד זה בזה וזה בזה. כדי שיוכלו לעלות לעמלה מעלה בדרך העולה בית אל בדרך הקדש מעולם לעולם. כדי שיחזרו ויוכללו בשורש האחדות שהוא הבורא היחיד יתברך שמו שזה עיקר תכלית הכל. כי על ידי הדרכים שיש ממקום למקום. על ידי זה נתחברין ונתאחדין אלו שני המקומות יחד. כי הדך מחברן יחד וכוללם יחד. כי על ידי הדרך שממקום למקום על ידי זה יכולין להביא השפע שבזה המקום למקום אחר. וכן להיפך. כגון מבקום זה שפע התבואה הרבה ובמקום אחר שפע המלבושים הרבה ומוליכין סחורות התבואה לשם. ומשם מוליכין לכאן סחורות המלבושים וכיוצא זה בכל המקומות ועל ידי זה נתחברין זה בזה ונתאחדין יחד. וחיים ונשפעים זה מזה. נמצא שכל הדרכים הם בחינת חיבור ואחדות המקומות יחד. ועיקר הכוונה בשביל התכלית כדי שיוכללו יחד זה בזה. כדי שיוכלו לחזור לשרשן להכלל באחד כנ"ל. ורק זה נקרא בשם דרך כי מי שהולך באיזה דרך בגשמיות או ברוחניות שלא בשביל כוונה זו ח"ו אף על פי שנדמה לו הושלך בדרך הישר ל אותו המקום ואינו תועה בדרך אף על פי כן באמתאין תועה בדרך יותר ממנו. בבחינת (משלי י"ד) יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות. כי בוודאי ההולך בדרך הישה ומכוון למקום גדודי חיות ולסטים. אף על פי שזה הדרך כבושה וסלולה. בוודאי אין משוגע ופתי ותועה בדרך עקומה יותר ממנו. מכל שכן וכל שכן כשאדם תועה מדרך השכל והולך בדרך חטאים והולך למורחקים לסחורה ואינו מכוון בשביל השם יתברך אף על פי שנדמה לו שהולך בדרך הישר לברעסלא או ללייפסיק. אף על פי כן באמת בוודאי אין דרך עקומה מזה מאחר שמאבד את עולמו הנצחי על ידי זה וטוב יותר היה לו להיות תועה ביערים ומדבריות ולבלי לעבור על מצות ה'. מלילך בדרך הזה המטרידו משני עולמות ח"ו. הכלל כי עיקר הדרך שנקרא בשם דרך הוא הדרך של צדיקים וכשרים כי דרך רשעים תאבד שדרכם אבודה. כי אינו נקרא בשם דרך כלל אף על פי שנדמה להם שהוא דרך הישר לפניהם. מאחר שאחריתה דרכי מות רחמנא ליצלן כנ"ל. ועל כן בפסוקי דזמרה שאנו מגלין ומודיעין שהשם יתברך ברא הכל מראש ועד סוף. ופורטין רוב פרט הבריאה. בזה אנו מגלין כל הדרכים של כל הבריאה כי עיקר כל הדרכים בשררשן נמשכין משורש האחדות. ששם הכל אחד בתכלית האחדות ומשם יפרד כל הבריאה למיניהם למקומותם במושבותם וכפי הצנור והנתיב שדרך שם מקבל שה המקום חיות משורש אחדות. כמו כן הולכין מזה המקום צנורות ונתיבות ודרכים למקום אחר הסמוך אליו בשרשו וכן ממקום למקום ועל ידי אלו הדרכים הם מתחברין יחד כדי שיוכלו לחזור ולהתאחד ולעלות לשרשם לתכלית האחדות כנ"ל. נמצא שכל הדרכים נמשכין משורש האחדות ועל כן כשאנו פורטין את הבריאה בפסוקי דזמרה ומגלין כי הוא צוה ונבראו וכו'. על ידי זה נתגלין כל הדרכים והנתיבות שכולם נמשכין משורש האחדות שהוא הבורא היחיד יתברך. ועל כן על ידי פסוקי דזמרה נתגלה ומאיר בחינת י"ד ה' שהוא בחינת היד הנ"ל ששם כתובים כל העולמות עם כל הדרכים שלהם וכנ"ל. וכן מבואר על פי כוונות שפסוקי דזמרה הם בחינת חג"ת שהם בחינת ידים היינו בחינת היד הנ"ל כנ"ל. ועל ידי היד הזאת שהוא בחינת פסוקי דזמרה על ידי זה נתגלין כל דרכי הקדושה ועל ידי זה נתתקנין כל הכתות הנ"ל. על ידי המלך ואנשיו שהם עשרה שזהו בחינת עשרה הללויה שאומרים בחינת עשרה הלוים שבמזמור הללו אל בקדשו. ועיקר להכניע תאוות ממון כנ"ל. כי עיקר בירור ותקון העשירות הוא על ידי בחינת פסוקי דזמרה שהם בחינת כנור של דוד כנ"ל. שהיתה רוח צפונית מנשבת בו. ורוח צפונית הזה המנשב בכנור של דוד ומנגן שזה בחינת פסוקי דזמרה. על ידי זה נתברר ונתתקן העשירות נמשך מצפון כי מצפון זהב יאתה ועל כי עיקר תיקון העשירות הועא על ידי פסוקי דזמרה. שהוא חדוה דנגנא דליוואי כנ"ל. וזהו והעושר והכבוד מלפניך ואתה מושל בכל ובידך כח וגבורה ובידך וכו'. כי עיקר תיקון העשירות דקדושה הוא על ידי בחינת יד. היינו בחינת היד הנ"ל:

אות כא

וזה בחינת שירת הים שאומרים אחר כך. כי אז בשעת קריעת ים סוף זכו לעשירות גדול דקדושה שהוציאו מן הסטרא אחרא ממצרים כמו שאמרו רז"ל (מכילתא בשלח). שגדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים וכו' כי אז נתברר ונתתקן העשירות בקדושה. כי אז נתגלה יד ה' כמו שכתוב (שמות י"ד) וירא ישראל את היד הגדולה וכו'. ועל כן זכו אז לשירה שהוא ניגון וזמרה בחינת פסוקי דזמרה הנמשך מבחינת היד כנ"ל בחינת (שמואל א' י"ט) ונגן בידו וטוב לך כנ"ל:

אות כב

ועל כן כל הקרבנות היו בבית המקדש. כי בבית המקדש שם מאיר בחינת היד הנ"ל. בבחינת (שמות ט"ו) מקדש ה' כוננו ידיך. ועל כן כל הדרכים והשבילים והנתיבות כולם יוצאים משם ושם נכללים יחד. כי האבן שתיה היא הנקודה שממנה הושתת העולם שמשם מתחילין להתפשט ולהתפרד כל הדרכים שבעולם. ששר שלמה המלך עליו השלום היה מכיר בהם והיה נוטע בהם עץ כל פרי כי היה ידוע הדרך ההולך לכוש ונוטע בו פלפלין וכו' כמו שפירש רש"י שם. וגם בבית המקדש הוא שער השמים שדרך שם עולין מארץ לשמים. וכן מעולם לעולם עד אין סוף ברוך הוא. ועל כן שם בבית המקדש היו יכוים לידע כל העצות והדרכים שהיו מסופקים ונבוכים בהם.כ י שם היה האורים ותומים שהוא חשן המשפט שנשא אהרן על לבו ששם נודע ונתברר כל העצות והדרכים. כי חשם המשפט שנשא הכהן על לבו ועל כתיפיו בין שני ידיו זה בחינת הארת היד הנ"ל שהוא (הלאנד קארט) של כל העולמות. ועל כן שם בחשם המשפט היה אותיות בולטות ומצטרפות שעל ידי זה נודע לכל כל הדרכים איך להתנהג. כי עיקר הארת היד ששם מאירין ומתגלין בשרטוטי היד כל הדרכים והנתיבות וכו' של כל העולמות. עיקר בחינה זאת נמשך מרוחא דלבא שהוא רוח הדופק שבלב שנמשך ביותר בידים ועל כי עיקר הדפק ביד. ושם בדפק יכול לידע היודע ומבין את כל דרכי האדם ומאורעותיו ועניניו מעשה איש ופקודתו ועלילות מצעדי גבר. וזה הדפק נמשך לתוך היד. ושם מתעלם. ומתגלה כל זה בשרטוטי היד. שמורין על כל דרכי האדם שכלול מכל העולמות מראש ועד סוף. ועיין בהתורה וביום הבכורים הסתרה (בסימן נ"ו) מבואר ענין רוח בהדופק שבלב שנמשך לתוך הידים ביותר עיין שם. ועיקר כח וחיות של זה רוח הדופק שבלב שמתפשט בהידים ביותר, נמשך מבחינת רוחא דנשיב בכנפי ריאה שמשם עיקר חיות הלב והאדם. כי אלמלא כנפי ריאה דנשבי על לבא הוי לבא אוקיד כל גופא. ורוח שבכנפי ריאה הוא בחינת רוחא הנ"ל בחינת רוחא נחית לשכך חמימא דלבא וכו' שהוא בחינת שבירת ת אות ממון. וזה בחינת חשן המשפט על לב הכהן שהוא בחינת הארת היד העליונה ששם כתובים כל הדרכים וכל המאורעות וכו'. ועל כן שם היה מתבאר ומצטרף ובולט כל הדרכים והעצות שהיה האדם מסופק בהם כי הכל נמשך מבחינת היד הנ"ל שם היה כתוב הכל כנ"ל. כי היד הוא בחינת רוח הדופק שבלב כנ"ל. ועל כן נקרא חשן המשפט כי משפט הוא בחינת תיקון ת אות ממון. כי דיני ממונות נקרא משפט וכל דיני ממונות הם בחינת תיקון תאוות ממון. כי הם מבררין האמת ומצילין עשוק מיד עושקו ומכניעין הגזלנים והשקרנים המכחשים ממון חבריהם שזהו עיקר בחינת הכנעת תאוות ממון. ועל שם זה נקראים האורים ותומים חשן המשפט כי הם בחינת הארת היד הנ"ל שעיקר הכנעת תאוות ממו על ידה שזהו בחינת משפט שהוא בחינת תיקון תאוות ממון כנ"ל:

אות כג

כי עיקר ביטול תאוות ממון הוא עלידי היד הנ"ל ששם היה כתוב הדרך של הגבור וכו' שעל ידי זה מבטלין תאוות ממון. ושם היה כתוב שאם ילכו להמדינה שכולם אלהות לדעתם וכו' יפלו שניהם וכו'. שזה מרומז בפסוק וה' יטה ידו וכשל עוזר ונפל עזור וכו' עיין שם. כי עיקר תאוות ממון הוא בבחינת פגם הידים בבחינת כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה שזה עיקר תאוות ממון שהוא בחינת עבודה זרה וכפירות שכופר בהשגחתו יתברך שהכל מאתו יתברך לבד. ועל כן עיקר הכנעתו ותקונו של אתוות ממון הוא על ידי אמונה בהשם יתברך והשגחתו שזהו בחינת יד בחינת ויהי ידיו אמונה. ועל כן כל הקרבנות. שהם בחינת ביטול תאוות ממון כולם היו בבית המקדש כי הבית המקדש הוא בחינת יד כנ"ל. על ידי זה עיקרר הכנעתם כנ"ל. ועל כן בשעת העבודה של הקרבנות היו הלוים מנצחים בשיר וכו'. זה בחינת הנ"ל, בחינת רוחא נחית לשכך חמימא דלבא וכו' שהם בחינת הקרבנות בחינת שבירת תאוות ממון כנ"ל. ואז כד נחית ההוא רוחא לבא מקבל לי' בחדוה דנגונא דליוואי. שהוא שיר של הלוים בשעת הקרבן שזה בחינת פסוקי דזמרה אחר פרשת הקרבנות, היינו כנ"ל:

אות כד

וה בחינת נשיאת כפים בשעת התפלה שהוא ברכת כהנים. כי בשעת התפלה נתגלה הארת היד הנ"ל שעיקר תקון כל התאוות והמדות ובפרט תאוות ממון הוא על ידי זה ועל כן צונו השם יתברך שהכנים ישאו ידיהם ויברכו ברכת כהנים בשעת התפלה. כי על ידי נשיאת כפיהם הם ממשיכין בחינת התגלות הארת היד הנ"ל שעל ידי זה עיקר התיקון כנ"ל שזהו בחינת ברכת כהנים כי הברכה היא בחינת התיקון היפך הקללה שנמשכת מחורבן העולמות מבחינת שבירת הכלים והמדות שהם בחינת פגם כל הכתות הנ"ל. והברכה היא ההיפך מזה בחינת תיקון כל המדות בחינת עולם התיקון שמשם כל הברכות. ועל כן עיקר הברכות מקבלים מידים כמו שכתוב (ויקרא ט') וישא אהרן את ידיו ויברכם כמו שאמר רבינו ז"ל במקום אחר (סימן כ"ד) כי עיקר הברכה שהוא בחינת התיקון הוא על ידי בחינת היד הנ"ל. וזהו בחינת ברכת כהנים בנשיאת כפים דייקא בשעת התפלה כי הברכה שהוא בחינת התקון הוא על ידי התגלות הארת היד שזהו בחינת נשיאת כפים וזה זוכין בשעת התפלה דייקא. כי עיקר התיקון על ידי התפלה. שזהו בחינת הבעל תפלה שעיקר התיקון היה על ידו. והוא זכה למצוא את החכם היה אצלו היד הנ"ל וכו'. ועד שבאו אל המלך וכו' ונתתקן הכל כמבואר שם בהמעשה הנ"ל. וזהו יברכך ה' בממון כי עיקר ברכת כהנים ונשיאת כפים הוא לתקן תאוות ממון שהוא קשה מכולם כנ"ל. ועלגכן עיקר הברכה מתחלת, יברכך ה' בממון וישמרך מן המזיקין דהיינו שיזכה לממון ועשירות דקדושה שהוא בחינת ברכה שיהיה נשמר הממון והעשירות ממזיקי עלמא שהם הקליפות המכניסין תאוות ממון בלב האדם. רק שיזכה לעשירות דקדושה שהוא בחינת ברכה בחינת ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה. שלא יהיה בממונו שום אחיזת העצבות והדאגה והמרה שחורה של תאוות ממון בחינת בעצבון תאכלנה. ורק יזכה לשמוח בחלקו תמיד. ולבטוח בהשם יתברך שהכל מאתו לבד. שזה בחינת שבירת תאוות ממון שזו עיקר העשירות דקדושה כנ"ל:

אות כה

וזה בחינת נפילת אפים אחר התפלה. ואחר כך אומרים אשרי ובא לציון וכו'. שאז הוא ירידת השפע כידוע. כי אחר שנתגלה בחינת היד הנ"ל. על ידי נשיאת הפים של הכהנים. על ידי זה נתגלין כל הדרכים של כל העולמות כולם. ואזיהוא בחינת נפילת אפים שאז היא בחינת עליית נשמה בחינת אליך ה' נפשי אשא כידוע. כי כל אדם יש לו אחיזה ושורש באיזה מדה של עשרה בחינות הנ"ל. שהם המלך ואנשיו. וכל אחד כפי מדתו כן צריך להעלות נפשו בכל עת לחדש כחו ומדתו. אבל אין אדם יודע הדרך של עליית נפשו כי אם על ידי התגלות בחינת היד הנ"ל. שהם המלך ואנשיו. וכל אחד כפי מדתו כן צריך להעלות נפשו בכל עת לחדש כחו ומדתו. אבל אין אדם יודע הדרך של עליית נפשו כי אם על ידי התגלות בחינת היד הנ"ל ששם כתובים כל הדרכים וכו' וכו' כנ"ל. ועל כן אחר נשיאת כפים שאז היא בחינת התגלות היד הנ"ל כנ"ל. אז הזמן להעלות נפשו לחדש כחו שזהו בחינת נפילת אפים אחר שים שלום אחר נשיאת כפים שהוא בחינת עליית הנפש. בחינת אליך ה' נפשי אשא כידוע. כי אז עולה נפש כל אחד לחדש כחו ומדתו דקדושה על ידי שנמשך על נפשו הארת היד שעל ידי זה נתגלה להנפש הדרך איך לעלות לחדש נפשו וכחו ומדתו כנ"ל. ואחר כך חוזרים כל הנפשות וכל אחד מוריד שפע וחיות כפי התחדשות נפשו וכחו. וזהו בחינת ירידת השפע שנמשך אחר כך באשרי ובא לציון וכו'. היינו כנ"ל: